שותפות הנשיאים | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום אסתר בת זייתה,

רפואת הנפש והגוף,

אריכות ימים ושנים,

ושלא תצטרך לתרופות.

אמן.

אמן.

ויביאו את קורבנם לפני אדוני שש עגלות צב ושני עשר בקר,

עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד,

ויקריבו אותם לפני המשכן.

הנשיאים

הביאו את הקורבן שלהם

לפני השם,

שש עגלות צב,

עגלות מחופות

ושני עשר בקר.

לפי זה אני שומע כאילו שחלק נתנו שישה מתוך הנשיאים, 12 נשיאים, שישה נתנו שש עגלות,

והשישה האחרים הביאו את השנים עשר בקר.

אבל לא כך היה.

ויביאו את קורבנם לפני השם שש עגלות צב ושני עשר בקר,

עגלה על שני הנשיאים.

כל שני נשיאים הביאו עגלה אחת.

אז השנים עשר הביאו שש עגלות צב,

ושור לאחד,

וכל אחד מהנשיאים הביא שור,

ויקריבו אותם לפני המשכן. למה יעשו כך?

למה היו צריכים להשתתף בעגלה?

למה לא נתנו חלק את העגלות וחלק את הבקר?

מפני מה לא הביאו חציין עגלות וחציין שברים?

מפני שהיו יראים שמא ימות שורו של אחד מהם,

או שמא תישבר עגלה של אחד מהם,

ונמצא אותו שבט, אין לו חלק במשכן.

זאת אומרת,

מה יקרה אם ימות שור?

אז הלך לו כל הקורבן.

ואם נשברה לו עגלה שלו,

אז הלך לו הכול.

אבל ככה, מה קורה?

אם נשברה עגלה,

אז יש לכל אחד שור.

אז כל אחד הביא משהו.

ואם מת לו שור,

ויש לו שותפות בעגלה,

אז בכל מצב תמיד

הם לא ייגרעו.

עכשיו יש לבאר

שהקדוש ברוך הוא התכוון

לחנך ולהרגיל את הנשיאים

לנהוג את נשיאותם דווקא בהשתתפות עם חבריהם הנשיאים.

להיות שותפים, עגלה אחת לשניים.

שההשתתפות אל החבר

לא תמעיט

חריצותו ונאמנותו בעבודה.

שלא תחלש דעתו על ששמו נבלע בתוך שם חברו.

שלא יפחד

שכל עמלו ייקרא גם על שם חברו הנשיא.

להקים מפעלות רוחניים,

אפילו שיהיה לו שותף במלאכה זו.

שיהיו שני נשיאים

על עגלה אחת.

זאת אומרת,

אנחנו רואים שלקדוש ברוך הוא היה מכוון בזה להדריך ולחנך ולהרגיל

את הנשיאים לעבוד בשותפות.

כי בדרך כלל כל בן אדם אוהב לעבוד לבד.

אני יודע מה אני צריך לעשות.

אל תגיד לי את זה. וכשהוא רוצה, הוא רוצה שייקרא על שמו מה שהוא עשה.

לא מעוניין להשתתף עם אף אחד, לא מוכן לחלוק עם אף אחד, לא כלום.

הקדוש ברוך הוא אומר לא, לא, לא, לא, לא.

אני רוצה דווקא שתהיו בשותפות.

תשתתפו.

ואל תמעיט את החריצות והנאמנות בעבודה. אל תפיל את התיק על השני.

שניכם חרוצים,

שניכם נאמנים,

שניכם עושים את העבודה.

וגם,

שלא תחלש דעתך שהשם שלך נבלע בתוך שם חברך.

זאת אומרת,

אל תחלש דעתך.

אדם פוחד שהוא יתמעט שמו ויאדירו יותר את השם של חברו.

אל תפחד מזה.

לא לפחד.

גם שכל העמל ייחשב על שם חברו. הוא אומר, מה אני אעבוד ואני אעשה? בסוף יגידו שזה הוא עשה.

צריך להקים מפעלות רוחניים,

אפילו שיהיה לו שותף במלאכה זו.

לכן,

יהיו שני נשיאים על עגלה אחת.

לאות חיזוק

גילה השם את עיני המחבר ומצא בספורנו,

בלשונו הטהור,

עגלה על שני הנשיאים, מפרש הספורנו,

לאות אחווה ביניהם,

אשר בה

יהיה ראויה שתשרה שכינה ביניהם.

כאמרו,

כמו שכתוב בפסוק,

ביהי בישורון מלך

בהתאסף ראשי העם יחד

שבטי ישראל.

מתי ביהי בישורון מלך?

מתי שמתאספים ראשי העם יחד?

