יש בטחון ויש בטחון - ט | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
נציב יום,
הברכה בעילום שם, תשובה שלמה אמיתית, רפואה שלמה בגוף ובנפש לכל עמו ישראל ולזירוז הגאולה בסיעתא דשמיא.
אנחנו ממשיכים, יש ביטחון ויש ביטחון.
חלק ט'
בחירת אומנות.
חובת הלבבות מגלה גילוי מפתיע ואומר,
אדם שיוצא לעבודה ובוחר לו מקצוע או אומנות,
אז כשם שהקדוש ברוך הוא הטביע בבעלי חיים את אופני הכנת מחייתם,
כן, הטביע באדם תכונה ומשיכה לאיזו מלאכה,
לאומנות,
למסחר
או ללימוד,
כדי להכין מחייתו.
הרי מוטבע בחתול צידת העכברים,
בנץ צידת העופות,
ויש גם מיני עופות
שדרכן לצות דגים,
וכן הטביע השם
בכל מין בהמה וחיה ובמיני העופות,
השרצים והרמסים,
את הנטייה והתאווה אל מין ממיני הצמחים
או הבעלי חיים
לצורך מחייתם,
וגם הטביע בהם את האופנים איך להשיגם,
ועוד הטביע בהם את תכונת גופם ואיברם המתאימים לצורכיהם,
כמו שן
וציפורן חזקה לארי,
והשוק הארוך
והמקור לעוף שצד דגים,
ולבהמה או לחיה שניזונים רק על הצמחים,
אין להם כלי צידה,
וכן ובאדם
שהכין לו התכונה לצורכי פרנסתו.
ולכן,
כשאדם חושב
על בחירת אומנות
או על אופן מקור פרנסתו,
יימשך אחר נטייתו הטבעית,
ומי שמוצא בטבעו
תשוקע אל אחת המלאכות,
וגם גופו ראוי לכך.
שם הוא מביא דוגמה
לשער הביטחון שאדם שהוא גדול וחזק הוא צריך להיות סבל כנראה
ומי שהוא דק
אז הוא צריך להיות רואה חשבון
וגם גופו ראוי לכך
אז יחזור עליה ויעשנה אמצעי לפרנסתו
ויסבול מתיקתה ומרירתה
ואל יניח אותה
אף אם תחסר לו הפרנסה בזמן מן הזמנים
אלא ישליך יבוא על השם
שיספיק לו מזונו.
נגיד אתה נמשך לחשמל,
אתה חשמלאי
ולפעמים זו עבודה מתוקה
כמה שלטרים וזהו ומרוויחים
לפעמים זה מרירתה עם חציבות זה הולך ובלאגן
אז אל יניח אותה
אפילו אם תחסר לו הפרנסה בזמן מן הזמנים
אלא ישליך יבוא על השם שיספיק לו מזונו כי אם הוא עוזב את העבודה הזאת ומחפש משהו אחר אז כאילו הקדוש ברוך הוא אין לו יכולת לפרנס אותו מאותה עבודה
אז הוא מחפש עצות עכשיו
איך הוא יתגבר על המצב אז כאילו לא השם
שולח את הפרנסה
אבל השם שולח את הפרנסה זה שהוא עשה לך עכשיו
מצב סטטי
זה לא אומר שאתה לא תמשיך להתפרנס מאותו דבר
יש פעמים כך, פעמים כך, עליות ומורדות גם בבורסה יש עליות, יש מורדות, זה כך הולך
ויש עוד חשבון חשוב כיצד להכריע בבחירת האומנות
יבחר באומנות אשר לא תטריד אותו מעבודת השם וממלאכת שמיים
גם ישתדל
שאל ישנם אומנות אבותיו
כמו שאמרו בגמרא
בערכין דף טוז
הגמרא אומרת שיבחר לו מלאכה קלה ונקייה
לכן בתימן
היו חייטים והיו צורפים
מה אתה צריך להשקיע? מה? חד וחד וחד
וצורפים
אתה מבין? זה בסך הכל הדבקות של אבנים טובות וכל מיני דברים כאלה זה דברים פשוטים אולי קצת הלחמה, משהו קטן
ובזה היו אומנים
וככה היו הולכים דור אחר דור
עכשיו אנחנו נלמד
איך להשתמש בביטחון ברוב המקרים בחיים.
אז עכשיו יש לנו יסוד כללי בביטחון.
האמצעים הרגילים בעילות הטבעיות,
אף שדרכן להועיל,
מכל מקום מסורים הם בידי ההשגחה האלוהית הפרטית.
בארצות השם הולכות העילות
בדרך טבען שוטבע,
שהטביע בהם השם,
וברצות השם סוטות מדרכן הרגילה ויוצאות מתוך טבען.
למשל,
מי שנגזר עליו על ידי השם שיענש,
יזרע שדהו,
אך יאסוף רק מחצית.
אבל מי שנתברך,
יזרע שאה ויאסוף עשרים.
