מהי שמחה? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, הליט בת נחמה, לידה קלה, עובר בריא, חי ושלם,

שייצא בקלות, בטבעיות, בשלום ובבריאות,

לאימא ולעובר,

ללא ניתוח.

שמחה מהי?

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד

ומושב לצים לא ישב,

כי אם בתורת אדוני חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.

בפסוקים האלה שפותח דוד המלך את ספר תהילים

לא כן הרשעים,

כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח.

כשדשים תבואה

מוציאים את השיבולים שהם עיקר המזון

וזורקים את המוץ שהוא הקליפה,

אינו ראוי לאכילה.

זורים לרוח

והיא מעיפה אותו.

דוד המלך מביא את מלאכת הזורע כמשל לגבי הצדיקים והרשעים.

כשזורקים תבואה כלפי מעלה,

החיטים נופלות

כי הן כבדות ומלאות למטה,

והמוץ הריקני וקל המשקל

עף ברוח לכל עבר.

רואים שההיפוך של הצדיקים

זהו המוץ,

כי הצדיקים מלאים תוכן וחשיבות והרשעים ריקנים מכל

על הצדיקים נאמר

כי אם בתורת אדוני חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה

זה ממלא אותם תוכן וחשיבות.

מה שאין כנאלצים

אין להם תורה,

לכן הם קלים כמוץ והרוח נושאת אותם.

מה בא ללמדנו המשל?

נתבונן בתורה ובמסורת של עם ישראל.

מה הייתה הכוונה העיקרית

שנברא אדם?

בעל מסילת ישרים אומר,

עיקר הכוונה זה שהאדם לא נברא אלא להתענג.

כלומר,

בשביל תענוג ושמחה.

ועד כמה שהאדם מוסיף להתענג על אדוני הוא לא מפחית תענוגו אלא מתענג יותר כי זה התענוג האמיתי.

אבל העיקר הוא התענוג והשמחה.

האדם

לא נברא להיות עובד השם ולא נברא לעשות מצוות

אלא נברא בשביל התענוג שפירושו שמחה.

לא ברור פה הלשון של הרב אביגדור מילר,

זיכרונו לחיי עולם הבא,

אבל רוצה לומר שהיוצא מהכל זה בעצם השמחה.

גם התורה אומרת, תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב.

זאת אומרת, עיקר העבודה לעבוד את השם

בשמחה ומשיגים על ידי זה שמחה.

נמצא אפוא שאם עיקר בריאתו של האדם הוא עבור השמחה,

מובן מכך שהאדם אכן חש זאת בטבעו,

ואפילו אם הוא לא למד.

טבועה בתוכו הרגשה שעיקר התכלית של החיים לזכות לשמחה.

לכן הוא מחפש כל הזמן מה ישמח אותו.

כי המידה הזו טבועה בו,

והיא התכלית שלו.

ראיה לכך, העובדה,

הקדוש ברוך הוא התחיל את בריאת האדם בגן עדן.

עדן זו שמחה.

עדן,

עדנה.

זו הייתה דוגמה במתכונת,

שכן הקדוש ברוך הוא רצה שכל יצירת האדם תהיה בתוך שמחה.

כתוב, ויפח באפיו נשמת חיים.

מאן דנפח מדילי נפח.

השם נפח בתוך האדם חלק אלוקה ממעל.

כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

השם נפח באדם דעת ותבונה.

אז נובע באדם עיין של חכמה.

מים עמוקים

עצה בלב איש.

בתוך האדם

מפקה מעיין עמוק של חכמה לאין שיעור,

והסיבה לכך שהחכמה מגיעה מהקדוש ברוך הוא,

שחוכמתו אינסופית.

משנה ראשונה בבבא קמא.

ארבעה אבות נזיקין.

השור, הבור, המבעה והאבער.

שואלת הגמרא, מהי מבעה?

רב אמר זה אדם.

שנאמר, אמר שומר עתה בוקר וגם לילה.

אם תבעיון בעיו.

פסוק בישעיה כא.

רשי מפרש,

אם אתה מחפש לעשות תשובה, תמצא.

ומי זה מחפש לעשות תשובה?

אומר רב.

לא הקרן, לא השן,

אלא המבעה.

זה אדם.

הוא מחפש לעשות תשובה.

שואל על ככה מהרשע.

וקשה.

האם לא מצאנו הגדרה אחרת לאדם המזיק

חוץ ממבעה?

שפירושו אדם מחפש לעשות תשובה.

למדנו מכאן

שהאדם מחפש

ואינו יודע מה הוא מחפש.

לכן אדם כזה הוא מהמזיקים הגדולים ביותר גם לאחרים וגם לעצמו.

כי בדרך החיפוש, והוא לא מוצא,

אז הוא מזיק

לעצמו ולאחרים.

