עתיקא קשה מחדתא | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אמן.

ויעתר יצחק לאדוני לנוכח אשתו כי עקרה היא,

ויעתר לו אדוני.

המדרש אומר אינו דומה תפילת צדיק בן צדיק

לצדיק בן רשע.

אברהם אבינו עליו השלום היה צדיק

בן רשע.

אבא שלו זה יתר.

יצחק אבינו עליו השלום היה צדיק בן צדיק.

אבא שלו זה היה אברהם.

מעולם לא הבנתי.

הלוא הדעת נוטה להיפוך.

זאת אומרת, מה יהיה עדיף?

לכאורה יהיה עדיף צדיק

בן רשע.

כי אם מרשע יצא צדיק,

זו עבודה יותר קשה מצדיק שבא מבית של צדיק.

מי עבד יותר קשה?

הרי כתוב במקום שבעלי תשובה עומדים,

אין צדיק אם גמורים יכולים לעמוד.

אז למה מקובלת תפילתו של צדיק בן צדיק שלא היה לו כל כך הרבה עבודה לעומת צדיק בן רשע שהפך את עצמו מבית של רשע להיות צדיק?

לכאורה היה צריך להיות הפוך.

למה מתקבלת תפילתו של צדיק בן צדיק

יותר מצדיק בן רשע?

ובפרט שאמרו בסנהדרין ל״ט יבוא מי שדר בין שני רשעים

ולא למד ממעשיהם

להיפרע מהדר בין שני צדיקים

ולא למד ממעשיהם.

כתוב, יבוא מי שדר בין שני רשעים.

זה עובדיה הנביא

שהוא דר בין שני רשעים.

הוא היה בזמן אחאב ואיזבל.

הוא דר בין שני רשעים

ולא למד ממעשיהם.

הם היו הורגים

את כל הנביאים, כל מי שלא שר למשמעתם והכול, הרגו אותו.

והוא לא למד ממעשיהם. ועוד הוא חביא מאה נביאים,

חמישים במערה ועוד חמישים במערה.

אז יבוא זה,

יבוא.

מי שדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם

וייפרע

ממי?

ממי שדר בין שני צדיקים

ולא למד ממעשיהם.

מי זה? עשו.

עשו דר בין שני צדיקים.

אבא ואימא שלו צדיקים, יצחק ורבקה.

והוא לא למד ממעשיהם.

זאת אומרת, נשאר רשע.

לא למד ממעשיהם. אז יבוא מי שדר בין שני רשעים

ולא למד ממעשיהם.

וייפרע ממי

שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם. אז מה אני שומע? מי יותר עדיף?

זה שדר בין הרשעים

ויצא צדיק ולא למד ממעשיהם.

אז זו מעלה גדולה.

ולכן הוא יכול להיפרע.

לכן הוא מתנבא על אדום,

הוא אדומי בעצמו,

עובדיה הנביא.

אז איך זה מסתדר עם מה שכתוב במדרש שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע,

כאילו שצדיק בן צדיק תפילתו מקובלת יותר.

אבל יש בזה עניין נפלא מאוד,

ככל שמעמיקים את דבריהם של חכמים זיכרונם רכה.

העניין,

כך נאמר,

וזכרתי את בריתי יצחק

ואף את בריתי אברהם אזכור.

מי קודם למי אברהם?

אז למה אברהם בסוף?

למה וזכרתי את בריתי יצחק ואף

את בריתי אברהם אזכור?

אמרו זיכרונם לברכה,

כל אחד בפני עצמו.

הוא לא אומר, וזכרתי את בריתי אברהם יצחק ויעקב, או יצחק אברהם יעקב,

הוא אומר כל אחד בנפרד, וזכרתי את בריתי

יצחק.

ואף את בריתי אברהם אזכור. למה כל אחד בפני עצמו?

לומר לך שהם שקולים.

לומר לך שהם שקולים.

ואם כן,

מי שמזכירים אותו בסוף,

האחרון גדול.

למה?

ידוע מה שאמרו חכמים ביום הכ״ט.

עתיקת קשיא מחדדת.

דבר ישן

הוא יותר קשה לאדם

מאשר חדש.

שלוימה.

כשיש דבר חדש ללמוד,

אז יש יותר חשק, יותר רצון, מתעמקים, לומדים. זה דבר חדש, עוד לא יודע את הדבר.

דבר ישן,

נחזור על משניות שאני כבר למדתי בעל פה ואני יודע,

וללמוד עוד פעם את העווני זה קשה.

זאת אומרת,

תמיד החדש יותר קל והישן יותר קשה.

