יש בטחון ויש בטחון - ח | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
נציב יום לירית חיה בת אורית הקדוש ברוך הוא ישלח לה רפואה שלמה ממתנות אוצר חינם
וזכות זיכוי הרבים תעמוד לה ותדע שכל הרפואות והישועות מאת השם יתברך
ובזכות זה תתחזק באמונה ובביטחון אמן.
השתדלות וביטחון
כתב חובת הלבבות
ברור שכל ענייני האדם תלויים בגזירת הבורא
אך אף על פי כן מחויב האדם לטרוח על ענייני צרכיו
כטוב לו ביותר לפי ראות עיניו
והשם יתברך יוציא לפועל את מה שגזר עליו
זאת אומרת
אדם עושה את מה שהוא צריך לענייניו כטוב לו ביותר לפי ראות עיניו
אבל זה לא תלוי בזה
רק השם מוציא לפועל את מה שגזר עליו לפי החשבונות הידועים לפניו
הוא מוסיף חובת הלבבות
כמו שאדם צריך לאכול ולשתות
ולעשות כל צרכיו ההכרחיים
אפילו שמידת חיי האדם תלויה בגזירת השם
כן ובכל שאר ענייניו
ומי שאינו משתדל כפי הצורך המינימלי וסומך עצמו על השם
נוגע הוא באיסור שלא תנסו את אדוני אלוהיכם
לכן מוכרע חובת ההשתדלות בכל ענייני האדם
במזונו, בבריאותו, בדירתו, בלבושו
ובזהירות מפני דברים המזיקים
כמו שבעל אדמה צריך לחרוש ולזרוע ולנקות שדהו מן הקוצים ולהשקותה
ואחר כך ישים ביטחונו בשם
שיצמח צמח האדמה ושישמור התבואה והפירות מן הפורחנויות
ושהיבול יהיה בשפע ובברכה
ולא יעלה על הדעת שיניח אדם שדהו
בלי עיבוד,
בלי זריעה,
מתוך השענות על השם.
כן הדבר אמור גם לגבי בעלי מלאכה
והסוחרים והסחירים
שצריכים להשתדל בפרנסתם כפי הצורך
יחד עם ביטחונם באלוהים.
כל זה מדובר בסתם בני אדם בדרגת הביטחון,
אם בכלל,
שזה נקרא אלה שהם תלויים עדיין בהשתדלותם,
לא בדרגה הגבוהה שדיברנו בשיעורים הקודמים.
וכן כותב בעל העקדה
כי היעדר ההשתדלות הוא עוון
על פי המבואר במדרש.
כתוב, וברכך אדוני אלוהיך יכול אפילו יושב ובטל,
תלמוד לומר בכל אשר תעשה.
והרפיון בהשתדלות יפיל את האדם ברעות ובנזקים רבים.
וכן אמר הכתוב, ויד חרוצים תעשיר.
וכתוב, חזית האיש מהיר במלאכתו לפני מלאכים יתייצב.
ולכן יעשה האדם עד מקום שידו מגעת
ויקווה שיגיע לו מה שהוא רוצה
על ידי חפץ אלוהי אשר בידו הכל,
ככתוב,
לב אדם יחשוב דרכו,
בה אדוני יכין צעדו.
ויקיים בנפשו מה שכתוב, וזכרת את אדוני אלוהיך,
כי הוא הנותן לך כוח
לעשות חיל. יאב לך עצה למקנה נכסין, אומר התרגום.
עד כאן דברי העקדה.
אז העקדה הולכת לפי שיטתו, כמו שלמדנו משיעורים קודמים.
והמספיק לעובדי השם,
שגם הוא פחות או יותר הולך באותו כיוון,
כותב דברים ברורים בעניין ההשתדלות.
אין כוונת הפסוקים המעוררים על הביטחון,
כגון הפסוק השליח על השם יהבך,
לומר שבוטח ה' בחיבוק ידיים ללא מאמץ להשיג פרנסתו,
ולחכות שמזונותיו יבואו לו מן השמיים ממקום לא נודע,
כי זוהי מדרגה שלא כל אחד יכול להשיגה.
וכבר ראינו,
שנאמר בשיעורים הקודמים, ורק נביאים צדיקים
ובזמנים ידועים.
ואפילו התנאים עבדו בפרך לפרנסתם כידוע,
וגם האבות אברהם, יצחק ויעקב עסקו במקנה,
במקנה הצאן, ויצחק עסק בזריחת קרקע.
ועל זה כתוב, הגיע כפיך כי תאכל אשר
וטוב לך.
ויש להישמר פן התחלף בין העצל
הראוי לגנאי,
ובין בעל הביטחון הראוי לשבח.
כי שלמה המלך מגנה את העצל בתכלית הגינוי
ומשבח את החרוץ העובד למחייתו.
