פרשת המצורע - חלק ב'

 

- - - לא מוגה! - - - 

לצבעי יום, לעילוי נשמת, מור בת אליסון, אליסון, שתהא נשמתה צרורה, בצרור החיים, ותזכה לחזות ונועם השם ולבקר בהיכלו,

אמן.

אסתר בת עיישה, רפואה בנפש ובגוף,

רפואה שלמה בכל האיברים והגידים,

בעיקר בריאות, ותנשום בנקל תדיר, אמן.

אמן.

כרמית בת שרה תזכה לזיווג הגון מהירה, בריאות הנפש והגוף, פרנסה בשפע ותשובה שלמה, אמן.

פרשת המצורע,

חלק ב',

ממשיכים מאתמול, הרמב״ם בפירוש המשניות,

בהקדמה לסדר זרעים, מעריך

לבאר, להוכיח,

שלכל בריאה בעולם יש תפקיד ברור ומטרה מוגדרת.

מה תפקידו של האדם?

האדם הוא נזר הבריאה.

התפקיד הוא להכיר את הבורא,

לעסוק במושכלות

ולתקן את המעשים והדרכים ביושר ובצדק.

מקשה הרמב״ם קושייה.

אם כן, מדוע כל מעטים אנשים הדבקים בבורא מתוך הכרה וידיעה?

מדוע רבים

שבויים ביצרם ובתאבותיהם?

פרקים ומנוערים מכל חוכמה ומדע.

אז איך מתקיימת המטרה לשמה נברא האדם?

שני תירוצים הוא נותן, הרמב״ם.

תירוץ אחד.

כל אותם אנשים שעוסקים בענייני העולם הזה לא נוצרו אלא כדי לשמש את האדם השלם.

שהרי,

אם היה מוטל על אדם השלם

לדאוג לכל צרכיו הגשמיים,

לחם לאכול, בגד ללבוש,

וכל המלאכות הרבות הכרוכות בכך,

לא היה נותר בידו סיפק בזמן להתבונן במושכלות.

ולקנות את חוכמת השם.

לכן נבראו כל האנשים בעולם על מנת שישמשוהו, להמציא לו את צרכיו וחסרונותיו והוא יוכל

להתעסק במושכלות

למטרה שנברא האדם.

תירוץ שני,

אותם אנשים שאינם רודפים אחר החוכמה,

נבראו לשמש כחברה

למעט האנשים השלמים.

שערי בני העלייה הדבקים בבורא מתוך הכרה וידיעה,

מתי מעט המה.

כדברי רבי שמעון בר יוחאי,

ראיתי בני עלייה והם מועטים.

אם אלף הם, אני ובני מהם.

אם מאה הם, אני ובני מהם. אם שניים מהם,

אני ובני הם.

ואי אפשר להם, לבני העלייה, להיות לבדם בעולם השמם,

בבדידות בלא חברה.

ולכן נבראו רוב בני האדם,

להסיר את עיצבון השלמים ואת שיממון יחידותם.

הרמב״ם מדגיש,

כמובן אין לנו מקום לשאול מדוע ברא הקדוש ברוך הוא כך את עולמו,

מדוע לא הרבה רודפי חוכמה יותר ויותר.

הדברים הללו מופלאים מאיתנו ונעלמים,

ואין לנו רשות להרהר בהם,

כי כך גזרה חוכמתו את ברך

פי שגזרה על מספר כוכבי הלכת וכדומה.

למה הוא ברא?

תח כוכבי הלכת במספר מסוים,

המוציא במספר צבעם לכולם בשם מקרא.

אם היה פחות שניים, פחות עשרים, יותר שלוש מאות.

לא, זה מדויק לפי

רצון הבורא ותכלית שהוא יודע אותה.

אנחנו לא יכולים לרדת לתכלית

רצונו יתברך בפרטי הפרטים.

בכללי אנחנו יכולים להבין,

אבל בפרטים של הפרטים,

אילו ידעתיו הייתיו.

אם הייתי יודע את מה שהשם יודע בדיוק אותו דבר, אז אני הייתי הוא.

אפשר שאני אהיה הוא.

יש להביא כמה הסברים,

אבל אם הרמב״ם אמר לא, אז אני לא מנסה אפילו.

אני לא כמו ההוא שאמר שבפשטות אפשר להסביר מה שהרמב״ם לא ידע והתקשה.