לכן הוא בהולדת הבנים.
יש שיקבלו בנים צדיקים,
ויש אחרת.
וכן מדרכי הרפואה.
יש אחד ישתמש ברפואה וירפא, ויש אחד שיחלה ממנה
ויסתבך וכו'.
אז זאת אומרת,
האמצעים הרגילים בעילות הטבעיות,
אפילו שדרכן להועיל, כן? זרוע זה מועיל, זה מביא את הצמיחה.
משתמשים ברפואה, זה צריך להועיל.
מולידים ילדים, צריך להיות בסדר.
אבל זה הכל תלוי בבורא.
אז לכן לפעמים זה יכול להיות ככה או ככה, תלוי לפי גזירת הבורא, לפי החשבון של כל בן אדם.
לכן, מה אופן הביטחון?
שישים ביטחונו בשם
שהדברים הטבעיים יוציאו את טבעם כהרגלם.
אז אדם, גם כשעושה פעולה טבעית, אל יסמוך ויהיה בטוח שיקבל את התוצאה הנחשקת.
אלא ישים את הביטחון בשם,
שהדברים האלה לא יחזבו,
אכן יוציאו את טבעם כהרגלם.
כי זה לא בטוח, שום דבר לא בטוח.
באיזה דברים צריכים להפעיל את הביטחון?
כתב המספיק לעובדי השם, רבנו אברהם, בנו של הרמב״ם,
שאינו ראוי שיפעיל אדם את ביטחונו להרחקת פגעים פעוטים,
כמו הרחקת פרעושים טורדים.
אינו ראוי
שאדם יפעיל את הביטחון
להרחיק
פגעים פעוטים כמו פרעושים שטורדים אותו.
או שיציל אותה השם מחוגמת נפש בעניין פעוט
אלא
אם הוא מן הצדיקים
כמו הנביאים ודומיהם
כמו שמצינו אצל חנניה רבי חנינא בן דוסה כשהצטער
על ירידת גשמים כשהיה מהלך בדרך
אמר
כל העולם כולו בנחת
ואני בצער
פסקו הגשמים
פעם לא היו סככות
לא היו דרכים שאתה יכול להחווה, זה אתה הולך בשבילים
שמי יודע עד איפה מרחקים, אין איפה להסתתר
והוא הולך בדרך,
יורד גשם, אנשים בבתים, כולם בנחת
יש להם מחסה
והוא הולך ונרטב
אז הוא אומר אני בצער
זהו השם שמע
הפסיק את הגשמים
משמע שירידת גשמים להולכי דרכים זה גם כן נקרא דבר פעוט
ומסיים המספיק
בכל חסיד וכל שכן שהוא רק צדיק
או סתם אדם כשר
אם מפעיל את ביטחונו בדברים האלה זה עזות
שאין הדעת סובלת
ואין להתפלל על דברים פעוטים
זאת אומרת אחד מפעיל את הביטחון שלו שהשם יסלק ממנו את היתושים עכשיו
אה שדה
אתה רוצה להטריח את הקדוש ברוך הוא בשביל שיזיז לך את היתושים?
היתושים באו בשביל שאם היית צדיק הם לא היו מסביבך
כבר לבד
אבל אם הם באו הם באים להזכיר לך את המבין וגם קצת ייסורים
בשביל לנקות אותך זה גם כן בסדר
אז בדברים פעוטים לא להפעיל את הביטחון
וגם בתפילות על קשקושים לא לקשקש
דברים רציניים, תורה, חוכמה, דברים כאלה לא כל הזמן פרנסו, פרנסו, פרנסו, פרנסו, פרנסו, פרנסו, פרנסו, פרנסו.
