משיג גבול חבירו שנענש בידי הסבא משפולי - פרשת משפטים | הרב אמנון יצחק שליט"א

"פרשת משפטים" יש עניינים של גזל ודברים מן הסוג הזה, מהסוג הזה, והסבא קדישא משפולין היה מליץ נחמה בכל ישראל גם לפחותים. אבל מ"השגת גבול" היה מקפיד עד הקצה האחרון, והיה נוקם ממנו ומענישו כל מה שאפשר, עד שחוזר למוטב ומקבל עליו את הדין כפסק הסבא קדישא כדת וכדין. אז בואו נראה "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א)
פעם אחת בכפר אחד שהיה שייך לאדון הגראף שקראו השר דדיס וולוו, {משהו כמו שהיה דומה לוולוו} היה גר שמה כמה שנים יהודי הנקרא עזריאל בריסקר, והיה מחזיק ריחיים של מים, שמהם היה מתפרנס בכבוד בניו וחתניו, והגם שהאיש עזריאל היה איש כפרי ובעל הבית פשוט, היה איש טוב ונותן צדקה וגם מצוות הכנסת אורחים, לא רחוק מהכפר הזה היה גם כן כפר ששייך לגראף הנ"ל, ושם גר כמה שנים יהודי אחר בשם יעקב רייף, שהיה מחזיק שם גם כן אחוזה של אדון, ושני השכנים חיו בשלום יחד כמה שנים.
היהודים הגרים מסביב לכפרים הלכו להתפלל ביום שבת קודש בביתו של עזריאל בריסקר שייחד חדר לתפילה עם ארון קודש. ועשה לו שם על המים אוהל אצל הריחיים של המים בצריף מרוצף, ובתוכו מקווה מים כדת וכדין כשר לטבילה כולו עשוי קרשים, בימי הקיץ טובלים שם איך שיהיה. והנה בין השנים התפרדה החבילה בין עזריאל ובין יעקב רייף לרגל השידוכים כי יעקב רצה לתת את בתו לבן של עזריאל והלה לא הסכים כי משפחתו יותר חשובה מהמשפחה של יעקב, וגם כן יעקב לא היה מתנהג ביהדות בתמימות כראוי, והיה חושב את עצמו מן המשכילים להרע ולא להיטיב, לכן מיאן עזריאל להתחתן עמו.
מזה היה רוגז בין שניהם עד שהחליט יעקב להתנקם מעזריאל, ורצה להשכיר את הריחיים מן האדון אף על פי שלא הסכים על זה קודם. זאת אומרת האדון היה רגיל להשכיר לעזריאל בריסקר, ויעקב מקינאה וצרות עין, על מה שלא לחתן את בנו עם בתו, החליט שהוא יינשל את עזריאל, למרות שהאדון לא הסכים קודם למכור לו, אבל יעקב היה לו לשון הרע,
והלשין על עזריאל אצל האדון לאמור: "שהוא גונב הרבה וגורם הרבה קלקולים לירחיים", וגם הבטיח לו הוספה גדולה לשלם לו פי שניים ממה שמגיע לו לעזריאל.
כל כן התפתה לו האדון והזכיר את הירחיים ליעקב, ונתן לו חוזה כנהוג,
ואחר כך שלח אגרת הודעת כתב לעזריאל: "שיעקור את דירתו בגמר שנה משם יען כי השכיר את הרחיים למישהו אחר בביתו".
ויהי כשמוע עזריאל זאת היתה יללה גדולה בביתו, כי היה זמן קצר בערך חודשיים לא יותר, ועסק כזה אין להשיג בנקל, וניסה עזריאל ללכת בעצמו אל האדון הגדול לבקש על עצמו ולא נתנו לו רשות להיכנס,
רק אמרו: "לך אל מנהל החשבונות שהוא מנהל את הכל",
אבל לא הועיל בבכייתו לפניו בדמעות שליש,
והמנהל אמר: "אין מה לעשות! כבר נגמר המעשה, כיוון שהאדון כבר חתם והסכים עם ... יעקב ואדונים כאלה לא מתחלפים".
אבל נתן לו עצה: "לך אצל יעקב השכן שלך, אולי הוא יכול להסכים להתחרט ולעזוב את העסק. בעבור שאתה תפסיד 300 רובל כסף שהוא נתן בשביל להסיר אותך, ואז ישתדל עבורו האדון להבא לעסק שלו ויתן גם כן איזושהי הוספה".
הגם שעזריאל הבין שיעקב שונא אותו ונהיה שונא גדול ואכזר, חשב ללכת ולהתחנן לפניו, אולי ירחם ויחזיר לו את החוזה והוא מוכן להפסיד את 300 רובל כסף. הלך הוא ואשתו אל בית יעקב, התחננו שם בדמעות על שקיפח את פרנסתם אך לא הועיל לו כלום, כי יעקב ואשתו פייגה הסגירו עצמם בחדר לפנים בחדר ולא אבו לשמוע את בכייתם.
ויאמר עזריאל אל אשתו: "אם אטם את אוזנו לשמוע את בכייתנו - מוטב לנו לבכות ולהתחנן לפני זה ש"שומע קול בכיית עמו ישראל ברחמים" כי "שערי דמעות לא ננעלו", והוא בודאי ירחם עלינו ויושיענו!",
וילכו לביתם בפחי נפש. אבל החליט עזריאל לנסוע לשפולין אצל הסבא קדישא ולשפוך לפניו את מרורי נפשו. ויסעו עזריאל ואשתו לעיר שפולין קודם חג השבועות, והיו מוכרחים להישאר שם בחג השבועות, כי לא היה אפשרות לדבר עם הסבא קדישא קודם חג הזה כיוון שהעניין ארוך, והגם שמסר עזריאל מכתב תלונה על קיפוח פרנסתו, אבל הסבא קדישא לא שאל כלל אודות זה העניין ולא ענה לו כלום,
רק אמר: "תישארו כאן עד חג השבועות ואחרי החג נדבר על זה".
שתק עזריאל בעוגמת נפש ובדאגה גדולה, ובלי שחוק ושמחת יום טוב, התפלל בדמעות שליש כמו יום הכיפורים ממש הוא ואשתו עמו שעזבו את ילדיהם בביתם לבדם. באמצע הסעודה של חג השבועות, כאשר חילקו החסידים יין, נתנו גם לעזריאל, כאשר שתה "לחיים" לא יכול להתאפק וזלגו עיניו דמעות ולא יכל לדבר כלל,
ויצעק עליו הסבא קדישא וכך אמר לו: "שוטה! למה אתה בוכה? הרי חג השבועות היום, ולמה באת אלי להעציב אותי ביום הקדוש הזה שנקרא "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא) באת להשבית לי את השמחה של החתונה? ולמה לא שברת את ידיך ואת רגליך קודם שהגעת לפה להציב את רגליך על מפתן ביתי?!"
