חצי ענין... | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, שרה בת אביבה,

השם ימלא כל משאלות ליבה לטובה,

אביבה בת רחל,

רפואה שלמה בגוף ובנפש,

בחיים טובים ומאושרים,

ולעילוי נשמת שמעון בן שלמה, נשמתו עדן.

אמן.

ריבי יהודה ביקש מריבי שמעון בר יוחאי

דלמא למהנא מינלי דמעליותא דראש השנה.

הזוהר הקדוש, פרשת פינחס,

אומר שרבי יהודה ביקש מריבי שמעון בר יוחאי,

תגיד לי כמה דברים, דברי תורה, מעולים מעניין ראש השנה.

והוא לימד אותו,

כל מקום שנאמר ויהי

אינו אלא לשון צער,

ויהי בימי אחשורוש.

זהו.

עכשיו, אם היו אומרים לי,

תן לנו דרשה, משהו על ראש השנה,

הייתי אומר,

ויהי לשון צער, ויהי בימי אחשורוש.

רבי חנניה ברגשי אומר, עושה גוז וגוז.

הלו, איזה דרשה זאת? מה אמרת?

תן דרשה, מה?

זה מה שאמר לו רבי שמעון בר יוחאי.

לכאורה תמוה.

מה כל כך משובח ומעולה כאן?

מה החידושים הנפלאים

בתשובה של רבי שמעון בר יוחאי?

במה זה שייך בכלל לראש השנה?

ויהי לשון צער, ויהי בימי אחשורוש.

מה זה, פורים?

הוא אומר, לא תן לי מילים מיוחדים,

ככה על ראש השנה.

והוא נותן לו על פורים.

מה זה קשור?

והנה,

טבע האדם

שהוא רואה רק חצי דבר.

אין לו סבלנות

לעיין הרבה,

לחקור, לבדוק, להתבונן.

מה שהוא מקבל במושכל ראשון, הוא כאילו כבר מבין,

הבנתי, הבנתי, זהו.

חצי דבר.

טבע האדם שהוא רואה חצי דבר.

הוא קצר ראייה,

קצר רואי.

ואין שכלו מגיע למרחוק

לראות סוף העניין.

מה, ככה?

אה, זה לא, לא, לא בא בחשבון.

לא, אם זה ככה, לא, לא.

מה קרה? שמעת רק את ההתחלה. מה עם הסוף? תרד, תתבונן, מה יהיו ההשלכות?

מה יקרה בסוף?

לא, לא, סליחה, תודה, תודה, לא, תודה.

למה?

חצי עניין.

הוא מסתפק במושכל ראשון,

ואינו מתעמק להבין

הלאה

בהמשך להשכלה הראשונה.

מה גורם לו שהוא רק מתבונן במושכל ראשון?

יש לו שכל מוגבל.

ממה הוא מוגבל לשכל?

מהטבע שלו והמידות.

יש לו בושה?

יש לו גאווה?

אז הוא נשאר באמצע העניין.

והן הוא מגיע אל הסוף

ואל סוד ההבנה.

כבר אמר שלמה המלך,

החכם מכל אדם במשלי יו ד'

ערך אפיים

רב תבונה וקצר רוח

מרים איוולת.

מה זה מרים איוולת?

מפריש אותה לחלקו, אומר רשי.

זאת אומרת, קצר רוח.

הרלב״ג אומר,

ערך אפיים הוא רב תבונה.

מי שהוא ערוך העיון וחוקר בו מחקר ארוך

הוא רב תבונה.

תבונתו מתרבה, הוא מבין את העניין,

משקלל אותו על כל צדדיו והיבטיו.

כי בזה ישיג האמת

ממה שהוא חוקר בו.

אבל מי שהוא קצר רוח מלהשלים את החקירה

וישפוט תכף.

זהו, כבר הבנתי, הבנתי.

הוא ירים לו מחלקי הסותר, שזה איוולת, ההפך האמת.

אז קצר רוח מרים איוולת לחלקו.

והוא לא יעמוד על האמת בגלל שהוא קצר רוח.

אבל ערך אפיים

הוא רב תבונה.

כשיש לאדם,

זה בעניין חקירה, בעניין בדיקה, בירור.

אותו דבר, כאשר יש לאדם נשימה ארוכה לסבול,

אז הוא יבוא לתבונת העניין.

אבל אם הוא קצר רוח,

הוא נשאר קצר הבנה.

ואם הוא נמצא בתוך צרה,

אז הוא נשאר שקוע ומצומצם בתוכה.

הוא לא מסוגל להרים ראש,

לראות למרחוק

מעל הצרה את אחרית הדבר.

אין לו סבלנות.

אין לו יכולת.

והוא חישגגג.

מהר הוא רוצה כבר להרוויח.

הוא חושב, ישים כמה שקלים, מיליונים יקבל.