בנוסח של ברכת בורא נפשות,

אנחנו מתוודעים ליסוד הזה,

שכל מטרת קיום הגויים בעולם

היא לשרת את בני ישראל.

וכך אנחנו אומרים בנוסח,

בורא נפשות רבות

וחסרונן

על כל מה שבראת,

להחיות בהם נפש כל חי.

איך זה מסתדר?

אנחנו פותחים בלשון רבים,

בורא נפשות רבות,

ומסיימים,

נפש כל חי.

למה?

עם ישראל נחשבים נפש אחת.

בשבעים נפש ירדו אבותינו למצרים. שבעים נפש, לא נפשות.

אנחנו חיים בדבקות ובחיבור מופלא,

בעוד הגויים הם נפשות רבות

בפירוט זה מזה.

ובברכה הזו אנו עומדים על זכות קיומם,

על זכות קיומם של הגויים והאומות.

מדוע ברא הקדוש ברוך הוא את הנפשות הרבות,

את הגויים?

כדי לחיות בהם נפש.

כל חי

זה עם ישראל.

לעמוד ולשרת את עם ישראל.

אתם רואים שכל העולם מתעסק בישראל.

אמנם לא לטובה,

אבל כל יום מדברים מישראל. אין חדשות שפותחים, סוגרים, בלי להגיד ישראל,

ישראל, ישראל.

וממילא, כאשר אינם עושים כן ולא ממלאים את תפקידם בעולם,

אין להם זכות קיום.

ועל כן באים עליהם אסונות, טבע כאלה ואחרים,

וכולי וכולי וכולי.

הרמב״ם מציין שני התירוצים שהוא מביא נעוצים במחלוקת ריבותינו במסכת ברכות ו׳.

הפסוק בקהלת אומר,

טוב דבר הכל נשמע,

את האלוהים ירה ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם.

מה זה כי זה כל האדם?

אמר רבי אלעזר,

אמר הקדוש ברוך הוא,

כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה.

וואי.

וואי.

וואי.

את האלוהים יירא ונמסור את זה כי זה כל האדם.

מה הפירוש?

כל העולם לא נברא אלא בשביל זה.

זאת אומרת, נברא בשביל אדם השלם.

ורבי שמעון בן עזאי אומר,

כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה.

דהיינו, לשמש חברה מלשון צוותא.

זאת אומרת,

כי זה כל האדם.

כל האדם נבראו בשביל להיות צוותא.

מבאר הרמב״ם,

שני תירוציו מקושרים עם שתי הדעות של ריבותינו.

רבי אלעזר ורבי שמעון בן עזאי.

התירוץ הראשון,

שנבראו רוב בני האדם לשרת את האדם השלם.

זה כדברי רבי אלעזר,

שכל העולם לא נברא אלא בשביל זה,

בשביל היחיד הזה.

ואילו התירוץ השני,

לפיו נבראו רוב בני האדם כדי שלא יהיו בני

עלייה מועטים ללא חברה.

זה כדברי רבי שמועון בן עזאי,

שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, להיות צוותא.

בשם

הגריז

מובא לבאר על פי דברי הרמב״ם הללו

את מאמר הכתוב לגבי בריאת האדם.

לא טוב,

היות האדם לבדו,

אעשה לו עזר כנגדו.

אז הפסוק רומז לנו את שתי הסיבות האלה,

שאומר הרמב״ם,

שאומר שלמה המלך,

שאומרים חכמים,

הפסוק אומר.

שתי הסיבות.

למה נבראה האישה?

האישה נבראה לטובת האדם. דבר ראשון,

נשמש לו חברה,

להפיג את הבדידות,

והסיבה השנייה, לסייע בידו,

להגיע לתכלית שהוא נברא,

לעסוק במושכלות, להכיר ולדעת ולעבוד את השם.

ובזה היא מכינה עבורו את הצרכים הגדולים.

תשמיעים.

כמו שבעיר הרמב״ם, שני תירוציו.

לא טוב להיות האדם לבדו,

וזו סיבה מצד עצמה לברוא את האישה.

ועוד אעשה לו עזר כנגדו,

סיבה נוספת לבריאת האישה,

שתהא עוזרת ומסייעת ביד האדם.

אז גם חברה וגם עזרה.

טוב,

האם הטעם הראשון לבריאת רוב בני האדם

הוא חזק מן הטעם השני?

