"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: איש או אישה כי יפלא לנדור נדר נזיר להזהיר לה'". סתם נזירות זה 30 יום. ונכתב נדר ונזירות שלושים פעמים בפרשה. כך כותב בעל הטורים. לכאורה יום ה-30 בגמר הנזירות ראוי לקרות את הנזיר "קדוש", יען כי משתוקק הרבה לשתות יין וכובש רצונו, קדוש הוא. זאת אומרת, כל שמתנזר מן היין שלושים יום, לכאורה ראוי לקראתו "קדוש" בתום השלושים יום. למה? כי התשוקה ביום השלושים היא הרבה יותר מהיום הראשון. כי רק אתמול הוא שתה. וביום הראשון אין התשוקה מרובה לשתות ואז הוא לא נקרא קדוש. לכן נכתב שלושים פעמים כנגד שלושים יום. כלומר, מהיום הראשון הוא כבר נקרא "קדוש". כי אחרי שגמר נתעלו כל הימים בקדושה אחרונה של יום השלושים. להיות כל הימים כי יום שלושים בקדושה אחת. אז זה דבר אחד, שאדם אפילו מתחיל בנזירות ונזירות זה לא דווקא מיין. אדם מתנזר מזמרים פסולים. זה איסור, אבל הוא מתנזר מזה, אז על כל יום ויום שהוא מתנזר ושנים עברו, הכל זה קדושה אחת של נזירות מזה. אדם מתנזר ממאכלות אסורות, כל יום ויום, זה כמו ביום האחרון אחרי חמש שנים. 

עוד כתב בעל הטורים שם וזה לשונו:"לומר לך שאם תשרה עליו שכינה מחמת נזירו". ראוי הנזיר שתשרה עליו שכינה מחמת נזירו. ממה הוא הנזיר עצמו? מיין. כמה? שלושים יום. כבר ראוי שתשרה עליו שכינה. אם מביטים ורואים את גודל הכבוד שזוכה לו הנזיר, עד שנכתבת עליו פרשה שלמה בתורה, ולהודיע כי בכל השלושים יום, בכל השלושים, חל עליו קדושה עליונה של יום השלושים הקשה ביותר. והודיע הכתוב שעוד ראוי שתשרה עליו שכינה, אז למה הרעש הגדול בכתוב: "איש או אישה כי יפלא"? לשון 'פלא'. כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם. לא יכולים לעמוד מול תאווה קלה. רוב העולם הולכים אחרי תאוותם והוא דבר פלא. לשבור את תאוותו דבר פלא. כי כן כתב החכם רבי אברהם אבן עזרא, זכרונו לברכה. ועוד הוא אומר: "דע כי כל בני האדם עבדי התאוות והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל שהוא חופשי מן התאוות". מי זה המלך? ששולט בתאוותיו ולא נמשך אחריהם. זה המלך! אבל רוב בני האדם, מקום אחר, כי כל בני האדם עבדי התאוות והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, זה כל שהוא חופשי מן התאוות. רואים איזה רעש גדול הרעישה התורה על מי שנבדל רק 30 יום מיין לבד. ולמה הוא עשה כן? כי היין מאבד את הדעת. וכן באבן עזרא מפורש: והנה לא עשה רק שמירה,שהוא פרש מן היין שלא לבלבל את דעתו משכריות ושכרו כל כך מרובה, אפילו רק על 30 יום. אז מי שהוא עמל לצאת מתרדמה של שטות, שזה יותר מצוי משכרות, כי רוב העולם נמצאים בתרדמה של שטות, הם מתעסקים בשטויות כל היום ולא בדברים שבשבילם באו לעולם.