אבל אם ידע האדם

שלכל צרה יש תאריך מוגבל שקצבו לו מן השמיים,

עד כאן ולא יותר.

כמו שהשם הגביל את האוקיינוסים

ואמר להם, עד כאן תבוא, לא תוסיף.

ומי עוצר אותם? החול.

חול.

עוצר מים אדירים.

כי השם אמר, עד כאן תבוא, לא תוסיף.

למעט גזרות

שמגיע לאנשים שהשתתפו על ידי צונאמי וכו',

אז השם משחרר ככה את הברז

לזמן מה?

שלוש, ארבע, חמש גלים מספיק,

וזהו.

מחזיר זה סוגר את הברז,

הכל בסדר.

כל צרה יש לה תאריך.

המלאכים שנשלחים לצרות

הם נאמנים בכניסתם,

ונאמנים ביציאתם. הם לא מתעכבים רגע יותר ממה שנגזר עליהם.

נחזור.

אם אדם

יודע שלכל צרה יש תאריך מוגבל שקצבו לו מן השמיים,

עד כאן ולא יותר,

כי אז יראה גם את הנחמה והגאולה.

והגאולה.

כמו שכתוב, חולאים רעים ונאמנים.

רעים בשליחותם ונאמנים בשבועתן.

הם נשבעים.

מתי הם יוצאים גם?

כשהחולאים והצרות

נשלחים מן השמיים רק לזמן מוגבל,

והם מושבעים להסתלק ככלות הזמן.

ועל זה יש פסוק, תזכרו אותו.

כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף.

השם אומר, כשאני רב,

אני לא לעולם אריב.

אריב יש לו זמן קצוב

בגלל שאתה עשית כך וכך, אז

יש ריב בינינו לזמן.

לא לעולם אריב,

וגם לא לנצח אקצוף.

גם כשהקדוש ברוך הוא יש לו סיבה כביכול לקצוף,

אז זה לא לנצח.

לכן על האדם להפוך את המטבע ולהסתכל גם על צידה השני,

ואז תתגלה לו תמונה אחרת.

תדפדף בבקשה.

תדלג רגע על כל פרשת הצרות שלך,

ואז תגלה את הדפים שמבשרים גם את הקץ שלהם,

ואז תיפגש עם סוף דבר הנחמה והגאולה.

גם עם ישראל, יש להם הרבה דפים של צרות,

אבל היו גם הרבה דפים של נחמות.

והיו תקופות ותקופות.

הכל תלוי לפי המעשים.

אבל אדם לא ייכנס לייאוש ויחשוב,

שאם עכשיו זה ככה,

ככה זה יישאר לעולם.

בערב ילין בכי,

ולבוקר רינא.

הלך לישון

עם כל הצרות,

בוכה,

בבוקר קם,

רינא.

יום חדש, שמח, כל מה שהוא חשב, הכל התבטל,

אין כלום, הכל בסדר.

זוהי המילה דמעליותא שגילה רבי שמעון בר יוחאי לרבי יהודה.

הוא לימד אותו להורות לרבים

שיחכימו לראות דבר שלם

בלא חצי דבר.

להרים את הראש,

מעל המצב ההווה עכשיו,

להתעלות מעל הצרות,

ולראות גם את הנחמות.

רבי שמעון בר יוחאי אמר להורות לכל ישראל כלל גדול.

כל ויהי

ולשון צער.

ויהי.

כל ויהי לשון צער.

ובכל צער יש גם נחמה.

כי הצער והנחמה,

פרשה אחת,

שלובים זה בזה.

וכאשר קוראים את החצי הראשון של הפרשה,

יש גם לראות את החצי השני.

צריך ללמוד לראות לרחוק

ואז יאורו עיניו.

זאת אומרת, אם בהצהרה צריך להבין מה מבקשים, מה רוצים, מה מאותתים,

ואם מבינים, כבר יודעים גם איך זה ייגמר.

פנתה אליי אחת מנשות הקהילה,

שהיא צריכה לעבור ניתוח,

צריכים לכרות משהו,

והיא חששה מאוד.

אמרתי שהניתוח יעבור בהצלחה מלאה, לא תצטרכי כימותרפיה ולא כלום, ושלום על ישראל, הכל יהיה בסדר.

ואכן הלכה עם ביטחון כזה,

עשו מה שעשו,

ואחרי שלושה שבועות חזרה הביתה, מה שהיה צריך לקחת מינימום חודש וחצי,

והיו צריכים כמובן הקרנות נוספות והכול.

בדקו אותה לאחר מכן, אמרו, לכי הביתה, לא כדורים ולא כימותרפיה ולא שום דבר.

חזרה הביתה מתפקדת כרגיל, כאילו לא היה כלום.

אז בהתחלה היה ויהי,

ואחר כך, והיה, לשון שמחה.

ואני אומר עכשיו חידוש.

