מדוע נולד עשו בנס? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, אדם בן אבנר

נציב יום, אדם בן אבנר

תשובה שלמה, אמיתית

זיווג הגון וכשר תוך שלושה חודשים

לרפואה שלמה ברמח איברים ושסה גידים בזכות זיכוי הרבים, אמן

אמן.

הלידה של יעקב אבינו, עליו השלום, הייתה בנס,

כי יצחק ורבקה היו עקרים שניהם,

ללמד אותנו שהתכלית הרוחנית

אינה יוצאת לפועל על פי טבע בעולם הזה,

אלא לעולם בנס היא עומדת.

יש תכלית רוחנית לעולם הזה.

גילוי ייחודו יתברך מעולם בהכרת כל העולם שהשם מלך משגיח וכו'.

התכלית הזאת היא על ידי אישים

מסוימים שבחרה ההשגחה,

והם לא באים בדרך הטבע.

התכלית הזאת הרוחנית אינה יוצאת לפועל על פי טבע בעולם הזה,

אלא לעולם היא בנס עומדת.

כמו יהודה ותמר, כמו דוד המלך, כל אלה יצאו בדרכים לא מקובלות כאילו,

לא טבעיות.

אבל קשה.

יעקב אבינו שממנו יוצאים 12 שבטים

ומהם נבנה כלל ישראל, שזה התכלית של כל העולם,

שיהיה עם שמכיר בבורא יתברך ועובד אותו בנאמנות.

טוב, זה מובן שצריך שיהיה נס.

אבל עשיו,

ידוע שהוא רשע גמור,

והסמ״ם זה השר שלו,

איך אפשר להבין שגם הוא ייוולד באותו נס?

הרי הם נולדו תומים

בבית הנחת.

אבל בספר אור תורה מהריה חבר,

שזה ביאור על ספר מעלות התורה בסימן ל״ג,

הוא אומר, מה שנמשל עשיו לקש בנביאים,

שהקש הוא שומר לחיטה.

כל מציאותו של עשיו

בעולם הזה

שומר לישראל.

ישראל הם עיקר הפרי,

והוא גם רצועת מרדות

לישראל.

אם ישראל לא הולכים בדרכי השם, עשיו,

United States of America and Europe and everybody

הם רצועה

של מרדות.

להזכיר לנו, הלו,

הלו, התרחקתם מהשם,

הלו.

כי לעשיו אין שום מציאות בעולם הזה,

מאחר שנולד מיצחק ורבקה שהעקרים היו.

אז מה פתאום שיעשה נס שייוולד רשע?

מישראל חיותם בתורה.

כל זכות קיום של עם ישראל זה חיותם בתורה.

ועשיו נברא להיות גדר סביבם שלא יפרצו את הגדר.

וכשפוסק עם ישראל מן התורה ניתנה לעשיו שליטה.

מה היה כאשר תריד ופרקת עולו?

הרי

שגם עשיו

הוא צריך להיוולד על ידי נס.

כי אין לו מצד עצמו זכות קיום בעולם הזה כלל.

אז עשיו

הוא צריך להיוולד על ידי נס. למה הוא צריך להיוולד על ידי נס?

כי מצד עצמו אין לו זכות קיום בעולם הזה בכלל.

והקיום שלו הוא רק במה שהוא משרת לישראל,

שבעם ישראל תלויה כל התכלית של הבריאה.

והשימוש בו בעשיו

בשני אופנים.

אחד,

הוא משמש רצועת מרדות, להעניש אותם

כשעוברים ישראל על דברי תורה.

כמו שאמרנו רק כאשר תריד,

יש מפרשים מלשון מרד,

תריד. יש אומרים שאפילו אם מוסיפים על התורה מתרייג לתרייד,

כתוב לא תוסיף ולא תגרע.

אז גם עוברים על התורה אפילו באופן כזה,

ופרקת עולו.

זאת אומרת,

כתוב ורב יעבוד צעיר.