הרמב״ם עצמו שולל זאת מכל וכל.

והוא אומר, ואולי תחשוב שזאת התועלת השנייה קטנה,

אבל היא צריכה

וראויה יותר מן הראשונה,

שהרי הקדוש ברוך הוא העמיד הרשעים בארץ ישראל

כדי לעשות להם חברה

ולהסיר שיממון אל נפשות החסידים.

כנאמר לו, אגרשנו מפניך בשנה אחת,

פן תהיה ארץ שממה.

אז זאת אומרת, עצם זה

שצריך להיות צבתא.

צבתא.

זה טעם יותר חזק מהטעם הראשון

שצריכים לסייע לו ולהכין לו את כל צרכיו.

ודברי הרמב״ם מחודשים עד מאוד.

בכתוב אנחנו מוצאים טעם אחר לגמרי. למה משאירים את הכנענים בארץ ישראל כשמגעים ישראל?

למה מגרשים אותם לאט?

התורה אומרת, פן תהיה הארץ שממה

ורבה עליך חיית השדה.

אם מתמעטת הארץ,

מתרבים החיות הרעות והטורפות.

כשיש בני אדם,

בפרט רבים,

אז החיות לא נכנסות ליישוב.

בקורונה ראינו, כשהיה סגרים, הם הסתובבו בערים.

אז כל זמן שהכנענים יושבים, אפילו שהם צריכים להיות מסולקים מן הארץ,

לאט לאט.

למה?

עד שאתם תתרבו,

ואז הם יסורו מן הארץ.

כדי שלא תרבה עליך חיית השדה.

שומעים בפירוש שזה הטעם.

זה לא בדיוק כמו ש...

שבשביל שהם יהיו צוותא,

אז איך זה מסתדר?

איך מצא הרמב״ם בדברי הכתוב

מקור

שזה גרוע להישאר בבדידות,

שמשובח להיות בחברה אפילו של כנענים?

אלא על כורחנו לומר כי הרמב״ם למד את דברי הכתוב באופן שונה.

להבין כי שני הטעמים יש לכך שהכנענים לא פסו מן הארץ בבת החיים.

טעם אחד,

זה פן תהיה ארץ שממה,

ואז יהיה מיעוט חברה לבני ישראל, לא יהיה להם צוותא.

טעם השני,

משום ורבה עליך חיית השדה,

שהתרבו חיות רעות.

אז אנחנו רואים מכאן כמה חשובה חברה בחייו של אדם,

שכן הקדוש ברוך הוא לא רצה בשום פנים ואופן

שבני ישראל יתחברו עם הכנענים

וילמדו ממעשיהם הרעים.

וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו,

וחוקותיהם לא תלכו.

ובכל זאת,

הותיר הקדוש ברוך הוא את הכנענים על מקומם,

וגירש אותם מפני ישראל מעט-מעט,

כדי להקל על הבדידות של בני ישראל.

הרי לנו שאפילו כשאדם מצווה להתבדל ולפרוש מאנשים מסוימים,

מכל מקום יש נחת במציאותם לצידו.

יש פה הסבר איך הרמב״ם לומד את הפסוק,

לא ניכנס מי שירצה יראה בספר.

עכשיו,

בואו נשמע מעשה

שהוא מוכיח למעשה את מה שאמרנו.

הגאון הצדיק רבי מאיר חודוש, זכר צדיק וברכה בנעוריו,

הייתה אימת גיוס על בחורים יהודים באירופה,

וחיפשו לגייס אותם.

כמובן, הוא הסתיר את עצמו מהם,

אבל הוא נתפס יום אחד,

ובלית ברירה הכניסו אותו לכלא,

והוא נכנס לתוך תא שהיו בתוכו חבורה של צוענים,

ולבלות בחור ישיבה עם צוענים

זה חלחלה.

מה הוא עושה?

נכניס בפינה והוגה בתורה מזיכרונו.

למזלו,

למחרת

לקחו את הצוענים לאחת היחידות,

והוא מצא את עצמו לבד, אבל במצב יותר קשה,

הוא נותר בודד בחדר.

באותו רגע חדרה הבנה למוחו.

אדם הוא יצור חברותי כל כך,

שאפילו אם נמצאים עימו צוענים נוודים,

עדיף מבדידות מוחלטת.