חכמים אומרים, ויהי לשון צער,

והיה לשון שמחה.

ככה הם אומרים.

והם מביאים פסוקים וראיות.

מה, ממה שלמדנו עכשיו מרבי שמעון בר יוחאי,

אפשר להבין את מה שהוא אמר, את כל הדרשה.

ויהי,

זה איך התחיל העניין.

נכון?

ויהי זה לשון צער, הייתה צרה,

ויהי בימי אחשוורוש, או אחשוורוש, המולך מאוד דוברד כוש.

ויהי. התחיל צער וגזרות על היהודים, להשמיד, להרוג, ולבן.

וואי, וואי, וואי, וואי, איזה ויהי.

נכון?

אבל אומרים, אל תתבונן רק ביהי, במה שהיה.

איך זה התחיל, מה זה מתחיל,

ואתה נמצא בהווה וחושב שככה זה יישאר וככה זה ייגמר.

והיה לשון שמחה. למה?

אחרי שכבר היה הכל, וכבר נגמר הכל, ואתה מסתכל שהכל כבר היה,

אתה רואה את השמחה.

למה?

לא כמו שהתחלנו עם הוויהי זה נשאר.

הראייה שכבר היה.

אם אתה יכול לעמוד ולהסתכל אחורה על מה שהיה כבר,

אז אתה כבר במצב של שמחה.

גמרנו, בסוף יהיה שמחה?

בסוף תבוא הגאולה?

אז זאת אומרת,

ויהי לשון צער. זה כשאתה רואה רק חצי עניין.

אבל לכל חצי יש את החצי המשלים.

סוף הפרשה? מה סוף הפרשה?

אתה ראית כבר?

אל תהיה קצר רוח.

מרימי ולת.

תהיה ערך אפיים.

רב תאונה.

תתבונן עד הסוף. מה קורה?

כל המקיים את התורה מעוני,

סופו אל קיימא מעושר.

יש אנשים שכבר היו בעוני, לא החזיקו מעמד, רגע לפני שיכולים להגיע לעושר, קמו והלכו.

זה כמו ההוא שהלך לאכול גוי.

התחזה ואמר שהוא רוצה לאכול אצל היהודים, הערב אוכלים אצלם הרבה כי זה פסח.

ואכלת מרור ושתה טיינות והיה מסטול כבר והכול, וכשבדיוק זה היו צריכים כבר לאכול.

אמרו לו עוד פעם,

נטילת ידיים. הוא אמר, מה זה? כמו לכרפס.

נתנו ידיים, נתנו לי ככה, חתיכה ככה קטנה,

ומה זה מעניינים אותי פה? ברח!

בדיוק כשהולכים לאכול, הוא ברח.

למה?

הוא ראה רק את הוויהי,

הוא לא רואה

את הוויהייה

לשון שמחה.

מאיפה מביא לנו ראייה רבי שמעון בר יוחאי למה שהוא אומר?

מויהי בימי אחשוורוש

ויהי לשון צער.

והורה לנו רבי שמעון

לא לעמוד רק בפרקים הראשונים,

כשהם מדברים על גדולתו של המן

ועל תקופת הצלחתו ועל הגזרות הקשות והאיומות,

לא להתרשם,

עד כדי השקעת המחשבה בפרקים הראשונים בלבד,

אלא דפדף, דפדף הלאה, כמו שאומרים,

ותגיע גם לחלק השני,

לפרשה של הגאולה,

לפרשה שמסופר על הקץ שבא לגאווה של ביבי, אה, של המן בהצלחתו,

על המפלה שלו ומפלת עוזריו,

על גאולת ישראל,

על גדולת מרדכי ואסתר,

על האורה ושמחה,

על הנהפוכו של היהודים הייתה אורה ושמחה,

ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות,

מה אתה מסתכל תקוע בויהי בימי אחשוורוש,

תתקדם הלאה,

תקרא עד הסוף,

תראה, תשלים את הפרשה,

תראה שבסוף זה בעיה, לישון שמחה.

זה מה שמלמד אותנו רבי שמעון בר יוחאי.

אז איך זה מתאים לראש השנה? כבר אתם מבינים.

אם בן אדם רואה רק את ההתחלה ולא רואה את הסוף,

אל תתייאש.

גם אם נגזר כך או נגזר אחרת,

הכול עדיין ביד שלך, אתה יכול לשנות הכול, הכול יכול להיות שמחה, הכול יכול להיות בעיה.

אל תסתכל רק בחצי,

ויהי.

זה מילדם עליותא שזיכה רבי שמעון בר יוחאיתא רבים.

הוא סלל דרך בחיים,

דרך חוכמה ומוסר.

שאדם

יעבד את השכל להאריך אף. ערך אפיים רב תבונה.

להסתגל למידת הסבלנות.

סבלנות זה מידת החכמים.

שוויה שוויה.