כי הוא לא מגיע לתכלית

שבעצם הוא מחפש.

המסילת ישרים מביא מדרש על הפסוק בקהלת

גם הנפש לא תמלא.

הנשמה אף פעם אינה שבעה.

אדם אינו מרוצה.

מלבד פעמים בודדות של הצלחות או הנאות.

אבל מיד מקננת בו שאיפה חדשה.

מי שיש לו מנה,

רוצה 200. שואל המדרש,

למה זה כך באמת?

מדוע האדם אף פעם אינו מרוצה?

האם הקדוש ברוך הוא יצר באדם הרגשה כזאת

שלא יהיה מרוצה?

הרי אנחנו רואים שכל בעלי החיים,

יש להם את צורכם והם מרוצים.

למה דווקא האדם?

יש בו נטייה זו שאינו מרוצה.

המדרש מתרץ כך.

משל לבת מלך

שברחה מבית אביה

ונישאה לכפרי,

כאשר נכנסה לה בקתה הדלה וראתה את המקום שהיא צריכה לגור שם,

החלה לבכות.

בעלה שלא ראה מימיו ארמון,

לא מבינה על מה היא בוכה.

הוא חושב שהיא רעבה,

לוקח כיכר לחם גדולה,

ומניח לפני רעייתו ואומר לה, הנה לחם,

מה יש לך לבכות?

יש לחם.

הנשמה גם היא בת מלכים,

באה מהעולם העליון

לגור בתוך הגוף הפשוט והמגושם.

כשהיא רואה את הדירה החדשה,

היא מתחילה לבכות,

היא מתגעגעת למלך,

ולכן היא בוכה כל הזמן

ואינה מרוצה.

אבל הגוף לא מבין,

והוא מנסה לפצות אותה

ולמלא אותה בהנאות גשמיות.

אבל הנפש לא תמלא.

איך אתה יכול למלא נפש רוחנית בחומוס, בפלאפל?

היא לא שבעה, מגשמיות.

אז לכן הפך הקדוש ברוך הוא באדם הרגשות שמחה,

אבל את הדרך

איך להגיע לשמחה,

זה לא נמצא בתולדה.

על האדם לחפש איפה ימצא בתורה,

בתשובה,

ביראת השם,

בשלמות.

זה ייסוד כל נפש האדם.

זה החלק הרוחני שמשביע אותה.

ועל ידיהם

ישיג את השמחה.

זה מה שהנשמה מחפשת.

אבל כשאדם לא יודע מה הוא מחפש,

הוא נקרא מבעה,

רוצה.

אם תבעיון בעיו, אם תרצו.

הוא רוצה, הוא מחפש דברים.

אני לא מוצא, אז הוא נהיה מזיק

מאבות הנזיקין לעצמו ולאחרים.

במשלי יש פסוק

שמבטא את הדברים.

משלי כא, יז,

איש מחסור אוהב שמחה.

שני פירושים.

אחד מההתחלה לסוף ואחד מהסוף להתחלה.

איש מחסור.

מי נותר מחוסר קול?

מי שמבזבז את כל החיים בלא כלום,

אוהב שמחה.

הרודף אחר שמחה נשאר מחוסר קול,

כמו אלה השתיינים, הנרקומנים, הרקדנים וכל אלה שהולכים לחפש להם

שמח עוד כל הזמן, נשארים מחוסרי קול.

באגרה ודורש את ההפך.

איש מחסור.

איש שחסר לו.

מה הוא עושה כדי למלא את מחסורו?

אוהב שמחה.

מחפש אחר השמחה.

ונשאלת השאלה כיצד יגיע אדם לשמחה

ומה עליו לעשות לזכות בה.

אם הקב' ברוך הוא ברא את הצורך והמחסור בשמחה,

הרי שחייבת להיות גם דרך כלשהי

כדי למלא צורך זה.

ובעצם הרי כל אחד מאיתנו שואף להגיע לדרך זו,

אלא עלינו להיות כנים ולשאול איך מגיעים לשמחה אמיתית.

הבעיה שכל השמחות שמחפשים,

אלה שלא הולכים בדרך התורה,

שזו השמחה האמיתית האמיתית לנפש,

הם מחפשים את השמחה לגוף.

וזה כמו אדם ששותה מים מלוחים,

ואף פעם הוא לא יהיה רבה.

תמיד הוא יהיה צמא עוד פעם,

עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם.

וזה לא שמחה אמיתית.

זה לא שמחה שהיא נשארת.

זה כשנגמר, נגמר.

אבל כשאדם מתהלך עם תורה בראש,

איפה שהוא הולך הוא בשמחה.

פיקודי השם ישרים הם שמחי לב.