לחזור על חומר ישן, זה כבר למדנו, עברנו.

בואו נתקדם.

אז לכן אמרו חכמים, עתיקת קשיא מחדדת.

דבר ישן הוא קשה יותר מחדש.

מה טעם הדבר?

כי דבר חדש,

האדם יודע שהוא לא יודע.

והוא מעמיק לדעת, לדעת את הדבר החדש על בוריו.

אבל בדבר ישן הוא חושב שהוא יודע.

חושב שהוא יודע.

הוא באמת אינו יודע.

בהעמקה,

כבר מה שהעמיק אולי פעם, כבר נשכח ממנו.

ולכן מי שמעמיק

בעתיקה משובח יותר.

למה? זה מראה שבאמת הוא מבקש את האמת, את התורה, לא מה שמתאים לו, מה שהוא נהנה, מה שמעניין אותו.

הוא חוזר על התורה בשביל לדעת כל דבר על בוריו.

והשכחה מצויה.

ואתה חושב שאתה יודע ואתה זוכר, ואתה לא זוכר ואתה לא יודע.

ולכן מי שחוזר על הישן, זה מראה שבאמת רצונו

לעשות את השם באמת ולדעת כל דבר על בוריו.

לכן המעמיק בדברים הישנים של אמאן

זה משובח יותר.

עכשיו,

נבין

אברהם אבינו

הוא היה צדיק בן רשע.

אז אנחנו היינו מתפעלים

שאם יצא מרשע כזה טרח, מוכר עבודה זרה וכולי,

יוצא כזה בן שכל העולם קיים בזכותו,

אין מעלה יותר גדולה מזו.

אבל לפי מה שאנחנו אומרים,

זה לא כמו יצחק.

למה?

אברהם אבינו מצא עולם, כולם טועים

ועובדים פסל.

כולם עובדים את ביביג'אן.

ולא מתכוונים בבוקר שלא עשני עבד.

לא מתכוונים ברצינות, לכן הופכים להיות עבדים.

אם היו מתכוונים שלא עשני עבד ויודעים את המשמעות,

לא היו שומעים נביביג'אן.

אבל אברהם אבינו מצא עולם,

כולם טועים ועובדים פסל.

והבין

שהם טועים.

והתחיל לחפש את האמת,

והעמיק הרבה ומצא אותה.

אז זה בשבילו נקרא חדש.

למה?

כי הוא לא ידע, גם הוא לא ידע.

גם הוא היה עובד עבודה זרה בהתחלה בבית אביו. הוא לא ידע, זה מה שאבא שלו לימד אותו והאכיל אותו, כמו שאומרים.

עד שהוא מצא בעצמו.

ואז הוא בדק ובחן ועיין ודקדק והגיע למסקנה.

אז זה נקרא שמה?

זה היה חדש בשבילו.

אז כל דבר חדש, מתעניינים ומתעמקים ומרירים וכולי.

אבל יצחק אבינו עליו השלום היה צדיק, בן צדיק.

אצלו כבר הדרך הייתה סלולה מאבא שלו, אברהם.

הוא גדל לתוך האמונה,

לתוך האמת.

הוא כבר ראה את אורחות אביו.

לא היו לו ניסיונות קשים, כאילו, הוא לא צריך היה לברר,

לא היה צריך שום דבר.

הכל היה מוכן.

ולכן אצלו,

לבדוק את כל מה שאבא שלו הגיע למסקנה מצד עצמו על ידי בחינה ועיון,

זה כבר ישן.

מה, אני צריך לבדוק אם אבא שלי צודק והכל נכון והדת נכונה

לכל מה שהוא עושה?

בכל זאת

הוא העמיק.

בכל זאת

הוא העמיק ובדק ובחן הכל, לא מצד ספק,

בשביל שיהיה לו ברור,

ברור אמיתי. לא רק

שיהיה לו אמונה, אלא ידיעה.

והוא למד את הכל וחיפש את האמת בעצמו,

ולכאורה הוא לא היה צריך לעשות זאת, כי הכל היה סלול. הוא לא מצא משהו חדש, אבא שלו לא גילה.

אבל הוא רצה לייסד את יסודות הדת

כמו איש חדש שלא ידע מעולם,

והוא מוצא מעצמו.

כי אז מתקיים יותר, קודם כל, כל מה שמוחזק אצלו.

לכן אתם רואים דתיים וחרדים שאין להם את היסודות של אמונה.

פתאום מתערער להם משהו, הם רואים איזה קשקוש,

שאלה של מישהו, מתבלבלים, לא יודעים מה לענות,

וחלק פורקים עוד.

אין להם את היסודות.

הם לא ביררו לעצמם.

הם גדלו באווירה כזאת שכולם יודעים כאילו זה האמת.

בא מישהו ומערער להם, לא יודעים כלום.

הם לא ביררו לעצמם, הם לא יודעים.

אז לכן, מי שמברר את האמת, היא מתקיימת אצלו, אדם כזה יכול למסור נפשו על האמת, כי ברור לו,

ברור לו מהי האמת.

וגם דעתו מתרחבת יותר,

וכמובן שאחד שיודע שהוא עומד על יסודות מוצקים,

אז הוא מאושר יותר.

אין לו בית ספק להיכנס לאיזה,

אולי לא, בפרט כשמגיעים ניסיונות,

אז מתחיל יצריך להגיד, מי אמר לך שאתה עושה נכון? מי אמר לך שזה עד כדי כך? מאיפה אתה יודע?

אמרו לך, אולי הגזימו בכוונה לשמור עליך שאם תעשה ככה, אז לפחות יהיה ככה.

מתחילים לו החשבונות.

אבל אם הוא יודע שזו האמת לאמיתה,

אין שום ספק על המקום, הוא עושה הכול.

וממילא היה לו מדרגה

ליצחק אבינו מה שלא הייתה לאברהם.

הייתה לו מדרגה יותר משל אברהם.

למה?

כי אברהם אמרנו, הוא התעסק מחדש,

דבר שהוא לא ידע.

זה יותר קל.

אבל אמרנו שעתיקתא קשיא מחדדתא.

נתעסק בישן שכבר ברור לי וידוע לי וקיבלתי מאבותיי והכול ברור.

להתחיל לחפור עכשיו על דבר לכאורה מיותר, זה ברור.

זה יותר?

לאברהם לא הייתה האפשרות הזאת.

כי אברהם גילה את הכול מחדש.

אבל יצחק, כשהיה אצלו זה ישן,

כי כבר אצלו זה היה ידוע,

לחפור בתוך זה עכשיו ולברר את הכול ולהגיע לזה בהכרה אישית,

זה מעמל יותר גדול וזה מעלה יותר גדולה.

מטעם זה הוא חידש את הדרך

ולא היה יכול לעשות

מעתיקה חדש, אברהם אבינו.

כי אין לו עתיקה, לא היה לו דרך כזאת.

אבל יצחק אבינו,

עליו השלום,

היה לו את היכולת להשיג את המדרגה הזאת,

ובאמת עם אברהם אבינו

הוא היה בדור ישן גם כן, שידעו את האמת.

אז ודאי שגם הוא היה עושה מה שעשה יצחק, לחפש את האמת בעצמו ולהכיר אותה.

ודאי שהיה עושה ככה, אבל לא הייתה לו את המציאות הזאת.

לכן,

צדיק בן צדיק

זה יותר מצדיק בן רשע.

כי הצדיק בן רשע הוא חידש דרך, הוא הבין שהדרך של האבא טועה,

אז הוא חידש דרך, זה היה חדש.

חדש למצוא זה יותר קל.

ההתעניינות יותר גדולה כמו כולם.

אבל דבר שאתה צדיק בן צדיק, ולמרות זאת אתה מגיע לזה בהשגות שלך מבדיקה ובחינה ועיון,

אז זה מעלה יותר גדולה.

אז לכן,

התפילה של צדיק בן צדיק אינה דומה לתפילת צדיק בן רשע, למרות שבהווה אמנה היינו אומרים,

אהה,

צדיק בן רשע הוא יותר גדול,

מה חוכמה צדיק בן צדיק.

עוד דבר נאמר בזה?

שזה עניין ניסיון לצדיקים

כדי שיהיה להם מקום להתנוסס.

והאלוהים ניסה את אברהם, רומם אותו, הרים אותו, כמו נס, להתנוסס.

כדי שיוציאו מכוח אל הפועל את הטוב העליוני.

לכל אדם

יש פוטנציאל, יש כוח פנימי.

צריך להוציא אותו לפועל.

בזה הם באים ומוציאים

מן הכוח אל הפועל את הטוב העליוני,

ואם כן,

מישהו בטבע שלו בעל מידות רעות

ועל ידי רוב עמל,

הוא יכול לשנות את טבעו,

ויגיע למדרגה גדולה מאוד.

למה?

כי הוא יודע שהמידות שלו רעות והוא צריך לתקן.

אז יש לו מקום להתלמד.

ברור לו שהוא צריך להתלמד.