זאת אומרת,
כשמדברים פה, יש אדם שיכול להיות שהוא חושב שהוא בעל ביטחון,
אבל הוא בעצם עצלן.
ובשביל זה הוא מעדיף להיות ככה, ולא להשתדל שום דבר.
אבל אם זה נובע מהעצלות, זה שלילי ביותר,
כמו שמגנה זאת שלמה המלך, ונראה גם בהמשך.
ואם יחשוב האדם שראוי הוא לחסד אלוהי כאליהו,
שניזון על ידי העורבים,
או כאלישע,
אדם כזה יהיה ללעג ולקלס,
והוא חוטא וגורם לחילול השם.
כי בני האדם רואים את שפל מצבו של אדם כזה הנזקק בסופו לנדבות,
ושואלים מה השיג בביטחונו.
ומי שמעיז פנים וסומך על ביטחון בלי השתדלות למרות חוסר הכשרתו ופחיתות סגולותיו,
הרי הוא מבקש מה שאינו ראוי לו,
ובמקום להשיג את קרבת השם, יסתיר השם פניו ממנו.
עד כאן דברי המספיק, רבנו אברהם בן הרמב״ם.
חובת הלבבות כותב,
כשאדם משתדל לצורך פרנסתו,
יכוון לקיום מצוות הבורא שציווה לאדם לעסוק בסיבות העולם,
כמו שנאמר, וייקח אדוני אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה.
כמובן שיש בזה פירושים רבים,
לעובדה ולשומרה,
במצוות עשה ומצוות לא תעשה.
ופה הוא לוקח את זה לכיוון לעובדה ולשומרה, כאילו להתעסק בענייני השתדלות בגן,
בגן עדן.
דעת החובת הלבבות, אפילו לפני חטא הדם הראשון
הייתה כוונת הבורא שיעסקו בריאותיו בהשתדלות,
ואחר החטא נתוסף הגזירה שישיגו צורכי פרנסתם בקושי ובזיעת אפיים.
וקצת קשה, הרי אמרו החכמים זיכרונם לך שלעובדה ולשומרה נאמר על מצוות עשה ומצוות עשה ומצוות לא תעשה,
כמו שמרשי הוא בילקוט.
אז אולי מצא חובת הלבבות מדרש אחר,
או אולי סובר שגם אין מקרא יוצא מידי פישוטו.
במסילת ישרים כותב,
שמאחר שמזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה,
היה ראוי להיות שהאדם ישב בטל
והגזרה הייתה מתקיימת.
אם לא שקדם הקנס של בזיעת אפיך תאכל אליהם,
אשר על כן חייב אדם להשתדל, איזו השתדלות לצורך פרנסתו.
אז המסילת ישרים לא הולך כמו המספיק.
הוא אומר שבעצם המזונות עצובים, כמו שכתוב בגמרא,
וראוי היה שהאדם ישב בטל
והגזרה שנגזרה עליו בראש השנה תתקיים בכל מקרה.
אבל מה לעשות שקדם הקנס,
הקללה של בזיעת אפיך תאכל אליהם,
ולכן חייב אדם להשתדל, איזו השתדלות לצורך פרנסתו.
וכיוון שהשתדל ועשה קצת מלאכה, יצא חובתו.
וכבר יש מקום לברכת שמיים,
ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות,
ואין לו אלא לפתוח בבוראו,
ולא להצטער על שום דבר עולמי עד כאן לשונו.
מסגנונו של המסילת ישרים משמע,
יש למעט בהשתדלות כל מה שאפשר.
אבל המסילת ישרים מדבר ממדרגה גבוהה של חסידים הראשונים,
וגם קבע זה בפרק כא, שמדבר במשקל החסידות.
מן הראשונים האלה
שהוכיחו את חיוב ההשתדלות, קשה מאוד על השיטות הסוברות,
שעיקר דרגת הביטחון
הוא לבטוח על השם לגמרי בלי שום השתדלות.
ונוטים הדברים שאין כאן מחלוקת בעצם,
רק שמדברים על אודות דרגות שונות.
תלוי איזה דרגה אתה, כמה אתה בוטח בשם.
מה שמביאה מדרגת אדם בפרק ט' בשם ספר אבן ישראל,
שחיבר תלמידו של רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק ורכה,
דברים שהוא שמע מפי ריבו,
הוא מביא לפי שיטת הרמב״ן בפרשת בחוקותיי,
שאין צורך בהשתדלות
ועיין בעקדה בפרשת וישלח שהשיג על הרמב״ן.
והמעיין בדברי הרמב״ן יראה
שהרמב״ן מדבר בעניין הרפואות,
אבל על הפרנסה לא נאמר שם,
שהרי נאמר בזריחת אפיך תאכל לחם.
