כשנח מנפנפים בתנ"ך, כשנח מנפנפים את התנ"ך, רחמנא ליצלן!

"פעם נקלעתי לוויכוח" הוא אומר "אני לא אוהב וויכוחים. אני גם לא יוזם, לא כך משכנעים. אבל כשתוקפים – "דע מה שתשיב לאפיקורס". ותקפו על היחס למדינה. הם הפטריוטים, מוסרים את נפשם על המדינה, ואנחנו משתמטים ומוצצים את דמם, הם כבשו, ייבשו ביצות",

-          לא "הם" התימנים!

"בנו, ייסדו, ואנחנו מה עושים?"

אמרתי להם: "תשמעו! אני אספר לכם סיפור". כולם השתתקו, סיפורים? כולם אוהבים!

מעשה באדם שמצאוהו אוכל בתענית אסתר. כולם צמים זכר לשלושת ימי התענית לביטול גזירת המן. ולצום ביום המלחמה. והוא אוכל במלוא פיו.

שאלו אותו: "כיצד אתה מעיז לאכול בתענית?"

אז הוא ענה: "חשבתי בדבר, והחלטתי שהמן צדק. זה אכן עַם מְפֻזָּר וּמְפֹרָד --- ואֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחו, אז מה יש לי אפוא לצום לביטול גזרתו?".

מה נאמר עליו? תימהוני. טוב, התפללו ערבית, אתם יודעים אחרי התענית, מתפללים ערבית ומה נכנס? פורים! והשמחה כדת אין אונס.

ולפתע! גם הוא נמצא כאן. ומגיר אל קירבו כוסות יין ובולס בכל פיו.

"מה זה?" שאלו אותו: "הלא זה לא שמחתך!".

"אה", השיב בפה מלא, "העמקתי לחשוב! והגעתי למסקנה שבכל זאת מרדכי הוא שצדק. וטוב שהגזרה התבטלה!".

כל השומעים גיחכו. מה נאמר עליו? המשכתי, האם יש לנו פילוסוף לפנינו? שכל הזמן חושב?

לא ולא! יש לנו זולל וסובא. כשהמן אוכל - הוא אוכל איתו, ובמשתה אסתר - הוא גם נמצא איתו. בכל מצב! איפה שיש אוכל - הוא אוכל, לא פילוסוף ולא בטיח'.

כלפי מה הדברים אמורים?

הסכיתו ושמעו: אני זוכר בשנת תש"ח, נערך עימות באומות המאוחדות. אחמד שוקרי. נציג הליגה הערבית. תקף את בן גוריון נציג הסוכנות היהודית

ואמר לו: "אנו יושבי הארץ מדורי דורות! ביפו, ברמלה, בלוד, בחיפה, בעכו, במאות כפרים ערביים, באיזה רשות אתם דוחקים את רגלנו? באיזה זכות אתם נוחלים את אדמותנו? מה לכם בארצנו?".

ובן גוריון נשא אל על את התנ"ך אשר בידו, ובקולו חרק: "זה הקושאן שלנו על ארצנו. זה שטר הקניין!".

ואחמד שוקרי ענה לו על אתר: "האדון מתל אביב", ככה הוא קרא לו, "מנפנף בתנ"ך כבשטר קניין, אבל בתנ"ך הזה הרי כתוב (שמות לא, יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, ובתל אביב נוסעים בשבת!"

ומה התשובה? כשזה נוח - מנפנפים בתנ"ך. וכשזה (לא) נוח - אז מנפנפים את התנ"ך. רחמנא לצלן!

בתענית אסתר - אני בצד של המן, בפורים - אני בצד של מרדכי.

ואנחנו? ואנחנו?

אנחנו יודעים את הרש"י הראשון בחומש, "אמר רבי יצחק: "לא היה צריך להתחיל את התורה, אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב, ב). שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה הטעם פתח (בראשית א, א) ב"בְּרֵאשִׁית"? משום כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם.

שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "ליסטים אתם! שכבשתם ארצות שבעה גויים".

הם אומרים להם: "כל הארץ - של הקב"ה! הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו - נתנה להם, וברצונו - נטלה מהם ונתנה לנו".

אבל זה לא מובן! הגויים התרשמו מהטענה הזאת?

התשובה: מה אכפת לנו מהגויים? עלינו להיות שלימים עם עצמנו. הקושאן הזה מחייב אותנו. אבל לא רק בהנחלת ארץ ישראל. אלא בכל אורחותינו! התורה מחייבת אותנו בכל אורחותינו! לא רק לקבל את ארץ ישראל, אלא, לקיים את כל מה שכתוב בכל פסוק ופסוק בתורה הקדושה.