חשיבות היחיד | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום,

אברהם יעקב בן יוכבד,

רפואה שלמה וחזרה בתשובה שלמה אמיתית.

נזכה לתקן מידותיו ולהיות תלמיד חכם וידבק בדרך האמת תמיד, אמן.

ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר.

בפרשת הנשיאים מפרש הרמב״ן

וזה לשונו.

אבל רצה להזכירם בשמם

ופרט קורבנותיהם,

ולהזכיר יומו של כל אחד.

הקדוש ברוך הוא רצה להזכיר כל אחד מהנשיאים בשמו,

ופרט את הקורבנות שלהם,

כיצד הקריבו כל אחד ואחד בדיוק,

ולהזכיר יומו של כל אחד ואחד.

לדוגמה,

לדוגמה,

ביום החמישי נשיא לבני שמעון של לומיאל בן צורי שדיי.

בכל הנשיאים נכתב עכשיו מה שאני אומר, בדיוק אותו דבר.

קורבנו,

קערת כסף אחת,

שלושים ומאה משקלה,

מזרק אחת כסף,

שבעים שקל בשקל הקודש,

שניהם מלאים,

סולת,

בלולב השמן למנחה,

כף אחת,

עשרה זהב,

מלאה קטורת,

פר אחד,

בן בקר,

איל אחד,

כבש אחד בין שנתו לעולה,

שעיר עזים אחד לחטאת,

ולזבח השלמים בקר שיניים,

אלים חמישה,

עתודים חמישה,

כבשים בני שנה, חמישה.

זה קורבן של לומיאל בן צורי שדיי.

זאת אומרת,

חוזר על זה כמספר נשיאים

כל פעם מחדש.

מסביר הרמב״ן,

השם רצה להזכירם בשמם, כל אחד,

פירט את קורבנותיהם,

והזכיר יומו של כל אחד.

לא שיזכיר ויכבד את הראשון,

זה קורבן נחשון בן עמינדב,

ויאמר,

וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו.

כנל!

כאן נזכר לעיל,

כמו שכולם עושים, כנל!

למה התורה מטריחה, מעריכה,

פרשת נסור בפסוקים כפולים ומכופלים?

למה צריך, למה? אנחנו לא יודעים לעזור לפסוק קודם ולהסתכל מה היה כתוב.

צריך לחזור על זה כל, וזה אותו דבר בדיוק.

בדיוק.

אומר הרמב״ן, למה הקדוש ברוך הוא העריך?

כי יהיה זה קיצור בכבוד האחרים.

זאת אומרת, אתה כאילו מכבד את הראשון, וכל השאר טפלים לו,

וכל השאר כמוהו.

לא, זה מקצר בכבודם.

השם לא רוצה לקצר בכבודם.

או כמו אלה שמזלזלים בחז״ל, קוראים להם חז״ל.

מה זה חז״ל?

חז״ל זה ראשי תיבות.

חכמים, זיכרונם לברכה.

בכתיבה כותבים בקיצור,

בשביל לא להעריך במילים,

ופעם היה גם

עולה הרבה הנייר והדפוס והכול,

אז היו מחפשים לצמצם, ולכן היו הרבה קיצורים וראשי תיבות

בכל מיני.

אז היו מקצרים, אבל זה בכתיבה.

אבל כשאתה מזכיר את החכמים, כתוב זכר צדיק לברכה.

זכר, תזכיר, הנה,

התורה טורחת ואומרת את הקורבנות

על כל נשיא ונשיא מחדש.

אז למה אתה לא אומר חכמים, זיכרונם לברכה?

אתה מזלזל, אתה מקצר בכבודם.

וחז״ל אמרו, חז״ל אמרו. מה חז״ל אמרו?

חכמים,

זיכרונם לברכה. אתה מקיים מצווה שאתה אומר,

זכר צדיק לברכה?

ואחרי כן חזר

וכלל אותם

להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך.

זאת אומרת,

כל הנשיאים

היו שקולים לפני השם יתברך.

זה אומר הרמב״ן.

ועוד בזה טעם אחר במדרשים.

המדרשים מביאים עוד טעם.

כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה

להביא חנוכה למזבח,

ושתהיה בזה השיעור בדיוק מה שהקראתי לכם.

כל אחד התכוון להביא בדיוק את אותם הקורבנות,

בדיוק,

בדיוק. כל אחד עלה בדעתו לבד, בנפרד, לא התייעצו, לא אחד עשה ושני העתיק,

לא עתה כדבק.

כל אחד חשב בדיוק על זה.

רק מה?

נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחר.

הוא הביא את זה עם כוונות רות רשי במקום.

מי שרוצה ליהנות ולהתענג,

יקרא את הפרשה הזאת ואת הנשיאים, קורבנות הנשיאים.

אם מעם לא עז, לפני שנה נקראתי לכם דוגמה 234,

דוגמה מה כל אחד התכוון.

מדהים.

כל אחד התכוון להביא את אותו שיעור,

אבל כל אחד היה לו כוונה אחרת בשיעור הזה.

למה הוא מביא כך?

וכל אחד היה לו טעם בפני עצמו.