האח הגדול שהוא רב,

זה עשיו, יעבוד את הצעיר

והוא צריך לשמור עליו.

מתי הוא פורק את עולו,

מתי שעם ישראל יריד.

אז הוא רצועת מרדות, זה אופן אחד.

דבר שני,

שהוא משמש שומר לפרי באופן חיובי

להיות עבד ועזר לישראל,

כמו שנאמר, ואת אחיך תעבוד.

שלעשיו נאמר, ואת אחיך תעבוד זה את יעקב, את ישראל.

מתי? כשישראל דבוקים בתורה.

אז רואים שלדוגמה אדום זה ארצות הברית,

אז גם רואים שפעמים הם עוזרים, פעמים מגבילים.

פעמים אמברגו, פעמים ככה. פעמים מאיימים, פעמים ככה. פעמים אובמבה, פעמים צ'אמפ.

פעמים ככה, פעמים ככה.

וכן מצאנו במשה רבנו עליו השלום

כשעלה למרום

לקבל תורה וניצח את המלאכים,

גם השטן נתן לו מתנה.

מה אמרנו?

אמרנו שהעשיו, השר שלו זה הסמ״מ.

והוא שומר לפרי.

והוא גם רצועת מרדות.

אז הנה אנחנו רואים אצל משה רבנו, הוא עלה למרום

לקבל את התורה, והוא ניצח את המלאכים.

אז גם השטן נתן לו מתנה.

היינו שבדרגה זו, כשאתה מנצח,

כשאתה עושה את מה שצריך לעשות,

גם כוח הרע משועבד לקדושה.

ולכן נתן לו את סוד פיתום הקטורת,

שזה סגולה נגד המוות.

וזה בחינה של התהפכות הרע לטוב.

גם אויביו ישלים איתו.

אבל כל שימוש ברע,

אם אדם ירצה להשתמש ברע לתכלית הטוב, זה כרוך בסכנה.

כי כל זמן שיש לאדם שייכות עם הרע,

יש סכנה שעבד כי ימלוך.

אתה רוצה להשתמש בו כעבד, ברע לטובת הטוב.

תיזהר, יתהפך עליך עבד כי ימלוך.

ושפחה כי תירש גבירתה.

שלבסוף הרע ישתלט על האדם

ויעבד גם את הטוב שבו, חס ושלום. ולכן צריך זהירות יתרה לא להשתמש ברע.

וזה לשון הרמח״ל.

ריבי משה חיים לוצטו, זכר צדיק לברכה, במגילת סתרים, פרשת נוח.

יש כאן סוד,

שאמרו זיכרונם לברכה שעוג נשבע לנוח להיות לו עבד עולם,

ובזה הוא ניצל.

ועשה נוח נקב אחד בטבע,

והיה נותן לו מזונותיו.

עוג הוא הקליפה העומדת אחרי נוח.

וכשהקליפה משתעבדת לקדושה,

אין ראוי להחריטה.

אדרבה, תיכונו לקיימה שתהיה כמשרתת.

ולכך היה לו הצלה לעוג על ידי נוח.

והסיטרה חרף, על פי שמשתעבדת,

אין ראוי להכניסה על כל פנים בקדושה,

אלא שתשב בחוץ כמשרתת,

והקדושה משפעת לה מבחוץ כדי חיותה.

ולכך לא הכניס עוג בטבע,

אלא מבחוץ נתן לו מזונותיו.

אז מגלה לנו הרמחל

איך עוג

הוא הנקרא הפליט שנפלט מן המבול.

איך הוא נשאר מכל הדורות ההם?

אז הוא נשבע לנוח להיות לו עבד עולם.

וזה הציל אותו.

איך זה היה בפועל?

הוא היה ענק.

הוא היה חוץ לטבע.

נוח עשה נקב בתיבה ונתן לו את המזונות מתוך התיבה החוצה.

מי זה עוג? הוא היה קליפה העומדת אחרי נוח.

כמו שאמרנו, יש עיקר ויש תפל, יש פרי ויש קליפה.