אם זה נמצא פה,

אז אתה לא צריך להכניס אלכוהול,

אתה לא צריך להכניס דברים אחרים.

אתה מלא וגדוש.

והפוך, כל מה שאתה מוסיף,

אתה שמח יותר.

אז בואו נראה, מלכות תשעה באב.

חכמים מלמדים אותנו מה סוד השמחה.

בתשעה באב

מותר על פי דין

לקיים את כל המצוות.

ואיסור מלאכה לא אסור על פי דין.

אומנם אין במלאכה העובד בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה,

אבל אין איסור לעשותה כמו שאסור לעשות מלאכה בשבת או ביום טוב.

רק מצווה אחת אסור לעשות בתשעה באב,

והיא

ללמוד תורה.

שכן, דברי תורה משמחים את הלב.

וזה היסוד.

אין עוד דבר כמו דברי תורה.

זוהי הסגולה של השמחה.

אפילו אדם סובל בגשמיות,

פת בה מלח תאכל,

ועל הארץ תישן,

וחיי צער תחיה,

אף על פי כן אשריך וטוב לך.

לא רק בעולם הזה,

לא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה.

לזה צריך להקשיב היטב,

שכן יצר הרע לא נותן לשמוע דברים כאלה,

לא לקבל אותם?

בישיבות העבר באירופה לא היה מה לאכול,

לא היה מה ללבוש,

לא היה כסף,

לא היה בית.

היו שנים בגלות,

רחוק מהבית.

לא חשבו על שום תכלית כלכלית,

לבחורים לא היה מאומה לבד מהישיבה,

ואף על פי כן

שרתה בישיבה רוח של חדווה שלא הייתה כמותה בעולם,

לא רק בפורים,

ולא בשמחות,

אלא כל השנה.

מצב הרוח בישיבה היה כל כך מרומם,

יותר מכל מקומות השמחה והבידור הנמצאים בעולם.

ובתורת העמל,

יגעו ועמלו בתורה,

היה קר בישיבה,

הרגליים קפאו,

לא היו פנימיות,

אכלו פרוסת לחם בכוס תה,

גם בארוחת הבוקר,

גם בצהריים וגם בארוחת הערב.

אלה היו חיי צער תחיה,

ואף על פי כן

הם הרגישו את אשריך בעולם הזה.

הם לא היו מחליפים את החיים האלה בשום דבר שבעולם.

אף אחד לא הכריח אותם להיות שם.

הם באו מרצון

ונשארו ברצון.

וכך זה מוסכם על פי ההלכה.

כל השנה הייתה להם שמחה מתמשכת.

לכן, בתשעה באב אסור ללמוד תורה.

זוהי המצווה היחידה,

שאסור לעשותה על פי דין,

כי לימוד התורה מביא שמחה.

הנשמה מרגישה את השמחה בתורה בגלל טעם מסוים.

בדיוק כמו שאומרים שדברי תורה משמחים את הלב,

צריכים לדעת

שקיים כלל שאין כבוד אל התורה.

כל הכבוד שבעולם

אינו שווה מאומה.

חוץ מלימוד התורה.

כוונת חכמים כשקבעו אין כבוד אל התורה.

מה הכוונה?

מה העניין הזה קשור

אל השמחה?

אלא קיים באדם אינסטינקט

הגורם לו להיות זקוק לכבוד ולהערצה.

הנשמה נקראת כבוד.

למען יזמרך כבוד.

הנשמה נקראת כבוד.

אדם

רוצה להיות בעל ערך,

וזוהי השמחה שלו.

אדם מתאווה ושואף לכבוד.

יותר מכל דבר אחר חפץ אדם בכבוד.

ההבדל

בין המילה קללה,

שהיא מלשון קל,

ובין המילה כבוד,

שהיא מלשון כבד,

נעוץ בכך.

קללה שורשה קל.

כלומר, כשאדם מקולל או מקלל,

הוא קליל.

דהיינו, מקלים בו.

מקללים אותו, זאת אומרת, הוא קל בעיניהם.

והמילה כבוד היא מלשון כבד.

כאשר אדם מקבל כבוד,

הוא מרגיש שיש לו תוכן וערך עצמי,

ואז הוא לכאורה מרגיש כבד יותר,

מכובד יותר.

לכן, לא כן הרשעים,

כי אם כמוץ,

הרשע הוא כמו המוץ, הפסולת, הוא קל,

אינו מכיל בקרבו מאומה,

וכך הוא באמת מרגיש.

ואפילו שאינו למדן, ואפילו שהוא למדן,

כדי להבין זאת,

אבל הוא חש צער כל חייו.

כשמסתכל על כן,

מי שכן חי כראוי ולומד תורה,

אז בוערת בקרבו אש נוראה,

והוא מלא צער ועוגמת נפש.