החסידים ידעו את דרכו בקודש של הסבא קדישא משפולין, כי מי שביקש להושיעו ולהצילו מצרה - היה דרכו לבזותו או לקללו ועל ידי זה המתיק את הדינים מן האיש. אבל זה עזריאל לא ידע מזה מאומה, כאשר שמע עזריאל דברים קשים כגידים יוצאים מסבא קדישא, נבהל מאוד! וכמעט נתעלף,
ואז התחיל הסבא קדישא להרגיע אותו ודיבר אליו רכות, ואמר לו: "אתה זוכר לפני שש שנים דפק בפתח ביתך עני באמצע ליל החורף, ואתה פתחת לו וראית שהוא עני גדול, והיה מקורר וריחמת עליו תכף ומיד, ועשית לו מים חמים לשתות והחיית אותו, ויום למחרת
אמר העני הזה: "שיגמול לך טובה בזה שיבדוק לך מזוזות",
ומצא על שני הפתחים שלא היו בכלל מזוזות! רק נייר ריק,
ואמרת: "בודאי הגוי הידוע לך גנב אותם!" - ?
ענה עזריאל: "נכון הדבר, אני זוכר זאת",
אמר לו הסבא קדישא: "אני הייתי העני הזה, ועתה אל תירא כי בלי ספק השם יתברך יעזור ויתהפך הכל לטובה!".
ציווה עליו לשתות מן היין "לחיים",
ואמר לו: "הנה עוד שמך עזריאל בן דבורה, ובזכות הכנסת אורחים יתקיים בך "ייקר אחסנתא" ותחשב בין החביבים, ואתה תהיה בקביעות על כנך, במקור הכנסתך, בל יוכל כל איש להזיז אותך ממקום מגוריך".
תכף נהפך האיש עזריאל לאיש אחר והלך בלב שמח לאשתו עד גמר חג השבועות. לאחר החג סיפר עזריאל לפני הסבא קדישא את כל המאורע עם יעקב השכן, בכו לפניו ואשתו,
הסבא קדישא לקח חתיכת נייר וכתב לפניו את הדברים הבאים האלה: "אתה יעקב, שמעתי עליך שאתה רוצה להשיג את גבול שכנך עזריאל, על כן אני מזהירך שלא לעשות כן, אם יש לך איזו תביעה עליו תלך עמו לדין תורה, ובאם לא תשמע לדבריי – תתחרט!, "ואין עונשין אלא אם מזהירים תחילה", ואם תאבה ותשמע – תתברך!, לייבוש משפולי". זה הצייטל'ה,
ויאמר הסבא קדישא לישראל: "כאשר תבוא לביתך תכף תלך לשכנך יעקב, תמסור לו את הפתקה הזאת ותאמר לו "שהיית אצלי ואני הבטחתיך שתישאר על מקומך", והיה, אם ישמע לדבריי - הרי טוב, ואם לא - תשכור לך במקומך או בכפר הסמוך איזה דירה, תעקור את דירתך מן הירחיים על זמן קצר, כי בקרוב הוא יבקש אותך להחזיר את החוזה של הריחיים, והוא ילך משם בפחי נפש!".
ויסעו עזריאל ואשתו לביתם, ויעשו כאשר אמר הסבא קדישא, אבל זה האיש יעקב לא שת לבו לדברי עזריאל, זרק בפניו את הפתקה של הסבא קדישא וצחק,
אמר בדרך עזות: "הרבי הזה שהיית אצלו הוא מושל בעירו, אבל בכפר הזה הגראף הוא המושל".
וילך עזריאלי לביתו בפחי נפש, שכר לו דירה בכפר הסמוך וכשהגיע היום המוגבל לצאת מן הדירה, עקר עזריאל את דירתו מן הריחיים אל הכפר וגר שם, ויעקב בא תחתיו אל הרחיים וגר בקומה השניה של הבית. לא ארכו ימים, ונצרכה פייגה אשת יעקב ללכת לטבילה אצל בית האוהל עם המקווה, על המים ... עזריאל, ולא רצתה לנסוע לעיר, והלכה לטבול במקווה הזה יען כי בקיץ היה דרכם לטבול שם הנשים השכנים. כאשר הלכה פייגה לטבילה לקחה את בתה הגדולה לשומרת, והאם נכנסה בפנים לטבול, והבת ישבה לה במפתן הבית תחת העצים שהיו שם ועשתה כדרכה תמיד.
אבל עתה קרה מקרה נורא ואיום! כשירדה לטבול נשברו מתחת לרגליה קרשים, והנסרים, והרצפה, ונפלה לעומק המים, ולא הספיקה לצעוק, רק צעקה אחת ונתעלפה, ולא ידעה מה שקרה אתה מאז. ובתה אשר ישבה על המפתן לא ידעה בכלל מה שקרה לאמא שלה, ולא שמעה כלום מפני הרעש של המים, והנה במקום האשה פייגה, יצאה מן המים אשה אחרת שהיא מן השדים, שמשכנם במים ובנהרות, וביותר הם נמצאים אצל בית הריחיים, וזאת השדה שיצאה מן המים, היתה בדיוק באותה קומה וצורה של פייגה אשתו של יעקב.
והבת של פייגה תמיד מביטה וראתה שאמא שלה כבר עלתה מן המים התלבשה ויצאה, והולכת הביתה בלי אומר דברים, הבת הלכה אחריה ויבואו אל בית יעקב בעלה, והבת היתה תמה לא יודעת מה קרה, לא יודעת מה קרה לאמא שלה, ויצאה החוצה לטייל ויעקב גם כן לא היה בבית, והיה טרוד במלאכת הריחיים, ורק הילדים הקטנים היו שם בבית וחשבו שזאת היא אימם, אבל כאשר סובבו אותה הילדים, כדרכם תמיד לבקש אוכל, לא ענתה להם כלום, רק הרחיקה אותם מפניה בדחיפות, והלכה השדה אל המטבח את הקדרות והתבשילים שהיו מוכנים לסעודת הלילה, והתחילה לאכול מן הקדרות,
אז באו הילדים בוכים! מבקשים: "אוכל!",
לא עונה להם, רק דחפה אותם מפניה, התחילו לבכות ולצעוק. הבת הגדולה שמעה את קול בכייתם, רצה הביתה ונבהלה מהמראה המוזר, דברים מוזרים, האמא עומדת ליד התנור, ליד הצ'ולנט ואוכלת, פניה מעוטפים, ואוכלת מן הקדרות בלי הפסק, שלא כדרך בני אדם כמו בהמות.
אך קראה הבת: "אמא! אמא מה לך? שבי במקומך אני אגיש לך את האוכל כמו בני אדם, הלו זו הסעודה של כולנו!"
אבל היא עושה בשלה ולא שומעת בדברי הבת כלל, ותיגש אליה לקחת את המעטפה מעל פניה ולהביט בה - דחפה אותה לארץ ותיפול ותצעק צעקה גדולה, וכל הילדים צועקים ובוכים אתה ביחד, עד שאחד מהם רץ להזעיק את אבא,
-    "אבא! אבא בא מהר בא מהר!"
וירץ אל הילד וישאל אותו: "מה קרה?"
והילד עונה: "אמא הכתה את כולנו! ואכלה את כל סעודת הלילה!"
