מעשה רבי נסים המצרי | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום הצלחה מרובה לחברי הכנישתא,

שיתמלאו כל משאלות ליבם לטובה,

ושכל עם ישראל יחזרו בתשובה שלמה,

ונזכה כולנו להביא את הגאולה השלמה מהרה בימינו, אמן.

מעשה ברבי נסים המצרי

בעיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, אמן.

היה רב גדול בתורה ובמצוות,

ובכל שנה ושנה קודם חג הפסח

היה משתדל בכבודו ובעצמו לסבב כל החנויות והבתים אצל כל הסוחרים,

לגבות

צורך חיטי דפיסחא

מישראל המתנדבים.

קמחא דפיסחא

כדי לחלק לעניים בני טובים,

ואלמנות ויתומים,

וגם צנועים.

והוא בעצמו היה מסבב מבית לבית

ליתן לכל איש די מחסורו,

ובפרט לתלמידי חכמים בכבוד, כל אחד לפי שיעורו,

שיעור הוצאות כל ימי החג לו ולכל בני ביתו.

באותו זמן היה שם חכם וחסיד אחד, עני,

מרוד,

צנוע ביותר.

מעולם לא רצה ליהנות

מבני אדם,

ולכן לא היה מודיע צערו ולשום אדם לא היה דוחק.

כי אם מי שהיה ידועו בטוב עניותו וצניעותו,

היה משלח לו מתן בסתר לפי כבודו,

והוא היה מקבל

על כורחו

שלא בטובתו

להחיות נפש בני ביתו.

שנה אחת,

בזמן חלוקת הצדקה,

קודם החג,

הרב הגדול בתורה ובמצוות,

שאמרנו בפתיחה,

חילק

כל מה שגבה כדרכו הטובה,

ולא עלה בזיכרונו

החסיד הנזכר,

ולא שלח לו דבר,

וחצי דבר,

אפילו שווה פרוטה.

והיה החסיד העני בצרה וצוקה,

וביתו היה ריק,

ולא השיגה ידו

אפילו לקנות חיטה דפיסחה.

והתקרב החג

שלושה-ארבעה ימים

התקבצו אשתו ובניו ובנותיו,

גדולים עם קטנים,

ובאו לפניו

בוכים ומבקים.

ויאמרו אליו אבינו, רוענו,

אינך יודע שחג הפסח קרוב אלינו?

ואנחנו,

אשתך ובניך,

מסתופפים בציליך,

כולנו ערומים ויחפים,

ולא עוד,

אפילו חיטים לצורך הפסח לביתנו.

לא נכנס ולא בא,

והזמן קצר והמלאכה מרובה.

ואינו דומה חג הפסח לשאר מועדים,

שתוכל לקנות להם מהשוק, ואפילו מגויים.

שאם לא נזמינהו מקודם, נמות ברעב,

ואהיה רחמך כרחם אב על בנים.

כאלה הרבו לדבר דברים מרים,

עד שנתעוררו כולם בבכייה גדולה,

אב על בנים, קמיים על נגרים.

עד כי לא יכול החסיד להתאפק להיות לפניהם,

וקם והלך,

מי ישב בקרן זווית,

הפך פניו אל הקיר, צועק ובוכה,

ומתפלל לאל, בעל הרחמים,

שיחוס וירחם עליו,

על בני ביתו האומללים.

ותעל שבעתו

ותפילתו ודמעותיו

לפני שוכן מרומים.

ויהי חרף השם אלוקים במידת הדין.

והיה רוצה לעשות קליה בכל העיר.

וסיבת צעקת אותו החסיד.

ותכף עמד אליהו הנביא זכור לטוב.

ותפילה לפניו

להשקיט ולעורר רחמים.

בכוח יג מידות רחמים.

והקדוש ברוך הוא שמע את תפילתו.

ושם מחרון אפו.

וינחם השם על הרעה אשר חשב לעשות עמו.

והחסיד הנזכר

אחרי שנתמרמר בבחייתו,

עד שכמעט תשש כוחו

ולא נותרה בו נשמתו.

קם ויצא לשוק

ברוב מרירותו,

ונתן דעתו לצאת מן העיר,

להתרחק מביתו.

לבל יראה בעיניו,

בניו,

מתים ברעב עם בני ביתו.

ביציאתו לשוק

פגע בו אליהו הנביא זכור לטוב,

ואמר לו, שלום עליכם.

השיב החסיד,

עליכם השלום.

ואמר לו,

מה שאלתך?

ענה לו אליהו ואמר לו,

תדע אדוני,

אני אורח גר בארץ הזאת,

ובזאת השעה נכנסתי לעיר הזאת,

וכיוון שהזמן קרוב לפסע, ואיני רוצה להכביד על הגבירים,

להתארח אצלם.

יען תהלה להשם יתברך,

יש לאל ידי להוציא מכיסי וממוני.

ובכן בקשתי,

אם מצאתי חן בעיניך,

קבלני בביתך,

ואלו ימי חג הפסע.

והרמעות האלו

אני נותן בידיך,

בעבור צורך הוצאותיי,

בימי החג.