ככה גם עושים שוויה אצל התימנים. בשר ככה קוראים לו שוויה. לאט לאט על האש. לאט לאט.

שוויה שוויה.

ולהסתגל למידת הסבלנות.

ואז אדם יראה תמיד את הדבר שלם, לא חצי.

כי בכל צרה יש שמחה.

לכל התחלה יש סוף.

לכל מטבע שני צדדים.

בכל שמחה ועונג השמיים

יש גם גבול,

תכלית ואחרית.

שכן, גם הטובות

וגם הרעות,

כאשר יחנו,

כן ייסעו.

אין מצב קבוע כל הזמן.

חנית פה, בסוף תצטרך לנסוע.

חנית בצרות,

בסוף תיסע מהם לטובות.

חנית בטובות, בסוף תיסע מהם לצרות.

אין דבר כזה קבוע.

הטובות

והרעות

משתנים מתחילתן ועל סופן.

למה? גלגל בעולם. פעם אתה עולה, פעם אתה יורד. פעם אתה עולה, פעם אתה יורד.

בין אם זה אדם אחד או הוא וזרעו.

כל הזמן.

אמנם מי לדמעליותא אלו שייכים גם לראש השנה.

למה? שכן כל הגזרות

והנחמות

נכתבים בראש השנה לכל השנה ולכל החיים.

הכול מחושר, מסודר,

מאת השם יתברך.

הצרות והשמחות,

העושר והעוני,

הכול מסודר לזמנו ומקומו.

יש תחילתו ייסורים

וסופו שמחה וכבוד.

יש תחילתו כבוד ושמחה וסופו ייסורים.

וכאשר יבין

את דרכי ה' בהנהגתו והכל תלוי בגזרותיו ופקודותיו של הקדוש ברוך הוא על פי מעשיו,

אז לא ישקיע עצמו רק בראשית עניין,

אלא יקרא את הספר, כמו שאומרים, עד סופו.

כשזה כך,

אז לא יתגאה

ולא תזוח דעתו ושכלו מן השמחות וההצלחות שיש לו,

וגם לא יצטער

ולא יתייאש בשעת הצרות,

אלא יראה פרשה שלמה,

גם את הטובות

וגם את הרעות.

וכאשר יחנו,

כן יישאו.

וזה באמת מילי דמעליותא.

דברים שהם מאוד מועילים ונחוצים לכל אדם.

ואם אדם יוכל להשיג זאת,

הרי זה ממש אושר עבורו.

אם יוכל להסתגל להבטה רחבה ועמוקה,

בין בזמנים המעורפלים,

כשיש לו ענני הסתרה,

ובין בשעה שהשעה משחקת לו,

אז אושרו יהיה גדול יותר.

כמו שאמר דוד מלכנו,

עליו השלום,

צריו יגון אמצא,

ובשם אדוני אקרא.

כוס ישועות אשא,

ובשם אדוני אקרא.

בכל מצב,

אם זה צרות ואם זה ישועות,

אני מרים כוס.

לכבוד השם יתברך.

הכל מעט השם לטובה,

וצריך לראות בסוף העניין,

ולא רק בתחילתו,

ואין מצב קבוע.

צריך להיות מוכן לבאות,

צריך לכלכל את המעשים,

ולא להיות כאילו מופתע,

ואז נופלים לייאוש ודיכאון,

חושבים אבדה תקוותי ואהבת סברי.

לא.

ויהי זה רק חצי.

צריך להסתכל גם על החצי השני.

זה היה השבח של עם ישראל

כשהיו במצרים,

והם האמינו למשה,

בא לבשר אותם על הגאולה,

ואפילו בשעת צרתם

ועינויהם הנוראים תחת סבלות מצרים,

לא נצטמצם שכלם

ולא שקעה הבנתם בים הצרות,

אלא ידעו להתעלות ולהאמין,

והתגברו על הטבע האנושי שנכנע לעינויים,

ואין לאדם כוח לשמוע ולקבל דברי נחומים.

אבל הם האמינו, ככתוב, ויאמן העם

וישמעו כי פקד אדוני.

על השמועה האמינו,

ולא על ראיית האותות.

מהשמועה כבר האמינו.

זאת אומרת, יכלו לכלכל,

לא ראו את החצי,

שהם עכשיו, עובדה, אנחנו בייסורים, עכשיו אנחנו בגזרות, עובדה.

לא, הם הסתכלו על החצי השני,

סוף העניין,

והאמינו לשמועה רק.

ויאמן העם וישמעו כי פקד השם.

בני ישראל התרוממו מחל הצרות,

השכילו להתעלות ולהתבונן באותו זמן

גם בבשורה של הנחמה הצפויה להם.

ידעו והבינו

כי לכל צרה יש גבול

ויש תקווה לאחריתם.

הם ראו פרשה שלמה,

מלאה,

לא חצי,

ולכן זכו לגאולה.