וירוץ יעקב את תוך הבית נבהל ממראה עיניו בראותו את הילדים בוכים,
וגם בתו הגדולה שוכבת על הארץ וצועקת: "ראשי ראשי!"
וביותר השתומם בראותו את אשתו עומדת מעטפת אצל קדרה שהריקה אותה מן האוכל, ולא ידע מה לעשות,
וצעק: "פייגל'ה! פייגל'ה, מה לך, מה עשית?"
ורואה את בתו שוכבת על הארץ וצועקת: "ראשי ראשי!"
רץ הרים אותה, חבש את ראשה במים קרים, שוב חזר אל אשתו,
ניסה לדבר עמה: "אשתי פייגל'ה! מה לך?"
ניסה לקחת את המעטפה מעל ראשה ולהביט בפניה - דחפה אותו דחיפה חזקה ונפל גם הוא ארצה, ונבהל מאוד, תכף עמד על רגליו ולא ידע מה לעשות, ויגש עוד פעם, תפס אותה, לחבק אותה, ובלשון רכה ותחנונים,
אמר לה: "מה לך?"
ואז התפרץ מפיה שחוק איום ונורא, משונה מאוד כמו בהמה וחיה גסה, ונבהלו כולם מהקול האיום, יצאה מן הפרוזדור עלתה לעליה של הבית, שם היה תבן וחציר ושכבה על החציר. ויהי כאשר התיישבה דעתו של יעקב עליו וגם של בתו, החליטו לעלות אחריה לעליה, לקחו פנס המאיר וראו אותה שוכבת על החציר מעוטפת כבראשונה, התחילו לגשת אליה ולהביט בפניה, ויבקשו איתה שתרד עימהם,
-    "בואי! תשכבי במיטתך",
אבל כשהגיעו אצלה תכף ישבה, חטפה את הפנס מהיד של יעקב, וזרקה אותו מן העליה למטה, ושוב פעם פרץ מפיה צחוק נורא, קול משונה כבראשונה של בהמה וחיה גסה ונבהלו מפניה. ירדו מן העליה ועזבו אותה שם,
אז אמר יעקב לבתו: "אין זה כי אמא נבהלה במקוה באוהל הטבילה ונטרפה דעתה והשתגעה!".
אמר לה: "חכי עד אור הבוקר, למחר נדע ונחשוב מה העצה",
הלכו לישון. בלילה נדדה שנתה, בבוקר השכם עלה יעקב אל העליה, וראה שהיא שוכבת על החציר ולא רוצה להקיצה
אמר: "אולי מהשינה תחזור אליה דעתה".
וירד בלט מן העליה, והלך להביט באוהל של המקוה, וראה את הנסרים של המקווה צפים על פני המים, לקח מקל ארוך וניסה עם המקל וראה שהכל מקולקל, כל המקוה למטה התקלקל,
אמר: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר!" (שמות ב, יד) זו הסיבה שנטרפה דעתה, שנפתח למטה רגלי הקרקע של הנסרים כשהיא ירדה למטה, ואפילו שעלה בידיה להינצל ולעלות מן המים בדרך נס - אבל נטרפה דעתה, לכן וודאי הרופאים ימצאו לה מזור למכה הזאת".
ויהי בבוקר אחרי שהקיצו הילדים וכל בני הבית, והכינו להם סעודת שחרית כדרכם בכל יום הכל מוכן, פתאום ירדה השדה מן העליה מועטפת כמו אתמול, לקחה את הלחם ואת התבשיל עם הכלים ועלתה לעליה ואכלה את הכל, והכלים הריקים זרקה מלמעלה אל הפרוזדור, ושוב שכבה על החציר לישון, ופחדו ממנה מאוד! ולא עלו אחריה פן תדחוף אותם מן העליה לארץ והיא יכולה מי שיתקרב אליה, וגם בצהריים לקחה את כל מה שמוכן לעליה ואכלה וזרקה את הכלים הריקים וחזרה לישון במקומה. עברו שלושה ימים והשדה עושה ככה בכל הסעודות, והיו מוכרחים לבשל פעמיים לכל סעודה, ונתפרסם הדבר בכפר שאשתו של יעקב התחרפנה, "פייגה השתגעה!".
ביום הרביעי אמר האב לבתו: "מה יהיה הסוף? בצרה גדולה אנחנו!",
אז הבת אומרת לו: "אבא, אולי זה מסיבה שקיפחנו פרנסה של אחרים שהיו פה, שם עזריאל וביתו וחתניו, אולי תלך אבא תיסע אליו להשיב את הריחיים לעזריאל אולי בזכות זה תתרפא אמא יקרה!", ופרצה בבכי גדול כשאומרת את הדברים האלה.
אבל האבא היה משכיל קר רוח וחוקר, ואמר לה: "אל תוסיפי מעוד לדבר שטויות כאלה! אם היה הדבר הזה בא מאליו - אז הייתי אומר שאת צודקת, אבל אני יודע בודאי שסיבת החולי שאמא מהטבילה שנבהלה והשתגעה, ומה העניין בכלל לריחיים? מקרים כאלה הרי קורים כל יום שאנשים משתגעים מסיבות שונות, אפילו שלא עשו שום השגת גבול, אז אנחנו נפסיד את פרנסתנו בגלל החשש שלך?! עכשיו אני אסע להביא דוקטור מן העיירה ונשמע מה יש בפיו".
ויעש כן ויבא את הדוקטור, ויספרו לו כל מה שקרה, וחשש תחבולות איך הוא יכול לגשת אליה ולבדוק אותה, והתעכב הדוקטור עד עת האוכל, והנה ירדה. יעקב הכין ארבעה ערלים גיבורים לתפוס אותה, אבל היא הלכה ישר אל התנור כמו כל פעם, ביקשה לקחת את הקדרה, וקפץ עליה אחד מן הגיבורים ויתפוס אותה ביד אחת, אבל היא פערה את פיה בשחוק איום עם קול משונה של בהמה וחיה גסה, תכף לקחה את הקדרה ביד השניה ושפכה עליו את התבשיל החם לפנים ושרפה לו את כל פניו. התחיל הגיבור לצעוק ותכף קפצו עליה שלושת הגיבורים, אבל היא הכתה אותה עם הקדרה של הברזל על ראשם עד שפצעם פצעים קשים ויזוב דמם, ויצעקו כולם מהפצעים, ונעשה רעש גדול ויללה בכל הבית וכולם רצו ברחו על נפשם. והדוקטור קפץ מהחלון...
השידור קטוע
...כולם מפניה, ולקחו שתי הקדרות עם התבשיל, לקחה את הקדרות עם התבשיל עלתה לעליה בלי כל הז... וכך הכינו לה אוכל רב כדי שלא תעשה להם צרות, ובינתיים לחשוב לרפאות אותה על ידי רפואות, או לשים לה בתבשיל שלא תרגיש. ובינתיים נניח אותם בעבודתם, ובצרתם, ובפחדם, ובהפסד מאכלם, שהיו עושים לה שלוש ארוחות ביום, ומיני רפואות, ותועפות הפסד גדול ליעקב. עכשיו נראה מה קרה עם פייגה? מה קרה בינתיים עם פייגה? איפה פייגה? המקווה היתה בנויה על הנהר, שהולך כמה מטרים ונשפך לנהר גדול הנקרא דנפר. ובתוכו הולכים ובאים...