ובקשר לשאלה למה היא...
יוצא את השם ככה להטיל חובת ההשתדלות על האדם
מאחר שסוף כל סוף השם הוא מכין מזון לכל בשר?
אז למה צריך השתדלות?
אם הכל מוכן,
אז עיין בחובת הלבבות בפרק ג' של שער הביטחון שמברר שם עניין זה היטב.
זה כדי לבחון את האדם.
אז אם אתם זוכרים, למדנו את הדברים.
יש מדרגה עליונה בביטחון
אשר צדיקים גמורים כי יוסף הצדיק ואליהו הנביא נטבעים בה
באיש שראוי לצדיקים לסמוך לגמרי על השם
בלי לעשות השתדלות.
והרעיה לזה שהרי נחנש יוסף
מפני שהשתדל אצל שר המשקים
שיזכירהו לפרעו
כדי להוציאו מבית האסורים.
כי דיברנו פה אחרי השיעור אתמול עם מישהו בנושא הזה.
וכתב רבנו בחיה בסוף פרשת וישב
כי חס ושלום שטלה יוסף ביטחונו בשר המשקים
אבל חשב שהשם יתעלה הזמין אליו את שר המשקים
כדי שיעשה לו נס על ידו.
זאת אומרת, הנה הגיע השליח שבעזרתו תבוא ההצלה.
אבל הוא נענש
על מה שדיבר עם שר המשקים בעניין הצלתו.
כי צדיק כזה אין לו לבקש סיבה שעל ידיו ינצל
והיה לו לבטוח על השם שהוא בעל הסיבות
ושהשם יזמין לו הצלה מבלי שיבקש יוסף את שר המשקים.
בדבר זה להשתדל כמו שעשה יוסף
זה היתר גמור אצל שאר בני האדם
אבל את הצדיקים הגמורים נתפסים גם על זה
כי הם נתבעים לביטחון מלא.
עד כאן
שהאדם צריך להתעסק בדרכי ההשתדלות
אך לפעמים יקרה שמחמת תנאי המקום או הזמן
אין אפשרות להשתדלות.
נגיד אדם נמצא במדבר
אין מקום שצומח,
אין מזון וכו'.
בספר המספיק מבאר איך להתנהג במצב כזה וזה לשונו.
אם תיקלע למקום
שלא תמצא בו דבר מרפא
כגון מי שניקש על ידי נחש במדבר
ואין עמו רפואה
או מי שהח...
זו מחוש מעין במקום בודד
שאין בו רופאים ורפואות
אז לא נשאר לו אלא הביטחון לבד.
וכן
מי שהפליג ללב ים
וזעף עליו הים
ועבדה עצה ממנהיגי הספינה ומקברניטה
לא נשאר אלא ביטחון בלבד.
והוא התעלה
יודע את גודל ההיזק
ולא יניח לאיש להיכזב מרחמיו
אלא יושיע במקום שכלו כל הקיצים.
כמו שהציל את חנניה,
מישאל ועזריה מכבשן האש
ואת דניאל מגוב האריות.
וזה בזכות גודל צדקתם.
עד כאן דברי המספיק.
ואפילו שמזכירה מספיק את מעשי הניסים
של חנניה, מישאל ועזריה שלא נשרפו על ידי האש בזכות גודל צדקתם,
מכל מקום אף למי שאינו במדרגה
שיעשה לו נס,
ייתכן כמה פעמים ישועה
בלי נס גלוי.
ולכן חייב לקוות ולבטוח שאולי ישלח לו השם הצלה.
אבל,
כותב המספיק,
אף שהשם רוצה להתחסד עם בריותיו,
בכל מקום יש שעוונות מסתירות או מעכבות
את החסד האלוקי מאיזה טעם כמוס,
שלא יבין איש מבלעדי השם יתברך.
ויכול ליפול צדיק למיתה כמו שנפלו הרוגי מלכות בידי רשעי הגויים.
ואין זו סיבה של קוצר ידו חס ושלום
של הקדוש ברוך הוא,
אלא סיבה נסתרה מבני אדם.
כמו שאנחנו יודעים היום, שזה עניין הגלגולים של עשרת השבטים וכולי.
מה נחשב כצורכי בני אדם שראוי להשתדל עליהם?
השח בהלקות כיבוד ריבו
ותלמיד חכם נותן הגדרה ברורה מה נכנס בגדר צורכי הפרנסה.
וזה לשונו בשם המהרם אל-שכר
כדי חייו.
דהיינו, צורכי הפרנסה צריכים להיות כדי חייו,
לאו דווקא כדי חייו, בצמצום,
לדבר פשוט הוא שיבוא על האדם פתאום מקרים מחולעים וזולתם,
שיצטרך בהם להוצאה מרובה.