אך זה ודאי שגם דברים פעוטים הם מן השמיים
כמו שכתוב בגמרא שאפילו צער קטן
של מי שמושיט ידו לכיסו ליטול שלוש מטבעות ועלו בידו רק שתיים
ויש לו טרחה לחזור
עם היד לתוך הכיס ליטול את המטבע השלישי גם זה נחשב ייסורים
אבל אין לבעט בייסורים קטנים כאלו ולהתפלל להיפטר מהם
דבר שאותו דבר פעוט יתהפך לדבר גדול
אם יהיה אדם רגיש מאוד
והפרעושים
או הפשפשים גוזלים את שנתו מעיניו
והוא סובל סבל רב
אז יהפך הנזק הקטן לנזק חמור לאדם שמצבו כזה
יש אנשים שאם חוקץ אותם יתוש ומתנפח
יש כאלה שלא היתוש עוקץ אותו מת
נזק פעוט בענייני דת
צריך להיחשב בעיני אדם נזק גדול
כי רגליים לדבר שכמה מענייני חסידות שלכאורה זוטות הן
אף על פי כן מביאות עשייתם לידי תוצאות גדולות
ולכן הזנחתם עולה עוון גדול
לכן צריך האדם להשתדל ולהתאמץ ולהתפלל אל השם ולבקש מאיתו רחמים
ולבטוח בו שיציל אותו מכל נזק רוחני ואפילו קטן שבקטנים
עד כאן דבריו מספיק
ברוחניות גם דבר קטן
מניעה קטנה זה נזק גדול
ונראה
לפי הנחה זו
אם הפרעושים
או שאר הדברים הקטנים שמטרידים את האדם מפריעים אותו בעבודת השם או בלימוד התורה זה כבר נחשב לדברים גדולים
וחל עליהם היתר לבקש על זה
וגם חוב הביטחון לבטוח שהשם אכן יעשה כן
זאת אומרת כשאתה לא לומד
ובאים הפשפשים אז הם באים להזכיר לך צריך ללמוד
אבל אם אתה כבר לומד והם באים
או זה צריך כבר זה נזק אתה לא יכול כל הזמן זז מגרד זה מפסיק לא לא יכול ללמוד זה נזק
אז זה אפשר להתפלל על זה ואפשר לפתוח בשם
סיכום הדברים
לדברים פעוטים אין צורך לביטחון
ועוד יותר אינו ראוי להפעיל לביטחון להינצל ממטרידים פעוטים
אבל בענייני רוחניות לא שייך דבר פעוט
כי גם דברים הנראים כפעוטים יכולים לגרום לדברים גדולים
ונראה
שאין דבריה מספיק סותרים את מה שהבאנו
בשם כד הקמח ורבנו יונה
שמעלת הביטחון היא שאדם יפתח על ה...
השם אפילו בדבר קטן.
זה נראה קרוב לוודאי שדברי המספיק אינם אמורים אלא לעניין דברים המטרידים את האדם.
בדברים אלו ראוי לאדם לסבול אותם ולא להפעיל עליהם ביטחונו על השם
שיסלקם במקום שאין אפשרות לאדם לסלקם.
אבל הכד הקמח ורבנו יונה מדברים בפעולות שאדם עושה כדי להשיג פרנסתו,
שזה צריך סייעתא דשמיא,
כי כל צורכי האדם
נעשו על ידי השם.
וכן כשיש לו ללכת לאיזה מקום,
ואפילו שלא מצוי שם היזק,
מכל מקום אפשר שיבוא לידי היזק גדול.
ואם כן צריך שמירת השם.
לכן אומרים, תפילת הדרך.
עכשיו, עסק של פרנסה שנזדמן בשעה שהוא עוסק במצווה,
או בשעה שהוא לומד תורה.
מתי המבחן לביטחון אמיתי כשמזדמן לאדם עסק של פרנסה בשעה של לימוד תורה או עסק של מצווה?
ואיך ראוי לבעל ביטחון להתנהג באופן זה?
ברור שאם אפשר לדחות את עסק הפרנסה לאחר זמן,
בוודאי צריכים לעשות זאת.
ואם יש לחוש שהוא דבר האבוד,
אם לא יעשה עסק עכשיו,
מכל מקום, אם נזדמן העסק
בזמן הקבוע אצלו ללימוד תורה או לעסק של מצווה מסוימת קבוע,
יש לו לפתוח בשם ולא יפסיק מלימודו ומן המצווה.
אפילו שהוא יאבד את העסק.
ולומדים
לפי העלי שור.
כשהוא אומר מגמרא מפורשת בברכות דף ו',
שם נאמר, כל הרגיל
לבוא לבית הכנסת
ולא ביום אחד הקדוש ברוך הוא משאיל בו, שואל אב,
שנאמר, מי בכם ירא אדוני שומע בכל עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו,
או יבטח בשם אדוני וישען באלוהיו.
דורשת הגמרא,
אם לדבר מצווה הלך,
נוגה לו,
יעיר לו,
ואם לדבר הרשות הלך,
אין נוגה לו,
יבטח בשם השם.
מה הטעם שאין נוגה לו, אם הוא הלך לדבר הרשות,
שהיה לו לבטוח בשם השם?
מבאר על לשור
שעל ידי שאדם רגיל קיים
שעל ידי שאדם רגיל קיים איזו מצווה,
זוכה על ידי כך להשגחה מיוחדת מהשם.
ולכן, אם לא בא לבית הכנסת, אפילו רק פעם אחת,
מייד השם שואל לו.
פירוש רשי אומר ששואל
מה טיבו של פלוני, למה לא בא?
ויש עליו תביעה
שלא היה לו לבטל
את המצווה של תפילה בציבור מפני דבר הרשות.
וכותב שזו הוראה ברורה שאסור לבטל מצווה שרגיל בה מפני עניין של פרנסה.
יש לו לבטוח בשם שימלא חסרונו ממקום אחר.
והשולחן ערוך,
בסימן קנ״ה אומר,
יקבע אדם בכל יום עת קבוע ללמוד תורה ולא יעבירנו אף אם סובר להרוויח הרבה.
