מבשרי אחזה אלוה

 האדם אשר עיניו פקוחות, יכול הוא להתבונן ולהכיר את בוראו בכל מראה עיניו, בכל משמע אוזניו, בכל הרגשי חושיו, שכן (ישעיה ו, ג) "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" אתה יכול לראות את הבורא גם לא בקשר אליך, אתה יכול לראות אותו בקשר לשני, השני ביקש והוא קיבל.

אז אתה רואה שהשם חייך לו, מה זה אכפת לך אם הוא התגלה לך או התגלה לו? אתה רואה שהקב"ה העניש את הרשע הזה ושילם לו כמידתו! אתה רואה שהקב"ה נמצא פה, על כל צעד ושעל רואים את השם אלה שעם עיניים פקוחות.

ובאמת אפילו זה שאנחנו מניעים את האיברים, זה גילוי כבודו יתברך, אם תתבונן היטב. איך זה שפתאום אני רוצה לזוז אני זז? הוא ירצה לרצות לזוז? זה ירצה לרצות לזוז? אני מחליט שרוצה לזוז - זז, מה זה? איך זה עובד, איך זה עובד? וכשאני לא רוצה עכשיו שום דבר, אני כלום לא רוצה - מי החליט שכל האיברים יתפקדו וינועו ומשאבות, ודם זורם והולך וחוזר ומלחמות בפנים, חיידקים והגנות וכל זה ואתה לא מרגיש בכלל, אם הייתה שומע את הרעש מה קורה בפנים עם כל הבלגן? הייתה משתגע, אם היה לזה רעש - כן כמו מנועים, אפילו מנוע שקט אם תשמע אותו לאט לאט, שעון עושה לך: תיק תק תיק תק... יכול להטריף אותך, ופה הכל בשקט והכל זה... אתה הולך ואתה עושה סלטות והכל מסתדר, לא מתחרבש לך הכל והכל מתפרק ולא... איך זה מה הולך פה? מזה? 

אתה לא רואה מפה את האלוקים? לא רואה, למה לא רואה? עמה או דמה. לא רוצה לראות לא רוצה להבין, רְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ (שמואל-א ב, ט), הם לא רואים שום דבר! ובאמת אפילו מתנועות אבריו שלו הינם גילוי כבודו יתברך אם אך יתבונן בהם כראוי. וכפי שנתבאר זה העניין בדברי הכוזרי במאמר ג, יא, שם הוא מבאר את מעלת החסיד, המבחין כי איברי גופו עושים בחכמה ובמידה, מסודרים בסדר מופתי ומצייתים לרצונו, מבלי שידע איזה אבר עליו להניע כדי לקיים תנועה מסוימת.

לדוגמא הלשון: עכשיו כשאני מדבר תסתכלו על הלשון שלי, איך היא זזה ממקום למקום, אם היא לא תזוז למקומות האלה - אתם תשמעו חרבשה שאי אפשר להבין מה אני רציתי להגיד. אני חושב פה מה אני רוצה להגיד, ואני לא חושב לאן הלשון צריכה ללכת בשביל לעשות את מלאכתה, היא עושה לבד! לא לימדתי אותה; 'בשביל כך - תעשי כך, בשביל כך - תגידי כך' - היא עושה לבד! 

עכשיו אני רוצה לקחת כוס, אז יש לי, אני מלווה המחשבה שלי מלווה את היד שלי, ואז המחשבה כשאני מגיע לזה, תשימו לב כשאתם עושים איזה פעולה רצונית אז המחשבה מלווה את הפעולה הזאת. אבל הלשון עובדת לבד, ואתה לא נושך את הלשון {לפעמים כן, זה מזכירים לך קצת} אבל בדרך כלל לא. ולמה כשאנחנו מדברים עם הלשון האבר הזה אנחנו לא צריכים לחשוב עליו בכדי לדבר אתם יודעים למה? למה? זה רק מראה את האלוקים.

אנחנו חייבים לכוון בתפילה נכון? אדם יכול לחשוב שתי מחשבות ביחד? אין דבר כזה, מחשבה רודפת מחשבה אבל אין שתיים ביחד רק מחשבה אחת, רצף מחשבות כן, אבל שתיים ביחד לא. אם אני צריך לחשוב איפה הלשון צריכה להיות כשאני מדבר - אז לא אוכל לחשוב לכוון, אבל מה המטרה שהשם רוצה מאתנו? שנכוון בתפילה! כדי לכוון בתפילה הוא פתר אותנו מלחשוב איפה הלשון צריכה להיות. 

אז אם בן אדם מתבונן, זה מה שאומר הכוזרי מעלת החסיד המבחין כי איברי גופו עשויים בחכמה ובמידה, מסודרים בסדר מופתי, ומצייתים לרצונו, מבלי שידע איזה אבר עליו להניע כדי לקיים תנועה מסוימת וביותר בתנועת כלי הדיבור. והנה זה האדם כשפוקח עיניו להכיר פלאות בוראו בכל זיז וזיע באיבריו - כבר נעשה הוא משכן לשכינה, ובפנימיות נפשו הרי הוא את אור השכינה נגלה אליו. "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו). 

אני לא צריך לחפש אותו בשום מקום, מסתכל על בשרי, איך הוא קיים, איך הוא עובד, איך הוא מתפקד - אני רואה את האלוקים חי וקיים!