השידור קטוע
...נסחבה על ידי מי הנהר הקטן שהולכים במהירות לנהר דנפר, ואצל הנהר נמצאים כמה כפרים מזה ומזה, וגם יש כמה מקומות של כמה פרסאות שלא נמצא שם שום כפר, רק יערות ושדות המגדלים עשבים גבוהים יותר מקומת אדם, ויש גם מקומות של מדבר שמם וארץ מלחה, ונפלה האשה ונתעלפה! - נעשה לה נס שהמים סחפו אותם בזרם גדול מתחת למקווה, וצפה על פני המים, עד שהלכה אל נהר דנפר ושטה על פני המים כמה פרסאות, עד שנזרקה על החוף במקום שמם ומדבר גדול, וכך שכבה עד אור הבוקר.
זריחת השמש הקצתה משנתה והשתוממה על המראה מאוד בראותה שהיא שוכבת ללא כסות תחת כיפת השמים על שפת הנהר הגדול כמו ים, ולא זכרה כלל: מי היא? ומה קרה לה? ומאין לאין? יען כי היתה מבולבלת בדעתה עדיין, רק חפשה מקום אנא לברוח ולהיסתר. ותישא עיניה ותראה יער עם אילנות גבוהים לא רחוק משם, והעצים משתרעים על פני המים, הלכה ונסתרה בין העצים, מקום בטוח קצת, וחשבה: "איך באה לכאן?" ולאט לאט חזר אליה זיכרונה, וכל מה שקרה איך נפלה וטבעה, אבל הבינה שנעשה לה נס שהגיעה עד הלום! בנהר הגדול הזה מקום שמם,
והתחילה לדאוג: "כמה פרסאות היא צפה על פני המים, אולי מאות פרסאות, ומי יודע באיזה ארץ היא? ומי יודע אם היא תוכל לשוב בחיים אל ביתה וילדיה?".
היא התחילה לבכות מר מאוד! הציק לה הרעב והיתה צריכה לדאוג על כל דבר ודבר במקום שומם כזה, "ובמה תחיה בלי אוכל?" אבל עלה לה רעיון לעלות על איזה אילן גבוה בשפת הנהר, אולי תראה איזה ספינה ממרחק, תצעק בכל כוחה שיבואו לעזרתה, אבל תכף חזרה בה מההחלטה הזו שמא היא תזעק לשודדי ים, וידוע שהם תופסים אנשים ומוכרים לעבד ולשפחה, אמרה: "שמוטב לה למות ולא ליפול בידם". אבל הרעב מציק לה, חפשה בכל האילנות ובכל העצים אולי היא תמצא איזה פרי? או הדבר הראוי לאכילה,
ולמזלה ראתה בין האילנות הרבה עצי פירות ממינים שונים, מצאה עצי אגוזים טובים מאוד, ושמחה בלבה שלא תמות ברעב, קטפה הרבה פירות, אכלה ותחי נפשה ובפרט האגוזים היו לה למחייה. כל היום הראשון לא עשתה כלום רק הסתתרה בעובי היער, בין סבכי העצים ופחדה מאנשים רעים, מטפסת על איזה עץ לראות אם יש אוניות או לא וממתינה לראות מה יקרה. הארנבים היו מפריעים את מנוחתה, לעת ערב תולשת לה עשבים, עשתה לה משכב לשכב בין העצים, קשרה וארגה מיני עשבים רכים, ועשתה מכסה לכסות את גופה, קטפה פירות עם אגוזים ואכלה לשובע, שכבה לישון...
[וכל החברה הלכו לאכול צ'ולנט - ההמשך יבוא}.
בשבוע השני, התחילה לדאוג: "מה יהיה באחריתה בזה המקום?", וחשבה תחבולות איך להודיע ולפרסם את מקומות הישוב שהיא נמצאת בו, ועלה על דעתה עצה זו, שהיתה מלומדת מנעוריה לאריגה לטיב מלאכה, וגם לקרוא ולכתוב בכל לשון, על כן ארגה בכל יום סלים קטנים מעשבים ומענפים דקים, עשתה מכסה לכל הסלים ומילאה בכל יום שני סלים קטנים עם פירות ואגוזים, שברה שני עצי עץ עבות, וחקקה עליהם בכתב עברית, ובכתב רוסי על ידי דבר חד כדברים האלה:
"להודיע לאישי יעקב רייף, שאני פייגה אשתו נמצאת ביער שאצל החוף",
וקשרה את שני הסלים זה עם זה ושני ענפים קשרה אל הסלים וזרקה אל תוך הנהר, בכל יום היתה עושה כן, ומימי הדנפר רצים בזרם הגדול, והסלים והענפים צפים על פני המים מרחק רב, עד הגיעם למקום שאוניות מסחר נמצאות שם. מלחי האוניות בראותם את הסלים היפים צפים על פני המים התפלאו על זה, תפסו את הסלים והענפים, וכשראו את הפירות שבסלים בגלל זה ראו את המכתב שכתוב על העצים והראו למושל שלהם את הכתב, וכשהלה קרא את הכתב הבין שאין זה דבר פשוט,
"אלא אשה זאת היא נמצאת במקום של שודדים! ומודיעה באופן כזה להציל אותה מידם".
לכן תכף הודיע לממשלה ושריה שיעיינו בזה העניין, והראה להם את הענפים והסלים ומה שכתוב שם, ומצאו לנכון לפרסם את הדבר בעיתונים, אולי תבוא איזה ידיעה בעיתונים אל יעקב רייף, ומה קרה בביתו. עשו ופרסמו בכל העולם היטב, והאשה פייגה לא נחה ולא שקטה, כי לא ידעה מה לעשות רק לכתוב על הענפים ולארוג סלים ולזרוק בים כשמלאים פירות יפים עם אגוזים. החובלים והקברניטים תמיד משגיחים לראות את הסלים, עד שידעו כל מלחי האוניות בכל המקומות השונים כי כל פעם רואים סלים ממקום אחר. והדבר התפרסם עוד יותר בכל המדינות, ועל ידי זה נעשה הדבר פלא! להגות בו בני אדם. כולם מדברים בכל העולם.
ועכשיו נעשה פאיוס (עצור) ונעבור לסצנה הקודמת.
והנה המושל והמנהל שהשכיר לרייף יעקב את הריחיים שגר בכפר, גם הוא ראה בעיתון על האשה פייגה אשת יעקב, וידע שהשם הזה לא מוזר לו, אבל הוא לא זוכר מיהו, אבל כשקרה בעיתונות מידי יום ביומו את ההודעה, נזכר שהלא בעל הריחיים שלו שמו יעקב רייף, אבל לא ידע אם שם אשתו היא פייגה, והגם שידע שאשתו של יעקב רייף נשתגעה והיא נמצאת בבית בעלה, מכל מקום שלח אליו לשאול את פיו, וקרא לפניו את הדברים ככתבם וכלשונם מהעיתון.