אפילו שהם נאנחו מצרות,

ככתוב, ויהי בימים הרבים ההם, ויהי לשון צער,

מכל מקום שלטו בנפשם,

כבשו, כבשו את תקופת הצרות תחתם,

חידדו את הראייה לראות עד סוף הפרשה,

וראו באמת

כי כל צרה ורעה

רעים בשליחותן אך נאמנים בשבועתן.

לצרות יש זמן ומועד לצאת.

יש אחד, היה לו צרות, היה גר בפתח תקווה, בסוף הגיע המועד לצאת לבני ברק.

אחד, היה לו צרות ברמלה, הגיע הזמן, יצא לבני ברק.

כל מיני צרות וזה, ובסוף יוצאים לגאולה.

זה לא דבר פשוט.

בהתחלה זה נראה בלתי אפשרי, אין היתכנות בכלל,

ובסוף,

פרשה שלמה, בן אדם זוכה להגיע לקהילות פז.

לא פשוט,

לא פשוט, לעשות צעדים כאלה זה לא פשוט.

ואנשים זוכים, פרשה שלמה.

והיה לשון שמחה.

זה כבר היה, פעם היה בפתח תקווה ברמלה,

עכשיו הוא כבר נהיה בבני ברק.

מדהים.

על כן,

כל אחד שזוכה ללמוד תורה צריך להסתגל,

שיהיה לו שכל מקיף.

רואה כל דבר משני צידי המטבע.

לא יהיה בהול בשכלו לחטוף

ולראות רק את ההווה.

צריך להיות מתון,

סבלן,

ורואה את הנולד.

וכך הוא קונה בנפשו את הסגולה הנפלאה,

להתרומם מעל מצבו בהווה ולראות נכוחה גם את העתיד.

איזה הוא חכם?

הרואה את הנולד.

מה זה הרואה?

רואה כבר עכשיו. הרואה זה לשון עכשיו, הווה.

הרואה את הנולד לשון עתיד.

את העתיד הוא כבר רואה עכשיו. זה חכם.

שהוא לא תקוע במצב

של עכשיו וחושב זהו זה סופי.

ככה יישאר המצב. לא.

הוא רואה את הנולד.

צריך להיות ערך אפיים רב תבונה.

ספר שלם, אמר רחמנא, ולא חצי ספר.

אל תעמוד בחצי הספר הראשון.

תקרא את הספר עד הסוף.

המצב שלך זה ספר שלם. כל חייך זה ספר חייך. ספר שלם.

זה ספר תולדות אדם.

אתה נמצא בחצי.

מה אתה כבר מסיק מסקנות שכאילו זה יישאר תמיד?

בין אם אתה בתור בין אם אתה ברע. הלו,

תסתכל עד הסוף. פרשה שלמה, אמר רחמנא.

לא חצי ספר.

התורה הכירה את התכונה של האדם וטבעו.

הוא מהיר במחשבתו.

חושב מהר במושכל ראשון. הבנתי.

הבנתי. אמרתי לך שהבנתי.

זהו. הבנתי.

ולא מתוך העמקה וההבטה רחוקה.

עכשיו תשמעו דבר מדהים.

כמה חוכמה יש בתורה זה לא יאומן כי יסופר.

מה, מה, מה, אנחנו לא יודעים מה גודל האושר שאנחנו צריכים להיות מאושרים,

שיש לנו את הזכות ללמוד תורה.

תשמעו מה כתוב.

בעניין גוליית הפלישתי אומרת הגמרא בסוטה מ״ב.

כתוב

בחץ חניתו

וקרנן

ועץ חניתו.

זאת אומרת, מי שמסתכל בפסוקים,

מה הוא רואה?

הוא רואה שכתוב ככה. אני אקריא לכם את הפסוק.

כתוב בחץ, כתוב, כתוב בחץ,

אפשר להגיד בחץ, אבל תכף נבין למה זה בחץ,

כתוב, לא קוראים.

אבל כשקוראים את הפסוקים לא קוראים בחץ, אלא קוראים ועץ חניתו

כמנור אורגים

ולהבת חניתו

600 שקלים ברזל

ונושא הצינה הולך לפניו.

זאת אומרת, אנחנו מקבלים פה תיאור

על החרב

שהיה לגוליית, מה גודלה,

מה משקלה וכו'.

אז כתוב פה, סתם בשביל שנדע,

שהלהב של הברזל היה משקלו 600 שקלי ברזל,

והיה הולך לפניו להגן בו ממכת חרב וחנית,

וחץ חניתו שקוראים ועץ חניתו זה הבית יד.

הוא היה עבה כמנור אורגים.

מה זה מנור אורגים?

זה עץ עבה ועגול שהאורג כורך עליו חוטא השתי.

במשנה קוראים לו כובד.

והוא היה כזה גדול

והיה מחזיק אותו.