אז לכן אומר המדרש,

פרט הכתוב את כולם,

בגלל שכולם התכוונו לשיעור אחד,

אבל עם כוונה אחרת בכל פרט.

לכן התורה טרחה וכתבה כל אחד. זאת אומרת,

אנשים עושים

לפי זה אותו מעשה,

אבל כל אחד יש לו מחשבות אחרות במעשה,

והכול נמדד ונשקל אצל הקדוש ברוך הוא בדיוק רב.

כמה עומדים לתפילה?

כולם.

כולם אמרו את אותן מילים. עברו.

אז אותו שיעור של מילים, אותו.

אבל כל אחד התכוון אותו דבר, מה פתאום.

אז כל תפילה היא בפני עצמה נמדדת. זה לא שרק התפללו פה מניין, והיה פה שני מניינים, שלושה...

כל אחד הוא בפני עצמו. כל אחד הוא נשיא.

זה קורבן. זה קורבן. זה תפילת.

זה מעשה.

זה כל אחד.

אז יש לנו כבר שני טעמים.

לא לקצר בכבודם.

ושווה לטרוח ולחזור פרשה ארוכה

בשביל כבודם.

וגם בגלל חילוק כוונתם,

אף על פי שהמעשה אותו דבר, אבל יש חילוק בכוונות,

במחשבות.

ושמעתי בשם הסבא מקלם,

מרן רבי שמחה זיסל, זכר צדיק ברכה, טעם.

למה העריכה התורה אצל כל נשיא ונשיא כל כך באריכות?

כי התורה רצתה ללמד אותנו

שאם רבים עושים מצווה,

אף על פי שהם רבים,

לא מדברים בשמיים מהכלל,

אלא שמחים על כל אחד ואחד

כאילו הוא יחידי בעולם.

זה לא כולם עושים תבלינים,

זה כל אחד ואחד.

זה לא כולם עזרו בשיפוץ בית הכנסת,

זה כל אחד ואחד בפני עצמו.

בשמיים מדברים לא על הכלל,

מדברים

אלא על כל אחד ואחד ושמחים בו ובמעשיו.

ולא מתמעטת אהבת ושמחת הקדוש ברוך הוא לכל אחד,

משום שהיו רבים שעשו את המצווה ביחד.

לכן,

כמו שעם הקורבן של נחשון שמח הקדוש ברוך הוא,

ופרט בפרוטרוט כל הדברים שעשה,

כך הייתה שמחה אצל כל אחד ואחד מהנשיאים,

ולכן פרט הכתוב,

בדיוק מה הוא עשה?

איי, כולם עשו ביחד אותו דבר. לא.

השם שמח במעשיו של כל יחיד,

ולכן הוא מפרט כל אחד.

וככה רואים את זה בשמיים.

אדם מוגבל באהבה שלו.

כשיש לו בן אחד,

אז הוא מוסר את כל אהבתו לבן היחיד.

אבל כשיש לו הרבה בנים,

מתחלקת אהבתו,

ולכל אחד מגיע מקצת אהבה.

אבל מידת האהבה של הקדוש ברוך הוא היא בלי גבול,

היא בלי תכלית,

ולכן לא מתמעטת אהבתו לכל אחד

בשביל שיש עוד אנשים שעושים.

מה?

אתה עשית, כולם עשו.

ככה אנחנו אומרים.

מה?

מה אתה עושב את עצמך?

מה אתה עושב את עצמך?

כולם עשו.

לא.

אצל הקדוש ברוך הוא אומר, אין כולם עשו.

כל אחד ואחד

שמחה בפני עצמו.

אז מדברים על כל אחד מאיתנו בשמיים כאילו הוא יחידי בעולם.

נכון שכשעושים ציבור ביחד מצוות,

אז מעלתם מתגדלת,

וערך המצווה שלהם תופחת לאין ערוך.

אבל זה לא מונע מלהתחשב בכל אחד במאה אחוז,

לא כחלק מ...

אלא כיחיד בלבד.

ומי שכותב את המאמר היה בזמן השואה.

הוא כותב, מזה אפשר לדון וללמוד על זמננו,

שדם אכן הוא נשפך באירופה כמים,

רחמנא לצלנו.

אל יעלה בדעת אדם לחשוב מחשבת פיגול,

עיוות המחשבה,

כי הקדוש ברוך הוא דן את הכלל וכל יחיד נמשך

אחר הכלל.

זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא, חס ושלום,

אמר שהגזירה לפי חשבון הידוע לפניו, למה צריכה להיות כזאת גזירה,

היא תהיה שש מיליון יהודים, נחמנא לצלנו.

חס ושלום.

כל אחד ואחד נמדד, למה, איך, מתי,

איפה,

הכול מדוקדק על כל אחד.

ואם יש יחידים

שלא צריכים לסבול, הם ניצולים.

זה לא שמקרים קרו וזה, אין דבר כזה.

כל אחד מישראל אצל הקדוש ברוך הוא הוא כמו בן יחיד.

ודנים כל אחד ואחד לבד.

וכן הצער של הקדוש ברוך הוא על עם ישראל הוא גם כן על הכלל.

