ענוה

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום,

חיים בן יששכר שוקר,

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים,

ויקום מהרה בתחיית המתים, אמן.

אמן.

מרדכי בן מסעודה,

יזכה לרפואה שלמה,

ותצא ממנו מחלה,

ותעבור לארדואן מהרה, אמן.

אמן.

דבורה בתמו,

ובעלה יזכו לרפואה שלמה במהרה בכלל עמו ישראל, אמן.

אמן.

אלכסנדר ניסים בן נילך,

יזכה להיות עבד השם, צדיק מוחלט,

לגמול חסדים עם הבריות,

ויזכה לעולם הבא

ולבריאות והצלחה בכל הישועות,

ולעילוי נשמת מאיר בן פורטונה, מנוחתו עדן, אמן.

אמן.

אנחנו לומדים עכשיו את נושא הענווה.

במסכת פסחים ס״ח אמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

שרבי יוסף חגג את חג השבועות באופן מיוחד מאוד,

וזאת משום שבזכות היום הזה הובדל והתעלה מעל כולם ונעשה גדול הדור.

וראה פלא,

במסכת סוטה מ'ט אמרו חכמים, משנפטר רבי יהודה הנשיא,

בטלה ענווה.

אמר רבי יוסף,

אל תשנו משנה זו

דאיכא אנא.

יש אותי.

איך אתם אומרים? משנפטר רבי יהודה הנשיא, בטלה ענווה. אני פה,

גם אני ענו.

ביי.

במסכת הוריות.

מגלים לנו חכמים את עוצמת הענווה של רבי יוסף.

הוא ויתר והניח את הנשיאות לרבה,

אף על פי שהוא היה גדול ממנו,

שכן סיני עדיף מעוקר הרים.

אם כן, אף על פי שבאמת הוא היה ענוותן,

איך ייתכן שהוא התפאר שהינו בעל ענווה,

ואמר על עצמו שהוא ענב כמו רבי.

זה לא עולה בקנה אחד.

יתר על כן,

רבי יוסף הכיר את מעלתו וידע שהוא מורם מעם.

אם כך,

זה לכאורה סותר את המושג ענווה.

כי ענווה לכאורה זה שפלות,

ההפך מרוממות.

הקושייה הזאת קשה מאוד,

עד כדי כך שהגאון מווילנה

מתרץ

שהיה אמורה בירושלמי ששמו אנא.

יש בירושלמי תנ״ש קוראים לו אנא.

זאת אומרת, הוא מוציא את דברי הגמרא מן הפשט

שרבי יוסף לא אמר על עצמו דאיכא אנא,

אלא דאיכא אנא אותו תנ״א קדוש שקוראים לו אנא,

שהוא ענוותן,

ואז ממילא אין קושייה.

עד כדי כך נדחק הגאון מווילנה.

טוב,

אם אנחנו מגשים עליו, בואו נגשה גם על הלל הזקן.

בעירובין יג מסופר על ענווה יתרה של הלל שדבקה אפילו בתלמידים שלו,

כי נפסקה הלכה כבית הלל.

בית הלל זה התלמידים,

מפני שהיו נוחין ועלובין.

ועוד אומרים בשבת למד אלף, לעולם יהא אדם ענוותן כהלל.

ומביאים בגמרא שלושה מעשים

שהיו להלל עם שלושה גויים.

אחד רצה להקניט אותו בשאלות של הבל בערב שבת כשהוא רוחץ

לקראת שבת.

השני כפר בתורה שבעל פה.

בשלישי ביקש להתגייר

ובלבד להיות כהן גדול.

לכל השלושה השיב הלל בענווה ובשלווה.

עד שהם נזדמנו למקום אחד

ובירכו את הלל שהענווה שלו קירבה אותם תחת כנפי השכינה. הם התגיירו.

בזכות הענווה שלו, אם היה דוחה אותם,

לא היו מתגיירים.

בסוכה כח הפליגו חכמים בשבחו של הלל.

תקשיבו טוב.