הפרי,

התכלית של העולם זה היה נוח לקיים את העולם,

ותמיד לפרי יש קליפה.

אז מי היה הקליפה של נוח? זה היה עוג.

וכשהקליפה משתעבדת לקדושה,

אם היא עושה את המטרה, לשמור על הפרי,

אין ראוי להחריטה.

אדרבה, התיקון הוא לקיים אותה שתהיה כמשרתת.

ולכך היה לו הצלה לעוג על ידי נוח.

זו לא אותה שאלה ששאלו אותי

למה ניצל עוג, באיזה זכות הוא ניצל.

אמרתי שאני לא ראיתי מה זכות.

דהיינו,

מה קדם שהוא יזכה בכלל אפילו לעסקה הזאת?

מה קדם?

בסדרה אחריו,

אף על פי שמשתעבדת,

אין ראוי להכניסה על כל פנים בקדושה.

אבל לא לחבר את זה לגמרי.

אלא שתשב בחוץ כמשרתת,

והקדושה משפעת לה מבחוץ כדי חיותה.

ולכן לא הכניס את עוג לטבע,

אלא מבחוץ נתן לו את המזונות.

כן,

כמו שכלב צריך שתהיה לו מלונה בחוץ ולא בבית המועדון.

אפילו אם הוא משרת אותך שומר וכו'.

לפי הביאור של הרמחל,

הוא מרמז גם לכוחות הגוף

שבדרך כלל מתנגדים לקדושה,

אך יכולים גם לעזור לה,

ועל כן אין להרחיקם יותר מדי.

יש כוחות בגוף

שמתנגדים לקדושה, כגון תאווה,

מידות,

גאווה,

מתנגדים לקדושה, כי זה אדם שהוא חושב על עצמו,

לא חושב על עבודת השם.

אבל הם יכולים גם לעזור,

כמו שכתוב, ויגבה השם,

ויגבה ליבו בדרכי השם.

אז אם משתמשים בגאווה בשביל

להרגיש שאתה עובד את השם,

אז זה טוב.

תאווה,

אם אתה תאווה,

להשגת החוכמה,

תוירה, תוירה, תוירה.

אם אתה משתמש בזה לדברים רוחניים, מצוין.

אבל למרות

שהם יכולים לעזור,

ולכן

אין להרחיקם יותר מדי,

אבל סכנה גדולה מאוד בזה,

כי אדם עלול לתעות כמה לקרב וכמה לרחק,

ולבסוף הוא ניזוק על ידיהם.

שאול היה צדיק גדול.

בן שנה היה שאול במולכו,

כמו בן שנה שאין בו חטא.

אבל היה בו רוח קנאה

נגד דוד המלך,

והקנאה הזאת העבירה אותו על דעתו, ורדף אותו להורגו,

ואיבד את מלכותו, ואיבד הכול.

בגלל שהוא לא יכול היה לשלוט בקנאה.

והיו לו קטעים שהוא אהב אותו, והיו לו קטעים שהוא קינא בו,

ובסוף הקנאה התגברה,

והיה בו רוח עבעים, וחיפש להורגו.

סיפור מאוד טראגי.

אבל רואים שמידה כזאת, אפילו באדם גדול,

היא יכולה

לגרום,

בפרט שהוא הלביש אותו, את מדיו. בהתחלה הוא שמח שהוא בא להציל מפני גוליית.

כשהוא שם עליו מדיו, הוא היה משכמו ומעלה מכל העם.

אז הוא נתן לו את השריון שלו, אז הוא לבש. ודוד היה קטן ביחס לשאול המלך,

ופתאום זה התלבש עליו בול.

אז הוא הבין שהוא מיועד למלכות.

אז הוא שאל, בן מי זה?

מה זה בן מי זה?

מה זה בן מי זה?

אתה לא יודע מי זה. אתה הבאת אותו, אתה יודע, אתה הסכמת, אתה.

השאלה אם הוא מפרץ או הוא מזרח.

