עונשי הגנב | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום

הילד בנימין בן יעל ואברהם יזכה לרפואה שלמה שהחור בחור הטוף ייסגר,

השמיעה תהיה תקינה ויהיה קידוש השם,

יזכה ליישוב הדעת, יעלה מעלה במעלה במעלות התורה ויראת שמיים מתוך בריאות איתנה מהרה, אמן ואמן.

אם במחתרת יימצא הגנב והוכב המת, אין לו דמים.

זאת אומרת, אם נמצא הגנב נכנס במחתרת

והוכב המת,

אין לו דמים.

לא נענש זה שהכהו ומותר להרוג אותו,

את הגנב שבא במחתרת.

מצוות אדוני ברא מירת עיניים.

אם רק יתבונן במצוות

ויתעמק בהן,

יאירו באור מוסר התורה.

ישנם המון חילוקי דינים בעונש הגנב.

בין לזכור ששופט כל הארץ עושה משפט

ומשלם לאיש כמעשיהו.

גזלן משלם את הקרן.

וגנב שעושה במחשך מעשיהו

ומתחזק כאדם הגון לפני הבריות

וגונב את דעתם בסתר

ואומר מי רואיני הוא משלם כפל.

גזלן

בא גוזל לאור היום

אז הוא משלם את הקרן. מה שהוא גזל צריך להחזיר.

אבל גנב

עושה בסתר

ביום הוא נשאר כאילו האיש הגון

ואומר מי רואיני.

כאילו אין עין של מעל הרוע.

הוא משלם כפל.

ומי שגנב וטבח

או מכר

משלם עוד יותר ארבעה וחמישה.

בתורה גם עומדת את הביזיון

שיש למי שגנב שא

והוא נושא על הכתפיים את השא הקטין את התשלומים שלו לארבעה.

אבל מי שגונב שור והוא הולך ברגליו השור משלם חמישה

כנגד השור.

בוודאי שהכל בדקדוק מן השמיים

לבחון את חדרי הלב,

לשקול את עיוות המידות וחומרת המעשה ולסבב

לאחד שיודה בקנס וייפטר.

והאחד יתחייב בקנס

ורעהו יטבח או ימכור ויתחייב בארבעה וחמישה.

והאחד ששחיתותו רבה יותר יסבב מסובב כל הסיבות

שלא יהיה לו לשלם

ויימכר בגנבתו

שמלבד ביזיון העבדות

הרי זה לדיראון לדורות

שיש לו אישה ובנים מיוחסים

הוא נשוי לאישה ויש לו ילדים.

גנב בעל משפחה.

אבל ריבו האדון שלו שהוא נמכר אליו מוסר לו שפחה

והוא מוליד עבדים

והם קוראים לו אבא.

זה לא הילדים שלו.

והילדים העבדים האלה קוראים לו אבא.

מה נורא ביזיון.

הרחמן יצילנו.

ויש מי שעונשו מעמיק

ומשתרשת בו אהבה לשפחה, לשפחה ולבניו

והוא נרצע באוזנו לשהות בחברתם.

וכשמגיע היובל

מגורש מבית האדון

כאיש נוכרי וזר

באסור ובשפחה

ומנוכר לילדים.

ויש מי שנידון בחמורה מכולן,

שיש במעשיו שחיתות כה נוראה

עד שנגזר דינו, שיהרגוהו במחתרת

ואין לו דמים.

לגנוב.

לא הספיק קלונו,

נתגלה והוא נענש במיתה.

על זה נאמר פלס ומאזני משפט לאדוני.

הקדוש ברוך הוא שליט בעולמו לעשות בו כרצונו ככל דרכה ומשפט.

אם הימצא תימצא בידו הגנבה משור עד חמור,

שיניים ישלם.

מה הטעם שצריך לשלם כפל הגנב?

כי אין אדם נפטר מן העולם מחצית אהבתו בידו.

יש בידו מנה

ומתאווה 200.

ככה גנב.

הוא לא מסתפק במה שיש בידו.

כל היום הוא מתאווה תאוות הכפל.

להכפיל את ממונו.

על כן דינו לשלם כפל.

הכלי יקר.

כדאי לו לאדם

להעביר את כוח התאווה והתשוקה שגנוז ומצוי בטבע נפשו לצד הטוב.

לא להסתפק במה שיש לו.

לא להיות שבע ומלא במדרגה שהשיג והגיעה אליה.

אלא להשתוקק תמיד להוסיף מעלה ומדרגה,

להתרומם ולשאוף אל העל.

אבל זה ברוחניות, לא בגשמיות.

וכן תלמיד

ששימש את ריבו כמה שנים.

אל לא להסתפק עם העבר הטוב שריבו העמידו על האמת.

אל יטעה לומר שכבר די לו להיות תלמיד,

אלא ישאף להמשיך

בלינוק

ממעיינות ריבו.

כמו שאמרו חכמים,

לכו בנים שמעו לי,

יראת אדוני אלמדכם.

פסוק בתהילים, ל״ד פירש בעץ יוסף

מה שאמר לכו בנים שמעו לי, ולא אמר בואו בנים שמעו לי,

להיות שעיקר השמועה

אינה שמיעת האוזן בשעת מעשה.

כי אם שמיעת הלב,

להיות הדברים נכנסים בלב השומע.

אז זה אומר לכו בנים.

רוצה לומר,

אפילו שאתם הולכים מהרב,

כאשר תלכו לדרככם,

תמשיכו, שמעו לי, שמעו לי.

יהיו דבריי נשמעים לקחת מוסר בלבבכם.

לא שמיעה בשעת הדרשה,

אחר כך הולכים, שומעים חדשות.

צריך להמשיך לשמוע את דברי הרב,

מנגנים,

ולעשות ולקיים.

אז זאת אומרת,

יש אדם שאומר, אני כבר למדתי מספיק,

למדתי בישיבה, למדתי אצל רב, למדתי פה ולמדתי שם,

והם כבר החמידו אותי על דרך האמת ומספיק.

אל יתאבי ויאמר

שזה מספיק,

אלא ימשיך לשאוף לינוק ממעיינות ריבו.

יש הרבה יהודים שהתחילו אצלי, לא המשיכו פה, הלכו לשס,

במים היום, אוכלים ולא תוטרפות.

למה?

לא המשיכו לשמוע. חשבו שהם עומדים כבר בזכות עצמם, יודעים לקרוא פסוק,

יודעים לקרוא רשי.

גמרנו, הם כבר מאן דה עומר, והם כבר מבינים עניין והכול בסדר.

הם יכולים אפילו להעביר ביקורת כבר.

אז זאת אומרת, אנשים לא מבינים בכלל,

שאפילו אם אדם שימש תלמיד חכם גדול שנים,

זה עדיין לא מספיק.

במסכת

סוטה מ״ב,

תניא,

ריבי מאיר אומר, כופין ללוויה ששכר לוויה אין לה שיעור.

ללוות

אדם שהיה איתך בתום הדברים,

צריך ללוות אותו שיעור. מה השיעור שצריך ללוות אותו?

תנא רבנן,

הרב לתלמיד חייב ללוות עד עיבורה של עיר, עד קצה העיר.

חבר לחבר עד תחום שבת.

תלמיד לרב אין לו שיעור.

תלמיד צריך ללוות את הרב, אין לו שיעור.

שואלת הגמרא, וכמה?

עד פרסה.

ולריבו מובהק

עד שלוש פרסאות.

פרסה זה ארבע קילומטר,

ריבו מובהק זה 12 קילומטר.

ולכאורה תמוה.

מקודם אמרו תלמיד לרב, אין לו שיעור.

אז מה זה שואלים מייד וכמה?

וקובעים שיעור.

איך זה יכול להיות?

אלא יש לומר שההגבלה והשיעור זה רק על הגוף.

שהתלמיד הוא מוגבל בגופו,

והתלמיד צריך לחזור לביתו ולמקומו או לעבודתו.

אבל האהבה לריבו והקשר הרוחני וההשתוקקות להשפעתו של ריבו,

לזה אין שום שיעור, אין גבול ואין קצבה.

אז תלמיד לריבו אין שיעור.

מה הכוונה?

לעולם להיות מחובר, להשתוקק ולהמשיך לשמוע,

לשמוע, להקשיב, ללכת דרכי הרעב,

אבל בכמה זה מה המגבלה הגשמית. עד כמה הוא צריך עם הגוף ללכת? עם הגוף,

אז זה תלוי רב או ריבו מובהק.

והנה דוגמה.

ביקום משה ויהושע משרתו ביעל משה אל הר האלוהים.

מובא ברש״י

ואומר אני שהיה התלמיד מלווה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר.

יהושע בן ננון

ליווה את משה רבנו עד הגבול,

איפה שהתחום של ההר,

שאינו רשאי ללך משם והלאה.

ומשם

ביעל משה לבדו אל הר האלוהים.

ויהושע מה עשה?

נטע שם אוהלו ונתעכב שם

ארבעים יום

בתחתית ההר.

שכן מצינו כשירד משה

וישמע יהושע את כל העם ברעו.

למדנו שיהושע לא היה עימם.

הוא שמע מאיפה שהוא המתין

את מה שקורה שהם שם עולים במחולות

וסוחקים ורוקדים עם העגל.

ונשאלת השאלה,

למה נשאר שם יהושע בהר ארבעים יום?

הוא לא צריך להיות ביחד עם העם,

ללמוד וללמד

ולמלא את מקום משה ריבו,

להיות בצוותא עם הזקנים.

וכאשר נשאר בהר,

מה יצא לו מהדבר הזה?

אולם יהושע נשאר בהר ביחד עם הגעגועים והכיסופים למשה רבנו.

וגם כאשר גופו של משה עלה למעלה,

התשוקה של יהושע אליו נשארה בשלמות.

כולו נשאר קשור ודבוק בריבו.

אינו מסוגל לנתק את עצמו אפילו לרגע אחד ממנו.

ואין שיעור וקצבה לדבקות.

על מנת שיהיה קרוב לריבו משה באותו הרגע שיחזור וירד מן השמיים,

הוא יקבל אותו ראשון עם כל הרכוש הרוחני העילאי שהוא מביא איתו.

הוא יריח ממנו את הריחות הקדושים שנספגו בגופו ובנפשו.

יהושע ניצל את כוח התשוקה שלו לעליונים.

יש אנשים משתוקקים לכסף של אחרים ויש משתוקקים

לעליונים

לדברים רוחניים.

אז ראינו שיהושע בן נון קיים את החיבור שלו לריבו ללא שיעור.

עד כדי כך ארבעים יום הוא נשאר והקדוש ברוך הוא עשה לו נס.

הוריד לו מן?

לא כמו כל ישראל שנשארו במחנה.

הוריד לו בנפרד כנגד שישים ריבו.

הפסוק אומר, והיו הקירובים

פורשי חנפיים למעלה.

פירוש של בעלי התוספות

למעלה מראשיהם,

דרך ענווה ויראה.

איך הם פורסים את הידיים שלהם מעל הראשים זה נקרא ענווה.

זה כאילו גבהות, לא?

אם הם פורסים מעל הראש.

לא, זה דרך ענווה ויראה.

רמז שתמיד יישאו עיניהם,

אפילו הצדיקים.

ובעלי עלייה ישאפו לדרגה יותר גבוהה.

שלא יתנשאו במה שיש להם.

אלא ישתוקקו לעוד נוספות.

כי ההשתוקקות למעלה מביאה לידי ענווה.

בענווה מביאה לידי השתוקקות. מה פירוש?

למה אם הם נושאים כנפיהם למעלה זה ענווה?

כי הם שואפים לעוד. שואפים לעוד, פירושו אני חסר.

אם אני חסר,

אז אני שואף לעוד.

זה מרשת הענב.

עם כל מה שיש לך,

אתה שואף לעוד.

ועשית שיניים קרובים זהב.

מפרש בעל הטורים.

קרובים קרוויה.

כנער.

קרובים קרוויה.

למה נקראים קרובים?

שהם כמו נער. הפנים שלהם כמו נער.

כי נער ישראל ואוהביהו.

האדם צריך להיות לומד

ומבקש חוכמה.

אבל אין קץ

לבקשת החוכמה.

הנער

יודע שעדיין לא הגיע לשלמות.

הוא נער.

הוא צריך להתאמץ עוד ועוד להשיג עליות.

אל הנער הזה התפללתי.

אמרה חנה לעלי.

חנה אומרת

לעלי הכהן, אל הנער הזה התפללתי. הוא תינוק, רק נולד.

איך היא אומרת, אל הנער הזה התפללתי?

הזוהר הקדוש שואל.

היה לה לומר, אל הבן הזה התפללתי.

אלא אמרה חנה,

יהיה רצון שבשעה שיגדל ישתדל בעבודת המקום

כמו עכשיו שהוא נער.

זאת אומרת, שתמיד יהיה כמו נער.

כמו שנער עדיין יודע שלא השלים

את החוכמה, את השגותיו, את מעלותיו,

שיישאר בבחינת נער תמיד שואף לעוד.

וכל אדם יזכה להיות בזקנותו כמו בנערותו.

לא יגיד, למדתי כבר הרבה, מספיק, אני כבר, ברוך השם, גמרתי זה ולמדתי זה ועשיתי זה.

לא.

לכן אומר הפסוק,

שרים בכל שופטי ארץ,

בחורים וגם בתולות,

זקנים עם נערים,

יהללו את שם אדוני.

המדרש אומר,

מהו נערים?

למה הוא אומר,

זקנים עם נערים?

הרי בחור הוא הנער.

מה אמר בפסוק?

בחורים וגם בתולות.

זקנים עם נערים.

מה יעשו?

יהללו את שם אדוני.

אז למה אתה אומר נערים אם כבר אמרת בחורים?

היינו בחור,

היינו נער.

אלא אמר הקדוש ברוך הוא,

זקנים שהם נערים.

זקנים עם נערים פירושו במצב של נערים.

שנאמר,

תתחדש כאן נשר נעורייך היא.

לכך נאמר,

זקנים עם נערים. זאת אומרת, אל תגיד, אני כבר זקן,

אני חכם, אני כבר יודע.

תמיד תרגיש שאתה עוד נער,

ואתה צריך עוד לדעת הרבה הרבה לפניך.

על זה נאמר, כי נער ישראל,

אם אתה בחינת נער,

אז השם אומר ואוהביהו.

או,

אני אוהב את אלה שהם כל הזמן נערים.

אפילו שהוא זקן,

כל הזמן הוא שואף לעוד ועוד.

הענווה בהשתוקקות,

שלובות זו בזו.

ענווה פירושה

שהאדם מרגיש שהוא עדיין לא מלא.

עוד לא השביע עד נפשו השוקקה לעלייה נוספת.

רעב עדיין.

צמא לעליות ומעלות.

טרם כלה לנצל את כל כוחותיו וכישרונותיו.

הענווה האמיתית

היא הרגשת האדם שהוא עדיין לא שלם.

מצניע את עצמו

ואת מדרגותיו.

כמו ששמענו אתמול שהחפץ חיים בדרשה שלו

בכנסייה הראשונה אמר,

אמרו לו,

הוא אומר, למה בחרתם אותי ראשון לדבר?

אמרו לו, כי אתה למדן.

אמר, אני לא מסכים, אני לא למדן.

שולל, אני לא למדן.

מה אמרו לו בסוף?

אמרו לו, תשמע, אבל אתה זקן. וכהן, אמר, כן, זקן השם נתן לי מתנה זקנה וכהן נולדתי.

אז הוא הסכים לדבר ראשון.

זאת אומרת,

מצניע את עצמו ואת מדרגותיו, אינו דורש כבוד, לא בשביל חוכמתו ולא בשביל תורתו.

ענווה,

פירוש שמרגיש את מה שאין לו,

אפילו שיודע שיש בו משהו.

אבל עדיין, הוא לא בא לכלל שלמות.

הפסוק אומר, ועשו אהרון עצי שיטים,

אמאותיים וחצי אורכו,

ואמה וחצי רוחבו,

ואמה וחצי קומתו.

בעל הטורים אומר,

כל מידותיו של אהרון

שבורות

בחצי אמות.

המאתיים וחצי, אמה וחצי, אמה וחצי.

למה?

ללמד

שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל את עצמו.

כמו שהמידות של אהרון שבורות,

חצי, חצי, חצי,

גם האדם שלומד תורה, שזה כנגד אהרון שבו הלוחות,

צריך לשבר ולהשפיל את עצמו.

המידה הטובה באדם,

שירגיש תמיד שהוא חצי.

עדיין לא שלם.

שלא הגיע עדיין לשלמות החוכמה והיראה.

על ידי זה,

יתמיד בהשתוקקות

למלא עצמו, להגיע למדרגות יותר עליונות.

ישאף למה שאין לו.

כדברי חובת הלבבות,

בשער ייחוד המעשה,

אם אין תוספת,

אין חובה.

אם אתה לא יודע ומרגיש שצריך עוד להוסיף ולהוסיף,

אז אין חובה, אין שום דבר שמחייב את האדם.

חלק הטוב שבו מתגעגע לחלק החסר,

לחלק שעודנו לפניו.

יש כאלה רצים לבית המדרש, רצים לבית המדרש.

למה הם רצים?

הם יודעים כמה עוד הם חסרים והם רוצים להשלים.

יש כאלה הולכים לאט לאט,

כי הוא חושב שהוא כבר מלא.

הוא רק הולך בשביל שחייבים ללמוד, אז הוא הולך ללמוד.

אבל הוא לא רץ,

הוא לא מבין שהוא חסר.

מנבו לחייך בתורים,

צווארך בחרוזים.

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

אלו התלמידים

שחוזרים צוואריהם

לשמוע דברי תורה.

כאדם שלא שמע דברי תורה מימיו.

צווארך בחרוזים זה חוזרים צוואריהם.