אז מקבלים פה תיאור איך זה היה, והצנעה זה היה המגן

שהיה מגן עליו מפני החיצים וכו'.

קיצור,

פסוק שמתאר

את

החרב

של

גוליית הפלישתית.

עכשיו, למה כתוב

וחץ ולא קוראים?

וקוראים ועץ.

בשביל מה המשורה שמה לנו פה במקום עץ?

חץ.

תשמעו דבר מדהים, מדהים, מדהים.

אמר רבי אלעזר,

עדיין לא הגענו לחצי שבחו של אותו רשע

שלא סיפר בחצי גבורתו.

רבי אלעזר אומר, כל התיאורים שאתה קורא

על גוליית, מה שהתנ״ך

אומר לנו עליו,

מיעטו וכתבו רק חצי משבחו של אותו רשע.

חצי.

שלא סיפר בחצי גבורתו.

רש״י אומר,

מכאן, מכאן לומדים,

שאסור לספר בשבחן של רשעים

ולא לפתוח בכלל,

לא לפתוח ולדבר עליהם בכלל על הרשעים.

אלא להודיע שבחו של דוד שנלחם עם גיבור כזה.

זאת אומרת,

אל תאדיר יותר מדי את הרשע אפילו אם יש להגיד עליו עוד.

צמצם.

תגיד חצי.

וגם אל תפתח ותגיד עליו שבחים.

אבל למה אמרו קצת כאילו שהוא היה כזה גיבור וגבוה וחזק וזה וזה?

להגיד את שבחו של דוד המלך שניצח גיבור כזה.

זאת אומרת, צריך להתעסק בשבח של הצדיקים

ולא להתעסק בשבח של ביבי וגנץ.

אז זאת אומרת,

מפה לומדים,

אומר רשי, שאסור לספר בשבחן של הרשעים

ולא לפתוח בהם כלל.

אלא להודיע שבחו של דוד שנלחם עם גיבור כזה.

תקשיבו טוב,

לכאורה,

אם רוצים להגיד את השבח של דוד המלך

ופחות את השבח

של גוליית,

אדרבה, לכאורה צריך להגיד את כל השבח של גוליית,

ואז יתגדל שבחו של דוד עוד יותר כשהוא יתגבר על אחד כזה שעוד לא שמענו דברים כאלה בעולם.

למה לא להגיד יותר את השבח של גוליית?

ואז נדע כמה ניצח דוד המלך.

צריך היה לפרסם את פרשת גבורתו ועוצמתו של גוליית, להבליט את הצלחתו של דוד,

וגם את הביטחון של דוד, שעם חלוקי נחל הוא יוצא נגד טנק,

טנק כזה.

איך אתה יוצא נגד טנק? כולו שריון.

איך?

אז ככה היינו מבליטים את כוחו וגבורתו.

וביטחונו של דוד על גוליית.

למה חצו את זה? למה?

משמע מכאן

כמה גדולה ומרובה סכנה לדבר בשבחם של הרשעים.

כיוון שאתה משקיע את הראש

לתאר ולהסביר ולשבח את המעלה של הרשעים,

ייתכן שאחר כך כבר לא יהיה לך כוח לשמוע ולקבל את המעלה של הצדיק והשבח שלו, כי המוח של הבן אדם מצומצם.

ואם אתה ממלא אותו בשבחים של הרשע,

שוב לא יוכל לחשוב על מעלת הצדיק וגבורתו.

כי מה בסוף תשמע?

תשמע איך הוא היה וזה,

ובסוף אתה אומר, בא ועשה לו פינג, טנג, טנג,

קלע לו במצח והעמיד אותו, וזהו.

איזה שבח של דוד מול,

אחרי שאתה מתאר את הטנק הזה וכל ה...

ככה השכל מצומצם של הבן אדם. לכן כתוב שכשבאים לדיין,

אסור לבעל דין ראשון לפתוח בשעה שבעל דין שני אינו, כי מתנפח לו כבר הראש, שומע את מה שהוא אומר,

וכבר רואה להצדיקו. כשבא השני הוא כבר נחשב נאשם.

אל תרבה בשבחים של ארשעים.

כתוב על הגויים, לא תחונם.

אחד מהפירושים זה לא תחונם, לא תיתן להם חן.

כי אם אתה נותן להם חן,

אז אדם נמשך.

כל דבר שיש לו חן הוא נמשך.

אנשים יוצאים לטיולים אסורים מחוץ לארץ,

והולכים להסתכל בארצות הגויים.

יואי, איזה יופי, תראה איזה זה, יואו, תראה איזה פסל, יואו, תראה איזה ארמון, יואו, תראה איזה זה, יואו.

אסור, לא תיתן להם חן.

ואחר כך מה אנשים אומרים, עזוב אותי ארץ ישראל, משכונת התקווה, אני יודע כפר שלם, מה, אני צריך לתקוע פה, בוא תראה מה יש פה,

תראה מה זה,

ויורדים.