הוא רצה לברר. אם הוא מפרץ, אז הוא שייך למלכות.

ואם הוא מזרח, לא.

ואחר כך עוד ששרו

היכה שאול בעלפיו ודוד ברבבותיו,

וואי וואי וואי, מאותו רגע כבר חרה לו,

וזהו,

והקנאה.

הוא הבין שהוא הולך להיכנס בנעליו, כמו שאומרים.

אז זה הפחיד אותו.

הוא רצה שהבן שלו, יהונתן, ימשיך אחריו, וכולי וכולי.

סיפור מאוד טרגי.

אבל מה היה שם? מידע.

אין את המינון הנכון.

אי ואי ואי.

טוב,

כי האדם עלול לטעות במידת הקירוב והריחוק, ולבסוף הוא ניזוק על ידיהם.

וזה כעניין שנאמר על ידי שלמה המלך.

ריש ועושר, אל תיתן לי.

פן אסבע וכיחשתי.

זאת אומרת,

גם עוני יותר מדי, ריש.

להיות רש.

גם עושר יותר מדי.

אל תיתן לי, למה פן אסבע וכיחשתי?

אני עלול מרוב שביעה לכחש.

כאילו, מה אני צריך את השם? יש לי כסף, יש לי הכל, מה אני צריך?

ועוני מעביר אדם על דעתו.

וכן המחשבה שבסוף אמר שלמה המלך, אני ארבה ולא אסור. כתוב, לא ירבה לו כסף וזהב, והוא הרבה.

והוא שר מאחורי ה'. הוא אמר, אני ארבה.

התורה אמרה, לא ירבה.

הוא אומר, אני ארבה, אבל אני לא אסור.

לא אסור, אני לא אכשל, לא אכשל.

אמרו לו, לא ירבה נשים.

הוא ארבה ונכשל.

לא ירבה לו סוסים. ארבה ונכשל.

גם זה אסור.

שאדם יאמר, אני אעשה מה שהתורה אומרת שאסור לעשות, אבל אני לא אגיע לתוצאות שהיא פוחדת התורה.

אין דבר כזה, אסור.

וגם חוכמות חיצוניות,

כל הקורא בספרים חיצוניים אין לו חלק לעולם הבא.

וכתב הרבם

שהוא למד ספרים חיצוניים

והוא לקח אותם להיות כרקחות וטבחות.

בבחינת עבד לתורה,

שעם החוכמות האלה

הוא יוכיח את התורה עוד יותר.

אז הוא אומר, זה בחינת עבד לתורה,

אבל העיד על עצמו שבסוף נעשו לה צרות.

החוכמות האלה נעשו צרות.

הוא התכוון רק בשביל

להשתמש בזה, לפאר ולרומם את התורה ולהוכיח את אמיתותא.

ידוע מה שכתב עליו הגאון מווילנה, והפילוסופיה התעתו ברוב לקחה.

מרוב שהתעסק הרמב״ם

בפילוסופיה בשביל להראות

את ייחוד השם יתברך וכו׳ וכו׳,

כמו שכתוב במורה נבוכים ועוד.

אז זה התעתו ברוב לקחה, כי יש מקומות שרואים שם שהוא

סטה קצת מהכיוון.

וכן בעוג נאמר, ויבוא הפליט

ויגד לאברהם העברי.

מה אמרנו? שהייתה עסקה.

מה הייתה העסקה?

שהוא יהיה הקליפה

של נוח,

מבחינת משמר את הפרי, נכון?

ונשבע לו להיות עבד עולם.

והנה כתוב, ויבוא הפליט

ויגד לאברהם העברי.

ורשי שם אומר,

זה עוג שפלט מדור המדבר.

היינו, על פי המדרש שמובא במגילת סתרים,

היה מתכוון שיהרג אברהם

ויישא את שרה.

כל התוכנית שהוא בא להגיד שנשבע לוט,

זה היה במטרה אחת,

לא להציל את לוט,

אלא שיהרג במלחמה אברהם, כי הוא יודע שאברהם ילך להציל אותו,

ואז הוא לא יוכל לנצח ארבעה מלאכים,

הוא ימות והוא ייקח את שרה. זה מה שהוא רצה.