מי ששותה יין כאשר יפוג יינו, ישוב לדעתו, אבל מי שנמצא בתרדמה של שטות, אדם הזה נתבע באבן מצולה כל ימיו. והוא לא יתעורר אף פעם מהתרדמה הזו. אז מי שייגע את עצמו לצאת ולהימלט ממנה, ואף עוד להפך, יעורר את דעתו לחשוב מחשבות, להשכיל, להטיב, כמה פעמים 30? לא רק 30 יום, אלא כמה פעמים 30 יום? האם יש קץ לכבודו וגודלו לפי החשבון של נזיר שכתבנו? אז מה יהיה שיעור קומתו בעיני האלוקים? קדושת יום שישים תקדש כפלי כפליים. כל ימי השלושים הראשונים, לא בכפול, בכפלי כפליים! וכל שכן האחרונים. ולפי החשבון הזה אם נעשה, כמה שאדם מאריך יותר זמן ומצליח להתעורר מתרדמת השטות או מתאוות למשוך ידו, אז אין קץ לשכרו. הרי כתוב שמי שיש לו סעודה כזאת נפלאה, "והנאתו ומשך ידו המנה". דהיינו, שני ביסים אחרונים הוא וויתר, נחשב לו כיום תענית שלם. אז מי שמצליח לבלום את פיו בכלל, כמה תעניות זה? ואם אדם מצמצם באכילתו תמיד? אז שכרו לאין שיעור. זה פרשה שלמה התורה, היא לא מדברת רק על נזיר מיין. "אדם כי יפלא", זה פלא! התורה מתפלאת! אדם יכול לכבוש תאוותו. זה פלא! זה לא פשוט! אתם רואים אחד, חוץ מכבודתכם, מוציא סיגריה, 'תן אחת', 'תן אחת', הוא ראה אז גם הוא. מה?! הוא לבד ואני לא?! ישר הוא מתמגנט. זאת אומרת, בן אדם התאווה ישר פועל. ישר! אוטומט! הוא לא נשלט.

אמרו לנו חכמים: "הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין". ופה הורו לנו חכמים את מה שכתבנו. העיקר הנדרש לקבל עול מצוות. להיות ירא חטא, להתרחק 70 שערים מן החטא. זה "הרואה סוטה בקלקולה". ומי שלא רואה "סוטה בקלקולה" לא יזיר עצמו מן היין? רק מי שראה "סוטה בקלקולה", הוא צריך להזיר עצמו מן היין? ומה אחד שלא ראה? אז היין טוב מאוד בשבילו? מה קרה פה? הלא יין בלא הכי משחיט את הדעת של כל אדם. אבל כוונת חכמים לומר לנו ולייעץ לנו שהכוונה שלנו בנזירות להיות בורח מן העבירה 70 שערים. פירוש לא לשתות כלל. כלל! ראית מה יין עושה? מהיום, לא לשתות יותר כלל. אם זה מה שגורם, יותר לא לשתות כלל. למה? פן ימשך מזה וישתה הרבה ויעבור עבירות כמו שהוא ראה. והקדושה היא יותר גדולה שירגיל עצמו להיות ירא חטא. דהינו, לקבל עול מצוות שבה אחר קבלת מלכות שמים בשלמות. והתורה לימדה אותנו לחשוב תמיד להתרחק מן החטא ואז תתעלה קדושתו של האדם יותר מסתם נזיר, שמעלתו גדולה. יש אומרים שהוא מגיע לדרגת נביא. ככהן גדול ביום הכיפורים, מעלות גדולות. אבל גם כל מי שפורש מכל תאווה הרי גם הוא בסתם נזיר. לא צריך להיות דווקא מקבל על עצמו דין נזירות. אדם שלומד שעתיים בתענית דיבור, שלושה חודשים הוא פי שלוש נזיר מהנזיר של התורה. זה יותר קשה מלהינזר מיין. אז כמה מעלות יש לו? חוץ מלימוד התורה, חוץ מכל מילה תרי"ג מצוות, מדובר רק מדין נזירות שסתם פיו. הרי הגאון מווילנה אמר שמי שהולך לבית הכנסת בבוקר, לתפילה וחוזר ולא פתח את פיו בדבר שהוא צורך התפילה, זוכה לראות אור הגנוז שאפילו מלאכים לא זוכים לראות? רק שסתם את פיו בהליכתו לבית הכנסת עד חזרתו הביתה. זה פחות משעתיים. ואדם שסותם שעתיים ולומד שעתיים, ולא יום ולא יומיים, 90 יום! יא חביבי! מה גודלו בשמים ומה זכותו! אלה ששמעו לעצה הזאת, ברוך ה' נפקדו, התחתנו, נרפאו, דברים נפלאים! נפלאים! רק מהקבלה הזאת. 

מזה נבין גודל העניין של עסק המוסר, כשאדם לומד מוסר במחשבה והתבוננות, כראוי. עד שאדם זוכה להרגיש בעצמו פחד הדין הגדול.ובפרט להיות ירא חטא. אז כמה פרשיות של נזיר יש בזה? לפי חשבון שאמרנו, אם הוא לומד מוסר בהתבוננות ובחשבון, כמה יש בזה דין נזיר כפול, כפול, כפול. אשריו ואשרי חלקו של זה שזוכה והופך להיות ירא שמים מגודל הלימוד הזה. מחלקם יהיה חלקנו.