ודבר שאין קצבה.
באו, אי אפשר לדעת כמה יצטרך.
והיום נכלל בכלל זה גם צורכי מצווה וחינוך הבנים וההוצאות המינימליים, צורכי בר מצווה, קניית תפילין, סעודת המצווה,
הכנסת בנים ובנות לחופה.
כללה דמילתא,
תלמיד חכם העושה תורתו קבע ואינו מתבטל מלימודו,
כי אם לזון בניו ובני ביתו ולפרנסם להלבישם
ולדברים הצריכים לאדם,
נחשב בכלל מתפרנס כדי חייו וגם פטור ממיסי העיר,
על פי הדין ביורי דה אסי, מנרמגו.
לפי הגדרה זו צריך עיון גדול, הוא אומר, סכומי המשכורת שנותנים לראשי ישיבות ומגידי שיעור ומלמדי תינוקות, האחראים בוודאי חושבים שנותנים להם כדי פרנסה וצריך עיון כמה נותנים.
עוד מוכח מאמר רמל שכר דלא נגרע שם תלמיד חכם
על ידי זה שיש לו פרנסה ברווח,
ולא כמו שסוברים,
ששם תלמיד חכם נאה רק למי שפרנסתו דחוקה וסובל מדחקות.
דוד המלך עליו השלום אמר, אם השם לא יבנה בית,
שב עמלו בוניו בו.
אם השם לא ישמור עיר,
שב שקד שומר.
שב לכם משכימקום
מאחרי שבת
אוכלי לחם העצבים
כן יתן ידידו שינה.
פירש בן הרמב״ם
יש נדחקים להשגת המשאלות הגשמיות
וקמים באשמורת להשכים לעסקים ולעבודה,
ומאחרים בערב לשוב לבתיהם.
ואחרי כן עוד אוכלים את לחמם בעצב,
ביגיעה ובדאגה.
ועל זה אמר דוד המלך,
שב
כל שקידתם,
כי המאמץ הנפרז לא יועיל.
אם לא יצטרף לזה סעד השם.
זאת אומרת, לא בעקבות המאמצים
אדם מתפרנס,
צריך סעד מהשם,
ואפשר גם בהרבה פחות.
ולו היו בוטחים בשם,
היו אהובים עליו.
ובזכות ביטחונם
הייתה יגיעה מועטת,
מספקת להם,
והיו יכולים לישון בשלווה.
כי השם
מספק לאהובים עליו את כל צורכיהם.
בלא יגיעה בטורח גדול,
ועל זה אומר שב לכם משקי מקום.
אז זה נראה כאילו הפוך ממה שהוא אמר קודם,
אבל זה כלול הא בהא, כשהוא אומר השתדלות,
זה כמה שאפשר פחות,
ולבטוח בשם יתברך שהוא מספיק לכל אחד כדי צורכו והכל גזור משמיים.
מזה מוכח שאף שאדם צריך לעשות השתדלות,
אין תועלת וצורך בריבוי ההשתדלות.
ועל דרך זה אמר שלמה המלך מחוכמתו,
שבתי וראו תחת השמש,
כי לא לקלים המרוץ,
ולא לגיבורים המלחמה,
וגם לא לחכמים לחם,
וגם לא לנבונים עושר,
וגם לא ליודעים חן.
כי עט ופגע יקרה את כולם.
כוונת הכתוב,
כי יש גזירה מאיתו יתעלה לגורלו של כל אחד ואחד,
ומה שנגזר על האדם ישיג אפילו בלי ריבוי ההשתדלות.
אנחנו נוהגים לומר,
היות ובזיעת אפיך זה קללה,
והתורה לא קצבה כמה זמן הקללה,
אז ברור שכל חכם רוצה למעט בקללה ולא להרבות בקללה.
אז אם זיעת אפיך זה קללה, למה אני צריך להרבות שעות רבות בשביל להתקלל יותר?
ויש גזירה מן השמם כמה אני אתפרנס?
אז ימעט בקללה.
בחכם הבוטח באמת לא צריך קללה בכלל.
אזהרה שכותב המכתב מאליהו בחלק א', עמ' 194. צריכים להיזהר
להימנע מלהשתדל
מפני עצלות
ולתלות בביטחון.
זאת אומרת, אדם צריך להיזהר
שמה שהוא נמנע מלהשתדל,
שזה לא יהיה מפני עצלות,
והוא תולה את זה כאילו הוא בעל ביטחון,
שכל מה שמבטל מלאכתו מפני עצלותו בוודאי יחסיר לעצמו,
כי רק הבוטח באמת, בעל הביטחון האמיתי, זוכה לסייעתא דשמיא.