בשעה של קביעות תורה, נגיד הוא קובע תמיד בבוקר שעה,
שעה קבועה,
שעתיים,
בערב שעה, שעתיים, קבוע, קבוע.
קביעת עתים לתורה זה זמן קבוע, אותן שעות.
ואז בתוך זה הזדמן לו להרוויח,
לא יעביר את הזמן הקבוע,
לא ידחה, ודאי שלא יבטל,
אפילו אם הוא סובר שירוויח הרבה, אם כרגע הוא יבטל, הוא ידחה.
וגם בפרקי אבות
נאמר אל תאמר לך שאפנה שני,
שמא לא תפנה.
והמשנה מדברת באופן שרוצה לבטל לימוד
מפני הצורך
ולדחות את הלימוד לזמן אחר.
אף על פי כן מורים חכמים,
אל תאמר כן, שמא לא תפנה.
שאין העתיד ברור ביד האדם.
כי מי יודע מה יולד יום.
אך כל זה כשנזדמן הדבר בשעה קבועה ללימוד.
אך אם אין זה שעת קביעותו,
רק נזדמן לו זמן פנוי ולמד
או עסק במצווה.
באופן זה יש לכל אחד לשקול
ולהכריע בעצמו מה צו השעה בעדו.
וגם צריך להיות ברור שהדבר באמת
השתדלות קרובה
ואל יניח הוודאי
מפני הספק.
זאת אומרת,
צריך להיות ברור שהדבר באמת השתדלות קרובה,
אבל לא להניח הוודאי
מפני הספק.
זאת אומרת, אל תפסיק את הלימוד בשביל דבר שהוא ספק,
שיצא לך מזה איזה רווח או משהו.
כי פה זה ודאי רווח שאתה לומד,
לעומת ספק.
זה צריך להיות ברור שבאמת ההשתדלות היא קרובה, דהיינו שיכול
לצאת מזה משהו.
וכבר אמר המסילת ישרים שכלל גדול הוא,
כל-כולה צריכה בדיקה.
ההפך מכוח הדהיתר העדיף.
כל-כולה צריכה בדיקה. למה הכולה הזאת? למה אתה צריך את הכולה? בשביל מה? מה קרה?
והכרעתו תהיה תלויה לא רק על דרגת הביטחון,
אלא גם על חביבות המצוות ואהבת התורה שלו. בזה הוא נבחן גם.
מה אתה מחבב יותר?
אתה רץ לעסקים מהר, או למצוות מהר, לתורה מהר?
אי אפשר להשיג עצה נכונה,
אלא אם יתבונן האדם בשכלו, בכל צדדי הספק,
ויבחן בכל האפשרויות.
אך אף על פי כן יסמוך על השם,
שיתקן אותו בעצה טובה,
ושיסכים
עם מה שחושב ועם מה שיחליט בדעתו.
וכן אומר הכתוב,
בטח אל אדוני בכל ליבך ואל בינתך, אל תשען.
ולאחר החלטה,
ידע שאי אפשר לא להוציא את המחשבה לפועל,
אלא בחפץ השם.
לכן יפתח בשם,
שיסייע לו להוציא מחשבתו מכוח אל הפועל להצלחה.
אז זאת אומרת, כשאדם מסתפק במשהו והוא צריך להחליט איזה החלטה,
איך הוא ידע מה העצה הנכונה.
אז צריך להתבונן.
בכל הצדדים של הספק,
כן ולא, למה,
מתי,
להבחין בכל האפשרויות, לא ידלג ככה,
העיקר להגיע למסקנה המתבקשת לפי רצונו.
וגם אחרי שהוא החליט שזה הנכון אחרי כל הבדיקות,
יבקש מהשם שיתקן.
יתקן אותו בעצה טובה, ויסכים גם עם מה שהוא בחר,
שיהיה לו סייעתא דשמיא.
לעניין רפואות,
אמרו חכמים, זיכרונם לברכה,
הנכנס להקיז דם,
זאת הייתה רפואה רגילה אצלם,
הקזת דם,
אומר יהי רצון מלפניך, השם אלוקיי, שיהיה עסק זה לי לרפואה.
וכן נפסק בשולחן ערוך,
שיאמר יהי רצון,
שיהיה עסק זה לי לרפואה, כי רופא חינם אתה.
וכתב המשנה ברורה,
שהוא הדין בכל מיני רפואה,
לא רק בהקזת דם.
ומוסיף המשנה ברורה,
שיחשוב שתבוא לרפואה על ידי הבורא יתברך שמו,
ועל ידי התפילה ישים ביטחונו בשם.
והמספיק כותב,
שיפתח בשם, שיועילו הסמנים, דהיינו הרפואות,
שיועילו.
אז זאת אומרת, כל דבר בענייני רפואה צריך לתלות בשם
ולבקש מאת השם שהעסק שהוא מתעסק יהיה לרפואתו.