וזה ההפך

מחלק ליבם, עתה יאשמו.

אם הלב נחלק

בין האנשים,

עתה יאשמו. המקטרג יכול לפגוע בהם.

חבור עצבים, אפרים,

הנח לו.

אם ישראל אפילו מחוברים לעבודה זרה,

חבור,

מחוברים,

חבור עצבים, עצבים זה עבודה זרה. למה זה נקרא עצבים? כי אתה מדבר אליי לעונה,

אתה מקבל עצבים.

חבור עצבים,

אפרים. אפילו אם הוא מחובר עם ישראל,

נקראו עם ישראל על שם אפרים.

חבור עצבים, אפרים,

הנח לו.

המקטרג לא יכול לפגוע כיוון שהם מחוברים. האחדות

שומרת עליהם, שלא יכול להם לקטרג עליהם.

אבל, חלק ליבם,

עתה יאשמו.

אם יש פירוד בלבבות,

עתה יאשמו.

לכן, כיוון שלא חלקו כבוד זה לזה,

מתו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא.

עתה יאשמו.

אז השם רצה שיהיו שותפים.

לכן, שש עגלות צו.

כל שני נשיאים, עגלה אחת בשותפות.

הנשיאים הללו נשתבחו במידה זו לאהוב ולכבד אחד לחברו ולוותר זה מפני זה.

כמו שאמרו, זיכרונם לברכה, הרבי שמעון אומר,

מה תלמוד לומר מאת נשיאי ישראל?

מלמד שנתנדבו מעצמן,

והיה קורבן כולן שווה,

כאורכן, כך רוחבן, כך משקלן,

ולא הקריב אחד מהן יותר על חברו,

שאילו הקריב אחד מהן יותר על חברו,

לא היה קורבן אחד מהן דוחה את השבת.

הם הקריבו 12 יום רצופים,

כולל שבת.

זה קורבן יחיד, זה לא קורבן ציבור,

ולא מקריבים קורבן יחיד בשבת,

אז איך זה הקריבו?

אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם חלקתם כבוד אחד לחברו,

אני חולק לכם כבוד שתקריבו ביום שבת שלי,

כדי שלא יהיה הפסק בקורבנכם.

כל נשיא ונשיא

שלט על עצמו וצמצם רגשותיו,

שלא לפגוע ברגש ובכבוד של חברו.

ואז שילם להם הקדוש ברוך הוא כפי מידתם,

שחלק להם כבוד,

שחישב את קורבנם, החשיב אותו,

עד כדי שהקריבו ביום השבת.

אז רואים מפה שיש הכוונה כמה חשוב שאנשים יוכלו להיות שותפים, להשתתף,

ולא להרגיש שאדם נגרע ולא לגרע מכבוד השני,

וממש באחווה, באחדות, וכך משרים שכינה.

לכן חשוב, כנישתה חדה,

חיבור של קבוצה,

לא שניים,

לפחות עשרה,

שמחוברים ביחד בלב אחד,

יכול להביא את הגאולה כמו שלמדנו.

בפרשת ויגש,

וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו בתחי רוח יעקב אביהם.

יוסף

שולח עגלות

להביא את אבא שלו, יעקב,

מארץ כנען,

להורידו למצרים.

וירא את העגלות

יעקב אבינו

אשר שלח יוסף

לשאת אותו.

ותחי רוח יעקב אביהם.

בגלל שהוא ראה את העגלות,

ותחי רוח יעקב אביהם,

חזרה לו רוח הקודש.

עד עכשיו הוא היה מדוכדך,

אבל 22 שנה.

ועכשיו, ותחי,

למה זה תלוי בוירת העגלות?

למה זה תלוי בוירת העגלות?

וירא את העגלות אשר שלח יוסף

לשאת אותו, בת תחי רוח יעקב אביהם.

נראה לפרש, אומרים בעלי התוספות

בפרשת וייגש,

כשפרש יוסף מיעקב

היה עוסק בפרשת עגלות המשכן.

דכתיב שש עגלות צב,

זאת אומרת, הוא למד איתו את העניין הזה של העגלות צב,

ולמרות שזה דבר שעתיד להיות בעתיד,

אבל כיוון שהייתה להם רוח הקודש והיו יודעים את העתידות גם,

אז הוא למד איתו את העניין הזה.

את דברי התוספות אפשר להבין כמו הביאור שלמדנו עכשיו.

מה פירוש?

כשהוא ראה את העגלות,

אז אפשר לפרש שהוא ראה שהוא לא שכח את התורה,

והוא רמז לו על העגלות,

שהם דיברו על העגלות,

ולכן שלח לו עגלות.