למה דתיים אומרים על גויה, נגיד, סתם דוגמה, שיקצה?

למה?

כי אם אתה לא תגיד דברי מאיסות,

אתה תימשך. למה היא נראית יפה,

נבונה, חכמה, עשירה?

מה יש? מה ההבדל? מה זה?

אז אם אתה נותן חן,

אז אתה נמשך.

אז אמרה התורה, לא תחונן, אני מזהירה אותך לטובתך, אתה תסתבך, אני יודע את החולשות שלך. החולשות שלך, שאתה נמשך.

אז אסור לספר בשבחן של רשעים.

אדם הוא קצר דעה,

הוא מסוגל לקלוט רק חצי

מהשבח של הרשע,

וכבר אז יש סכנה שהוא יתפתה מזה.

זאת אומרת, גם מהחצי כבר יש סכנה.

לכן סיפרו לנו רק על חצי מהשבח והגבורה של גוליית,

כדי שנבין ונרגיש יותר את הגבורה של דוד,

את הגבורה של ביטחון ואמונה.

יותר מזה לא סיפרו לנו.

למה?

אסור לספר שבחן של רשעים

בפני אנשים שהם קצרי רוח וחלושי שכל,

כי הם רואים רק חמישית הטעם,

שלא השתקעו בשבח של הרשעים,

ולא התקרבו ולא יימשכו אחריהן.

תבראי, אם יש אנשים,

משבחים אותם,

יואו, קיבל מדליה, קיבל זה, קיבל פה,

ואז נפתחים ספורטים כאלה.

בשביל החרדים גם כן לומדים כבר קראטה וג'ודו וזה, כי משבחים את הגוף ואת החוזק והביטחון. כשאתה הולך ברחוב, אתה זה, ותוכל להתגונן, תוכל להגיב, תוכל... מחרטטים את האנשים וזהו.

למה שתלך ברחוב ולמה תתקוטט ולמה תהיה ילד טוב, שבית המדרש אף אחד לא יריב איתך, לא כלום, ולא צריך קראטה,

ולא צריך מטאטה, ולא צריך שום דבר.

למה צריך?

אנשים מתקשים לראות את המגרעות והפחיתויות של הרשעים.

אתם רואים איך הפוליטיקאים משבחים.

אומרים, לא, ביבי הוא זה, וזה גנץ לא כל כך, זה, לא, וזה.

מה אתה מחרטט? כולם אותו דבר, כולם אותה סחורה, כולם חילונים,

ואף אחד לא רוצה בטובת הדת, כי אף אחד לא העמיד אותה,

ואף אחד לא העביר חוק אחד לטובתה.

לא החרדים, בוודאי שלא החילונים.

אז לא הבנתי, במה הוא טוב? במה הוא יותר טוב?

במה שיש לו שר עליה?

במה הוא יותר טוב?

הפסוק אומר,

יונה פותה,

הולכת במדבר.

רבנו יונה אומר את זה,

זה לא פסוק.

יונה פותה,

הולכת במדבר.

מה הפירוש?

רואה את הבר,

ואינה רואה את המכמר.

יונה היא פתיה,

פותה.

היא רואה את הבר, היא רואה את החיטים, את הבר שם על הרצפה, אז היא יורדת, נקר אותם.

אבל היא לא רואה את המכמר, את הרשת.

שמים רשת,

שמים

גרעינים של חיטה ושעורה,

היא צונלת, צוללת למטה ומתחילה,

ואז מרימים לה את הרשת וסוגרים והיא נמצאת בפני.

אז היא רואה את הבר, אבל היא לא רואה את המכמר.

גם אדם כמו יונף אותה פתי,

הוא רואה את השבח של הרשע ואת היכולות שלו ואת הגנצה מייסה ואת כל הזה ולא רואה את השלילה, הוא לא רואה את המכמר, את הרשת.

תראה איך קודם הוא דיבר כאילו ושם כיפה והוא הולך לכותל

וממש לקיים את מה שהוא אמר,

אם בארזים נפלה שלכת,

למדן, נפלה שלכת,

הולך עם כיפה, שמים פתקים ואחר כך הוא אומר, מדינה חילונית!

מדינה חילונית, נישואים אזרחיים, הכל, הכל, הכל, ממש ליברמן כזה, לפיד כזה, הכל אותו דבר.

הם מוכרים את כל הערכים היהודיים בשביל לשבת על כיסא.

טמבלים, מה אתם נלחמים, נגד הדת שלכם, נגד היהדות, נגד המוצא שלכם?

כל העולם מעריך אותנו בגלל שאנחנו יהודים,

בגלל התורה שלנו.

אז אתם מה? באים ומזלזלים בכל ועוקרים את הכל ורוצים להיות ככל הגויים.