על דרך זה כותב העקדה,
שכשיש דבר בעיר,
לא ישקוט האדם מלעמוד על נפשו בכל מיני רפואות ותרופות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בהסכמת בוראו,
ועל הרוב יועילו אלה ההשתדלויות להצילו מרעתו.
ואם חס ושלום לא יועילו הרפואות,
ידע כי מאת השם הייתה זאת.
זאת אומרת,
חלילה יש מגפה,
אז אדם לא ימנע את עצמו,
אלא ישתמש בכל מיני תרופות, רפואות,
דברים הידועים שמועיינים כמובן בהסכמת בוראו.
בדרך כלל זה מועיל מה שלוקחים,
אבל אם לא יועיל,
שידע שזה מאת השם הייתה זאת.
מוסיף העקדה שיש להקיש לזה כל המקרים והפגעים המתרגשים לבוא בעולם.
וזה דרך הצדיקים הלכו בה.
בדרך זה מסיר העצב והדאגה מכל סובלי התלאות והחולאים,
על ידי שישתדל להינצל מן הרע וישמוך ביטחונו בשם.
ואם לא הועיל, לקבל גזירת השם.
זאת אומרת, דרך הצדיקים לעשות כל השתדלות להינצל מרעה,
אבל ביטחונם בשם.
שיעזור להם שניסיונות ההצלה שלהם יועילו להם ואם לא יועיל
ידע ויקבל שזה גזירת השם
ומסיק העקדה כי ישועת השם
לא תוחל על האדם
רק על מי שמשלים את חוקו בפעולות האנושיות
כל אשר יספיק שכלו
וכאשר יחסר מן ההשתדלות הנכונה כבר ייפול בו מום העצלות וההתרשלות
ויחלוש כוחו מלהתקבל העזר והתשועה האלוקית
הקב'ה לא רוצה שכל דבר תפיל על הקב'ה
תגיד השם מסדר, השם זה זה
מה שאתה יכול לעשות בשביל להינצל,
בשביל להיבשע,
כל השתדלות
אל תחסר, שלא ייפול בך מום העצלות
וההתרשלות כי אז לא תקבל כוח ועזר מהשם
על הדרך הזו צועדת גם חובת הלבבות
וכותב
שהאדם צריך להשתדל באמצעים היפים לבריאותו
כמו שציווה הבורא ורפו ירפא
אבל לא יבטח על האמצעי
על התרופות ולא יבטח על הרופא
מפני שהם לא יועילו לו רק ברשות הבורא
וצריך לבטוח בשם שהוא ירפא אותו
במקום אחר מדגיש חובת הלבבות
שחובת האדם לסמוך רק על השם
ולא לשתף את הרופא או הרפואות
עם הביטחון בשם
אלא לבטוח רק בשם ולא בהם
והכוונה שאפילו שחייב להתעסק ברפואות
מכל מקום לא יחשוב שהתרופה תרפא אותו בדרך ודאי כי כך חוק טבעה
אלא יחשוב שתולה על רצון הבורא
ומספיק לעובדי השם כותב שיש בני אדם
שנכשלים חס ושלום בכפירה מוסתרת
במה הם נכשלים? בהשגחה הפרטית
שמראים כאילו כולם בוטחים בשם
שהרי מן השפה ולחוץ כולם אומרים השם ממית ומחיה, מכה ומרפא
אבל בסתר ליבם כשבאה עליהם מחלה
תולים את הביטחון רק באמצעים
ובהשתדלות
של תרופות ורופאים
ואינם משתפים אפילו את הקדוש ברוך הוא
אלא חושבים שהכל נעשה על ידי...
תרופה או על ידי הרופא,
בפנימיותם הם כופרים בהשגחתו של הקדוש ברוך הוא.
מסוכן מאוד.
במסביר המספיק,
כי אפילו שהקדוש ברוך הוא הטביע ברפואות שיירפאו,
ואם כן לכאורה מוכרח הוא שיתרפאו על ידם,
אז מה שייך לפתוח עוד על השם, אם ככה קבע השם שהרפואות יירפאו,
מכל מקום, אין זה הכרחי.
כי אף הגורמים הטבעיים כפופים לחפץ ורצון השם.
על פי השם ופקודתו ורשותו פועלים הרפואות ברוב המקרים, ברוב המקרים, לרוב בני האדם,
לא לכולם.
אך לפעמים פועלים בדרך הפוכה מזו שנוצרו לה על פי רצון השם.
אדם לוקח תרופה.
שואלים אותו, אתה אלרגי?
הוא אומר, אני לא אלרגי.
לא ידוע לי שאני אלרגי. לוקח את התרופה, מתנפח, נהיה בלון.
מה קרה?
לא כל תרופה מתאימה לכל אחד, לא תמיד זה ככה.
לפעמים שינויים פיזיקליים בתוך הגוף של הבן אדם גורמים כבר שהתרופה תעשה ככה או ככה.