ומי שממעט במלאכה מפני העצלות,
אפילו שהוא אומר אני בעל ביטחון,
כמו הטיפש הזה
זה שהתנדב ארבעה מאות אלף ביטחון
ואחר כך לא משלם
ועוד נדבר לשון הרע.
אדם כזה יתעצל גם בעבודת השם, לא רק בענייני ההשתדלות,
כי הוא עצל.
ואם כן, אדרבה הרפואה של אחד כזה שהתייגע במלאכה.
אך לפעמים המשקל הוא רק להכריע האם ההשתדלות נחוצה או לא.
צריכים להתרכז על פי מבט האמת
ולהעמיק בלבבו.
האם זה עצלות או ביטחון?
ואז לבבו יבחין בדרך האמת.
חובת הלבבות
מגדיר את הביטחון שהוא דבר שמביא לאדם מנוחת הנפש ושלווה.
זה דומה למה שאנחנו אומרים בתפילת המנחה
של שבת,
מנוחת שלום ושלווה והשקט ובטח,
כי השבת היא בחינה כאילו כל מלאכתך עשויה,
והבוטח,
אחר שעשה השתדלותו,
ראוי להיות במנוחה ושלווה כמו בשבת.
הדבר מובן
שמנוחת הנפש
אינה פעולת הביטחון,
אלא תוצאת הביטחון.
מנוחת הנפש
זה לא הפעולה של הביטחון, זו התוצאה של הביטחון. אם יש לך ביטחון באמת,
זה יביא אותך למנוחת הנפש ולשלווה.
לכן המבחן,
אם אדם הוא נקרא בוטח אמיתי,
זה אם אדם מתהלך רגוע בלי דאגות
על העבר,
האם השתדלותו הייתה נכונה או לא.
אם אין לו הרהורים על העבר,
אולי לא עשיתי מספיק, אולי כן עשיתי מספיק, אם הייתי עושה ככה, אז היה לי ככה,
ואם הייתי עושה...
אם הוא מהרהר על העבר, זה אומר שהוא לא בוטח.
כי הוא בודק אם הוא השתדל מספיק או לא השתדל מספיק,
ואולי הוא פספס.
אם הוא היה בוטח,
אז הוא יודע שהכל גזור, השתדל, לא השתדל, עשה טעויות, לא עשה טעויות, עזרו לו, לא עזרו לו.
אז ודאי שהוא היה רגוע.
מה שעשה, נגמר, שלום. אם השם גזר, יבוא, לא גזר, ביי.
ובקשר לשיעור ההשתדלות, כמה צריך?
נאמר שאם משחרר אדם,
שיהיו לו אחר ההשתדלות,
השתדלות, הרהורה חרטה על מיעוט השתדלותו,
אדם כזה צריך באמת להשתדל יותר.
כי יש לחוש שמתוך ביטחונו הרפה ייוולדו טענות נגד עצמו ונגד היהדות ונגד ההשגחה העליונה, חס ושלום.
והרי כתב המכתב מאליהו שצריכים לחפש עצות איך להקטין החשש
של התהייה על הראשונות, למה לא עשיתי, למה שמעתי, למה עשיתי ככה.
איזה טיפש הייתי יכול להיות היום ככה וככה וככה.
לכן צריך להיזהר.
נזכיר פה את המעשה שהיה עם החפץ חיים.
זכר צדיק ברוך השם,
ראש ישיבת לומז'ה
בא אליו ואמר לו שהוא צריך משגיח לישיבה.
אז הוא המליץ לו על אברך חשוב ואמר לו שייקח אותו.
בחול המועד הגיע המברק
לראש הישיבה שהחפץ חיים חוזר בו.
חוזר בו.
ונראה שהוא כתב את זה בחול המועד.
לא כותבים בחול המועד.
והוא כתב את זה בחול המועד. זאת אומרת, זה היה דחוף להגיד לו שלא ייקח אותו.
לאחר המועד נסע אליו.
שאל אותו,
רבנו, מה קרה?
אמר לו, תראה, הוא ראוי והכול,
ויש לו את כל המעלות והוא מתאים לתפקיד והכול.
אבל הוא בא אליי בחול המועד
וביקש ממני ברכה על פרנסה.
משגיח,
שאין לו ביטחון מספיק,
שהשם מזמן לו את הפרנסה ומבקש ברכה על הפרנסה,
לא ראוי להיות משגיח.
ולכן הוא ביטל את ההמלצה.
החובת הלבבות מזהיר
שאדם הרואה הצלחה בפעולתו
ותולה את ההצלחה בסיבה שהוא משתדל בה,
אל יחשוב
כי הצלחתו באה מחמת שהוא עסק באותה סיבה.
ואם הוא יתמיד באותה סיבה, אז הוא יצליח עוד יותר.
כי הסיבה לא תועיל אלא ברשות השם.