הגמרא מביאה בפסחים מ'ט,

אמר רבי עקיבא,

כשהייתי עם הארץ, אמרתי,

מי יתני תלמיד חכם

ואנשיכנו כחמור.

עם הארץ שונא תלמידי חכמים כל כך,

עד שאמרו בפסחים מ'ט,

גדולה שנאה ששונא עם הארץ את תלמיד חכם

יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל.

עד כדי כך.

מדובר פה אפילו על עם הארץ חרדי,

שנאתו גדולה יותר תלמיד חכם

משנאת אומות העולם לעם ישראל.

ממה היא נובעת, השנאה הזו?

אלא שהעוסק בתורה בפני עם הארץ,

גורם לכך שאש הקנאה תבער בקרבו,

מאחר שהוא מרגיש

כאילו התלמיד חכם נטל ממנו את ארוסתו,

כי התורה,

ציווה לנו משה.

מורשה,

קהילת יעקב,

אל תקרא מורשה,

אלא מאורסה.

התורה היא מאורסת,

ארוסה לכל איש מישראל.

כשעם הארץ רואה אדם לומד תורה,

הוא מרגיש כאילו לקחו לו את ארוסתו.

כל השמחה האמיתית שלבו של אדם מרגיש,

הוא בלימוד התורה.

וכשהוא רואה שמישהו אחר לומד,

זה כואב לו כאב גדול.

זו הרגשה אינסטינקטיבית,

שהאדם חש בקרבו,

כי אין כבוד אלא תורה.

הוא פשוט מתגמד מול הלומד תורה. הוא מרגיש את קלותו ביחס לחשיבותו של הלומד.

והיות שאדם משתוקק לכבוד,

לכן כשהוא רואה שאדם לומד

ויש לו כבוד, זה מרגיז אותו יותר מכל דבר אחר.

לכן שונאים עמי הארצות.

תראו איך מדברים כל אלה שהם חוץ לתורה על אלה שלומדים תורה.

פורזיתים, כל מיני הדבקת תוויות.

למה? לא יכולים לסבול את זה שיש כאלה שלומדים תורה. הם לא מבינים אפילו מה השורש, הסברנו פה,

מה השורש, מאיפה זה נובע להם.

אז כעת אנחנו מבינים

ששמחת התורה היא שמחה שנותנת הרגשה אמיתית

וגם הרגשת כבוד

על ידי הנעשים מלאים וכבדים.

ללא תורה אדם קל, מקולל ונקלה.

הוא אינו שווה מאומה.

אין לו ערך

והרוח תעיף אותו ולא ייוותר ממנו כלום.

מה פירוש, אבל יש פרופסורים, יש דוקטורים.

כן, הם מלאים מוץ.

למה?

כי כל זה למי מועיל.

זה, כל זה שווה לחיי הגוף.

אבל מה הגוף? הגוף נגוף.

אתה מתעסק רק באיך לקיים את הגוף,

את העולם, את החומר.

אבל מה זה קשור לנשמה שלך, מסכנה, אומללה,

שהיא לא תמלא, היא לא מקבלת את סיפוקה.

היא כבולה, כמו בת מלך, אצל הכפרי בבקתה.

והיא רוצה לשוב למעלה, לאורות העליונים.

ומה אתה ממלא אותה?

וכשתצא מפה, יש לך קל יותר ממנו?

ישאלו אותו, מה למדת? כלום, גור נשת בור בעם הארץ.

מה עכשיו יעשה?

לכן,

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים.

אפשר היה לחשוב שדי בכך שהוא כבר אינו חוטא ועובר עבירות

או שאינו מדבר ליצנות או לשון הרע.

אפשר היה לחשוב,

אבל לא.

העיקר הוא שהוא אינו מבזבז את החיים.

אסור לבזבז את החיים, זו המתנה והסגולה הגדולה ביותר שקיבלנו, חיים.

כי אם בתורת אדוני חפצו,

אמרתי בדרשות שפעם אמרתי למישהו,

אתה עובד, נכון?

אתה מעריך את העבודה, עבודה היא חיינו, נכון?

ככה אתה מעריך.

אז למה אתה עובד? שיהיה לך כסף, נכון?

כמה אתה מרוויח ביום,

כמה בשנה,

אני נותן לך את זה

בלי שתעבוד.

בסדר?

ותמכור לי את השנה.

תמכור לי.

אתה עכשיו בזבז את השנה בשביל לעבוד?

בשביל כמה?

נגיד,

100,000 שקל.

בסדר?

קח 120,000 שקל

ותמכור לי את השנה.

אני קונה את השנה הזאת.

אבל אם אתה משוגע מה, אני מוכר את החיים שלי?

עזוב, מה אתה עושה?

אתה הולך לעבוד, אתה מוכר את החיים שלך, מה יישאר לך מהם?