סליחה.

הוא לא על הכלל, אלא על כל אחד ואחד מישראל.

ועליו אומר הקדוש ברוך הוא, קלעני מראשי,

קלעני מזרועי.

זאת אומרת, לקדוש ברוך הוא קשה אפילו שהוא נצרך

ומוכרח, על פי משפטי האמת,

להעניש רשע.

סתם להעניש רשע שעבר איזה עבירה,

וצריך להעניש אותו אחרי שנתנו לו התראות ואזהרות ורמזים.

הוא לא מבין.

בסוף

לשם כואב יותר ממה שכואב לו בייסורים.

על כל אחד ואחד.

צדיקים,

אחד מהחשבונות שלהם

שלא לעשות עבירה זה בשביל לא לצער את הקדוש ברוך הוא.

זאת אומרת, הוא יודע שאם הוא יעשה עבירה,

לא העונש הוא יקבל על זה, זה המטריד אותו.

לגרום צער לאבא שלו שבשמיים, לצער את אבא שלו.

כי אבא שלו,

ברגע שצריך לתת לו עונש

כדי לכפר עליו וכו',

יש לו צער לקדוש ברוך הוא מזה.

לא רק על עצם העבירה שאתה עושה, שאתה מבזה את השם, שאתה מרים יד בתורתו, שאתה מורד בו וכו' וכו', בעצם החטא או העבירה או חוסר שימת לב,

אלא גם בשעה שהוא מעניש אותך.

בדרך כלל בן אדם, כשהוא מעניש, יש לו סיפוק.

או,

זהו.

מגיע לו, קיבל, אה, יופי, עכשיו הוא נרגע.

לא.

לקדוש ברוך הוא יש צער שהוא נצרך לזה.

בספר אבן האזל

למרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר,

זכר צדיק ברכה, הוא כותב בהקדמה, וזה לשונו.

אנחנו חוזרים למה שאמרנו קודם.

קודם אני מוצא לנחוץ להודיע שכמה פעמים מצאתי מדבריי בספרי האחרונים.

זאת אומרת, הוא כתב בספר דברים,

על פי הבנתו,

ואחר כך הוא מצא אותם בספרי האחרונים,

ובייחוד בספרים העיקריים, מרכבת המשנה ואור שמח.

כי לפני עיוני

לא עיינתי בהם.

זאת אומרת, אני מדעתי כתבתי את הדברים,

ואחר כך ראיתי שזה כתוב כבר בספרים אחרים.

ובכל זאת לא הוצאתי הדברים מספרי,

מהספרים שלי.

לא הוציא.

כאילו זה מיותר, לא?

כבר כתוב, אז למה אתה כותב עוד פעם?

יגידו שעשית עתה כתבק כמו ילקוטים.

אלא מה?

האחד, מכיוון שחידשתי בעצמי,

ויש לי זכות בזה, למה ימנע ממני הטוב?

אני חידשתי מעצמי.

מה שהוא אומר פה,

יש לו סמך

וראיה על זה מנסיעים.

שאף על פי שכולם התכוונו למה שעשה הראשון,

בכל זאת התורה הזכירה כל אחד ואחד.

אף על פי שהוא לא חידש במעשים יותר מהשני.

אבל כיוון שכל אחד חידש את הדבר מדעתו,

יש לו זכות בזה להיכתב בתורה הקדושה בפני עצמו.

יש לנו דוגמה מהתורה.

כולם הביאו אותו דבר,

זה כמו כולם כתבו אותו דבר,

אבל זה חידש את הכוונות שלו מעצמו, וזה מעצמו,

בלי שום קשר אחד לשני.

מכאן שיש זכות שייכתב,

למרות שאחר כך זה נמצא אצל אחרים.

אז רואים מפה, רבותיי,

שהתורה מלמדת אותנו שיעורים מאלפים

בקורבנות הנשיאים.

לא לקצר בשבחים ובכבוד של בני אדם.

כל אחד זה בפני עצמו.

דבר נוסף,

לדעת שגם אם עושים מצוות ככלל,

הקדוש ברוך הוא מסתכל עליך כפרט בפרט.

וגם

לא כל מעשה אפילו שהוא דומה בדיוק,

הוא נשקל אותו דבר, כי תלוי מה הייתה המחשבה של כל אחד.

ואם המחשבה היא שונה,

זה בכלל עולם בפני עצמו ודאי,

ודאי, ודאי, ודאי.

ומכאן נפסיק להגיד חזל, חזל אומרים, חזל אומרים, כאילו חברים שלך,

חזל אומרים,

חכמים,

זיכרונם לברכה.

שנאמר,

זכר צדיק לברכה.

תראו איך הקדוש ברוך הוא מטריח כאילו עצמו כביכול

לכתוב כל כך הרבה פעמים את הקורבנות.

תגיד, כנאל, חזל, כנאל.

לא,

לא,

לא.

אחד אחד.

אחד אחד.

רבי חנניהו ברגש יאמר עושו הקדוש ברוך הוא זכות את ישראל לפי כל החרמות.

שנאם אמר אדוני אמר סלימן סגור דין תאור יא אדיר.