 מה יוצא לנו מכל מה שאמרנו בקצרה: שצריכים ללמוד מוסר בהשכלה יתרה. לא קוראים מוסר מלמעלה. אלה מעיינים, כמו שלומדים סוגיה בגמרא. לומדים בעיון ומפשפשים במידות. לבדוק איפה מה שכתוב פה לא חל עליו, חל עליי! ואז מחליטים לקום מהספר ולהשתפר, ולהשתנות. גם אחרי השיעור הזה. לא צריך לקרוא דווקא מהספר, אפשר לשמוע גם מהספר. וכשבן אדם מקבל על עצמו כזה דבר, בין רגע הוא עולה ממדרגת הדיוט למדרגת קדוש. כי נזיר נקרא קדוש. ברגע שקבלת על עצמך להינזר ממשהו, הפכת באותו רגע להיות קדוש. אדם צריך לדאוג לאריכותו, מה יהיה בסופו. אבל הוא נמצא בתרדמה של שטות, לכן הוא לא מתעורר בכלל. רק אם יקרה מקרה חלילה של אסון או דבר או מישהו נגדעו חייו וכו', אז הוא יכול להתעורר לכמה דקות, שעות או ימים, ילך שפוף ואחרי זה יתהולל מחדש. אבל מי שלומד מוסר כל הזמן, כל יום, כל יום, כל יום, כל יום, זה יעמיד אותו על מתכונתו לפחות. אם לא יעלה לא ירד לפחות. ובאמת צריך להתבונן שכל מעשנו לשם שמים. שכל דבר שעושים לראות איך זה הופך להיות לשם שמים ולעושת הכל עם הכוונה הזאת. שיתקדש שמו של הקב"ה בכל מעשה. ואז יהיה לו שם נזיר באופן קבוע. כי הוא מתנזר מן הבלים, מן השטויות ומתעסק רק בדברים המועילים והראויים. מי שהבין את מה שאמרתי עכשיו, ידע שגם דבר קטן, קטן, לא נראה שזה דבר גדול, מחר אני לא אוכל כך וכך, מחר אני לא אדבר במשך שעה, מחר אני לא אקשיב לשום דבר שהוא של שטות והבל. מחר אני אקום בנץ מוקדם, מחר אני זה... כל זה, זה נזירות! למה? כי אתה שובר תאוות. אתה לא תאכל, אתה לא תדבר, אתה לא תשמע, אתה לא תישן, אתה תקום מוקדם. זה נזירות. אתה מרחיק את עצמך מתרדמת השטות. אבל שזה יהיה עם כוונה. שאתה רוצה להפריש עצמך מהבלים, מהשטויות ולדחוק את עצמך לעבודת הבורא להיות ירא חטא. זה דין נזירות בקצרה ויש פרשה שלמה.והתורה מתפעלת מאחד כזה פלא! פלא! 

עכשיו תבינו מה אמר הקוצקה' רבי. אמרו לו למה הקב"ה לא עושה ניסים ומופתים כמו במצרים ואז כל העם יראו את האותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה וכולם יתרשמו ויחזרו בתשובה מיד. לא צריך לשכנע יותר שיש אלוקים, רואים אלוקים חיים בפועל. אז הוא אמר: יש לכם מוייפס(מופת) יותר גדול מבעל תשובה?! אתם מחפשים אותות ומופתים, שהשמים ירדו והארץ תעלה והים ילך ימינה ושמאלה. אתם יודעים מה זה להזיז בן אדם בדבר קטן? התורה קורא לזה "פלא"! הוא החליט לא לשתות יין, לא להיות שיכור! נמאס לו! צילמו אותו, הסריטו אותו, הפיצו אותו, כולם רואים כמה הוא טמבל, שיכור והוא החליט להפסיק! בגלל זה, נקרא נזיר, פלא! קדוש! כהן גדול! נביא! מה זה?! אז דבר קטן כזה נקרא פלא ונזיר. אדם שהוא משנה את כל חייו וחוזר בתשובה, עוקר את העבר, מתחיל דבר חדש, לומד לקרוא בארמית, ללמוד הלכות מחדש, לא יודע כלום, להשקיע כסף, לזרוק את כל הדיסקים הסרוחים, להתחיל לקנות ספרים, ספרי תורה, למלא ספרייה. בוא נא! זה הוצאות! זה ים! זה שינוי! זה חברה! זה עבודה! זה מוייפס! אין מוייפס יותר גדול מזה! אז אנשים לא מבינים אפילו את הערך של מעשים ולו הקלים ביותר.

 "דבר את בני ישראל.." אומר הקב"ה למשה, "ואמרת אלהם איש או אישה כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה'.." שהכל יהיה לכבוד שמים, אמן!