ויען החסיד, ויאמר לו,

ברוך הבא,

ביתי ביתך,

לבוא ולעשות החג עמנו כרצונך,

אך אין רצוני שתתני מאומה בעבור הוצאותיך.

ויפצר בו אליהו, זכור לתוהו,

מאוד מאוד,

עד שקיבל מידו את ברכת השם

אשר נתן לו.

ויאמר לו החסיד,

אכלנה פניך,

אגידה נא לי מה שמך.

כדי שבליל פסח אבקשך באמצעיך.

ויאמר לו שמי,

רבי נסים המצרי.

ותכף החסיד רשם שמו לזיכרון,

וחזר לביתו בשמחה, לבשר את אשתו.

ויאמר לה שבח לאל יתברך,

אשר ראה בו עוני,

והזמין לידי מעות מרווחים מאורח נכבד,

שרוצה לחוג עמנו באלו הימים.

ויש בהם ברכת השם

להוציא כל הוצאותינו לכל צרכינו לימי הפסח,

לאכילה ושתייה לנו לבנינו,

ולהדביש אתכם כפי ערכנו,

ואכול ושבוע ועוטר.

לכן

אכלה פנייך ידידתי,

אם בוא יבוא לבית

ולא אהיה בביתי,

קבליהו בשמחה ובכבוד גדול,

שהארת עור פניו,

מבהיקים מה שכינה שרויה עליו.

כל הרואה אותו וישמע דבריו הערבים ומתוקים מדבש,

אינו מניחו לזוז מן לפניו,

ושמו רבי נסים המצרי.

ויהי כשמעם אשתו ובניו,

גדלה שמחתם וענו כולם כאחד,

נכון לבך יהיה בטוח שנעשה לו יותר מרצונך,

והלוואי,

ומי ייתן

יבואנה הודו אלינו ונשא אותו על כפינו,

ומסימאו עטרה לראשינו ועינינו.

חזר ויצא החסיד לשוק,

קנה כל צורכי מועד לאכילה ושתייה לצורך כל בני ביתו,

וכסות למלבוש, לבניו ובנותיו ולאשתו,

ומילא ביתו בשפר רב, לא חסר דבר,

ועם כל זאת שהוציא הוצאה רבה,

עיני צדיק יחזו,

שעדיין הברכה בידו מצויה.

ויאמר בליבו,

הוא ודאי בזכות הזקן, האורח,

השם אישרה ברכה במעותיו

שנתן בידי.

ביום ערב פסח,

אחרי התגלחות ראשו לכבוד הרגל,

הלך ועשה מצד מצווה,

והלך למרחץ וטבל תפילת מצווה לכבוד יום טוב,

והניף שמלותיו ולבש בגדי יום טוב, יצא לשוק.

לחפש את הזקן, האורח הנזכר,

ונלאה לבקש אחריו

ממקום למקום, פשפש ולא מצא.

ולכל מי שהיה רואה,

היה שואל ואומר לו,

תודיעני על זקן אחד,

שמו רבי נסים המצרי,

נרו יאיר,

וצורתו כך וכך,

במראהו ובקומתו,

האם ראית אותו או שמעת איה מקום חנייתו?

וכולם עונים ואומרים לו,

מעולם לא שמענו איש ששמו כך,

כי אם היום מפי כבודך.

והוסיף עוד אותו חסיד לבקש אחריו

בכל חצר ובכל פינה ולשאול ולדרוש עליו,

עד שהגיעה שעת ערבית.

וכיוון שביקש אותו כל כך

ולא מצא אותו,

נתייאש ממנו ואמר בליבו.

ודאי זה האורח שאמר לי לבוא לביתי,

אינו אדם,

אלא עליהו הנביא.

ונתכנע שמו רבי ניסים המצרי,

על שם הנס שעשה עימי להחיות את נפשי ונפש כל בני ביתי בימי הפסח הקדושים בטהורים שהוציאנו מהאפלה לאורה כמו הנס שנעשה לאבותינו במצרים.

ניסים המצרי, כמו הניסים שהיו במצרים.

משארית הפליטה,

שיירי הברכה שנשארו ביד החסיד מהממון שנתן לו אליהו זכור לטוב,

שם ציווה אלוהים את הברכה,

ונתפרנס מהם הוא ובני ביתו כל ימי חייו,

ולא הוצרך עוד למתנות בשר ודם.

בליל פסח,

כשגמר רב העיר

את הסדר של פסח,

קם והלך לשכב על מיטתו.

ורק החל,

בתחילת שנתו,

בא אליהו זכור לטוב,

תפס אותו בחוזק ידו על צווארו,

וכמעט חנק אותו,

עד שלא היה יכול לנשום נשימתו.

ואחר כך הרפא ממנו מעט

להשיב לו את רוחו.

בייעור הרב משנתו,

בפחד וברעדה,

ויפקח עיניו,

וירב הנה המלאך מחזיק בו.

ויירא מאוד לנפשו,

ויתחנן לו,

ויאמר לו,

מה פשעי,

מה חטאתי שבאת להורגני?

ויען אליהו ויאמר לו,

המעט בעיניך העוון הגדול אשר עשית?