אז מה קרה פה?

הרי שלבסוף,

במקום לשמש את עיקר תולדות נוח,

שזה היה אברהם אבינו, הוא נשבע שהוא היה עבד עולם.

אברהם הוא מצאצאיו של נוח.

נוח הולד את שם,

שם

את עבר, עבר,

תרח, תרח, אברהם.

אז הוא מזרע נוח, נכון?

אז מה היה צריך

הפליט עוג לשמור עבד עולם את אברהם?

והנה הוא רצה לאבד את הכול.

ואלמלא נס גדול שנעשה לאברהם, שניצח את ארבעת המלאכים, היה מצליח.

אז למדנו מכאן שוב,

אין לסמוך על הרע שיישאר בשעבודו,

אלא קרוב יותר שיזיק

מיאבד את הכול.

בקיצור, אל תתחבר לרשע,

לא לרע,

לא לשום דבר, אפילו כסימוכין ותימוכין ולעשות וזה,

ולעזור לזה, לא להתחבר עם הרע.

למה הוא יכול להתהפך עליך?

כי טבעו הוא רע.

ורק מי שלומד תורה בהתמסרות והתעמקות,

רק הוא יכול להפוך את היצר הרע לטוב.

היינו, שיש דרך להינצל מהגדלת האנוכיות

על ידי שיידבק לתורה בכל נימי נפשו,

ואז גם האנוכיות,

האגו,

הגאווה,

תוסיף בו דבקות.

אבל כל שאר הניסיונות

להפוך רע

לטוב

כגון להיכנס לריבוי גשמיות כדי לשעבד אותה לרוחניות,

הם מסוכנים מאוד.

מי חטא בזה? אדם הראשון.

הוא נכנס לגשמיות לאכול מעץ הטוב,

מעץ

הדע הטוב ורע,

וזה גרם, הוא רצה להיכנס לניסיון יותר גדול, ומשם להראות

שהוא שומע בכל השם, בבחינת

אני ארבה ולא אסור,

והוא נכשל והכשיל את כולנו.

כי גדול כוח החומריות למשוך את האדם,

אל רשתה.

וזהו שאמרו זיכרונם לברכה.

כך היא דרכה של התורה.

פת בה מלח תאכל,

וכן היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה.

אתמול

קיבלתי טלפון,

זוג מתחתנים,

והם החליטו שקוראים

לבני המשפחה

לבוא לחופה.

אז מודיעים.

האח ואשתו פרנטי קרנטי יגיעו לזה, והם טהן טהן טהן טהן טהן טהן טהן טהן טהן, הם הולכים לשם.

אחר כך.

אחות וזה פרנטי רנטי טהן טהן טהן טהן טהן טהן טהן טהן טהן טהן טהן טהן, וככה אחים ואחיות מצד אחד של הכלה, אחים ואחיות מצד שני של החתן טהן טהן טהן. כמו תצוגה, כמו דוגמנות, כמו אני לא יודע מה,

שכולם ילטשו עיניים עליהם ויסתכלו איך הם מגיעים וכו' וכו' וכו'.

אז הוא מצלצל אליי יהודים משלנו מהקהילה שאמרו לו,

אותה גם כן באה, טרנטן, טרנטן, טרנטן, טרנטן, טרנטן, והוא לא יודע מה לעשות.

אומרים לו זה שלום בית וכיבוד אבא ואם וכל מיני דברים.

אמרתי, מאיפה המנהג הזה של טרנטן, טרנטן, טרנטן, טרנטן, נוהגים פה כזה דבר וזה. ומה העניין שיראו אותם ושילכו ככה בתסוגת אופנה והולכים וכולם לוטשים עיניים ומסתכלים?

מה העניין?

אז מה זה קשור לחופם? איך זה קשור? קידושין וזה וכולי וכולי.