100,000 שקל, אני נותן לך 120. בשביל מה בחרת את השנה?

בשביל 100, אני נותן 120, אז תן לי את השנה.

לא, מה, אתה השתגעת? מה, אני

מוכר את החיים?

אבל זה מה שאתה עושה.

אנשים לא קולטים.

שהם מאבדים את החיים שלהם במוידיהם.

אין דבר לבזבז יותר מזה. אין.

כן. איי, איי, איי.

כמה, כמה, אז כמה צריך להשקיע בשביל לא לבזבז את החיים?

כתוב, ובתורתו יגה יומם בלילה.

כל רגע שאתה מבזבז, הלך, מת, לא יישאר, אין לו שום ערך.

רק אם לומד תורה בהתמדה אשריו,

כי בלי זה,

אם לא לומד,

הוא נקרא לץ.

רק על ידי לימוד התורה אדם מתמלא.

וזה האסון של הרשעים,

שחסר להם תורת השם חפצו,

אין לו חפץ בזה בכלל.

לכן הם קלים ורקנים כמוץ אשר תדפנו רוח.

בלי תורה אדם חסר תוכן וכבוד.

וזה האסון והצער של הרשעים.

אתם רוצים ראיה פשוטה?

כשנכנס תלמיד חכם,

כולם קמים.

כשנכנס דוקטור, אף אחד לא קם.

דוקטור, פרופסור, אף אחד לא קם. מדען, אף אחד לא קם.

ראש הממשלה, אף אחד לא קם.

קלים שבקלים.

איפה יש כבוד?

רק בתורה.

בתורה.

אף על פי שאחרים לא מרגישים בזה.

אבל האדם שאינו לומד תורה חש ריקנות

והעולם חשוך ועצוב בעדו.

ואחרי שהוא יוצא מסרט מקולקל שהלך לראות,

הוא מרגיש עצמו מרוקן.

אז מה עושים?

אחרי הסרט הולכים למסעדה.

בשביל למלא את הבטן בכל מיני מעדנים.

אך אלה גם לא משביעים אותו והוא נותר חסר ולא מרוצה.

אז הוא לוקח סיגריה, מעלה עשן כלשהו,

ולוקח אחר כך בקבוק לזעתת גם כן,

וככה עוברים כל החיים שלו מלאי צער וחסרון.

עליו נאמר

עליו לא נאמר

אשריך וטוב לך.

אבל בן תורה מייגע עצמו בתורה,

אפילו אם שוכב לישון רעב

על הרצפה,

ללא כרית,

הולך לישון בשמחה הכי גדולה.

הוא כיבד את עצמו.

יש לו שמחה.

עליו נאמר אשריך בעולם הזה.

כל שמחתו של האדם

זה שהוא מרגיש את עצמו בעל ערך וחשיבות,

ולא נשאר ריקני מכל.

זוהי שמחת האדם בעולם זה,

וזוהי תהיה שמחתו לעולם הבא.

ורק את זה הוא לוקח לנצח.

רבנו יונה בשערי תשובה, שער שני עוד ט'

והנה, אנשים צדיקים וישרים בליבותם.

הוא מדבר על אמיתיים,

לא כלפי חוץ.

שאגה להם כלביא במחשבותם,

והנהמו על חטאיהם

כנהמת ים.

כל זה מצער את ליבם.

ועל אשר קצור קצרה ידם בעבודת השם.

שלא הספיקו הרבה בעולם הזה,

ואפילו צדיק שלם

רוצה תמיד לעשות יותר.

הוא היה רוצה יותר כבוד,

כבד,

יותר שמחה,

ועל כך הוא נוהם כנהמת הים.

כי על זה אי אפשר גבר.

כי זה שהאדם אינו עובד את השם,

עד כמה שידו משגת ומגעת,

זה הפשע הגדול שהוא עושה כלפי עצמו.

מוסיף רבנו יונה,

ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים,

ולא ויתר על עוון ביטול תורה.

זה צריך לזעזע את האדם.

מה נאמר פה?

הקדוש ברוך הוא מוחל על העבירות הכי חמורות,

אבל הוא לא מוחל

ולא מוותר על ביטול תורה.

וכל האומר שקדוש ברוך הוא ותרן, יוותרו מאב.

מתי הוא מוחל?

כשעושים תשובה כראוי.

תשובה גדולה על עבירות גדולות.

אם כן,

אם יעשה אדם תשובה גדולה

על ביטול תורה זה לא יעזור.

אומרת הגמרא, לא.

על ביטול תורה לא עוזרת תשובה.

לא ויתר על עוון ביטול תורה.

וזה האסון הכי גדול.

למה?

מאחר שלא רק השם אינו מוחל לאדם,

אלא אדם

לא יסלח לעצמו על כך לעולם.