ושאל אותו: "אם יש עוד איש ושמו יעקב שם אשתו פייגה?"
נבהל יעקב על זה! וענה למושל: "אשתי קוראים לה פייגה" ונפל במבוכה גדולה, וסיפר למושל מה שקרה לו בביתו,
והתפלא המושל על זה, ואמר לו: "גם לי יש ידיעה בחכמת הרפואה, אבל לא ראיתי אשה משוגעת שאוכלת כמו עשרה אנשים!",
אמר המושל: "אני רוצה לראות במו עיניי את המראה הזה, ובכפר שלנו אומר יש רועה מכשף".
קרא לו וסיפר לו את הסיפור, והתפלא הרועה על הנאמר ואמר: "אין זה פשוט!",
התרצה הרועה לבוא לראות, ולמחרת באו שניהם לראות לביתו של יעקב רייף, המתינו עד עת האכל, והנה ירדה השדה לאכול כרגיל, ניגש אליה הרועה להסיר את סעיפה ולהביט בפניה - ואז רצה אליו השדה לדוחפו ולהכותו, הרועה תפש בידה והוציא את המנעל שלו, וסכין מכושף וארוך בידו,
וצעק עליה בקול גדול ואמר: "עמדי שדה ארורה! ואל תעשי כלום! כי אם לא אשחוט אותך בסכין הזה!"
ואז פרץ מפיה קול צחוק גדול מאוד ואיום כמו בהמה גסה, עד שנבהל הרועה ונסוג ממנה ולא יכול יותר לדבר כלום, לקחה את הקדרות ואת הלחם, עלתה לעליה במקומה,
ואחרי כן אמר הרועה ליעקב ולמושל: "אכן נודע הדבר. זו לא אשתך פייגה, זו מן השדים, שנמצאים תמיד על המים, אם היא היתה מן השדים שביבשה – הייתי יכול לגרש אותה מכאן, אבל כיוון שהיא מן השדים שבמים שבנהרות ובים - לא אני ולא כל המכשפים שבעולם יכולים לשלוט על השדים האלה!".
ובקש יעקב מהמושל ואמר: "אין זה כי אם היהודי עזריאל הוא עשה לי את הכישוף, להביא לי את השדה, והחליף את אשתי, ואותה שלח ליער רחוק! כי נודע לו כבר שיש מישהי שכותבת מתוך היער".
אבל הרועה שחק לדברי שניהם ואמר: "אי אפשר בכל אופן בעולם שדבר זה ייעשה על ידי כישוף, כי אין שום כישוף השולט על השדים שבמים, וביטל את דעתם. דבר ברור הוא, הדבר הזה נעשה על ידי כוח עליון יותר ויותר חזק מכוח הכישוף!".
ואמר עוד הרועה ליעקב: "שיקפיד תמיד להכין את האוכל כפי רצונה, אחרת היא יכולה להחריב את כל הריחיים בכוחה הגדול, היא יכולה לעקור את כל הבית ממקומו!",
אז שאל יעקב את הרועה: "עד מתי נסבול?"
אמר לו: "עד אין סוף וקץ לזה, רק אם תמצא את מי ששלח אותה לבוא לכאן הוא יכול להסיר זאת".
ואז אמר יעקב לפניהם: "אם כן אני מוכרח להודות זה המעשה נעשה על ידי הצדיק שעזריאל עשה אצלו בתלונה עלי, שהשגתי את גבולו בשכירת הרחיים, והביא לי ממנו התראה בציטל'ה שלא להשיג את גבולו, ואחרת יהיה לי חרטה גדולה!",
אז אמרו לו: "אין לך ברירה אלא ללכת ולהתרפס ולהיכנע לפני עזריאל ולעשות לו את כל מבוקשו למען ייסע אתך אל הצדיק משפולי, כדי שיציל אותך מן הצרה הזאת!".
וייפרדו המושל והרועה מיעקב, ויזהירו אותו: "שלא יאחר לטפל בעניין כי מי יודע עוד איזה צרות נכונו לו מן השדה הזאת!".
תכף באותו יום הלך יעקב בחרפה ובבושה ובהכנעה גדולה לבית עזריאל, בכה לפניו ואמר: "חטאתי להשם אלוקי ישראל! וחטאתי לזה הצדיק שהבאת לי ממנו פתקת התראה, וביותר חטאתי לך ולכל משפחתך שקיפחתי את פרנסתכם".
-    או זה לפחות התנצלות אמתית.
"ועתה, הנני רוצה לעשות תשובה מהשגת גבול ולהחזיר לך את הרחיים, ואתה תחזיר לי את אשתי".
אומר עזריאל: "אני, לא עשיתי לך כל רעה, אני אינני יודע איך לעשות רק טובה, הכל תלוי רק ברצון הצדיק משפולי שהייתי אצלו בחג השבועות וקיבלת את ההתראה, על כן עצתי בא ניסע אליו יחדיו לתקן את הכל".
ויעשו כן, וייסעו שניהם יחדיו ויבואו אל ביתו. אבל הסבא קדישא לא קיבל את יעקב לראות פניו, כיוון שעבר על החרם של הגאון מהר"ם מרוטנבורג בדבר השגת גבול.
והסבא קדישא קודם כל ציווה עליו: לקבל נזיפה בפני עשרה, ויבטיח לחזור בתשובה, ולקבל את הפסק של הסבא קדישא, אחר כך יראה פניו. ועשה כן יעקב, ויבוא לפני הסבא קדישא, ויבך לפניו הרבה שיעזור לו להחזיר את אשתו, וגם להסיר ממנו את הצרה הזאת שבביתו.
ענה לו הסבא קדישא: "הלא תדע, האשה נקראת "ריחיים על צוואר בעלה", ואתה לקחת מזה האיש עזריאל את הריחיים שלו, ולכן "מידה כנגד מידה לא בטלה", והעונש שלך הוא שנטלו ממך את הרחיים שלך, את אשתך".
ואמר יעקב: "הלא "אין דבר העומד בפני התשובה", ואני מקבל עלי לעשות ולקיים ככל אשר הרבי הקדוש גוזר עלי!"
אז אמר לו הסבא קדישא: "טוב הדבר, אם כך יתוקן הכל בעזרת השם יתברך. והפסק הוא כך: יעקב רייף יפסיד את כל ההוצאות, הכל, כאשר לכל, וימסור לו את החוזה, ויכתוב לו מכתב חתום שהכל שייך לעזריאל בריסקר! ועוד דבר: כשתגיעו לביתכם, תשכרו שניכם עגלות, תעמיסו את כל כליכם על העגלות בלילה, דהיינו את כל הציוד שבבית, בבוקר בשעה שש, ייסע עזריאל עם העגלות אל ביתו הראשון ואל הרחיים, יחזור בחזרה. באותה שעה גם יעקב ייסע עם העגלות שלו לקבוע דירתו במקום שעתה גר עזריאל בכפר הסמוך, תפגשו זה בזה באמצע הדרך, שם תתנו ידיים זה לזה, תבקשו מחילה אחד מן השני,
תהיו מעתה ידידים נאמנים זה לזה, וגם תתחתנו זה בזה, כי הזיווג הזה מן השמים. והיה אם שמוע תשמעו לדבריי ותעשו כאשר ציוויתי לכם, הנני מבטיח לכם פרנסה ברווח, והשם יתברך יזמין ליעקב רייף עסק בקרוב, ופרנסה ברווח, וגם הנני מבטיחו שבקרוב תבוא אשתו פייגה לביתו בשלום בלי שום פגע רע, והצרה שבביתו תעלם!".