אמרו,

80 תלמידים היו לו.

30 מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבנו.

ו-30 מהם ראויים שתעמוד להם חמה כי יהושע בן ענון

גדול שבהם, רבי יונתן בן עוזיאל.

וקטן שבהם רבן יוחנן בן זכאי.

אם זה התלמידים, מי הרב?

עם כל גדולתו של הלל הזקן,

היה ענו ביותר.

הוא חי מאה עשרים שנה כמו משה רבנו, והיה ענו.

אז פלא, במסכת סוכה נאום ג', אמרו חכמים,

הלל הזקן היה משורר בבית המקדש, בשמחת בית השאובה, ואומר,

אם אני כאן,

הכל כאן,

ואם אני כאן,

מי כאן?

וואו, וואו, וואו, מה זה?

מה זה? זה לא נשמע גאווה?

אם אני כאן.

הוא אמר כמוני, כן, אבל

גם אם הוא יגיד את זה בעדינות, אם אני כאן,

מי כאן?

איך שלא תגיד, זה בעיה.

ובמסכת אבות אמר הלל,

אם אין אני לי, מי לי?

זה לא סתירה לענווה?

אז יש לנו בעיה לכאורה עם רב יוסף, ויש לנו בעיה עם אמירות של הלל.

בספר אבני נזר,

עוד מוסיף, ותמה גם על משה רבנו,

אדון הנביאים.

התורה מחידה עליו האיש משה עליו מאוד מכל האדם.

האם לא ידע משה רבנו את רום מעלתו?

הוא לא ידע שהוא האדם היחידי שקיבל תורה משמיים?

מה, הוא לא יודע שהוא היחידי שעלה למרום 120 שנה?

והוא שמע מפי הגבורה ממש את התורה?

מה, הוא לא הכיר שהוא הגואל של ישראל והמנהיג הגדול

שנאמר עליו איש האלוהים?

חציו איש וחציו אלוהים?

והוא בעצמו כתב, ולא קם נביא בישראל כמשה.

אם כן, ידע גם ידע

שאין כמוהו בנבואה.

אז איך זה עולה?

איך זה עולה עם ענווה?

אומר אבנינזר,

אין ידיעת האמת

סותרת להרגשת הענווה ושברון לב.

הידיעה מי אתה זה במוח

אבל השפלות והכניעה זה בלב

וצריך הגיעה רבה להבין את הדברים

עומק הדברים מתבהרים בבעל התניא ל'

במסכת אבות אמרו חכמים

אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו

למה לא לדון את החבר?

כי מקומו גורם,

המקום גורם.

כלומר אדם

שצריך להתייגע בפרנסה

הוא הולך בשוק

ורצות לו תמונות

העין רואה והלב חומד

אי אפשר לדון אותו כמו אחד שיושב בבית המדרש ולא נתקל בשום דבר

כי לכל אדם יש מקום אחר

בעבודה אחרת בדרכי השם

לכן

אפילו משה רבנו, אדון הנביאים, מנהיג ישראל, נותן התורה

הרגיש עצמו שפל יותר מהיהודי הפשוט ביותר בדור המדבר

שלח נביע תשלח כל אחד יותר ראוי ממני, קח אדם מה שוק

למה?

הוא תלה שכל המעלות שלו זה בחסד השם.

השם קרב אותו קרבה יתרה עד שהוא זכה לעלות למרומים לקבל תורה

ודיבר עמו בכל עת, בכל שעה, פנים אל פנים

והיה נמצא תדיר באוהל מועד, מנותק מחיי עולם הזה.

האור יהל אומר,

בעל ענווה אמיתי מכיר במעלותיו ובכוחות נפשו,

אבל הוא יודע שכל המעלות מאת השם ואינן משלו.

אל יתהלל חכם בחוכמתו, אל יתהלל גיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעוסרו,

כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידועותיו.

וכך הדברים באיגרת הרמב״ן,

וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך,

ואפילו אם אתה חכם, עשיר וצדיק ממנו,

חובה עליך להרגיש שהוא גדול ממך.

מוכח, אם כן, שמעלת הענווה היא כלפי כל אדם ואדם,

לא רק כלפי הקדוש ברוך הוא.

היכן האמת?

הלא אתה הוא זה שגדול ממנו באמת,

משיב הרמב״ן,

חשוב בלבך,

כי אתה חייב ממנו,

והוא זכאי ממך,

שאם הוא חוטא,

הוא שוגג,

אבל אתה מזיד,

שכן הוא נאלץ להתרוצץ בשוק

לפרנסה

והמקום שלו מלא ניסיונות

הוא שוגג.

אתה?

אם אתה גדול ממנו,

איפה המקום שלך? בית המדרש.

זה מתנה מאת הבורא יתברך.

ואם כן, לפי רום המקום,

ככה דרישה ממך לעבוד השם בדרגה גבוהה יותר.

לכן אתה מזיד.

מה יתבאר?

שאדם בעל ענווה יודע את תרום מעלתו,

וזה לא סותר.

המוח יודע.

אבל הלב נשבר ושפט.

ומוכיח מהרמב״ן

שחייב כל אחד להרגיש ענווה ונחיתות

לא רק כלפי הקדוש ברוך הוא, אלא כלפי כל אדם באדם.

משום שהמקום גורם.

לכן, אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.

בזה אפשר להסביר את מה שכתוב.

במקום שבעלי תשובה עובדים,

צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד.

במקום.

אתה היית במקום שלהם?

אתה עשית עבירות כמו שלהם?

אתה נמלטת מהעבירות האלה?

אתה פעם שיברת את היצר רעש שלך כמו שהם שיברו?

הם טעמו טעם חטא

וחזרו בהם.

אל תדון

עד שתגיע למקומו.

מי אמר שתעמוד מזה? פעם הבאה יעלה. הרי זוג

קילומטרים

וראה שהם לא עשו שום מעשה אסור.

הוא נדהם.

הוא אמר על עצמו שהוא לא היה עומד בזה.

לא יאומן כי יסופר.

על כן כתב בספר פרי צדיק, כל אדם צריך להרגיש בליבו פנימה

שהוא עדיין לא יצא ידי חובתו בעבודת השם.

וככל שהמחלה גבוהה,

העבודה במחלות התורה היה צריכה להיות דרגה גבוהה יותר.

לכן משה רבנו, והילל הזקן

ורב יוסף

לא התגאה.

הם הרגישו ענווה אמיתית

הם ידעו במוחם שהם גדולי הדור

אבל ליבם היה שפל ביותר

כלפי כולם

למה?

הם ידעו שזו מתנה מאת הבורא יתברך

המקום שהם נמצאים זה בית המדרש

והם מבינים שאולי הם קיצרו בעבודתם ועשו פחות מיהודי פשוט

שהוא פועל בכלים הפחותים שבידיו יותר מהם

כי גם אותו יהודי התגבר מעט על יצרו יכול להיות שכבר עלה במעשיו עליהם

מה יש לנו יותר?

מרבי אלעזר בן דורדיא שכל ימיו חטא חטא חטא בעריות

וברגע אחד קנה עולם העליון ונקרא רבי

זאת אומרת אדם הכי פשוט אחי זה יכול להיות

שבמעשה אחד שתיים שלוש שהוא משבר את יצרו

מעל כוחו

הוא עובר בזה את מי שיש לו עוד מקום לעלות כמו הרס״ג הקדוש

שעבר שהוא חוזר בתשובה כל יום כי עבודתו

של היום

בהכרה היא יותר משל אתמול

אז אתמול הוא עבד את השם פחות

והיום הכיר אותו יותר צריך לעבוד אותו יותר

עשה תשובה על זה

לכן הם השכילו שאולי לא יצאו ידי חובתם

ערך האדם זה לא לפי מדרגתו אלא לפי יעודו

מי אמר לך איזה מדרגה הכינו לך?

מי אמר לך?

אתה צריך לעבוד ולעמול ולעמול ולעמול

למלא את הייעוד

אם אדם נולד בעל מידות מגונות

במקום שפל

בחייו מלא ניסיונות עם תנאים קשים לעבודת השם

והוא מתגבר אפילו מעט, שכרו ירבה מאוד

על פי זה מבאר השם משמואל חידוש נפלא

ידוע לשון בני ישראל מורה על חשיבות

בלשון העם

ממש להפך, לשון עמימות

כמו שפרש רש״י, העם זה מורה על רשיים

ויהי העם כמתאוננים

מה יעשה לעם הזה?

העם הרע הזה

כותב הזוהר הקדוש

ויהי בשלח פרעה את העם

אף על פי שיום יציאת מצרים חג גדול

שמחה וצהלה

כתוב ויהי בשון צהלה

למה?

כיוון שפרעה שלח את העם, את הערב רב הרשעים השפלים.

הם חטאו בעגל, ויקהל העם על אהרון.

הם חטאו בבנות מואב, ויאחל העם לזנות.

אז פלא גדול.

מספר פסוקים קודם, מתן תורה.

התורה בהתחלה מקלסת את עם ישראל.

אומרת, ויחן שם ישראל נגד העם.

בלשון בני ישראל מובא בפסוקים כמה פעמים.

בעוד נקראים עם סגולה, ממלכת כהנים, גוי קדוש.

מגיע הרגע של מתן תורה,

פתאום חוזרת התורה ואומרת העם.

לא פעם,

לא פעמיים,

עשרים ואחת פעם.

כותבת התורה עם.

לך אל העם וקדשתם, והגבלת את העם.

ויקדש את העם, רד העד בעם, ועוד.

ואחרי עשרת הדיברות, מה כתוב?

וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים. וירא העם, וינועו ויעמדו מרחוק.

בסוף היא חוזרת ואומרת, כה תאמר אל בני ישראל.

מה זה?

תמיהה רבה.

איך ייתכן שבזמן השיא,

מעמד הר סיני והקידושין בין ישראל לקדוש ברוך הוא

קורא להם הכתוב העם?

ועוד,

מודגש,

התורה מחשיבה אותם, קורא להם בהתחלה בני ישראל.

וכשמסיימת קורא להם בני ישראל.

ובאמצע כותבת עשרים ואחת פעם העם.

מה ההבנה בזה?

מתרץ השם משמואל.

יש ענווה חיובית,

ויש ענווה גרועה מכל.

הרבי יוסף

החשיב עצמו לבעל ענווה והתפאר בזה.

אבל זה לא סותר את עצם הידיעה על רום מעלתו.

כי הידיעה היא במוח,

והרגשת השפלות היא בלב.

אבל יש ענווה גרועה מכל.

מי שמרגיש עצמו שפל וחסר ערך,

ומסתפק בהרגשה הזו,

ומקבע אותה בליבו,

וחש כל הזמן שהוא כל כך פחות,

עד שאין לו רצון להשתפר ולהשלים את עצמו.

מה אני, מה חיי, אני יכול להיות זה, אני יכול ללמוד, אני לא אשווה שום דבר, אני איפה סוף אשים.

פשוט שבפשוטים, זה גרוע ביותר.

זה ענווה פסולה.

בעל ענווה אמיתי,

אדם המרגיש שפל בליבו,

ולכן בוערים בו הרצון והשאיפה להשתפר,

זה המעלה.

כי אתם המעט מכל העמים.

אומרים חכמים, אתם המעט ממעטים את עצמכם. זה אני אוהב.

שאתם ממעטים את עצמכם. זאת אומרת, אתם יודעים את המעלה שלכם,

אבל אתם ממעטים את עצמכם ושואפים לעלות למעלה.

אז עומק ההרגשה צריכה להיות שעם כל החוכמה, הלימוד והדבקות בקדוש ברוך הוא והמידות הנפלאות,

זה עדיין מעט ממה שיש לשאוף להבא.

ובזה טמון ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם.

הגויים קרויים עשיו מלשון עשוי,

כבר מוכן, לא צריך כלום לעשות.

מלא שערות, מלא זה, הכל בסדר עשוי.

הגוי מרגיש שלם, מושלם.

כל נוכרי שמצליח בעסקיו,

מתגאה עני עני, תירוץ מאסק.

אה, זה כמו ילד קטן, פגר, קופץ וזה.

אך עם ישראל מרגישים ההפך לגמרי.

עוד רבה הדרך להיות מושלם

בעבודת השם.

זה הענבה.

שהוא יודע שיש עוד הדרך רחוקה.

אז אמרנו, יש שני סוגים של ענבה. המעולה ביותר,

שזה עם רצון להשלים את עצמו,

והגרועה ביותר,

שהוא לא רוצה לפעול כלום.

משום כך, כשנקרעים העם,

זה מורה על הרשעים של ישראל.

לשון עמימות,

שפלות רוחנית, בלי רצון להתקרב לקדוש ברוך הוא.

חוץ ממקום אחד,

במעמד הר סיני.

שם משבח אותם הבורא וקורא להם עם סגולה.

ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ואחרי כזה קילוס,

ודאי שהעם אינו מורה הלשון הזה על שפלות של רשעים,

אלא ההפך גמור.

רוצה הקדוש ברוך הוא להדגיש,

עם ישראל שפלים לטיבותה הם בעלי ענבה מתים.

כולם משתוקקים לקבל תורה, לכן הם אמרו,

נעשה ונשמע.

בעוד רצו רצוננו לראות את מלכנו.

לא הסתפקו בקבלת תורה מפיו של משה רבנו

ביקשו לשמוע ישירות את הבורא

כי רצונם להשלים עצמם להתעלות

לכן הם נקראו העם, לשון עמימות, מורידים את עצמם אבל שואפים לגדולות

העם הזה בעלי הענווה שרוצים להשלים את עצמם

לכן

כדי להדגיש שלא רק המנהיג

בעל ענווה

אלא כלל ישראל היו בעלי ענווה

הדגישה תורה העם העם העם עשרים ואחת פעם

אבל קודם קראה להם בני ישראל בעם סגולה

וגם בסוף קראה להם בני ישראל

מתי הם נפסק כשהם נקראו העם?

בשעה שאמרו למשה נתיירנו דבר אתה עימנו

כיוון שכך

כבר לא רצו עוד להשלים את עצמם

די

השאיפה הייתה קודם שהשם ידבר

אחר כך הם עצרו

אמרו די דבר אתה עימנו, זו ירידה

זה כבר לא שאיפה

במצב כזה לשון העם

עלול להורות על שפלות של רשעים

לכן חזרה התורה ואמרה

בני ישראל

שמם נאה להם

נותר לנו לברר, אז מה הייתה הכוונה של הלל שאמר אם אני כאן הכל כאן

אם אין אני לי מי לי?

אומר רשי במסכת סוכה נג הלל הכריז לא על עצמו

הוא הכריז בשם השם

אם אני כאן

הכל כאן

כלומר כל זמן שאני חפץ הקדוש ברוך הוא

בבית הזה והשכינה שלי שרויה בו

אז יהיה כבודו קיים וכולם יבואו לכאן

אם אין אני כאן מי יבוא לכאן?

והברתנור הבאר

אם אין אני לי?

הכוונה אם אין אני זוכה לעצמי מי יזכה בשבילי?

הלל מדבר מבחינה רוחנית

אם אני לא אשלים ואתקן את עצמי נפש רוח נשמה חיה יחידה מי יתקן אותי?

עכשיו תשמעו באור מדהים

בספר ברוך שאמר

זה הבן של ערוך השולחן

חידוש נפלא

הוא אומר במסכת סוכה מ.ה מבואר בגמרא שהיו מקיפים את המזבח

ולדעת רבי יהודה אמרו אני והוא הושיע

מה הפירוש אני והוא?

רש״י מחדש

זה גימטרייה אנא אדוני.