אבל אפשר לפרש גם ולהבין את זה כמו שביארנו,

שיעקב אבינו השתדל לחנך את יוסף

לדיבוק חברים.

למה הוא למד איתו את העניין של העגלות המשכן?

כמו שלמדנו שיש שותפות.

אז הוא לימד אותו וחינך אותו לדיבוק חברים,

שיהיה תמיד מוכן לוותר בעבור הזולת,

שיהיה מוכן לקבל ביקורת

של חכמים,

שייזהר מפגיעה באחים,

שיסבול עלבונם וישמע עצתם,

להשתתף עמם בעבודה ובעיסוק רוחני.

לא להבליט את דעתו מעל אחיו

ולהניח גם לאחיו מקום להתגדר בו.

כלל הדבר,

תלמד לחיות בשותפות עם אחיך.

כדי להמחיש בפניו את הדוגמה של השותפות,

גילה יעקב ליוסף את פרשת עגלות המשכן,

שעתידות להיות בישראל.

כשיהיו בני ישראל במדבר,

הנשיאים יתאמנו

במידת ההסתגלות לחיים משותפים,

ושני נשיאים ישתתפו בעגלה אחת

כדי שלא יתרומם אחד על חברו ולא יבלע זה את זה.

לא יטשטש זה את מלאכתו של זה ולא זה את כבודו של זה וילמדו לחלוק כבוד ביניהם

ולא ייכנס נשיא אחד לתחום חברו.

וכן היה שהקריבו הנשיאים את קורבנם משקל שווה,

אורך ורוחב שווה,

ולא הרבו ולא עלו על חבריהם

להחשיב את מציאותם.

ועל כן נשאו חן

בעיני הקדוש ברוך הוא,

בגלל הוויתור,

האחדות והשותפות.

לכן שלח יוסף ליעקב,

אביו,

להזכירו שהוא עוד זוכר את הפרשה שהאבא השפיע עליו,

ללמוד מהנשיאים

שהיו במדבר נוחים זה לזה בנשיאותם,

עד שהשותפות הייתה בעגלה אחת לשניים.

וכן אמר יוסף,

דע אבי היקר,

השפעתך עשתה עליי רושם,

שמרתי בלבי אמרותיך,

וזה הועיל לי גם במצרים,

תחת יד פרעה.

הוא אמר לי,

רק הכיסא אגדל ממכה.

נתן לו שלטון על כל מצרים,

משנה למלך פרעה.

אבל אמר לו דבר אחת, דיר בלג,

רק הכיסא אגדל ממכה.

עד הכיסא, כן?

אף שהוא איש ירוד במוסר בהנהגה,

פרעה היה מאוד ירוד במוסר ובהנהגה.

מכל מקום קיבלתי מרותו,

ואני עובד איתו בשותפות מלאה,

ולא מחשיב את עצמי אפילו שאני יותר חכם ממנו, יותר צדיק ממנו, יותר מוסרי ממנו.

ואני הצלתי בעצם את מצרים,

ואני עשיתי את כל החוכמה בשנות הרעב,

שיהיה שובע ולא יחסר.

כל זה אני עשיתי, אבל לא התעמרתי מעליו,

אלא עבדתי איתו בשותפות בדיוק כמו שלימדת אותי.

וזה היה העניין של פרשת העגלה שבמשכן.

יש אומרים שזה עגלה ערופה, הוא דיבר איתו, אבל התוספות אומרים שזה על העגלות שהיו במשכן.

נו,

אשרי הנשיאים, נשיאים

שיכולים לנסוע על עגלה אחת ביחד,

באהבה וברצון,

ולעבוד שכם אחד כדי לרומם כבוד שמיים.

איפה רואים את זה היום?

ישיבה עם שני ראשי ישיבה, יא חביבי, לבני אותך אחד על השני. מה קורה פה?

קשה מאוד ששניים יהיו בראש, ביחד, בשותפות.

איי, איי, איי, היו זוג כאלה.

הרב בן ציון אבא שאול,

כן?

ומי?

איך?

לא, ומי?

הרב יהודה צדקה.

שניהם היו, כל אחד מיעט את עצמו.

כל אחד, לא אני, לא אני, לא אני, לא מה אני, תשאל אותו.

איזה זוג מלאכים

שחיו ביחד עשרות שנים.

איפה נמצא דברים כאלה?

תראו ראש ממשלה להבדיל

ונשיא יכולים להסתדר,

זה מקנית את זה, זה רומז לזה, זה צובט את זה, זה מבזה את זה, זה מה?

אה, שניים, לא יכולים.

אין, לא יכולים.

קשה מאוד.

אבל אם זוכים שניים, שורה שכינה.

יש לנו דוגמה יפהפייה.

