אין שמחה כהתרת הספקות!

- - - לא מוגה! - - - 

יש עכשיו סוגיה שאני מדבר עליה כמה שנים

שאין

בשר ועופות כשרים שניתן לאכול.

עכשיו אני אומר עם הוכחות, עובדות,

הקלטות, סרטונים,

הסברים, מקורות, פוסקים, שאלות ותשובות,

גדולים שאמרו, שהעידו

עכשיו בואו נגיד

שעוררתי ספק רק אצל אנשים.

יש אנשים שמאמינים לי,

יש שלא מאמינים לי.

עכשיו,

אז לפחות מה צריך להיות פה?

ספק.

מה מדובר?

זה ספק

מן התורה,

כי נבלות וטרפות זה איסור תורה.

ואם אני מעורר על הדבר,

אז זה הופך להיות ספק

של תורה.

בספק של תורה, מה כתוב? צריך להחמיר.

אבל בואו נגיד שבן אדם רוצה להתיר את הספק.

מה פירוש? מרגע שיש לו ספק,

הוא לא יכול לחיות בספק.

הוא רוצה לדעת, מותר או אסור.

אז הוא רוצה להתיר את הספק.

בשביל להתיר את הספק,

אתה קודם כל צריך לשאול את זה שאמר ועורר על הספק,

מאיפה יש לך את הידיעות האלה? מאיפה יש לך את הבירור הזה? מאיפה יש לך את ההוכחות האלה?

אחרי שאתה תברר את כל הדברים האלה,

אם אתה תגיע למסקנה שאכן הדברים הם נכוחים,

אז אתה צריך לשמוח שמחה גדולה, כי הותר לך הספק, וברור לך עכשיו,

שהכל אמת או שקר.

ברור לך.

אז זה שמחה.

אין שמחה

כהתרת הספקות.

אני חוזר עכשיו.

במי הדברים אמורים?

בזה שהספק מצער אותו מאוד,

מטריד את מחשבתו. מה, אני אוכל לבנות טרפות? כל המטבח שלי טרף?

אני מחטיא את הרבים?

אוי ואבוי, על כל כזית אני מתחייב 39 מלכות?

מה, אני נורמלי?

למה שנסתכל?

אז זה מטריד אותו מאוד, מצער אותו מאוד הספק,

וגדולה התשוקה שלו להתיר את הספק,

לדעת האמת.

וכשהוא זוכה לעמוד על האמת,

על ברור הדבר,

גדולה שמחתו.

אבל אם זה מישהו

שהדבר שווה בעיניו,

אם כך ואם כך

מה אכפת לו אם זה כשר, לא כשר,

יש חותמת, אני אוכל.

הרב שלי אמר, אני אוכל.

מה אכפת לי שיריבו, זה נכון, לא נכון,

אצלו אין שום בעיה בין כך ובין כך.

אדם כזה לא שמח בהתרת הספק,

והבירור לא מאיר לו,

וממילא גם לא נקבע אצלו הדבר כראוי.

לא מעניין אותו, הוא אוכל בכל מקרה.

הוא אוכל בכל מקרה, לא מפריע לו.

אין אצלו שום ספק.

הבטן אומרת, חייבים לאכול.

כי הבטן זה האלוהים שלו.

זה אין לו ספק.

למי יש ספק?

למי יש שמחה?

למי שיש לו ספק שבאמת מטריד אותו מאוד,

וזה הותר לו.

עכשיו הוא הבין, יודע בדיוק, מותר או אסור.

עכשיו תקשיבו טוב.

לא זו בלבד

שאדם שבין כך ובין כך לא מפריע לו,

הוא לא עמל לדעת האמת,

הוא גם לא רודף לשמוע ולהבין, לא מעניין אותו שיש שלוש דיסקים מלאים עם עובדות, לא מעניין אותו.

גם מה שלומד,

גם אם הוא ילמד מסכת חולין כולה,

וידע את כל ההלכות,

זה לא נקבע אצלו בעומק

ולא נחקק בזיכרונו היטב.

כי הוא לא עמל על זה באמת,

לדעת האמת, לא מעניין אותו בכלל.

מזה אנחנו לומדים שלקנות ידיעות אמיתיות,

זה תלוי במידת העמל והצער להשגתן.

אם אדם לא מצטער כדי להשיג את האמת ולברר אותה עד תום,

הוא יכול לחיות פרווה כל החיים שלו, הוא יגיע לעולם האמת, יגידו לו רשע מרושע,

אתה לא עשית שום דבר בימי חייך ומגיע לך עונש,

גיהנה גיהנום. יגיד מה, אני דתי, למדתי מסכת זה, זה, זה, זה, גמרתי סדרים שלמים, מה אתם מדברים?

יגידו לו, ואיפה זה בחיים?

איפה זה בקיום?

איפה זה במציאות?

לא היה לך ספק?

אתה לא שמעת?

מה עשית עם זה? ביררת?

או סמכת סומך נופלים?

מה עשית?

לא עניין אותך.