כשהוא יגיע למעלה ויראה את החסרונות.

הסברנו פעם, על פי הזוהר, שאדם מתלבש בעולם האמת בחלוקה.

החלוק

הוא עשוי מכל התורה והמצוות שהוא עשה בימי חייו.

עכשיו, אם ביום

הוא למד רק שעה, נגיד,

אז 23 שעות הלכו לטמיון.

וכשילבש את החלוק,

החלוק יהיה אחד

חלקי ה-24 שעות.

אז זאת אומרת, הוא יבוא רק עם גרביים לדין.

זו פדיחה גדולה מאוד.

על זה הוא יסלח לעצמו?

הוא לא יסלח לעצמו.

לא רק שהשם לא סולח, גם אתה לא תסלח לעצמך.

אדם יצטער על שאיבד את זמנו היקר.

יכול היה לנצל ולא ניצל.

הוא לא ימחל לעצמו בעולם הזה,

הוא לא ימחל לעצמו בעולם הזה,

וזה יצער אותו גם לעולם הבא.

ואפילו אם אדם יוצא מישיבה והולך למסחר ומצליח

ונהיה מפורסם בעשיר,

יכאב לו כל ימיו.

אף פעם לא תשכון שמחה בליבו

על שבזבז שנותיו הטובות,

שנות הנעורים הנבחרות ללמוד תורה.

ובוודאי שבעולם הבא יכאיב לו הדבר ביתר שאת.

רשעים מלאים חרטה,

החרטה תאכל אותו בגיהנום.

זה יהיה הגיהנום שלו.

הצער שהפסיד שנותיו

ונשאר כמוץ,

ריקני וחסר כל.

אדם,

אדם,

היה ביד שלו הזכייה בלוטו,

ופתאום התברר לו שאין לו נסיעות,

אז אמר לו, תשמע, אין לי כסף, זה פה שם, יש לי הגרלה,

אתה רוצה לקחת אותה? זה עלה לי כך וכך, תן לי את זה, שיהיה לי לנסיעות.

אמר לו, בסדר, ככה, כמה זה עלה? ככה, נתן.

מה יתברר אחר כך?

שההוא זכה בפרס הגדול, מיליונים.

אפשר להגדיר את הצער של הבן אדם הזה, היה לו ביד את הזכייה,

והוא מכר אותה בשביל נסיעה באוטובוס.

בן אדם החזיק ביד את כל העולם הבא היה לו.

יכול היה להשיג בהישג יד,

והוא מכר את זה בשביל חומוס, פלאפל, שטויות, ריקודים, בילויים.

יש שכל.

איך בן אדם יכול לאבד זאת?

הרי כשרבי שמעון ובנו, רבי אליעזר, יצאו ממערב, ראו אנשים עובדים.

שרפו אותם בעיניים,

בעיניים.

מה?

אלה מחליפים?

עולם קיים ועולם חולף?

מה זה?

מה זה?

לא הבינו, לא יכלו לעכל.

זאת אומרת, בן אדם נמצא בעולם

ויגיע לשם ריק.

ריק זה דבר איום ונורא.

אתמול היה קטע עם גנץ.

כל יום הוא נותן חדשות-חדשות.

הוא אומר, אנחנו נמצאים לא רחוק

מהמקום שנרצח דביר.

לא, לא זכר.

אנחנו נמצאים עוד פעם במקום,

חסר לו רק מילה, את המשפחה.

ומול המצלמה הייתם צריכים להיות איזה אומלל,

אומלל. הוא עושה לעצמו, רוצה לדפוק את הראש, כאילו, איך, איפה ברחה לי המילה?

זה,

הוא לא חייב להכיר אותו. רק הבוקר אמרו מי נרצח.

תומס, אתה לא זוכר.

אבל הבושה מול המצלמה,

הוא עומד, והוא לא יודע להמשיך את הכול, כי הוא אמר בטון,

הוא לא אמר דביר, היה יכול להגיד דביר ונגמר.

אנחנו נמצאים לא רחוק במקום שנרצח דביר.

בסדר?

לא חייבים להגיד את המשפחה.

אבל הוא אמר דביר,

ואין לו, ואין לו.

עכשיו תאר לך, בן אדם מגיע לעולם האמת, אומרים לו, אתה למדת תורה?

ואין לו.

ואומרים לו, אתה זוכר מה כתוב פרשת יתרו?

ואין לו.

ואתה קיימת מצווה זאת וזאת?

אתה יכול להגיד לנו משניות, כמה משניות בעל פה?

ואין לו.

יואו!

אם גנץ ככה, וואי, מה יהיה?

ושם זו שאלה אמיתית, וזה בית דין של מעלה,

וזה מול כל המשפחה והקרובים.

יא חביבי, איזה פדיחות.