במקום לומר אנא אדוני הושיע אנא,

אמרו אני והוא הושיע אנא.

למה שיגידו ככה?

תגידו אנא אדוני.

למה צריך להגיד אני והוא?

בתוספות חלקו על דבריו של רש״י וביארו ששמות אני והוא שמות קדושים.

בחומש שמות

יד פסוקים יט עד כא, יש שלושה פסוקים

מדברים בעניין קריעת ים סוף.

ויישא מלאך האלוהים ויבקעו המים.

כל אחד מהשלושה פסוקים

יש לו שבעים משתיים אותיות.

שמעתם על שם בן שבעים ושתיים?

אב שמות.

כשנוטלים אות מכל פסוק

ישנם שבעים ושתיים שמות קדושים של שלוש אותיות כל אחת.

אז אם אתה מעמיד את שלושת הפסוקים

ואתה לוקח את האות הראשונה מכל פסוק,

יוצא א', נ', י', אני.

ואם אתה לוקח את האמצעי,

יוצא שם שלוש אותיות, והוא.

שמות קדושים.

זה מה שכתוב, אומרים התוספות, אני, והוא או שענא. זה שני שמות קדושים.

חזקוני אומר שבשבעים ושניים שמות הקודש הללו נפגע הים.

לכן בחג הסוכות שנידונים בעולמיים מזכירים את שמות הקודש האלה,

אני והוא או שיענא. מי שבקע את הים בשמות הקדושים,

הוא

ייתן לנו את הברכה של המים וכו'.

עכשיו נחזור לספר ברוך שאמר.

הוא מתרץ את כל הקושיות באחת.

אני.

הוא אומר, זה השם של הקדוש ברוך הוא. רק מה?

הורידו משם דלת.

במקום אדנות,

בלי דלת, זה אני.

והוא,

זה גם כן שם השם.

בואו, הורידו ממנו

את היווה.

כלומר, זה שם קוד.

שם קוד לשמו של הקדוש ברוך הוא.

במקום להוציא שם שמיים לבטלה,

השמיטו עוד.

אבל הכוונה היא לקדוש ברוך הוא.

אני והוא זה שם אדנות אביה,

הושיענה,

אדנות אביה הושיענה.

ומילא גם אצל הלל,

כשהוא שורר בשמחת בית השבע, הוא אמר אם אני כאן,

מי זה אני? אדנות.

אם אני כאן זה שם אדנות רק בלי דלת.

ואם כן, אמר הלל, אם השם כאן, הכל כאן.

לפי זה,

אם אין אני לי,

אותו דבר.

אם אין אדנות לי, אם השם לא יעזור לי, מי לי? מי יכול לעזור לי?

רק השם יכול לעזור לי.

ואדרבה, זה לא גאווה,

זה סטי השפלות והענווה, בהשתוקקות,

ברצון להיות דבוק בשם יתברך, אמן.

ה, ה, הכל יודוך,

מהכל ישבחוך,

מהכל יאמרו,

והכל יאמרו, אין קדוש כאשר.

ה, הכל יודוך,

מהכל ישבחוך,

מהכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קדוש כאשר.

ה, הכל יודוך,

מהכל ישבחוך,

מהכל, והכל, והכל יאמרו,

אין קדוש כאשר.

הכל יאמרו, והכל ישבחוך, והכל, והכל, והכל, והכל יאמרו,

אין קדוש כאשר.

יישמחו במלאכותך שומרי, שומרי, שומרי, שבת, ביקורן, חונג, שבת.

ה, תשמחו במלאכותך שומרי, שומרי, שומרי, שבת, ביקורן, עונג, שבת.

העם מקדשי, מקדשי, מקדשי, מקדשי, שבי, שבת.

העם מקדשי, מקדשי,

מקדשי, שבי, שבת.

תראי, אני בכוון קיים את צאת החיים ודאורייתו.

בשמחה דאורייתא גומל נפשו, יש חסד דאורייתא כבד את אביך ואת אימך.