לפעמים ערבוב תרופות,
שהוא לוקח תרופות כאלה ואלה מתנגשות וגורמות נזק וכו' וכו' וכו'. בקיצור,
לא כל מה שברור לך שדרכו להועיל,
מועיל.
הכל תלוי ברצון הבורא.
אז להלכה, למעשה,
כתב הבח,
מי שפוטח בשם,
שישלח לו הרפואות על ידי הרופא,
מותר לו לדרוש בכל הרופאים,
אפילו במכה שבאה בידי שמיים.
הוא מסיים,
וכן נהגו בכל גבול ישראל.
זאת אומרת,
כמו שאומר הרמב״ן, נהגו ברופאים.
אבל פעם לא היו נוהגים ברופאים, שואלים באוברים מתומים או שואלים את הנביא.
כן, זה בח, בטור יורה דעה, סימן שלו.
וגם, בשולחן ארוך יורה דעה בטס שם,
סימן קטן א', מה שכותב על הרמב״ן, פרסום דעה קטעין.
ועל הטור שם,
וגם בעל העקדה, מפרשת ויצא,
משיג על הרמב״ן וכו'.
מה קורה עם אחד שעומד לפני ניתוח או טיפול רפואי?
העומד לפני ניתוח או טיפול רפואי
לא יסמוך עצמו על הרופא לחשוב,
אם יעשה את הניתוח רופא פלוני,
בטוח ברפואה.
אלא יחשוב ויאמין שרפואתו ביד השם.
וישים עיקר ביטחונו בעומק ליבו בשם,
ויחשוב שבחסדי השם הזמין לו רופא פלוני כשליח מאת השם לרפאותו,
ויאמין שעצם הצלחת הניתוח תלויה רק ביד השם.
אבל על כל פנים,
צריך להשתדל לבחור את הרופא הכי טוב,
כי כך ראוי מכוח חובת ההשתדלות,
כמו שהערכנו לעיל לעניין ביטחון לרפואות.
אז זאת אומרת, ככה לימדונו פה בבני ברק לא לסמוך על קופת חולים.
לא לסמוך.
לקחת רופא הכי מומחה, ואפילו אם צריך לשלם.
כי בעניין זה צריך לעשות השתדלות המרבית,
אבל לסמוך בשם.
אבל אם אתה לוקח את צ'לבלה,
אז אתה רוצה כבר נס כמעט, כי הוא צ'לבלה.
הוא לא יעשה את העבודה כמו שצריך.
ואם הוא לא יעשה את העבודה כמו שצריך,
אז השם צריך לתקן את מה שהוא מקלקל.
אז זה כבר צריך כאילו נס או נס וחצי או חצי נס.
אז למה אתה צריך? תיקח את הכי מומחה.
שאלו פעם את הרב חיים גריינמן, מה לקחת?
מוהל, ירא שמיים או מומחה?
אמר, מומחה.
מה יועיל ירא שמיים? יחתוך איפה שלא צריך או מה שלא צריך?
מה תועיל יראת שמיים? צריך מומחה.
אז לכן, אדם צריך לדעת, צריך להשתדל
לקחת רופא ולשלם.
וגם זה חלק מהאיסורים שאדם צריך לשלם.
וזה גם חלק מהכפרה.
אז לכן,
כל דבר שצריך לדאוג, רופא פרטי.
אותו רופא, אם הוא עושה מטעם קופת חולים,
זה משהו אחר. כשהוא עושה פרטי ומקבל 7,000, 15,000,
הוא עובד יופי.
משהו עולמי.
וגם כשאתה נכנס,
לא תמיד הרופא עושה לך את הניתוח.
הוא עומד, והסטאז'רים מתאמנים עליך.
זאת אומרת,
אתה צריך לדעת מה אתה לוקח,
ולא לסמוך על זה, מה זה משנה?
הכל ביד השם. אז מה זה משנה אם זה סנדלר או שזה רופא? מה זה משנה?
זה משנה.
צריך לקחת
מישהו יודע את מלאכתו.
אתם מכירים את הבדיחה שסיפרנו,
כן?
שהיה אחד שהגיע לעולם האמת,
ו...
מחפשים בספרים, לא מוצאים את השם שלו.
הוא אומר לו, אני לא מבין.
מה הפירוש של נו זה? אז איך הגעתי לפה?
בדקו, בדקו, בדקו.
אמרו לו, אה, איזה קופת חולים אתה?
אמר להם כללית.
אמר כן, הם תמיד שולחים לפני הזמן.
אז זאת אומרת, צריך לדעת מה אתה לוקח.
העומד לפני ניתוח וטיפול רפואי, אמרנו, ייקח לו רופא מומחה
ולא יסמוך
על מה שייצא.
עכשיו בענייני פרנסה.