וייפרדו מהסבא קדישא ויסעו לביתם לשלום. כאשר באו הביתה הלכו שניהם אל המושל וסיפרו לו את הפסק שעשה הרב משפולי,
ואמר המושל: "טוב הדבר אני יראה שהפסק הזה יתקיים, ואני יפעל גם אצל הגראף ואשתדל שלא תפסידו שניכם כלום, אלא מה שהיה נותן עזריאל מקודם, כעת גם כן ישלם אותו דבר ולא יותר. אך ורק אחת אני מבקש מכם: שלא יזוז יעקב רייף ממקומו, עד אשר אני יבוא שמה לראות מה סוף השדה בעליה".
הבטיחו לו לעשות כן, ולהמתין לו עד בואו בבוקר. בלילה ההוא העמיסו שניהם את כליהם על העגלות אשר סחרו, הכינו הכל עד הבוקר, ויהי בבוקר בא המושל עם הרועה המכשף,
ושאלו: "מה נשמע?",
אמר להם יעקב: "עדיין לא ידוע מה יהיה הסוף".
ויהי כאשר נסעו העגלות, בינה ובינה יעקב מדבר עם המושל, וראו פתאום שירדה השדה ויצאה מפתח הבית מעוטפת ומלובשת כאשר נראתה במקוה, והיא הולכת לאט לאט אחרי העגלה האחרונה. אבל שלושתם נבהלו,
ואמרו המושל והרועה ליעקב: "מה רע ומר גורלך! הרי הנה היא הולכת עמכם אל הדירה החדשה ומה הועיל הראבין שלך?!"
אך אחזה חיל ורעדה לידיו ורגליו של יעקב, ולא יכול לדבר ולא לזוז ממקומו מרוב יגון וצרה, אבל לא ארכה הצרה הזאת, כי כאשר עברה העגלה לפני בית הטבילה שהיא יצאה משם - נטתה הצידה, נכנסה לשם ונעלמה. והנה יעקב והמושל פחדו להיכנס שם באוהל של המקווה, אבל הרועה המכשף לא פחד, נכנס לראות מה מעשיה, פתח בלאט את הדלת, ומה השתומם בראותו כי השדה איננה, רק בגדים שלה מונחים באוהל.
וירוץ הרועה ויאמר אל יעקב ולמושל: "כי נעלמה מן העולם, ומאין שבאה לשם היא שבה!".
הלכו כולם אל האוהל לראות את הפלא הגדול, ויתפלאו מאוד ולב יעקב צהל ושמח, ויאמין כי בלי ספק התקיימו ההבטחות של הסבא קדישא, ושבקרוב תחזור גם אשתו וימצא לו פרנסה, ואז הסכימו המושל והרועה ליעקב לשרוף את האוהל של המקווה עם הבגדים ולא יישאר שום רושם מן השדה, יען כי בני אדם מפחדים ללכת שמה. ויעשו כן. ואז ביקשו מיעקב שכשתבוא אשתו פייגה לביתו יודיעם כדי לבוא ולשמוע מפיה מה שקרה לה והבטיח להם, ואז הלך יעקב לדרכו לדירה החדשה.
וישא יעקב את רגליו, וירם את ידיו ואת עיניו השמימה, ויודה להשם יתברך בדמעות על לחייו בגלל החסד שעשה עמו ונפטר מן הצרה הרעה הזאת, שסבל שבועות רבים, וביקש מהשם יתברך: "כי יגמור בעדו לטובה ויסלח לכל פשעיו!". ובאמצע הדרך פגש את עזריאל, ושניהם נשקו איש את רעהו, וימחלו זה את זה במחילה גמורה, ויכרתו ברית ידידות זה מזה כל ימי חייהם, וגם הסכימו, שאחרי בואה של פייגה אשתו - תכף ומיד יעשו סעודת ה"תנאים" ושמחה גדולה, ויעזור השם, וייפרדו איש בברכת "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהלים קכו, ה).
-    אם לא היתה קנאה בהתחלה - כל הסיפור לא היה קורה. אם לא היה "מעמדות" - אני יותר חשוב ממנו לכן אני לא רוצה את החיתון הזה, לא היה את כל הצרות. אם היה מחילה - לא היה את כל הסיפור הזה. אם לא היה השגת גבול - לא היה כל הסיפור הזה. למה לעבור את כל הצרות והמחלות - ובסוף לחפש: את מי צריך לפייס. אם אפשר לעשות הכל מההתחלה - ולהתפייס, ולהתנצל באמת! למה?
"מה עם פייגה? מה עם פייגה? פייגה אשת יעקב נשארה על החוף של נהר דנפר, רחוקה מביתה במרחק 40 קילומטר, במקום שמם וחול ועשבים ואילנות יער גדול. והגם שהתפרסם הדבר בכל העיתונות העולמית, מכל מקום לא עלה על דעת איש ללכת להצילה, כי לא ידוע יהיה מקומה. אבל היא בשלה - כל יום זורקת שני סלים, כבר מילאה את האוקיאנוס, ותקוותה היתה חזקה בה: להודיע לכל העולם עד שתצמח לה ישועה, אבל הקב"ה שם קץ לחושך מסיבה אחרת, "לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר" (ישעיהו מב, ו) לא חסר לקב"ה סיבות, "וכאשר בא עת לחננה"
-    יש שיר עכשיו של אי ואי, של "עת לחננה".
"וכאשר בא עת לחננה ברחמי שמים, להשיב אם הבנים אל ביתה - תיכף הופיעו ביער שלושה אדונים בעלי הון, שלהם יש כפרים רבים לצוד ציד להביא, דרך הציידים שלוקחים כלבים גדולים ומלומדים שיש להם חוש ריח חזק מאוד, ובהשגחה הגיעו ליער איפה שמסתתרת פייגה. וירדפו ציידים אחר שועלים עם הכלבים, פייגה ששמעה את כל הכלבים פחדה מאוד,
אבל בלבה אמרה: "אולי בא הקץ?",
אבל לא ידעה אם זה לרעה או לטובה. כאשר קרבו הכלבים למקומה, תכף טיפסה על אילן מפחד הכלבים שלא ינשכוה, לקחה מקל ארוך בידה, לגרש את הכלבים עזי הנפש, אבל לא הועיל לה כלום, הם כבר הרגישו בחוש הריח שיש כאן בן אדם שנמצא כאן ורצו אל מקומה, אבל נבהלו הכלבים ממנה, אפילו הכלבים נבהלו ממנה, כי לא ראו מעולם אדם לבוש מלבושי תבן כאלה. והכלבים נובחים בקול חזק, עד שהגיעו הציידים אל המקום, והיא צועקת אל הכלבים להפחידם ולאיים עליהם במקל שבידה ולא הועיל וקרבו אל העץ יותר,
כשראו הציידים רוכבי הסוסים נבהלו על המראה הגדול כששומעם בן אדם ביער השומם הזה צועק מר מאימת הכלבים, ויתנו סימן לכלבים שלא ינשכו, רק לעמוד על עומדם עד שיתנו להם אות. ויהי כשומעם את קול האשה, והביטו למראה ותואר האשה עוטפת עם מחצלאות - נבהלו מאוד! יען לא הבינו אם בני אדם או רוח רעה,
וישאלו אותה: "מי את? מה את עושה פה?"