וכיוון שהוא עמל באמת,

עמל גדול, הוא יוציא את כל הטוב שיש בו מהכוח

אל הפועל.

ואז

הוא נעשה מאושר גדול. אתה יודע מי אני הייתי? אתה יודע מה אני הייתי עושה? אתה יודע מה זה? אתה יודע איך אני היום? זה מה?

שמיים בארץ.

המאושר, הוא יודע מי הוא היה, הוא יודע מי הוא היום.

אבל מי שבטבע שלו הוא בעל מידות טובות,

אין לו מקום כאילו להתלמד,

לכבוש את מידותיו כמו הראשון.

כי הוא בקל כובש את יצרו, הוא בקל כובש את יצרו.

והנה אם איש כזה

ישיג את המדרגה של הראשון שהיה לו מידות פחותות והוא עמל עליהן עד שהגיע לטובות,

אם הוא ישיג את המדרגה של הראשון

שעמל על המידות הגרועות

והגיע למדרגה גדולה

ולא היה לו מה להתלמד, כי הוא אורחות חיים, הוא אורחות צדיקים,

ואף על פי כן הגיע למדרגה של הראשון,

אז זו מעלה יותר גדולה.

נמצא לפי זה יצחק אבינו עליו השלום שהיה בן צדיק והיה לו מידות טובות,

כמו הטבע של אבא שלו.

אף על פי כן הגיע לאושר של אברהם אבינו עליו השלום,

מכוח עבודתו הוא,

וזו מדרגה גדולה יותר.

הגמרא מספרת

שגזרו תענית, לא ירדו גשמים,

והעילו את כולם לטבע, ככה היו עושים.

עולה אדם לטבע,

מתפלל מבקש,

לא יורדים גשמים, עולה מישהו אחר, זאת אומרת הם רוצים להוריד מיד.

הם לא מחכים, מתפללים, טוב נבוא מחר, מקווים שיהיה,

עולה?

לא היה, עולה עוד אחד.

העלו את רבי אליעזר הגדול להתפלל,

רבי אליעזר הגדול, ריבו של רבי עקיבא,

עולה להתפלל.

שום דבר.

אמרו לרבי עקיבא, תלמיד,

שיעלה להתפלל,

עלה?

אבינו מלכנו,

ירדו גשמים.

ירדו גשמים.

כולם היו טמאים,

מה,

התלמיד יותר גדול מריבו?

אתם יודעים מי זה רבי אליעזר הגדול? מה כתוב עליו בגמרא?

אז הוא אומר, הוא אמר, אני לא הייתי כמלקק,

כחלב המלקק מתוך הים ביחס לריבו. ככה אמר רבי אליעזר הגדול, שהקיף את כל התורה, כן?

שמשה רבנו התפעל.

מה הוא עושה שם עם הקוץ שם? הקדוש ברוך הוא מסדר שם את הקוץ,

קוצו של יוד.

הוא אומר, עתיד לבוא תלמיד בשם

עקיבא בן יוסף,

שידרוש תלי-תלים של הלכות על קוצו של יוד.

בקיצור,

אז מה אומרת הגמרא?

לא שזה גדול מזה,

אלא זה מעביר על מידותיו,

וזה לא מעביר על מידותיו.

מי שמעביר על מידותיו,

אז הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה, מעביר על מידותיו. היה צריך להיות מידת הדין, שלא ירד גשמים.

אבל בגלל שעלה האדם שהוא מעביר על מידותיו, השם משנה מידה כנגד מידה, גם הוא מעביר על מידותיו.

ורבי אליעזר לא מעביר על מידותיו.

עוד יותר גרוע אמרו.

מה הפירוש?

רבי אליעזר הגדול כזה,

אדם גדול, תנא קדוש והכול,

הוא לא מעביר על מידותיו מה שנדרש כל אחד מאיתנו לעשות.

אז אם הוא לא מעביר על מידותיו, אז מי יעביר על מידותיו?

ורבי עקיבא מעביר על מידותיו?

אז מסבירים ככה.

לא שרבי אליעזר לא מעביר על מידותיו.

הוא מעביר על מידותיו.

אבל הוא לא מעביר על מידותיו.

מה הפירוט?

הוא נולד בביתו,

הוא נולד עם מידות טובו,

הוא לא נלחם בשביל להעביר על מידותיו. זה אצלו טבע שני, כמו שאומרים. הוא כמו יצחק גדל אצל אברהם,

אז הוא לא צריך לעבוד על זה, הוא לא צריך לעבוד על זה.

אבל עקיבא,

רבי עקיבא, בהתחלה היה עקיבא,

ועקיבא מה היה אומר?

מי ייתן לי תלמיד חכם, מה נשכנו נשיכת חמור?

והוא עבד על מידותיו,

עד שהפך אותם,

ואמר את השם אלוקיך טירה לרבות תלמידי החכמים.

הוא הגיע להיפוך הגמור בצד השני לגמרי.

והיו לו מידות טרומיות,

מספרת הגמרא על המספר מעשים,

זה לא מקום הזמן והשואה, אבל בקיצור הוא היה מעביר על מידותיו בפועל.

הוא נלחם בשביל לשנות מן הקצה אל הקצה.

לכן תפילתו נשמעה.

אבל עכשיו תצא לנו קושייה על מה שלמדנו עכשיו.

אם כן,

אז

תפילת צדיק בן צדיק אינה דומה לתפילת צדיק

בן רשע.

עקיבא שהיה בין גרים,

אז לכאורה התפילה שלו צריכה להיות פחות

ממה שצדיק בן צדיק.

אז איך זה עובד עכשיו?

זה כאילו סותר למה שאמרנו, נכון, דניאל? מה יהיה?

לא, זה לא סותר.

למה זה לא סותר?

כי איך אדם יכול לשנות את המידות שלו עוד פעם אם הן כבר טובות?

אי אפשר לשנות, זה לא כמו בלימוד.

זה לא בלהכיר את האמת ואת יסודות הדת, לברר אותם ולחקור. אין פה מה לחקור.

אם אני אדם עם לב טוב,

מה יש לי לחקור?

בשביל שהלב שלי יהיה טוב בזכות עצמי.

הוא כבר טוב, איך אני אעשה? מה, אני צריך לרדת להיות רשע ולחזור להיות טוב?

זה לא אי תוכן.

אבל בלימוד

אתה תמיד יכול לחפור מה שלמדו קודמים ולחקור.

כל הראשונים, כל האחרונים, כולם עושים אותו דבר.

הולכים לגמרא ומתחילים מחדש ודנים מהכל ורואים את הסברות לכאן ולכאן עד שמגיעים למסקנה.

אז זאת אומרת, פה לא היה מקום.

לכן אמרו, פה רבי אליעזר לא מעביר על מידותיו. אצלו זה האופי שלו, זה הטבע שלו, זהו ככה.

אז הוא לא שבר שום מידה בשביל שהקדוש ברוך הוא ישבור את מידת הדין.

וצריך פה מידה כנגד מידה.

אז לכן העמידו את רבי עקיבא,

והוא שאמר כן,

אז זכה שישמעו דבריו וירדו גשמים.

אז אם כן, אנחנו רואים

שיש עניין לחזור גם על הדברים הישנים ולא להסתפק.

זה למדתי כבר.

ולמדנו ברבנו בחייה שאומר שבגיל 30-40, תלוי כל אחד לפי מה שהוא,

צריך אדם לשכוח את כל מה שלמד מקטנות ולהתחיל ללמוד מחדש.

למה?

כי מה שלמד כשהוא היה קטן יותר זה היה עם דעת של קטן.

ואז נשתרשו לו כל מיני דימויים וציורים והבנות של ילדים.

והוא גדל איתם.

ואם פעם הוא היה מצייר את האלוקים כאילו כזה זקן, עם זקן לבן, מיושב על כיסא מלכות וזה, כל מיני דמיונות.

יכול להיות שזה עוד שאבא נמצא אצלו, כמובן שהוא מבין שזה כבר לא, אבל

עדיין יש לו כל מיני הבנות מילדות,

מסיפורים שהוא שמע, והוא קיבל אותם ולא בחן אותם ולא בדק

ולא כלום.

אז הוא אומר שצריך אדם לשחזר מחדש.

ריקול, ריקול, יס.

ולהחזיר את הדברים וללמוד אותם מחדש. אז זה שוב פעם על אותו בסיס שקשה.

העתיקתא קשיא מחדדתא.

אבל פה המבחן של הבן אדם, האם הוא מבקש אמת

או מחפש להתקדם, יעני, להתקדם. העיקר שיגידו שאני למדתי ויודע, כן, עברתי על מסכת זה וזה וזה.

בתכלס מה שלך ביד,

אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

לא עם סיפורים, כן, למדתי פעם, היה, כן, הנה, כל החבר'ה למדנו והכל.

צריך שיהיה בידו.

רבי חנניהו ברגע שאומר, עושה, גז'ור, וזה, כל זה.

שנה אמור על הנוער.