גבית כל המעות של צדקה וחילקת כפי רצונך?

ולחסיד פלוני ובני ביתו העטופים ברעב,

השלכת אחרי גביך?

ולא עלה בזיכרונך לשלוח לו הוצאות צורך החג בשעת דוחקו?

ולוי ידוע לך שמרוב צערו ובחייתו,

צעקתו עלתה למרום,

לפני מלכו של עולם יתברך שמו,

וחרה אפו,

וחשב לגזור גזירת קלעייה על העיר הזאת.

נולא שמיהרתי אני,

ועמדתי בתפילה לפניו לשכך חמתו.

ותכף ירדתי אני לעולם הזה,

העולם השפל,

ונתלבשתי בחומרו,

ונמצאתי עם החסיד הנזכר,

ונתתי לו מעות כדי צורכו

להוצאות החג,

והפקתי צערו ויגונו.

ובכן,

לכאן היעצך לתקן את המעוות אשר חטאת?

השכם בבוקר

ולך בעצמך אצל החזית,

ותשאל ממנו מחילה כפי הצורך,

כדי שימחול לך ויתפלל בעדך ובעד כל קהלך,

ובזה יסור עבונך.

ויאמר לו הרב כן יעשה כאשר אדוני מצווה,

וילך לו

ולא יכול לישון עוד,

וישכם בבוקר,

וילך אצל החסיד

וסיפה לו על חטאתו,

והחסיד מחל לו בכל ליבו,

שידע את מעשיו וצדקתו,

ושלא במרד

ולא במעל

עשה כל זאת,

כי אם בשגגה היא יוצאת,

שמרוב עסקו עם הציבור

שכחה מצויה ולא עלה בזיכרונו.

ומאותו האיום והלאה,

היו משגיחים עליו ועל כל הדומים אליו,

למען השם יסלק אחרון אפו מעליהם,

ויגזור גזירות טובות

עליהם כי גדולה צדקה המצלת במיתה משונה,

ומביאה חיים לעולם,

ומקרבת הגאולה,

בפרט בימים קדושים כאלו,

ובזכותה ימהר לגעולנו,

כי אימץ אתנו

מארץ יראינו נפלאות אמן.

אמורם מהמעשה הנזכר

לעורר את לב האדם,

לחוף את יצרו,

לתת צדקה תמיד כל אחד כפי כוחו,

כברכת השם אלוהינו אשר נתן לו.

כידוע, מעלתה שקולה בכל התורה,

וככל התורה, במכפרת עוון

ומצילה ממיתה משונה,

וצדקה תציל ממוות,

ואוכל מפירותיה בעולם הזה,

והקרן קיימת לו לעולם הבא,

ובפרט כשנותן את הצדקה בשמחה,

זוכה בכפליים.

כמו שאמרו ריבותינו, זיכרונם לברכה,

הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות,

והמפייסו מתברך

באחד עשר ברכות,

ובפרט כשהנתינה היא בדרך נסתר,

שלא ידע נותן,

למי נותנה והמקבל ומי מקבלה.

ואת היותרת, כשהוא מחזיק

ביד עני תלמיד חכם,

כמו שאמרו ריבותינו, זיכרונם לברכה,

אם ביקשת לעשות צדקה,

עשה עמלי תורה,

כדי לזכות לזה מי שאינו בקי ומכיר,

למי ייתן צדקותיו,

אז הטוב שיתנה ביד הגזבר הממונה על הצדקה.

בתנאי שהוא ידוע כאיש ישר ונאמן,

הוא מחלק צדקותיו במשפט באמונה.

בפרט

בימי המועדים, שההוצאות רבות,

אז כל אחד יישאר בעצמו כמה צריך להוצאת ביתו,

ומזה ידין לחברו העני,

כמה תרבה דאגתו,

וישתדל למלא ידו,

או יד הגזבר מלוא כף נחת,

כדי שיסיפק בידו לתת לכל איש די מחסורו,

ובפרט בחג הפסח הקדוש,

צריך לתת ביותר

לפי חומרת הנושא,

כי אינו דומה לשאר מועדים כידוע,

וצריך

שיהיו זריזים מקדימים,

לחלק להם איזה זמן קודם המועד,

כדי שיהיה להם פנאי להזמין

כל צורכיהם,

ולא יבואו בצוק העיתים,

בצר להם יצעקו אל אדוני אלוהיהם,

כמו שראינו במעשה הנזכר,

שעל שנעלם את דעת הרב

לחלק לחסיד הנזכר דבר בעתו,

עלתה צעקתו למרום,

וכמעט חס ושלום,

היו גוזרים קליה לכל אחר בעבורו,

לולא אליהו זכור לטוב,

שעמד בפרץ לפניו,

משכך חמתו,

וירד ופיאס לחסיד הנזכר,

והעריק לו מברכתו.

לכן יהיו הדברים האלה חקוקים בלבנו,

וטוב לנו כל ימי חיינו,

ושומע לנו ישכון בטח, ושאנן,

וצל שדה יתלונן,

וצדקתו תהא עומדת לעד.

ברוכים תהיו.