בניית בית הכנסת: "אם הייתי כותב על זה ספר..." יאבאבאיי

- - - לא מוגה! - - - 

מכל מקום, ברוב הפעמים אין העניין מתפתח בדרך הסיבות אשר חשבו מראש,

אלא באופן וסיבה שהייתה סמויה מעינינו מתחילה,

להראות לנו

כי סדר ההשתדלות בדרך סיבה ומסובב לא יועיל,

שהרי אנו משתדלים בצד אחד,

והשם יתברך נותן מצד אחר לגמרי.

בהקמת בית הכנסת הזה ראיתי את זה כל יום.

אין סיבה ואין מסובב, והכול ניסי ניסים,

והקדוש ברוך הוא מזמן את האנשים ואת המתנדבים ופעם את זה כן ופעם את זה לא ופעם זה עם תירוץ ופעם זה עם התחמקות ופעם זה בא מרצון ופעם זה ככה וזה בא והולך ככה והוא הולך ככה והוא רץ ככה וכל מיני דברים כאלה.

משהו מאלף. אם הייתי כותב על זה ספר, יא ביי.

אין שום דבר. לא הייתה פה תוכנית אפילו. לא הייתה תוכנית.

לא הייתה תוכנית. כל הזמן זה בתהליך של התפתחות. מה שהקדוש ברוך הוא נותן רעיון,

ככה זה הולך.

אין שום תוכנית.

עושים תוכנית, מגבילים בדרך של סיבה ומסובב.

נעשה ככה, זה יהיה ככה, זה יהיה ככה, זה...

אין.

חשבנו שיהיה כך, נתפתח כך, נהיה יותר גדול ככה,

נהיה ככה, תקרה עלתה, הרצפה ירדה.

נהיה ככה, פה שמה, זה נישה, פה ככה, פה... ב... איזה דברים.

ברעיונות, בהזדמנויות, פתאום מישהו זורק רעיון, מישהו אומר ככה, ואומר אפשר לעשות ככה, ואומר ככה.

נפלאות הבורא.

נישא ניסים.

נישא ניסים.

לכן ראוי מאוד בחנוכה דווקא לפתוח את הבית כנסת

בבערב ראש חודש,

ולעשות בעזרת השם יתברך, קידוש השם גדול.

אז לכן,

מי שחושב שהכול הולך בדרך של סיבות מסובב וחושב איך הוא ישתמש בסיבות,

יוכל להבחין שגם אם תהיה ברכה מעשה ידיו,

אבל זה לא מתפתח כמו שהוא תכנן.

ובסוף זה בא מכיוון אחר וכו' וכו'.

היה פה רצף שקראנו לו הרצף, אפילו שהוא מעולם לא היה רצף.

והיה בא ולא בא, ותמיד יש לו כל מיני הסברים מפה ושם. עכשיו הוא לא מודיע בכלל שהוא בא או לא בא.

אז בא רצף אחר ונהיו החבר'ה פה רצפים,

וכולם נהיו רצפים, ואנשי גבס,

והאנשים שעובדים פה קבוע נהיו כל בעלי המלאכה.

משהו מדהים לא יאומן כי יסופר.

ובשביל לגמור את הספרייה,

אז אין עבודה בדיוק לזה שצריך לעשות אותה בשביל שיוכל להיות פנוי, לבוא מהבוקר.

פלאי פלאות, משהו, תוכניות שהקדוש ברוך הוא מתכנן אם ירצו או לא ירצו, ככה זה הולך.

ואם כן, הבל הבלים הוא כל עיקר מחשבתו אשר ישקול בשכלו בעניין הסיבות.

מאחר שנעלה ממנו פי רבבות מאת אשר ידמה לו שידע,

האם אין זה שכלות גדולה למעל הראש?

הרי בן אדם רואה דרך מסוימת, אני חייב לעשות כך.

ואם אני אעשה כך זה יצלח, ואם לא, זה לא יצלח.

אתמול הייתי עם מישהו למעלה, היינו צריכים לשים איזה פאנל כזה מעל המראה, ואין חריץ להכניס. אמרתי לו, אין דבר כזה, זה חייב להיכנס.

אין דבר כזה. הוא אומר לי, אין, הנה אני מנסה וניסה לדחוף עם זה.

אין.

בסוף אמרתי לו, תביאי סנטים על סנטים.

בואו, הכל יצטדם.

איי, איי, איי, איי, איי, דברים מדהימים. אתה צריך להתעקש לקדוש ברוך הוא, יש פתרונות. לי אין, אבל לא יש.

ואם הוא ירצה, הוא ייתן את הרעיון, את הפתרון. מה זה אכפת לי? אני רוצה ככה, וככה זה יהיה.

איך? לא משנה, מה זה משנה?

למה צריך להגביל את עצמי לצורה אחת,

אם אפשר, בכמה צורות?

רציתי לעשות פה ספרייה.

נגר נוכל ורמאי החליט שהוא לא רוצה לעשות, לקח את הכסף, הכול, לא רוצה לעשות ספרייה.

נו, אז מה עושים?

אז נשארנו בלי ספרייה, ואין לו עוד בן אדם, והבן אדם הבטיח שיעשה ספרייה בתקיעת קו, וגם לא עשה.

בסוף בא מישהו בכלל מכיוון אחר ואמר, אתה רוצה שאני אעשה לך ספרייה מהלומיניום וגבס?

אמרתי לה, וולקאם,

והנה הספרייה מתחילה לרקום עור וגידים.

ומי חלם ספרייה מגבס?

כולם עושים מעט.

אז הנה, אתם רואים, אתה מתכנן ויכול לחשוב, ופה, ופתאום הקדוש ברוך הוא מביא לך מכיוון האוחר. הוא אומר, מה אתה, מה אתה דואג? אני אסדר לך, אתה רוצה ספרייה.

איזה ספרייה?

אבל צריך גם להיות בעלי זכויות להקים את הספרייה. למה? ספרייה זה כל הספרים שילמדו פה.

איי, איי, איי, איי, איי.