ואמרנו שבן אדם צריך להגיע לעולם האמת, על פי הגאון מווילנד,

ולתת דרשה 180 יום רצוף.

הכנתם את הדרשה?

180 יום רצוף.

בלי ספרים, אין ספרים שם.

אז מה יגיד הבן אדם?

ריק כמוץ אשר תדפנו רוח.

לכן,

נתן הקדוש ברוך הוא את האדם בגן עדן,

כדי שיתחיל את חייו בשמחה.

ישר על הפתיחה הקדוש ברוך הוא ברא את האדם הראשון,

שם אותו בגן עדן.

שיהיה בשמחה.

מה היה אבל בגן עדן?

לא היו שם עבירות לעשות.

אז מה הייתה הבחירה?

דבר אחד היה לו לעשות בגן עדן,

להתעסק בשלמות,

להתקרב יותר לקדוש ברוך הוא.

זאת הייתה נקודת הבחירה שלו.

האם יתעצל ויעזוב את התפקיד הזה,

או שיהיה זריז ויתאמץ להשיג את השלמות?

אז העיקר בנקודה של הבחירה של האדם זה להשיג שלמות.

לא רק להימנע מעבירות.

נכון, ודאי, אסור לחטוא.

אבל זה עדיין לא שלמות.

שלמות זה שאדם ימלא את עצמו בתוכן ובכבוד של התורה.

ואפילו אם לא יהיו לו עבירות ביד,

עדיין הוא חסר וריקני ואינו מכובד.

הוא אדם נטול כבוד.

הוא לא מכבד את עצמו בכלל.

וזה האסון הגדול ביותר.

הגמרא בסוכה מספרת

שישבו חכמים ודנו ביניהם

איזה שם ניתן לכנות היצר הרע.

כל שם מציין

פן אחר שלו.

אבל כשמתבוננים בתורה רואים שהקדוש ברוך הוא נתן לו שם ממצה ביותר.

כשפנה אל קין אמר לו לפתח חטאת רובץ.

החטאת זה יצר הרע.

הוא רובץ בפתחו של העולם.

כבר

משעה שאדם נולד לעולם הזה,

הוא כבר מחכה לו שם להכשילו.

אז שמו של יצר הרע על פי התורה, חטאת.

מה זה חטאת?

לומדים בספר שופטים,

פרק כ' טוז.

כאשר מתארים

את הגיבורים של שבט בנימין,

נאמר שם שהיו להם 700 יורי קשת

קולעים אל המטרה.

ולא יחטא.

ולא יחטא.

מפרשים שם

לא יחטא, לא יחסר.

אנחנו רואים איפה שחטא זה חסר.

וזה אכן הפירוש האמיתי.

היום

רגילים להגיד חטא,

זה כמו עוון.

אבל צריך לדעת שהחטא פירושו חסר.

כמו שאמרה בת שבע,

אימא של שלמה המלך, לדוד.

והייתי אני ובני שלמה חטאים.

מה זה חטאים חסרים?

אם אתה לא תמנה את בני שלמה למלך,

שנינו נהיה חסרים.

זאת אומרת, הוא הבטיח את המלכות לשלמה והיא באה לבקש.

אז היא אומרת לו, אם לא,

אני ובני שלמה חטאים. מה זה חטאים שם כתוב? חסרים.

זאת הסיבה שהקדוש ברוך הוא נתן ליצר הרע את השם חטאת.

הכוונה חסר. הוא מחסיר את האדם.

לא כפי המקובל עושה עבירות.

חטאת מחסיר.

מה שהיה צריך להיעשות בעולם.

זוהי הגדרה.

הוא רוצה לחסיר אותנו,

להאדיר אותנו מתורה ומצוות.

הסכנה הגדולה היא סכנת החסרון.

כשאדם נפטר מן העולם הזה,

הוא מגיע לעולם הבא,

הוא נכנס לגיהינום,

ושם דנים אותו,

ובוודאי שיהיה לו מר מאוד.

אבל סוף כל סוף

הוא יוצא,

חוץ מאלה שלא עשו מצוות מעולם ולא הרהרו בתשובה מעולם.

ועתה הוא כבר מוכן לקבל שכר מצוותיו,

בשכר המצוות,

מול עולמי עולמים.

הענישה לחטא

יש לה קצבה,

אבל למצווה אין קץ ואין קצבה,

ומתן השכר הוא לעולם ללא גבול.

יוצא שעיקר בעוז של האדם לעולם הזה לא רק להישמר מחטאים,

זה ברור,

אלא עליו לשמור,

לקיים מצוות עשה,

שאם לא כן, לא הייתה תורה בכלל.

התורה ניתנה בשביל לעשות.