וענתה להם בלשונם: "אני פייגה רייף!"
אז הבינו את כל העניין, כי השמועה בכל העולם: "פייגה רייף! פייגה רייף! פייגה רייף!" כל העולם מחפשים את פייגה רייף! תפשו את הכלבים
ואמרו לה: "איך באת לפה?"
סיפרה להם כל מה שקרה, והתחננה בבכיה שלא יפגעו בה לרעה, וריחמו עליה, וניחמו אותה,
ודיברו על לבה לאמור: "אנחנו אדונים מהעשירים, אל תפחדי לא יאונה לך כל רע, ויוליכו אותה אל ביתה".
וישלחו אחד מהם עם עגלה אחת להביא מלבושים טובים בשבילה, וייקחו אותה אצלם הביתה, ויתפלאו על הנסים ועל החכמה של הסלים, והיללו אותה על חוכמתה, ושמחו מאוד שאינה לידם הקב"ה להצילה ממות,
ושחקו ביניהם: "יצאנו לצוד ארנבות וצדנו אשה",
ויתנו לה מקום ללון ומאכל חם להשיב את נפשה, ובבוקר לקחו אותה האדונים על העגלה, רכבו בעגלה רתומה ברוב כבוד ופאר עד לכפר שלה, לדעת גם את הנס שקרה על ידה ולשמעו כולו. ויהי כבואה אל ביתה נעשה רעש גדול בכפר, אבל האשה פייגה השתוממה שלא ראתה בריחיים לא את בעלה ולא את הילדים. כי הרי התחלפו כבר, רק עזריאל ובני ביתו שהם השנואים לה. אבל תיכף נפלו כולם על צווארה, משפחת עזריאל ונישקו אותה על צווארה בדמעות אהבה, וסיפרו לה איך הסתדר הכל, ואיך יש ביניהם אהבה גדולה עכשיו, ואיך בעלה החזיר את הריחיים, ושהוא גר בכפר הסמוך,
ומיד הודיעו למושל ובא לראות את הפלא הגדול, וישמח שמחה גדולה מאוד, ותכף כולם נסעו עם המושל בעגלות אל המקום שגר בעלה עם בני ביתו של עזריאל כולם יחד, והקדימו לשלוח לבשר אותם שלא ייבהלו, ושלא יגיעו לכלל סכנה. וכשהגיעה הכבודה והאנשים, מי יוכל לשער את השמחה הגדולה שהיתה שם! וישבו כל הלילה על המשמר, ששון ושמחה וצהלה, וכן לכל ישראל אמן כן יהי רצון. וכתבו ארבעת האדונים את המעשה לזיכרון, וגם עזריאל ויעקב כתבו את המעשה בעברית מראש ועד סוף כדי להודיע לעולם את נפלאות השם יתברך שהיו על ידי הסבא קדישא משפוליק,
ואחר נסעו האדונים למקומם. ביום המחרת, התחתנו עזריאל ויעקב, וכתבו התנאים, ועשו סעודה גדולה, ואחר כך נסעו כולם עם נשיהם עם החתן והכלה לשפוליק, וסיפרו לו את כל המעשה הזה, וישמח הסבא קדישא מאוד עמהם, ויברך אותם וייסעו לביתם לשמחה ולשלום.
סוף דבר: יעקב העשיר, ונעשה צדיק, ונהפך לאיש אחר, "רחים רבנן ומוקיר רבנן", אוהב חכמים ומכבדם, ומכניס אורחים בביתו, וגם שני המחותנים - נעשו עשירים גדולים כל ימי חייהם, ובילו בטוב ימיהם ושנותם בנעימים".
ואנחנו כאן בבני ברק, שמחים ומאושרים, שהסוף היה טוב, ואם נלמד מזה - כמה אפשר לקצר תהליכים, במקום לחפש אחר כך צדיקים, שיפרו לנו את הבעיות, למה לא לשמוע להם מההתחלה? לקבל את ההכוונות כמו שלומדים בחובות הלבבות. ועכשיו אנחנו זוכים לעשות "סיום מסכת", שלא זוכים כל בוקר אחרי השיעור והתפילה ללמוד פה "דף היומי" ואנחנו מזמינים את הרב בכבוד לסיים את במסכת וגם אנחנו נזכה. אבל כיוון שמתחילים מסכת חדשה, כדאי שיתרבו הספסלים זה רק 3/4 שעה נוספים, ואפשר בעזרת השם יתברך לגמור מסכת ועוד מסכת כי "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" לא רק עם צ'ולנט גם עם גמרא. ברוכים תהיו!.

המסיים: "חזק וברוך כבוד הרב! ברשות הרב שליט"א ברשות כל הקהל ברשות כל הציבור הנכבד הזה ומשתתפי השיעור, שכל יום טורחים ומגיעים, לא כל יום זה קל ומתמידים, "וזה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו" שאנחנו אוחזים בדף האחרון של מסכת "ערכין" אנחנו נראה פה את הפסקה האחרונה, בדף לד' עמוד א', שלוש שורות מלמעלה:
" תנו רבנן (ויקרא כז, כא) כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" מה ת"ל מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים והרי היא תחת ידי תהא שלי ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כ"ש ת"ל והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם וכי מה למדנו משדה החרם מעתה ה"ז בא ללמד ונמצא למד מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל מה שדה אחוזה של ישראל יוצא מתחת ידו ומתחלקת לכהנים אף שדה חרמו יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים אמר מר בשל אחרים אני זוכה מי דמי התם זוכה בעלמא הכא קא שקיל ליה
אמר רמי בר חמא איצטריך ס"ד אמינא הואיל וכתיב (במדבר ה, י) ואיש את קדשיו לו יהיו הא נמי כי קדשיו דמיא מי דמי קדשיו לאו ברשותו הכא ברשותו אלא אמר רב נחמן איצטריך סד"א הואיל וכתיב (ויקרא כה, לד) כי אחוזת עולם הוא להם הא נמי אחוזתו היא קמ"ל אחוזתו אחוזתו אין חרמו לא".