שום סיבה בעולם, שום חסק,
שום מניה,
שום דבר בעולם הוא לא הסיבה שאתה תרוויח או לא.
הכול זה בגזירת הבורא.
לכן,
אל יתרגל באותה סיבה,
ואל ייהיה להוט אחריה,
ואל יוסיף להחזיק בה ולדבק באותה סיבה,
על סמך שריבוי העסק בסיבה ירבה לו ברכה.
כי אם כן,
ייחלש ביטחונו בשם,
וייתה ליבו לסיבה,
ולא לשם.
זה הניסיון הכי גדול בהשתדלות.
שכשאדם עושה השתדלות כלשהי,
אם הוא תולה בסיבה, הוא כופר.
למה? כי הוא אומר שבעצם הסיבות,
ההשתדלות עושה, ואין יד השם פה.
אלא צריך להתנהג על פי הטבע. אם אתה עושה ככה, זה יהיה ככה, לא עושה ככה, לא יהיה כלום.
וזה כפירה.
כי השם זן את הכל, את כל העולם כולו.
אז איפה נעלם השם?
איך אתה תולה בסיבה?
זה ניסיון גדול.
בפרט שאדם מצליח בעקבות סיבות שהוא עושה,
והוא מייחס את הכל לסיבות.
זה הפחד הגדול שנופלים כל אלה שמשתדלים.
כי אם יעשה כן, ייחלש ביטחונו בשם, וייתה ליבו לסיבה ולא לשם.
אלא יחשוב שכל מה שהרוויח היה מחמת, שכך קבע לו הקדוש ברוך הוא.
דברי חובת הלבבות.
העניין הזה מיוסד על היסוד
שהשם רוצה שנעסוק בדרך הטבע,
אף על פי כן נאמין
שיד השם באמצע.
ככה הוא רוצה.
לכן הוא גזר את הגזירה, בזיעת אפיך תאכל לחם.
ונראה להוסיף,
שבוודאי מותר לו לדון מהצלחתו שפעולת הסיבה הייתה השתדלות נכונה על פי דרך הטבע להביא על ידי ההצלחה, ברצות השם אבל.
ולכן כשיהיה צורך עוד הפעם להשתדל,
יכול לחזור ולעסוק באותה סיבה שהשתדל כבר.
אך הכוונה של חובת הלבבות להדגיש
שלא יבוא למסקנה שעצם ההשתדלות
היא הייתה הסיבה להצלחה, ובלי עזר השם.
כי זה אינו חלילה וחס.
הצלחה היא רק ביד השם.
ואם אין חפץ השם שישיג מה שהשיג,
לא תועיל לו כל השתדלותו.
אך אם יש חפץ השם בזה,
אז כל ה...
סיבות וסיבי סיבות שראויות להוביל לאותה תכלית,
כולם יהיו נסבבים על ידי השם
מטועין להשתדלותו.
וזו עבודה גדולה מאוד להאמין שכך היא האמת.
בודדים בעולם
יכולים לעמוד בדרישה הזאת, והיא דרישה מחייבת,
ואם לא, זה כפירה.
זה עבודה זרה של כוחי ועוצם ידי.
ויש להוכיח מכמה סיפורים בתנ״ך
שמה שבני אדם חשבו שישיגו מטרתם על פי השתדלותם
לא עלתה כפי דעתם.
ואדרבה,
השיגו ההפך
ממחשבתם לרעתם.
דוגמה אחת,
אחי יוסף,
מכרו את יוסף למצרים.
כדי להשפילו,
ונעשה ההפך ממה חשבתם,
הוא נעשה מלך,
והשתחוו לו.
אז ההשתדלות לא הועילה.
הם טיכסו עצה, מה לעשות?
ומה זה הביא עליהם?
בדיוק הפוך ממה שהם חשבו. זאת אומרת, ההשתדלות לא קבעת כלום. אתה יכול לתכנן מה שאתה רוצה,
אתה יכול לקבל בדיוק הפוך.
פרעה חשב
שעל ידי השעבוד
הוא ימעט את כלל ישראל,
אך מה כתוב בתורה?
כאשר יענו אותו,
כן ירבה וכן יפרוץ.
בדיוק הפוך.
פרעה ציווה להשליך הילדים ליאור,
ומזה נמשך ההפך,
שמשה בא לארמון של פרעה,
גדל אצלו,
חינך אותו בתכסיסי מלכות,
והכשיר אותו לתפקיד של הגואל.
בלק
קרא לבלעם לקלל את ישראל,
והוא בא ובירך אותם.
בדיוק הפוך.
המן
בנה את העץ בעד מרדכי,
ובסוף תלו אותו עליו.