רק כאן אנו רואים שאפילו מי ששמור ומצטיין בכל פרטי חייו,

ואפילו החסיד הגדול ביותר,

אם יהיה ריק מתורה,

הוא כישלון אחד גדול,

הוא כולו חטאת

והוא כולו חסר.

החטא הגדול ביותר הוא שאדם החסיר מה שהיה צריך לעשות,

ולא היה יכול להיות.

שאל אותי ליאון רוזנברג

בתוכנית האנשים,

על מה אתה מתחרט?

שלא זכיתי לעשות תשובה עד גיל 24. זה חסר.

מי יכול להשלים את זה?

מאיפה נביא את זה?

זאת אומרת, כשאדם מחסיר,

זה הדבר הכי גרוע.

ואדם שואל, מה עשיתי?

לא חטאתי?

הקדוש ברוך הוא יענה לו, לא הבאתי אותך לעולם הזה כדי לא לחטוא.

זה פשוט.

אני בראתי אותך לשליחות מסוימת.

שלחתי אותך להתמלא.

שתהא נכבד.

שתהא שמח.

וזאת השמחה הגדולה ביותר שיש לאדם,

כשהוא מרגיש שממלא תפקידו וייעודו בעולם.

אם כן,

חשוב מאוד שנכיר מהי שמחת העולם.

זה לא רק שמחת עולם הבא,

אלא שמחת עולם הזה גם כן.

אדם צריך להיזהר, לא לרמות את עצמו.

לדעת מהו הכבוד האמיתי בעולם הזה.

והכול עומד על פרט אחד,

שאדם יהיה כבד ונכבד,

מלא תורה.

כמה שהוא מכניס לעצמו ידיעת תורה רבה יותר,

הוא נהיה גדוש ונכבד יותר.

והחיים שלו בבחינת אשריך וטוב לך.

זה הלימוד הגדול

שחכמים מלמדים אותנו,

מהי ההצלחה של האדם בעולם הזה על פי התורה.

שמחת החיים מושתתת על ההרגשה הזו,

שאדם חש שהוא עשה משהו,

שהוא נהיה משהו,

ואפילו שיוצא אדם,

אחרי שנים,

לעסוק במסחר,

ממשיך הלאה בדרך הזאת,

כיוון שכל הכסף

וההצלחה והפרסום,

אין כבוד

אלא תורה

ואין שמחה

אלא תורה.

נחזור לפתיח.

אמר דוד המלך, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים.

לא ללכת בעצת רשעים, מה העצות של הרשעים? אכול ושתה, כי מחר נמות.

אתה יושב כל הזמן, לומד, לומד, לומד, לומד, מתי תחיה?

מתי תחיה, הם אומרים לך?

תצא, תמלה, תעשה את זה, מתי תחיה?

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים.

לא ללכת בעצת רשעים

זה עדיין לא אשרי.

אשרי האיש אשר לא הלך זה עדיין לא האשרי.

זה רק ההכנה לאשרי.

האשרי האמיתי,

זה מה שכתוב בהמשך.

כי אם בתורת אדוני חפצו ובתורתו יגה יומם בלילה.

על זה נאמר אשרי.

אבל צריך

קודם כל לסכל את המפריעים.

יש רשעים בדרך, יש חטאים,

יש כל מיני מונעים בשביל שאתה לא תגיע לאשרי הזה.

אז לכן קודם כל אומר דוד המלך, אשרי האיש, קודם כל,

שלא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ומושב ליצים לא ישב.

כי אם בתורת, כשאין את המפריעים האלה,

יכולים לשבת בתורת השם, זה האשרי.

ברוך השם שהוא זכה לשם אוהלה של התורה.

עכשיו זה הזמן רבותיי, כל זמן שאנחנו עוד בחיים.

כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן.

וההכרה הזאת צריכה להיות ברורה וצלולה לנגד עינינו,

לדעת מהי ההצלחה העיקרית בעולם הזה.

אין שמחה

אלא תורה,

אין כבוד

אלא תורה.

לכן בתשעה באב

אסור ללמוד תורה.

כי זה יום של החורבן,

והחורבן בא בגלל שלא למדו תורה.

על מה חרבה הארץ?

על מה עבדה הארץ?

על עוזבם את תורתי. על זה נהיה החורבן.

ועל זה צריך להצטער.

וביום הזה אסור ללמוד תורה.

אולי גם לזכור את זה שהחורבן בא מזה שלא למדו תורה.

אבל מכל מקום,

שמחת חיים האמיתית בעולם הזה ולעולם הבא זה התורה.

והכבוד זה רק בתורה. כבוד חכמים ינחלו.

רבי חנניה אומר לך, כשהוא אומר,

נשוא הקדוש ברוך הוא זה קודם ישרואין וכוח ירבו לעם תורה ומסוות.

שנעמור אדונו וסלמה ען סדגו יחדיל תורה.