מי שהפרנסה שלו תלויה באדם מסוים
או בעסק מסוים,
לא ישים ביטחונו בליבו על האדם
ויחשוב
לולא שהיה אדם זה לא הייתה לי פרנסה והייתי הולך לאבדון,
אלא ישים שורש ביטחונו בשם יתברך
ויאמין באמונה שלמה שגם אם לא יהיה האדם הזה
או העסק הזה,
השם יזמין לו פרנסה ממקור אחר, ודאי,
כי אם הוא קבע לו שהוא יחיה עד גיל 80,
אז איך הוא יחיה אם לא תהיה לו פרנסה?
אז אם אין מזה, יהיה מזה, מה הבעיה?
ואפילו שקרוב הדבר שאם ימות אותו האדם
לא יהיה לו פרנסה מיד,
כי העולם כמנהגו נוהג,
אבל בוודאי שהקדוש ברוך הוא יזמין לו פרנסה במשך הזמן
באופן שלא יאבד בעוניו
וימצא פרנסתו או במקום זה או במקום אחר.
הנה, היו פיטורים עכשיו בכמה מפעלים.
שמעתם שמישהו מהפועלים מת?
לא מתו.
אז היה להם חודשיים, שלוש, ארבעה, בלי פרנסה.
בסדר, נהיה קצת חובות, ואחר כך נהיה פרנסה.
זה הכל בגזירת הבורא.
אין פה שום ספק שיהיה פרנסה,
כי אתה צריך עוד להמשיך לחיות.
ודומה לזה אם אחרים תלויים בו.
יש לך, אתה יודע כמה משפחות אני מאכיל?
אתה מאכיל?
מה אתה מאכיל?
מי אתה? אתה בסך הכול שליח.
אתה משועבד לפרנס אותם.
השם מינה אותך בשביל שדרכך הוא יפרנס את האנשים.
ואם אדם שאחרים תלויים בו חושב שהוא המפרנס את אלה שעומדים תחתיו,
אסור לו לחשוב כן.
אלא יחשוב שהוא רק שליח,
שהשם זימן אותו להכין פרנסה למי שתלוי בו.
הלוואה, בדבר הנוגע להפסד של הזולת
לא נאמר עניין הביטחון.
אדרבה, התורה הטילה על האדם חיוב לשמור על ממון הזולת מן ההפסד.
לכן כשאדם רוצה ללוות ממון
באופן שאינו בטוח,
שישלם חובתו בזמנו,
לא שייך להשתמש בזה במקום.
דעת הביטחון זה כמו הרשע אברהמי שאמר שהוא בביטחון תורם 400 אלף
שקל בראש השלום עם כיפורים ולא משלם
למה היה לו ביטחון?
אז בדבר כזה התורה אסרה אדם רוצה ללוות
ממון באופן שהוא לא בטוח שישלם חובתו בזמנו
לא יכול להגיד בעזרת השם אני אחזיר לך.
מה זה אומר, יש לך בסיס שתוכל עליו להחזיר או לא אם לא אתה לווה רשע
לווה רשע ולא ישלם.
זה שלא משלם התורה קוראה לו רשע.
כל זמן שהוא לא מחזיר את ההלוואה מזמן שנקצב
הוא רשע.
אז כל שכן בן אדם שתורם לקודש כאילו
ואחר כך מחזה, מה אני, אני בטחתי, לא הביאו לי, בסדר, לא הביאו לי, אז לא צריך, מה, מה, שמעתם רשעים כאלה?
לא יאומן כי יסופר.
בעניין נתינת צדקה מועיל מידת הביטחון כדי שייתן הצדקה בטוב לב.
זאת אומרת, אל תפחד אם תיתן צדקה אתה תחסר
ולא יהיה לך.
בעניין נתינת צדקה מועיל לזה ביטחון
כדי שייתן צדקה בטוב לב.
כשישים על ליבו לא יחסר לו ממה שצריך לפרנסתו על ידי זה שנותן צדקה.
לא נותן צדקה בפה, נותן ביד.
ברקע הבא,
רבי יוסף קרו בעל השולחן ערוך סעיף מיוחד ביורא דעה,
סימן רמז להבטיח על זה,
וזה לשונו,
בעצם זה מועתק מאצל הרמב״ם.
לעולם אין אדם מעני מן הצדקה
ולא דבר רע
ולא היזק
מתגלגל על ידה,
שנאמר,
והיה מעשיה צדקה שלום.
ועוד שם,
כל המרחם על העניים,
הקדוש ברוך הוא מרחם עליו.
ועוד שם,
הצדקה דוחה את הגזרות הקשות.
והרמב״ם מוסיף שהיא גם מעשירה את האדם.
וכן כתב רבנו יונה,
שלא תרע עינו בפזרו ממונו למצוות ולצדקות.
ולא ידאג.
פן יחסר הונו.
במתנת ידו,
אבל יבטח בשם
כי בגלל הדבר הזה יברכהו בכל אשר לו ירבה בזכות הצדקה.