זוג.

אם יש שלום ואחווה ביניהם, שכינה שורה ביניהם.

איש ואישה.

איש,

א', י', ש',

באיש יש יוד.

ובאישה א', ש', ה', יש ה'.

יוד וה' זה שם השם.

איש ואישה,

כשהם הולכים בדרך התורה והמצוות, יש שלום ביניהם.

שכינה שורה ביניהם.

אבל אם אין ביניהם לא שלום ולא אחווה ולא כלום, השם מסלק

את היו' והה', מה נשאר?

אש ואש.

קטטה.

בלאגן. מריבות. מחלוקת.

וואי וואי וואי וואי וואי.

אז רואים שניים.

הנה שניים.

אם יכולים שניים לחיות בשותפות ממש ממש ממש.

שכינה שורה.

אבל אם לא,

אחד מראה את כוחו.

כל אחד מושך להראות שהוא, הוא, הוא, הוא, הוא, הוא, הוא, היא, היא, היא,

היא-היא-הוא-הוא,

הוא-הוא-הוא,

נהיה הוא-הוא-הוא.

אחר כך הולכים לרבנות.

נחמן.

זאת אומרת, אדם צריך לדעת לחיות בשותפות עם אחרים.

אם הוא זוכה לזה,

הקדוש ברוך הוא שמח

ומשרה שכינתו,

ולכן כתוב, אז נדברו איש אל רעהו,

ויקשב השם, וישמע,

ויכתב ספר לפניו,

ליראי השם ולחושבי שמו.

לא כתוב, אז דברו איש אל רעהו.

אז נדברו.

כל אחד נותן לשני לדבר.

לא, כל אחד נכנס בתוך דברי חברו,

הוא אומר לו, לא, לא, אני אגיד לך יותר מזה.

אני אגיד לך ככה,

מתעלה עליו, זה, דוחק אותו, זה, מה פתאום, לא נכון. כן, ככה, כן.

אז נדברו. כל אחד מקשיב לשני, הוא והשם מקשיב וישמע.

או אלה שניים,

וייכתב בספר, כותב בספר לפניו, אלה יראי השם.

אלה חושבים על שמי,

לא על השם שלהם.

חושבי שמו,

חושבים על השם שלהם, אני אגדל ממכה.

אני, אני יודע, אני קובע, אני זה, תשמע, תשמע לי, תאמין לי, תאמין לי. עזוב, עזוב, עזוב, תשמע לי. פעם תלך איתי.

לך תשמע, תשמע, תשמע.

אז זה לומדים בנשיאים.

ורואים איך הקדוש ברוך הוא

נתן בהם בינה, חוכמה ודעת, שיהיו שותפים,

ויעשו מלאכת שמיים, באחווה יחדיו,

ואף אחד לא הביא יותר מהשני במיליגרם בקורבנות שלהם.

הכל היה מדוקדק

שלא לפגוע חלילה, ולכן השם שיבח אותם

ופרסם כל קורבן בפני עצמו,

וחזר בדיוק להגיד בדיוק על כל אחד.

קורבנו, קערת כסף אחת,

משקלה מאה וכולי.

הכל בדיוק אותו דבר.

נו,

יש לנו אבויידה.

תמיד אנחנו מחוברים לכמה יהודים.

צריך להשתדל

ללכת בעקבות הנשיאים.

ככה גם הקדוש ברוך הוא, כשבנה את המשכן, אמר שיבנו את המשכן.

לקח את בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה,

והצמיד לו את ההולייה בן אחיסמך ממטה דן.

שבט יהודה הוא המשובח שבשבטים, ודן הוא הפחות שבהם.

ולקח שניים.

אחד שהוא בצלאל, בצלאל,

שהיה רואה את הכל, הכל, הכל, אפילו מה ששמע משה

בהר סיני הוא ידע למטה.

ומשה מתפלא, מה, בצלאל היית?

איך אתה יודע?

ולקח את העולייה בן אחיסמך ממטה דן, והם עבדו ביחד, ולא אמר לו, אני יותר חכם, ואני בצלאל, ואני, זה, ותשמע מה משה אמר עליי.

שום דבר. והם בנו שניהם את המשכן,

ולכן השכין הקדוש ברוך הוא את השכינה.

יהי רצון

שתשרה שכינה במעשה ידינו,

והיא נועם אדוני אלוהינו עלינו,

ומעשה ידינו כוננה עלינו,

ומעשה ידינו ביחד כוננה הוא.

רבי חנן יום הרגשו, אומר אסור כדוש וכדוש כדוש ישראל.

דבי כוח, אמרו לנו תל אסור, שנה אמר אדוני וסמן סגר דין תורו, יא דיר.