וזו הייתה הסיבה לגודל הביזיון שנתבזה הוא בעצמו,
והיה מוכרח להרכיב את מרדכי על הסוס ברחובת העיר שושן,
ולבסוף תלו אותו על העץ שהכין למרדכי.
עכשיו בואו נראה דוגמה לביטחון והשתדלות.
נביא דוגמה נפלאה מאברהם ולעזר עבדו, איך להתנהג על פי יסודי הביטחון יחד עם השתדלות.
אברהם אבינו סמך עצמו על חסד השם
מפני שקדם השם לעשות עימות טובות גדולות בעבר,
כמו שהוא אמר
אדוני אלוהי השמיים
אשר לקחני מבית אבי
ומארץ מולדתי
ואשר דיבר לי
ואשר נשבע לי לאמור
לזרעך אתן את הארץ הזאת
הרי אמר השם שיטיב עימו גם בעתיד וממילא יש לסמוך עליו גם עכשיו
נחזור
אברהם סמך עצמו על חסד השם מדוע?
מפני שקדם השם לעשות עימות טובות גדולות בעבר
כמו שהוא אמר
אדוני אלוהי השמיים זה אומר שהוא מאמין בשם
אשר לקחני מבית אבי זה טובה ראשונה
ומארץ מולדתי זה טובה שנייה
כדי להרחיק אותו מעובדי עבודה זרה
ואשר דיבר לי
ואשר נשבע לי לאמור
לזרעך אתן את הארץ הזאת לעתיד
אז אם ככה אני יכול לסמוך עליו כבר עכשיו
הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אישה לבני משם
זאת אומרת הוא אומר לאליעזר עבדו הוא אומר לו תשמע זה לא אתה זה לא אני זה הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אישה לבני משם
ביטחון קרוב לוודאי
שהשם ימלא את רצונו הטוב
אך לא בטח שבוודאי אי אפשר להיות אחרת
שהרי אמר ואם לא תובע אישה ללכת אחריך וניקית משבועתי זאת זאת אומרת הוא לקח בחשבון
שיכול להיות שהשם לא גזר
שכמו שהוא רוצה כך יהיה
היה לו ביטחון קרוב לוודאי שכך יהיה
אבל אי אפשר להכריע ולאלץ את הקדוש ברוך הוא במה שמחשבותיו אחרת
אז לכן ייתכן גם שזה לא יקרה
נמצא שהוא יתחשב גם על אפשרות כזו
ומכאן רואים שאין מחשבה כזו סתירה לביטחון
זה לא סתירה זה לא אומר שאתה לא בוטח עד הסוף בוטח מאה אחוז
אבל אני בוטח שהשם עושה מה שהוא מבין
שטוב בשבילי.
דבר שלישי הבוטח אינו מוותר על רוחניות.
לכן אפילו שהנסיעה של אליעזר הייתה על הספק, כמו שאמרנו,
אולי לא תובע אישה ללכת אחריך,
אף על פי כן לא נמנע מללכת.
ולומדים מכאן שבנוגע לרוחניות
לא עושים חשבון, אולי לא יהיה,
מי יודע, בכל מקרה חייבים לנסות
עד הסוף.
אין מקום ברוחניות לשקול שיקולים,
אתה יודע, אין טעם, כי בטח הם לא, וזה, עזוב,
לא צריך. לא, זה מעצת היצר.
ברוחניות
חייבים לנסות.
דבר נוסף,
אברהם אבינו החליט כבר מתחילה איך להתנהג,
אם לא תובע אישה,
כדי שלא יתבלבל בשעת הניסיון אם אליעזר יחזור בלי אישה.
אז הוא כבר קובע לעצמו שיש אפשרות שזה לא יקרה.
שאז תהיה לפניו שאלה חמורה.
הרי מצד אחד ראוי יצחק להתדבק באישה ממשפחתו של אברהם,
והרי אי אפשר להשיג אישה כזו,
אלא אם ילך יצחק לגור שם.
אבל מצד שני,
הרי יצחק מתקדש קודש קודשים,
ואם הוא יישאר בארץ ישראל, כי השם לא נתן לו אפשרות לצאת מהארץ,
חולה תמימה,
ואם יישאר בארץ ישראל, לא יהיה לו ברירה אחרת,
אלא לקח אישה מבנות הארץ שהן אינן ראויות כל כך בעדו.
אז לכן החליט אברהם כבר קודם נסיעתו של אליעזר,
שבשום אופן לא ילך יצחק לחוץ לארץ.
זהו.
אין יציאה מהארץ.
אז יכול להיות שאולי לא תובע אישה.
אולי היא תגיד, אני רוצה לגור פה.
מה יהיה?
אברהם עשה השתדלות גדולה כדי להשפיע על משפחתו שבחוץ לארץ,
שיסכימו לשידוך
שהרי נתן
ליצחק את כל הונו,
כמו שפירש רש״י על הפסוק וייתן לו את כל אשר לו.