זה נציגים,

אלה היהודים,

אלה יובילו את העם,

לאלה רצתם לקלפי לבחור,

סידרתם להם ג'ובים,

את כל העוונות שהם יעשו על הראש שלכם.

יונף אותה

הולכת במדבר,

רואה את הבר ולא רואה את המכמר.

יהונתן בן גרשום בן מנשה. זה הנכד של משה רבנו.

וכתוב עליו בשופטים י״ח ל״.

כך כתוב, יהונתן

בן גרשום

בן מנשה.

אבל בעצם צריך להיות כתוב, בן משה.

יהונתן הוא היה הבן של גרשום. גרשום הוא היה הבן של משה. למה כתוב מנשה?

מפני כבודו של משה,

כתב נ״, תלויה לשנות את השם.

שלא יגידו משה,

יגידו מנשה.

אבל שידעו שזה לא מנשה,

אלא זה משה.

איך עושים את זה?

תולים את הנ״, לא שמים אותה כמו שכותבים רגיל, מ״, נ״, ש״.

מ״, נ״ למעלה, ש״״.

הנ״ תלויה למעלה יותר.

אז רואים שכתוב מנשה, אבל בעצם זה משה.

והנ״ זה רק לכבודו של משה.

אז מה הועילו חכמים שעשו כזה דבר שתלו את הנ״, אם בסוף אני יודע שזה משה, והנ״ תלויה מפני כבודו של משה.

אז מה זה מועיל?

הרי סוף סוף יודעים שהנ״ תלוי

לכבודו של משה.

נו, לאור מה שלמדנו,

מה תהיה התשובה?

התשובה היא,

מכאן שישנם אנשים

שהם רק בעלי מושכל ראשון.

הם לא מבינים את הרמז של הנ״ התלוי.

הוא רואה נ״ תלוי, לא מבין. ממשיך.

מנשה, יאללה, מנשה כתוב.

אני לא יודע למה זה, פה הנ״ קפצה להם בדפוס, כנראה קפץ להם הנ״ בדפוס.

הם לא שמים לב.

ולכן הם יקראו ויראו מנשה.

אנשים כאלה רואים ואינם מתבוננים,

קוראים ולא מעיינים, לא שואלים שאלות.

מספיק להם בהצצה קלה.

אז ככה באמת נשמר כבודו של משה.

כי רוב האנשים יקראו ולא יבינו בכלל.

וזו הייתה מטרה.

וכיוון שהרוב הם כאלה,

אז יישמר כבודו של משה.

אין לך מין לדם על להיות היותר חשובים ומועילים

ונחוצים מאלה שלימד אותנו רבי שמעון בר יוחאי.

לא להיות רפרף.

הכל ברפרוף.

חצי.

ויהי.

ולא רואה את סוף הפרשה.

צריך להיות מעיין.

ערך אפיים רב תבונה.

וקצר רוח מרים איוולת.

אדם צריך להתרגל וללמוד לקרוא להתבונן בעיון בכל דבר ובכל פרשה.

להתאזר בסבלנות.

לא לדלג ולפסוח מהר

אלא להתבונן בעיון.

וזה כלל גדול לכל החיים

שיכול לסייע לאדם שלא יפול לייאוש מצרות

ויינצל מכל רע.

אדם מתרגל לא להתייאש,

אבל גם לא להתגאות מהצלחות

וממצב טוב ומכובד כרגע.

כי דברים יכולים להשתנות.

ויחנו וייסעו.

אף פעם זה לא חניה קבועה. אתה לא יודע מתי ייסעו.

בשעות הצרה יאמין תמיד

כי הגאולה והשמחה קרובות לבוא,

ובטח יבואו. ובטח יבואו.

והנה לכם ראיה.

מה קבעו לנו אנשי כנסת הגדולה?

בסדר התפילה,

אחרי כל השבחים שאנחנו אומרים, אמת ואמונה, אמת ויציב,

בסוף מה אנחנו אומרים?

גאל ישראל.

היה צריך לומר,

גואל ישראל.

אנחנו כבר נגאלנו?

עוד לא.

אנחנו מחכים לגאולה. ותחזינה עינינו בשבחה לציון? עוד לא הגענו לגאולה.

אז איך אנחנו חותמים גאל ישראל?

אלא עם ישראל כל כך בטוחים בשם יתברך כאילו זה כבר מונח בקופסה וכבר מרגישים את הגאולה.

אנחנו כבר רואים את סוף הפרשה.

אנחנו כבר בסוף של הפרשה.

בינתיים עוד יש ייסורים, יש אגן צמייסאי,

יש בימבי, יש כל החבר'ה,

אבל אנחנו כבר בסוף הפרשה.

רבי חנניה ברגשי אומר,

עושה הקדוש ברוך הוא זה קדוש רוען,

וכוח את בואנת הרצועות של נעמור,