הוא מסיים שמדרכי הביטחון שיבטח ליבו כאשר ייחסר ממונו למצווה כן ירבה וכן יפרוץ.
כמו שאמרו חכמים שקיום הממון ומליחתו
הוא החסרון.
אם אתה רוצה שיתקיים ממון אצלך,
תחסר ממנו.
וזה כמו המלח ששומר על הבשר.
זה המליחה.
איך מולחים את הכסף כשהוא יתקיים?
נותנים!
נותנים.
פעם אמרנו,
אדם רוצה שיקבל,
אם השם רואה שהכיסים מלאים ואתה לא מוציא כלום,
הוא לא נותן לך.
מה, שיישבח, שייפול?
אבל אם אתה משחרר, אז הוא מלא.
אתה משחרר, הוא מלא.
אבל אם לא,
למה שייתן לך?
הכל מלא.
ובירושלים, במסכת כתובות כתוב,
מטלין מטלה, מושלים משל בירושלים, מלח ממון חסר.
זאת אומרת, מלח ממון חסר.
פירש רש״י, מי שרוצה למלוח את ממונו,
לגרום לו שיתקיים, יחסר אותו לצדקה תמיד,
והחסרון זה הקיום.
יש וחסר בנוסף לו.
אך אף על פי כן אמרו חכמים,
אף על פי כן אמרו חכמים,
שהמבזבז,
אל יבזבז יותר מחומש.
מה זה מבזבז?
מה זה מבזבז?
בז, בז, בוזו כסף.
המבזבז.
אז הוא אומר,
אחד שנותן צדקה בהרחבה,
אמרו חכמים, אל יבזבז יותר מחומש,
כתובות דף נון,
כדי שלא יעניב, הוא עצמו יצטרך לקבל צדקה.
חכמים עמדו ואמרו,
חומש אתה יכול לתת.
זה מדובר באדם שבאמת, אם ייתן יותר מחומש,
אז הוא יעני, ואז הוא יצטרך צדקה.
אבל אם זה אחד שיש לו הרבה כסף,
מרוויח הרבה מאוד, ומה שישאל לו תמיד יספיק, אף פעם לא יחסר.
אז זה לא נאמר בו, נאמר בבן אדם ממוצע,
שבאמת אחרי חומש כבר תהיה ב...
היה שהוא יכול להיות נצרך לבריות.
מה שנוגע לפרשת הביטחון הוא שמי שאין לו פרנסה כדי חייו,
דהיינו שאינו מכסה הוצאותיו,
שאי אפשר לא בלעדן,
ובכלל זה, זה הפרנסה של בני הבית,
הלבשה ושאר צרכים הכרחיים,
אינו מחויב ליתן צדקה,
ובפרט
אם על ידי זה יהיה הוא עצמו מוכרח לקבל הלוואות או מתנות או איזה תמיכה.
זאת אומרת,
מי שאין לו פרנסה כדי חייו,
כדי לחיות במינימום,
אז הוא לא מחויב ליתן צדקה.
אך אין בכלל זה הכסף הקטן
שכל אחד נותן לצדקה בכל שבוע לפי ערכו,
שהרי בלאו הכי אין אדם מדקדק כל כך
במעותיו בזמננו.
אם לא, מישהו חי בצמצום גמור.
זאת אומרת, הוא סופר עגבניות,
מלפפונים, סופר, כאילו שלא יהיה יותר מדי חריגה
לפי האמצעים.
ועוד שגם עני המתפרנס מן הצדקה,
כתוב שהוא חייב גם כן לתת צדקה.
גם עני המתפרנס מן הצדקה חייב לתת צדקה.
יורה דעה סימן רמ״ח.
כל זה שאנו דנים מכוח חיוב מצוות צדקה,
אבל הרי אמרו חכמים שצדקה לעניים מכפרת.
ומאחר שכל אדם רוצה בכפרה,
מסתבר שיש להכניס את הצדקה בכלל ההוצאות ההכרחיים.
לכן נוהגים ליתן צדקה יותר מכפי האפשרות.
אבל צריכים להיזהר לא לגרום צמצום על ביתו זו אשתו,
ולגרום לה על ידי זה עוגמת נפש.
וכל שכן, אם הדבר נוגע לשלום ביתו,
אז כל חכם יעשה בדעת ויכלקל דבריו במשפט.
מישהו בעל חוב
לא ייתן צדקה על חשבון המלווה הממתין על מעותיו.
ובפרט שהוא רואה אותו, שהבן אדם התמין חי ככה על הכאב רק על חשבון הכסף שלו,
ולא מחזיר.
וימעט בצדקה כדי לשלם חובותיו.
יש להיזהר בזה הרבה.
רבי חנניהו ברגע שאומר,
נוסרו הקודש וחוזו הקודש רואין.
לפי כוח ארבע לנו תורו ומשוות.
שנאמור אדונו בסלומה על סדגו יגדיל תורו ויהאדיר.