בשביל לא למנוע את מה? את השידוך.
וגם לקח אליעזר עשרה גמלים.
עם כל טוב אדוניו,
ולא סמך על ביטחונו שבוודאי יסכימו.
זאת אומרת, הוא עשה כל השתדלות כדי שיסכימו.
הוא יודע מה זה בית לבן, זה גישושים וחיפושים ונשיקות, אולי יהלומים, אולי משהו.
אז הוא דאג שיהיה כל מה שצריך שלא יעכב.
אם היה בטוח ובוטח,
היה אומר, אין דבר כזה, אם אני אמרתי, נגמר, היא תבוא.
הוא לא היה עושה שום השתדלות. לא, ברוחניות צריכים לעשות כל השתדלות בשביל שיתקיים.
וטעמו עימו, מפני שכאן היה ריבוי השתדלות, המצווה.
מאחר שזה נוגע לדבר של רוחניות,
להשיג אישה הכי טובה בעד יצחק, כמה שמשתדלים כדי להשיג את הרוחניות,
זה מצווה.
כל השתדלות.
יתרה, מצווה נוספת.
זאת אומרת,
לא ממעטים בהשתדלות
בשביל רוחניות.
אז אחד רוצה לקנות תפילין,
אם השם גזר, אז יהיה לי תפילין מהודר. אם הוא לא גזר, אז יהיה לי תפילין פשוט.
אין, אתה צריך ללכת לחפש את הסופר הירי שמיים, שלא אוכל נבלות וטרפות.
אתה צריך לדעת מי הכותב,
בקי, לא בקי, מקדש את השם,
מקדש, לא עושה, מה, מו?
מי עשה את התפילין? לא אחת שאוכל נבלות וטרפות, שהתפילין כשרות, שהכול בסדר.
צריך לשלם, כן, צריך לשלם. מה לעשות?
אתה רוצה מודר?
צריך לשלם.
אין דבר כזה. אם השם יגזור, אז זה יהיה לי. אם לא יגזול, לא, לא. זה צריך להשתדל. כל המצוות צריך להשתדל.
כל המצוות צריך להשתדל, ולהשתדל כמה שיותר.
טרם שהתחיל אליעזר בהשתדלות,
הוא הקדים תפילה ואמר,
אלוהי אדוני אברהם,
הקראנה לפניי היום, היום, היום, אני רוצה שהיום זה ייגמר.
היום.
ועשה חסד עם אדוני אברהם.
זה מורה על ההכרה שהייתה לאליעזר,
שבלי עזר השם לא תועיל ההשתדלות.
הנה, אחרי כל מה שעשינו הכנות,
מה הוא אומר אליעזר?
היה יכול להגיד,
מי ששלח אותי צדיק יסוד עולם הוא היסוד של כל הבניין של העולם.
אם הוא אמר, חלאס.
לא.
הוא אומר, אלוהי אדוני אברהם, הקראנה לפניי היום, מעשה חסד
עם אדוני אברהם.
זה מורה על הכרתו שבלתי עזר השם לא תועיל ההשתדלות.
והתפילה הייתה שהשם יזמין לו את הסיבות הנכונות.
הקראנה לפניי.
ויש לראות עוד את ביטחונו החזק של אליעזר,
שהתפלל שהשם יזמין את האישה עוד היום.
ושמעתי בשם מורנו הרב רבי יצחק זאב הלוי, הרב מבריסק, זכר צדיקות זוכרן שהעיר.
הרי הגיע אליעזר לארם נהריים רק סמוך לשקיעת החמה.
כתוב בערב,
לעצת השואבות.
ולמרות זה פתח אליעזר והתפלל שעוד היום,
בעוד איזה דקות,
יזמין לו השם את המבוקש.
וכך היה.
ועל כל צעד שהוא הצליח,
מיד הודה לשם.
וכשסיפר לבתואל וללבן את המטרה של השליחות,
היה שם שמיים שגור בפיו.
ודיבר, כאילו מדבר עם מאמינים ביראי שמיים, לא עובדי עבודה זרה,
כאילו מדבר עם ירעי שמיים ומאמינים.
אבל הם היו עובדי עבודה זרה.
ומה היה הסוף?
שזה בעצמו, הדיבורים האלה שהוא דיבר,
השפיעו עליהם
עד שהם אמרו,
מה' יצא הדבר.
איזה קידוש השם.
רבי אחד אני אומר לך שאומר,
עושה גורס בכל זכות ישראל לפי כוח חרבו על תור ראשון.
שנה אמור א-זנוע וסלמה על סטגו יחדיל תורו ויעדיר.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חברי הכנסת, חברי הכנסת נכבדה,