רק נקדים הקדמה קצרה - מדובר כאן אדם ישראל שהקדיש שדה, שהקדיש שדה לבית הגבאי, הקדיש שדה, יש לו אפשרות עד שנת היובל, זה צ'אנס לפדות את השדה, אם הוא לא פודה את זה עד שנת היובל - זה מתחלק לכוהנים בשווה, מתחלק לשבט הכוהנים, ועל זה כתוב בפסוק... בצד ימין יש בפסוק, "והיה השדה בצאתו ביובל קודש להשם כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" זאת אומרת: השדה הזאת שהוא לא פדה אותה - אז בשנת היובל לכהן תהיה אחוזתו, אבל יש פה עוד שתי מילים כתוב "כשדה החרם" כשדה החרם זה משל, באים להגיד לנו כמשל שדה החרם, מה המסר שבאים להשמיע לנו במילים האלו אז זה מה שעכשיו נלמד,
אומרת הגמרא: "תנו רבנן כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו מה תלמוד לומר, מה אנחנו לומדים מהמילים האלה "כשדה החרם"? אפשר לקצר בלי המילים האלה "כשדה החרם" תנו רבנן כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" מה תלמוד לומר? מסבירה הגמרא צריך את שתי המילים האלה בשביל מקרה מאוד מעניין, "מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו" זאת אומרת: הגיעה שנת היובל והוא לא פדה את השדה, הישראל לא פדה את השדה, וזה מתחלק לכוהנים בשווה, הכהן את החלק שהוא קיבל הוא הקדיש אותו, הוא הקדיש אותו, הגיעה שנת היובל והכהן עצמו לא פדה את זה, לאיפה זה הולך?
אומרת הגמרא, מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו, שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים כבן שהרי בשנת היובל זה הרי מתחלק השדה לכוהנים בשווה, והיא תחת ידי – זה הרי נמצא אצלי תהא שלי, זה הרי נמצא תחת הידיים שלי, והרי זה אמור להגיע אלי בעצם בשנת היובל תהה שלי, ודין הוא, מזה דין הוא? הוא אומר קל וחומר - בשל אחרים אני זוכה, אני הרי זוכה בשנת היובל הגיע שדות שהיו אמורות שהיה אפשרות לפדות אותם והן לא נפדו הם מגיעות אלי, בשל אחרים אני זוכה, בשל עצמי לא כל שכן? זה הרי קל וחומר, אם של אחרים אני זוכה ודאי שבדבר שאני הקדשתי אותו ולא פדיתי אותו –
אומרת הגמרא: תלמוד לומר והיה השדה בצאתו ביובל קודש להשם כשדה החרם, זה שני המילים האלו "כשדה החרם", וכי מה למדנו משדה החרם? מה למדנו? איזה לימוד איזה משל למדנו "משדה החרם"? מעתה אומרת הגמרא: הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש שדה חרמו לשדה החוזה, זאת אומרת: לומדים כמו שדה החרם יש איזה לימוד "שדה אחוזה" מה הלימוד? מקיז שדה חרמו לשדה החוזה של ישראל, מה שדה אחוזה של ישראל, זאת אומרת: שדה החוזה של ישראל שהכוונה שהחוזה מימי אבותיו, והוא הקדיש אותה, והוא לא פדה אותה יוצא מתחת ידו בשנת היובל, ומתחלקת לכהנים, אף שדה חרמו יוצא מתחת ידו,
גם שדה החרם זה יוצא מתחת ידו, ומתחלקת לאחיו הכהנים, זה אותו דבר, זאת אומרת: זה מתחלק בשווה אבל זה לא מגיע אליו. אמר מר בשל אחרים, עכשיו אומרת הגמרא ... אמר מר בשל אחרים אני זוכה? שואלת הגמרא: מי דמי? זה הרי לא דומה, אפילו שהוא זוכה בשם אחרים, אפילו שהוא זוכה בשל אחרים הוא זוכה אבל עדיין, אין סיבה שהוא יגיד שהוא יזכה מה שתחת ידו למה? למה אין סיבה, אומרת הגמרא זה לא דומה, התם - זאת אומרת במקום שהו זוכה ולאחרים בעלמא, בכוונה בעלמה הוא מקבל בשווה כל הכוהנים מקבלים בשווה, אבל ההכא קא שקיל ליה, הוא בעצם לוקה אחרי הוא לבד, אז לכן אין את הקל וחומר הזה, אלא מה?
אמר רמי בר חמא איצטריך ס''ד אמינא היית מעלה על דעתך? הואיל וכתיב: "ואיש את קדשיו לו יהיו" זה נאמר לגבי כהן שרוצה להקריב קורבן, אז הדין הוא שאת העור והבשר שזה בעצם המתנות כהונה, החלק שהולך לכוהנים - אז את זה הוא יכול לקחת לעצמו אם הכהן עצמו מקריב קורבן, הואיל וכתיב ואיש את קודשיו יהיו - הא נמי כי קדשיו דמיא - הדברים זה כמו השדה הזאת שבידו זה כמו קודשים, ושזה ילך אליו, אומרת הגמרא: זה גם לא דומה נמי דמיא קדשיו לאו ברשותו, הקודשים לא ברשותו הוא זוכה בזה מגבוה, אבל הכא ברשותו, הרי אצלינו השדה הזאת נמצאת ברשותו,
אלא אמר רב נחמן איצטריך, הסיבה שצריך לכתוב את זה את המילים "כשדה החרם" בגלל סיבה אחרת, סלקא דעתך אמינה, סד''א הואיל וכתיב "כי אחוזת עולם הוא להם" כתוב להם זה כשדה החרם, הא נמי אחוזתו היא, וזה ילך אליו הוא לא יצטרך לחלק את זה לכהנים בשווה, קא משמע לן אחוזתו אחוזתו, גם האחוזה היא האחוזה שלו, אין אבל חרמו לא. זאת אומרת: דברים שבאים אליו בשדה הכרם - זה לא הולך אליו אישית, אלא זה מתחלק לכל שבט הכהונה בשווה, ...
יש כאן עכשיו תפילה קצרה אחרי זה: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פַּפָּא, רָמֵי בַּר פַּפָּא, נַחְמָן בַּר פַּפָּא, אֲחַאי בַּר פַּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פַּפָּא, רַפְרָם בַּר פַּפָּא, רָכִישׁ בַּר פַּפָּא, סוּרְחַב בַּר פַּפָּא, אַדָּא בַּר פַּפָּא, דָּרוּ בַּר פַּפָּא: הַעֲרֶב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מאויבי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה השם לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ: הִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת "ערכין" כֵּן תַּעַזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם,
לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה, וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמֹד לִי וּלְזַרְעִי שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ: כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים: אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד: יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִשְׁמַיָּא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא (בעשי"ת: לְעֵלָּא לְעֵלָּא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן:
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא, דִּי בְאַתְרָא קַדִּישָׁא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא, חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמִין, וְחַיִּין אֲרִיכִין וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי, וּפוּרְקָנָא, מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא (וְאַרְעָא), וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן":