תנינים אומרים שירה | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שסה גידים בפרט בגב בזיווג הגון פרנסה בנקל ובכל משפחתו יזכו להיות בגאולה שלמה, אמן.

ופן תישא עיניך השמיימה

וראית את השמש ואת הירח

ואת הכוכבים ונידחת והשתחווית להם

אשר חלק אדוני אלוהיך אותם לכל העמים.

מזה שאדם נושא עיניו השמיימה ורואה שמש וירח וכוכבים

הוא עלול להיות נידח

ולהשתחוות להם.

כלל גדול הוא שכישלונו של אדם בא דווקא מדברים קלים וקטנים.

המכשול קטן,

אבל הנפילה חזקה וגדולה מאוד.

ופן תישא עיניך השמיימה

וראית את השמש ואת הירח

ונידחת והשתחווית להם.

מפרש האיבן עזרא כפישוטו,

כאדם

שיידחה וייפול.

הנה בדעתנו להעריך

בדברים פשוטים

שלכאורה למותר לדבר עליהם.

אמנם חכמים,

כיוון שהם יודעים את הסוד של ונידחת,

לא מתביישים מלדבר בדברים קטנים.

והאיבן עזרא שהיה יודע ומכיר סוד זה היה מדבר בזה ברצון רב כי הוא ידע

שהנפילות הגדולות והקשות,

סוד הכישלון והדיחוי הוא דווקא בדברים פשוטים.

הנה דוגמה.

אנחנו אומרים במזמור תהילים.

הללו את ה' מן השמיים.

הללו את ה' מן הארץ

תנינים בכל תהומות.

אם אדם לומד את המזמור הזה,

אז כשהוא שומע

הללו את ה' מן השמיים,

אז זה מובן אצלו בפשטות.

מתקבל על ליבו.

אין לו שאלות ותמיהות.

אבל הללו את ה' מן הארץ תנינים

בכל תהומות?

החיה בכל בהמה?

רמס?

בציפור כנף?

כאן כבר מתחילות

חקירות ושאלות.

איך תנין יכול להלל?

וכי יש לו פה להלל?

באיזה שפה, באיזה לשון הם מהללים?

שאלות כאלה

הן באות מ-ונידחתא.

כאן אדם נתקל,

ועל ידי זה הוא נוטה מהפשט של הדברים.

חכמים, זיכרונם לברכה, אמרו,

העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ.

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל,

הסתכלו בשמיים שבראתי לשמש אתכם,

שמא שינו את מידתם?

שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח?

הסתכלו בארץ,

שבראתי,

שמא שינתה מידתה?

שמא זרעתם אותה ולא צימחה?

או שמא זרעתם חיטים והיא עלתה סעורים?

ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד?

הם לא מקבלים שכר כשהם עושים את רצון הבורא ב-100%

ואין להם עונש.

אם זוכים,

אין מקבלים שכר, ואם חוטאים, אין מקבלים פורענויות.

הם לא שינו את מידתם.

אתם

שאם זכיתם, תקבלו שכר,

ואם חטאתם, תקבלו פורענויות.

אז על אחת כמה וכמה שאתם צריכים לשמוע בקול השם.

אז הנה, אני מעיד בכם את השמיים ואת הארץ, תראו.

שינו את מידתם, לא, אז תיזהרו.

אל תשנו.

מה שאני אומר, תעשו.

למה? כי לכם יש שכר ועונש. להם אין והם לא משנים.

זאת אומרת, הם יכולים כאילו לשנות,

לא יקרה כלום.

הם לא משנים.

אבל אתם, שאם תשנו,

יקרה ועוד איך יקרה.

אז לכן, אל תשנו.

כשאנחנו רואים את דברי החכמים, זיכרונם לברכה, אלה,

אז אנחנו עומדים ותמהים.

כאילו אנחנו עומדים ותמהים.

אם הוא לא מעורר אותנו, אנחנו לא תמהים בכלל.

אבל אנחנו עומדים ותמהים.

מה קל וחומר פה שאם הם אז אנחנו מה קל וחומר

וכי שמיים וארץ יכולים לשנות מידתם

והתמיהה הזו באה

ממה שאנחנו רגילים לדמות נברא אחד לחברו

להבין מציאות זו מחברתה

כי אדם, מה זה בן אדם? אדם תמיד לוקח

השוואה ממשהו למשהו

כי הוא לא מבין את מהותו של כל דבר בפני עצמו

אז הוא עושה השוואות,

הבחנות

אבל באמת אין לשאול כלל מין נברא אחד על חברו

כי כל נברא ונברא

מציאותו,

דרכיו

ואופניו מיוחדים לו לעצמו

אתה לא יכול ללמוד מאחד על השני

בזה האדם נכשל

הכישלון הזה הוא לכאורה קטן

אבל הנפילה היא גדולה וחזקה

כי אז דברי תורה ודברי חכמים זיכרונם

בברכה אינם נהירים וברורים לו, בלתי מובנים

מאז הוא נותן הפשט של המקרא ומתחיל להעמיס פירושים אחרים

בשביל שהתיישב לו,

כי זה לא מתיישב לו, איך יכול להיות זה?

אז חייבים להגיד ככה

הנה

כשמגיעים לפסוק

הללו את אדוני מן הארץ

ישר הוא מתקשה, איך?

ולכן הוא מפרש שהכוונה על האדם

לא שהארץ מהללת, לא שהתנינים מהללים, לא שזה, הוא צריך להגיד כאילו לא, זה האדם מהלל

שהוא מהלל את השם כשהוא רואה

את הבריאה, מסתכל על הבריאה

ואז הוא אומר הללו

אז הוא המהלל כאילו על זה שיש תנינים ועל זה שיש זה ועל זה שיש תהומות ועל זה ש...

אבל באמת הדברים

הם כפשוטם שהתנינים בעצמם מהללים

שכל נברא הוא עולם לעצמו ובעולמו ומציאותו הוא

הוא יוצא כל ההללו את שם אדוני על פי הדרכים אשר לא,

דרכים ואופנים שאין לנו שום שייכות להם בידיעה עוד אותם.

הם מוזרים לנו,

הם לא לפי המציאות שלנו ולא לפי דרכינו.

אבל גם תנינים אומרים שירה,

גם דגים מהללים,

גם שמיים וארץ קוראים,

אין עוד מלבדו.

מכל נברא יוצאת שירה.

כל אחת על פי יצירתה ובריאתה,

מבלי שתוכל האחת להבין שירת חברתה.

כתב הרמב״ם, זיכרונו לחיי העולם הבא,

שמהותו של שכל

הוא אין עוד מלבדו.

כל המהות של השכל שלנו

זה שאין עוד מלבדו.

שכל מצד מציאותו

אינו סובל שום שריטה כלשהי.

ישר השכל, כשהוא מרגיש שמשהו לא עוזר, אז הוא אומר, תגיד, מה, אין לך שכל?

ישר.

הוא לא יכול להיות שאחד עם שכל יגיד כזה דבר וזה וזה וזה.

השכל לא סובל שריטות.

איך אומרים היום?

יש לו שריטה, זה.

למה? מפני שמציאות השכל,

זו הידבקות בשם יתברך. מה מדבק אותנו אל השם יתברך? זה רק השכל.

בלי שכל אתה לא יכול להידבק בשם, אין לך שום קשר, שום.

הדבר היחידי שיכול לדבק את האדם בשם יתברך זה השכל.

השכל גורם לאהבה חיבור ודיבוק לבורא עולם בלי קץ.

בלי גבול,

בלי תכלית.

עד כדי ביטולו של הגוף.

מרוב אהבת הבורא,

אדם עם שכל שאין בו שריטות,

הוא יכול להידבק בשם באהבה גמורה עם ביטול הגוף לגמרי.

מה זה אומר?

בספר דעת תבונות

הוא מחלק את העניין הזה לכמה בחינות ודרגות.

ביטול הגוף, תקשיבו.

הוא אומר, הרמחל הקדוש,

שמשה רבנו היה לו גם כן גוף.

גופו של משה רבנו,

כשהלך לקבל תורה,

הוא מנה אותו בדרגה הרביעית.

לא דרגה ראשונה, דרגה רביעית.

בחינשי כי אזלת לקרתא הלך בנימוסה.

זאת אומרת,

לא היה לו ביטול הגוף לגמרי.

נכון,

הוא לא אכל ארבעים יום והוא לא אכל ארבעים לילה.

זה נקרא שהתבטל אצלו הגוף? לא.

אלא הוא נהג במנהג שאמרו חכמים,

כשאתה הולך לעיר, אזלת לקרתא,

זיל בנימוסה.

תלך במנהגותיה. מה שמה? אוכלים או לא אוכלים? לא אוכלים. אז גם אתה לא אוכל.

מה פה בארץ אוכלים או לא אוכלים? אוכלים. אז המלאכים אוכלים.

זה כלל.

אתה הולך לעיר,

אתה מתנהג בנימוסיה.

אבל כשהוא ירד מההר,

התבטל לו הגוף כמו למעלה?

לא.

חזר לאכול.

אז מונה אותו הרמח״ל דרגה רביעית רק בביטול הגוף.

רק דרגה רביעית.

כי לא התבטל אצלו הגוף לגמרי.

הנה, הוא חזר והמשיך לאכול.

דרגת ביטול הגוף של משה רבנו כשעלה לשמיים, לחם לא אכל ומים לא שתה. מרוב דבקות

בטלו כוחות גופו והוא עצמו היה נהנה מזיו השכינה, זה החזיק אותו.

אבל כל זה לא היה רק בחינה,

כי אתת לקרתא, זיל בנימוסה.

לא בטלה אצלו לגמרי במציאות הגוף.

כי אחרי שירד לארץ נשאר הגוף במציאותו.

חכמים אמרו שמשה רבנו נקרא איש האלוהים.

מחציו ומטה איש,

מחציו ומעלה אלוהים.

דרגתו של האדם הראשון

קודם החטא

היה הגוף שלו נשמה.

הגוף שלו היה נשמה.

הגוף היה נשמה.

כל כוחות גופו היו בטלים לגמרי.

זאת אומרת, כל מהותו

זה היה נשמה.

לעשות רצון הבורא,

דבקות בבורא,

עד החטא.

למה יש ונידחת,

ונידחת קטן, קטן, יורדים.

זהירות.

זהירות.

זהירות. בדברים קטנים

נידחת.

ואנחנו מתפלאים

איך זה יכול להיות שהגוף,

הגוף,

נהנה מזיו השכינה.

ואילה אדם עם שכל,

שכל, רוחניות,

אז אדם יכול להשיג הנאה, זיו השכינה.

גוף? מה זה גוף?

גוף זה בשר,

זה כמו עץ ואבן.

אפשר להגיד שזה עכשיו העץ הזה.

הוא נהנה מזיו השכינה?

הבשר נהנה מזיו השכינה?

ואנחנו מתפלאים איך זה יכול להיות שהגוף נהנה מזיו השכינה,

איך ידיים ברגליים של יילוד אישה,

איך הם נהנות מזיו השכינה.

והרי משה רבנו היה מתענג ומתעדן מזיו השכינה,

כמו שאמר דוד מלכנו,

כמה לך בשרי.

הבשר שלי,

לא הנשמה שלי,

הבשר שלי היה כמע אליך, היה לו כמיהה.

הבשר!

בשר!

הבשר כמע הקדוש ברוך הוא.

אם ירצה אדם עכשיו לקרב את זה,

את הדבר הזה לשכל,

אז בואו נלמד.

איך אפשר להבין את זה שבשר כל כך משתוקק להתדבק בשם יתברך וכו'? איך אפשר?

נלמד

מצד הטומאה.

תתבונן

בתענוגים

של הבשר,

תענוגי הבשר שהרמב״ם מבאר שם.

איך כל ההנאות והתענוגים, מאיפה הם באים?

משורש הטומאה.

כי מצד

מציאותם של הדברים,

הרי הם עץ ואבן.

בכל העונג הוא רק כוח רוחני,

כוח הטומאה.

איך יכולים אנשים לעבוד עץ ואבן?

והם מרגישים איזה רוחניות, כאילו, של טומאה כמובן.

כמו הבונים החופשיים, אילומינטי,

שטן וכו' וכו'.

יש להם מזה יבא ביי.

נחמנא לצלן.

עכשיו בואו נראה להבדיל

אצל האבות הקדושים.

כל תאוותם ורצונם היה

ליהנות מזיו השכינה.

מה אמר דוד מלכנו?

הוא היה מלך על כל העולם. מה הוא אמר?

קרבת אלוהים לי טוב, זה הכול.

אז מה היה אצל האבות הקדושים?

תאוות תגובו של אברהם אבינו, מה הייתה התאווה שלו?

לעשות חסד.

אתם שומעים?

מה אתם מבינים מזה שהתאווה שלו הייתה לעשות חסד?

מה אתם יודעים על אברהם אבינו?

שהוא היה גומל חסדים, נכון?

עם מה הוא עשה את זה?

עם הגוף.

אתם, כשקראתם בתורה את הגדולה, החוכמה שלו,

ההשגות הרוחניות שלו,

לימוד התורה שלו בעומק.

אתם למדתם משהו,

משהו למדתם על זה?

לא.

כל מה שמדברים על אברהם אבינו זה שהגוף שלו,

הגוף שלו היה משועבד לאלוקים

בעשיית החסד.

וזה היה כל כך חזק,

בתשוקה כל כך עצומה לעשות חסדים,

עד שלא היה גוף.

לא היה גוף.

למה?

הוא בן מאה סובל

אחרי ברית

ביום השלישי,

בהיותם כואבים,

והוא ממתין.

השם הוציא חמה מנרתיקה,

1,500 מעלות,

והוא יושב, מחכה לאורחים.

הוא לא מרגיש את הגוף בכלל.

אין גוף.

אין גוף.

כי הוא משתוקק.

מה זה משתוקק?

הגוף בטל ומבוטל. אין, הוא לא מרגיש ייסורים. הוא לא מרגיש שום דבר, שום דבר.

לא צער ולא ייסורים,

והוא רק מתענג מהאפשרות שהוא יוכל לעשות חסד.

זה ביטול גמור של הגוף.

חכמים היו לומדים תורה.

רב היה יושב על האצבעות שלו ויוצא לו דם, והוא לא מרגיש בשעה שהוא לומד תורה.

לא מרגיש. אין גוף.

אין גוף.

לא מרגישים אפילו שריטה קלה של הגוף.

הגוף עצמו, בכל רמ״ח אבריו, היה מדובק בו, התברך,

והגוף עצמו נהנה מזיו השכינה.

אצל האבות הקדושים הגוף היה ממש שכל.

שכל.

לא היה גוף כמו אצלנו, בשר.

שכל הוא היה.

מה זה שכל?

כתוב אצל יעקב אבינו שהוא סיכל את ידיו.

סיכל זה ככה, אנחנו מבינים, נכון? סיכל את ידיו.

חכמים אומרים, מה זה סיכל?

הידיים שלו היו להם שכל.

הם הם הם עצמם היו שכל. הם ידעו מה לעשות.

לא צריך את השכל פה בשביל לעשות פעולה.

הוא סיכל את ידיו. הידיים היו עצמם שכל.

כמו שהרגליים של דוד המלך היו שכל.

תכף נראה למה הרגליים שלו היו שכל.

הגוף עצמו היה אין עוד מלבדו.

זאת אומרת, אין פה אני.

אין, אין עוד מלבדו.

השכל מבין שאין עוד מלבדו. השכל כן מבין. מה עם הגוף?

כאילו הגוף יש לו דרישות.

לא.

אצל האבות הקדושים אין לגוף דרישות.

אברהם אבינו היה ממרמר ומשגף את עצמו.

אה, הוא היה עשיר אדיר, היה יכול לשבת לאכול כל היום, אה, רוחות.

ממרמר ומשגף את עצמו.

הגוף

עצמו היה אין עוד מלבדו.

הגוף עצמו היה אומר שירה, אין עוד מלבדו.

והיה משבח ומפאר ונהנה מזיו השכינה.

ונשאלת השאלה איך שייך הגוף

לאין עוד מלבדו.

מהי השפה של הגוף?

איך הוא אומר שירה?

איזה לשון יש לגוף

להגיד אין עוד מלבדו?

דבר כזה לא שואלים.

אין שאלה כזאת כלל.

שכל מהלל את הבורא,

אבל כל נברא מהלל ומשבח עין עוד

על פי דרכיו ואופניו. גם לגוף יש את השירה שלו.

יש אומרים,

מסבירים,

שזה כמו שאומרים, כשכל אחד עושה

את ייעודו בשלמות,

זאת השירה שלו.

בלי פה, בלי כלום.

כתוב שהצפרדע פעם

העיר על דוד המלך, הוא השתבח עם השירים והטילים שלו, אמר לו, אני אומר את שירה יותר ממך.

בעצם מציאותה שהיא עושה את המאה אחוז לפי מה שהשם ברא אותה,

אז זה כמו, תגיד עכשיו,

שכל אחד, אם היה עושה את מה שהוא צריך לעשות בדיוק,

זה נקרא הרמוניה.

זה השירה.

כמו שאתה עכשיו לוקח

תזמורת פילהרמונית,

וכל אחד עושה בדיוק את התווים שהוא צריך לעשות, ויוצא מזה שירה,

וואי וואי וואי.

אבל אם מישהו יזייף פתאום, תראה,

אחד כזה, הרס את הכל, הרס את כל השירים.

אבל אם כל אחד עושה בדיוק,

אז זה לא רק אני ואתה והוא והם.

גם אם אני עושה הכל,

בשלמות מה שהשם דורש ממנו,

בגופי ובנפשי

זה שירה מלאה.

זה מה שהשם ביקש.

זה לפי התבים, בדיוק מה שצריך.

אם הגוף עושה מה שצריך לעשות,

יש ביטול של הגוף,

אין לו דרישות.

לא, זה אני זה, לא עכשיו.

לא, עושה הכול.

כמו שהשכל יודע שצריך לרוץ לקראת האלוקים,

גם הגוף רץ לקראת האלוקים.

ובכן,

גם דגים אומרים אין עוד מלבדו,

וכן הגוף במציאותו,

בכל רמח איברים ששגידים על פי יצירתו, אומר אין עוד מלבדו.

עכשיו בואו נעשה עוד שלב,

נקרב את זה עוד יותר קצת לדעתנו,

למושגים שלנו.

אנחנו רגילים לומר תמיד שמי שרוצה לקבל מושג

מה הייתה הדרגה של הראשונים,

צריך להתבונן בצד הרע.

מהרע נלמד

על הטוב.

העולם הזה,

בצד הרע שבו אנחנו חיים,

כל אחד מאיתנו רואה איך הידיים והרגליים ממלאות בחפץ רצון את בעליהם.

אדם יושב ליד צעודה,

אתה רואה איך הידיים בלי לשאול את השכל או זה, לוקח את הדברים שהוא אוהב,

ישר.

פעמים הוא לא שולט בעצמו, בלי נימוס, בלי דרך ארץ, בלי כלום.

תראו

איך שיוצא פסח,

איך עומדים במאפיות.

כולם קופצים, תביא, תביא, חוטפים.

הידיים עושות

רצון בעליהם, הרגליים עושות

רצון בעליהם, הן מתקדמות לבד.

לא צריך לזה.

אפילו צריך לומר, רגע, חכה, חכה. אין, ישר לוקח.

מה זה?

אז רואים שהגופי שלו מהלך.

זאת אומרת, עכשיו נבין מה זה אמר דוד המלך, עליו השלום.

חישבתי דרכיי

ואשיבה רגליי אל עדבותיך.

חשבתי ללכת נגיד לשוק,

פתאום אני מוצא רגליים, לקחו אותי לבית הכנסת, לקחו אותי לבית המדרש.

הלו,

אני ביקשתי ללכת לשם. אין, הגוף עושה את שלו.

הוא, אין עוד מלבדו, אין עוד מלבדו.

עזוב שוק, יאללה.

בלי הסברים.

הולך, טבעי.

נוטה לאלוקים.

אין עוד מלבדו.

ואת זה יוכל אדם לראות בכל עת ובכל רגע בחיים שלו בצד הרע.

בצד הרע קל לראות איך הגוף

מתפקד לבד, איך הוא נוטה אחרי כל רצונותיו.

אבל מי שהוא קדוש, מי שהוא עובד

והגיע להכרה, אין עוד מלבדו, לא רק בשכל,

אלא גם בגוף,

אז הגוף שלו לבד, לבד, לבד.

אצל הרב קניבסקי יש דבר כזה שהוא שואל בבוקר, מה אני אעשה היום?

אוטומט הולך לאותו כיסא, לאותו ספר.

הפעולות זה אוטומט, ישר לוקח את הדף, שם על הזה, ומתחיל.

אין פה אפשרויות אחרות, אין.

זה לא, הגוף אוטומט יודע מה צריך לעשות.

גם אם הוא לא יהיה בהכרה,

כמו שאומרים, הוא גם יעשה את אותו דבר.

זהו, הגוף יודע, אין עוד מלבדו.

ועל דרך זה היו כל הראשונים בצד הקדושה.

כל חפצם ותאוותם היה לדבר שבקדושה.

כשהלב היה צמא ומשתוקק לעשות מעשה חסד,

אז הידיים ושאר האיברים היו ממלאים בזריזות את רצון בעליהם. לא היה שום עיכוב, התנגדות, רגע, רגע, כמו שקוראים, רגע, רגע.

כל הזמן הגוף אומר, רגע, רגע.

אבל בזריזות,

ישר אצים רצים לעשות רצון קונם.

וזה כמו שהלב של אנשים

רץ לעשות רע.

בצד של הרע רואים שמה איך הגוף מתפקד.

חבל על הזמן.

מתפקד.

ליבו של אברהם וגופו היה נחשף וחושק בלי גבול לדבר מצווה. ברגליו ממהרות בכל כוחן מרצונו.

חולה בין מאה, בין מאה, דחילק, בין מאה.

רץ אל הבקר, רץ!

מה בוער? הם יושבים מתחת העץ, הם לא הולכים. הם הסכימו לשבת והם ממתינים.

הם לא אמרו לך תזדרז.

מה אתה רץ?

הוא רץ, כולם רצים.

מהרי, קומי, לושי, עשי עוגות, יאללה, באתה, הכל, בן.

מה זה?

אין, הגוף לא יכול רגע אחת להמתין מלעשות את רצון הבורא.

ישר!

זה נקרא,

אין עוד מלבדו בגוף,

שהגוף עצמו, בכל הכוחות והטבעים שלו,

בטל לגמרי.

למה הוא בטל?

אין רצון לגוף כאילו שלא,

אלא רק לעשות את רצון כונו.

גם הגוף כמו נשמה.

אז זאת אומרת, אדם יכול להגיע לדרגות גבוהות,

אבל צריך להיזהר.

פן תישא עיניך שמיימה

וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים.

ונידחת,

השתחווית.

הגוף,

במקום להבין את מה שצריך להבין,

הוא רואה את האינטרס.

תראה איזה יופי,

תראה איזה חלות יש להם לעבודה זרה,

תראה איך הם משתחווים לשמש ולירח,

תראה איזה כנסיות יש להם, מלא זהב,

והבן אדם,

מי נידחת?

ובסוף, והשתחווית להם.

נכשלים בדבר קל של התפעלות.

אסור להיכנס לכנסייה.

אסור.

אסור להסתכל אפילו. אל תפנו אל האלילים.

אל תפנו, כי אם תפנו,

וואי, וואי, וואי, זהו, בדבר קל, בנידחתא.

אז זאת אומרת, מזהירה אותנו התורה, תיזהר.

יש דברים שנראים לך קלים, כלום, מה, אני רק איזה, התפעלתי מהיופי, מה זה,

את הארכיטקטורה, איזה יופי, איך הם עושים וזה,

ואתה יכול בנידחתא.

לכן מזהירה התורה.

והגוף שלנו,

בלי התפעלויות יותר מדי מזה,

רק מרוחניות ולעשות את רצון הבורא, עד שהגוף יהיה כמו שכל,

ששניהם יאמרו ביחד,

אין עוד מי לבדו.

טאן טרום, טאן טאן.

רבי חנניהו בן אגשיהו אומר,

ושם קל שמרוז הקודשוי.

לפי כוח,

הרבו על העם טרום ובשרוד שנה אמרו לנו על העם סלימאן וביחדים טרום יהיה אדיר.