לא אלה שבשיעור מחניסים ונרדמים ואז צוואריהם נופלים.

יש תלמידי חכמים שמצטיינים בבקשת החוכמה אפילו

לאחר שהגיעו למעלת החוכמה.

אבל כל מה שמזקינים גוברת בהם ההשתוקקות למלא חסרונם.

כלל הדבר צריך אדם להרגיש תמיד שהוא רק חצי,

לא כמו הגנב,

שהוא תמיד חושב שהוא חצי ורוצה כפל.

לקחת גם מהשני.

אני עובד וגם הוא עובד.

ולמה שיהיה לו, שיהיה לי, מה שהוא עובד.

אז הוא רוצה חצי שלו וחצי שלו. לא.

אתה צריך להסתכל שאתה חצי ולהשלים את החצי ברוחניות.

כל הזמן תהיה בשאיפה של גנב.

מהי?

לגנוב עוד,

עוד תורה, עוד ידע, עוד חוכמה, עוד. תגנוב. מאיפה תגנוב?

מהספר. זה אין איסור.

זה לא יכו אותך,

ולא יהיה משפט עליך שאין לך דמים.

ואתה תוכל לחיות באריכות ימים, כי מרבה ישיבה מרבה חיים.

ואתה תזכה להרבה דברים.

השאיפה תגדל, עלייה על עלייה,

קומה על קומה.

וככה האדם עולה במעלות.

אז יש לכל אדם בטבע שאיפה לעוד. יש לו מנה, רוצה 200, יש לו 200, רוצה 400. כתוב אוהב כסף, לא יסבח כסף.

אוהב מצוות, לא יסבח מצוות.

אהבה לכולם יש.

שאלה למה אתה מפנה אותה?

יש אדם אוהב חוכמה, הוא לא מפסיק לבקש חוכמה.

תלוי.

את האהבות, הרצונות, הטווחים, תפנה לכיוונים החיוביים.

ואז

יהיה לך שכר גדול, לא תקבל כפל,

אלא כפלי כפליים לאין שיעור.

ואדם, ככל שממשיך ללמוד וללמוד כמו נער,

אתם יודעים, בכוללים,

בן אדם בן 60 קוראים לו אברך צעיר.

כן,

אנשים יושבים, לומדים, בני 60,

70 אברך צעיר.

אם הוא 90, קרוב ל-100,

אומרים זה כבר אברך מבוגר.

אבל כל הזמן לומדים, כל הזמן לומדים,

כל הזמן לומדים.

אתם יודעים, פעם הסברתי,

אנשים אומרים, די, כמה אפשר ללמוד, בן אדם יושב, תצא, תבלה, תיסע, תראה עולם, תעשה, תעשה, תעשה, ומה, ומה?

אמרתי, יהודים יקרים, תקשיבו,

יש ילדים,

ראיתם אותם פעם בגן השעשועים?

כשהם רואים נדנדה, ישר קופצים לנדנדה.

ואז

האימא או האבא דוחפים אותם בנדנדה.

אחרי כמה דקות אומרים, יאללה, מספיק, עכשיו הולכים, לא, אימא עוד, עוד, עוד, אבא עוד, עוד.

נדנת,

נדנת, רד עליה,

עליהם ורד, מלמטה עד למטה.

נדנת.

זה נדנת לא נכון, כי זה מלמעלה עד למטה, צריך להיות מלמטה עד למעלה.

אבל זה נדנת של החילונים.

אמרתי, אבל זה,

זה התענוג של הילד.

אין תענוג יותר מזה שהוא מרגיש שהוא עולה למעלה,

ועוד פעם עולה למעלה, ועוד פעם עולה, ויותר חזק, ויותר חזק, ואיך הוא מאושר, הוא יכול להישאר ככה כל הזמן. אין לו בעיה עם זה.

אמרתי,

תיכנסו לכל אלים,

תראו שם גם כן זקנים, כבר 80-90.

נדנד,

נדנד, עם הסטנדר כל היום, נדנד, רק למעלה כל היום. איזה תענוג.

גם נדנד, וגם חוכמה,

וגם מעלות,

וגם סכר,

וגם עולם הבא,

וגם חיבור לקדוש ברוך הוא,

ואתם הדבקים באדוני אלוהיכם,

חיים כולכם היום, אמן.

רבי חנניהו בן-הגשי אומר,

נושא הקדוש ברוך הוא זה הקדוש ישראל,

לפי כוך,

ירבו לעם תורה ומשוות,

שנה אמור אדוני חופש למען סתגוה יגדיל תורה רעו ויאדיל.