אז אמרתי שזה בעצם לא מן הגיור.

יהודי כזה.

זה לא צנוע, זה לא דרך ככה. זה לומדים חיקויים הגויים, זה לא שייך ליהודים.

ובקיצור לחצו ולחצו ולחצו ולחצו, אני לא יודע מה בסוף היה, אבל אני מאמין,

אני רוצה להאמין שבסוף הוא לא היה בטרנטן, טרנטן, טרנטן, טרנטן.

אז הם אומרים לו, זה טוב, זה יעשה שלום בית,

זה כיבוד אביהם.

הרע אומר שזה טוב.

למה זה טוב? יש בזה מצוות.

איזה מצוות?

שלום בית.

זאת אומרת, הבית עלול לחרב אם לא תעשה מה שהגויים עושים.

וכיבוד אביהם. אם האבא ואמא רוצים שתעשה דברים לא הגונים,

אז תכבד אותם.

איפה זה כתוב?

איפה זה כתוב שצריך לעשות את זה?

מה זה שייך כיבוד אביהם?

מה זה שייך לשלום בית?

ומה עם מה שהקדוש ברוך הוא לא רוצה שיעשו מעשים

שהם לא ראויים?

מה עם זה?

אותו שוכחים.

רק ככה.

אז רואים מפה שגודל החומריות זה למשוך את האדם אל הרשת.

הוא בכלל לא רצה ללכת בגלל שזה בכלל בתערובת.

אז הוא אמר, הוא ילך רק לחופה,

וכולי וכולי, שלא יהיה בזה וזה וזה, כמובן בצנעה וכולי וכולי.

עכשיו, אה, כבר הגעת, אז יש לנו טראנטן, טראנטן, טראנטן, טראנטן, יש תוספת של, כן.

אז זאת אומרת,

ככה זה מתחיל, ואחר כך לך תדע איפה זה נגמר.

מכל מקום,

חכמים אמרו, כך היא דרכה של התורה.

פת במלח תאכל,

וכן היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה.

אז מה כתוב פה? שאם אתה רוצה להיות מחובר לתורה,

אז צריך

להצטמצם בחומריות.

כך דרכה של התורה, פת במלח תאכל,

בלי אי,

בלי קולה,

בלי פת במלח תאכל, ומים,

ומים במשורה תשתה.

בעל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה תעמל.

אם אתה עושה כן,

אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא.

וגם כתוב, היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. למה בבני עניים תצא תורה?

כי הם לא מחוברים לחומר.

אם הם לא מחוברים לחומר,

לא נמשכים אחרי החומר, תאבו את העולם הזה.

קל להם להיות מחוברים לתורה?

ממילא, תורה תשפיע עליהם לטוביו, תהפוך אותם

לחפצא דקדושא.

הם יהיו קדושים וצדיקים.

מי שחושש לנפשו,

מתרחק משפע העולם הזה ומתמסר ללימוד התורה וקיום מצוותיה באהבה.

אוי לו למי שמשתוקק לעולם הזה ורודף אחריו.

ואם הוא מדמה בנפשו שהוא יזכה לשני שולחנות,

גם עולם הזה וגם עולם הבא,

ועל ידי זה הוא ירבה את כבוד התורה,

כי יגידו, מה, הוא גם עשיר וגם חכם גדול,

על ידי זה לבסוף יכול להיכשל,

וסביר יותר שהוא ייכשל.

כי החומריות תשלוט בו,

והוא יהפך לגמרי לחומרי.

וכבוד התורה יתמעט על ידו חס ושלום.

לכן אשרי מי ששם חלקו בתורה ובורח מרצונות העולם פעם פעם פעם פעם פעם פעם פעם פעם פעם.

כבורח מסכנת נפשות.

רבי חנניהו ברגל שאומר,

נושא הקדוש בראש ובכל זאת קדוש ישראל,

לפי כוח אחר בו לא נותן למצוות.

שנאמר אדונו וסמאן צדקה יגדיל תורה.