בסופו של דבר הוא לא גויס,

והוא קיבל שיעור, אבל

מה הצורך של אדם,

אפילו ברמה גבוהה כזאת של תורה ויראת שמיים,

בלי חברה,

בלי חברה, את זה הוא לא שכח.

רבנו בחיה עומד על הנקודה של החברה והידידות,

ומסביר את דברי שלמה המלך עליו השלום,

איש רעים להתרועע,

ויש אוהב,

דבק מאח.

שלמה המלך מלמד אותנו מוסר.

ראוי לאדם להשתדל לקנות לו אוהבים

ולחזר אחר חברתם,

בדרך ממוצעת כמובן.

ומדוע?

כי עם החברה תתרבה האהבה ותתחזק הברית

ויתמיד השלום ביניהם.

זאת אומרת, אדם צריך להשתדל לקנות לו אוהבים ולחזר אחר חברתיו, להיות בחברה.

לא בודד,

לא חריג,

לא מיוחד.

אם החברה מתרבה אהבה ומתחזקת הברית

ומתמיד השלום ביניהם.

מה התועלת בחברים וידידים?

לבאר רבנו בחייה

עוד מאמר של שלמה המלך שנאמר בסמיכות.

תחנונים ידבר רש

ועשיר יענה עזות.

יש בעוני חיסרון.

יש בעושר חיסרון.

בעוני חיסרון.

חיסרון נורא.

אדם עני חסר ביטחון עצמי בכניעה מיותרת לפני כל אדם.

גם בעולשר יש חיסרון.

העשיר,

בעל ביטחון עצמי, לא נכנע לחינם לפני הבריות,

ומדבר בגסות רוח ובעזות עם הבריות.

אז חוסר ביטחון עצמי וכניעה ושפלות יתרה מצד אחד,

ועזות וגסות הרוח מצד שני,

זה החסרונות של עוני ועושר.

משני אלה אפשר להינצל אם אדם רגיל להימצא בחברת אוהבים וידידים.

כך מסביר רבנו בחיא. כיצד?

אדם שהוא איש רעים

להתרועע,

מעיד על עצמו שהוא לא בעל גאווה,

שאילו היה בעל גאווה גס רוח ועס פנים,

לבטח לא מתקבצים אליו ידידים וחברים.

כולם בורחים ממנו כמו אש.

מצד שני,

כשאדם מקבץ צריחים וידידים ונמצא בחברתם,

גם אין סיכוי שנפשו תהיה נכנעת לחינם,

כי הימצאות בחברת אנשים אוהבים מחזקת את הביטחון העצמי

ואת התחושות הטובות,

וזוקפת את גבו.

נמצא שחברת הבריות מועילה לאדם עד מאוד,

כי היא הדרך הממוצעת בין העוני לבין העושר.

מצד אחד היא מסירה מהאדם את עזות המצח והגאווה,

מצד שני היא מחזקת רוחו, מפיחה בקרבו רוח עידוד ושמחה, כי הוא שווה בין שווים.

על כך אמר שלמה המלך, איש רעים להתרועע.

ופה,

להתרועע זה לא להיות רע וחבר,

אלא להשתבח.

איש רעים להשתבח. איך להתרועע זה הופך להשתבח?

מלשון תרועה וצלצולים.

אחרי שביארנו בהר היטב, שהאדם נברא יצור חברתי, והבדידות לא טובה עבורו כלל.

וזאת מעצם בריאתו,

עלינו להבין

שאדם חש תחושת מצוקה בהיותו בודד לנפשו,

זה לא מעיד על חוסר יכולת להתמודד בחיים.

זה לא אומר שיש לו תלות באנשים.

אם הוא מרגיש בבדידות

שהיא לא טובה לו,

זה איתות

שהוא בריא בנפשו.

זה אומר שהוא שפוי,

כי אדם צריך חברה.

כך ברא אותנו הקדוש ברוך הוא.

זקוקים לחברה ומשוועים לידידות.

לפרגונים, פרגונים.

מי שאינו זקוק לחברה כלל ועיקר זה מעורר דאגה.

צריך לבדוק את יסודות נפשו, אם הם תקינים.

ומי שחש עצוב בהיותו בודד,

הוא אדם רגיל ונורמלי,

לפי הטבע שהטביע בו הקדוש ברוך הוא.

אז עכשיו נשאלת השאלה,

אם ככה, אז למה חכמים אומרים שאדם צריך להתבודד בבדידות וכו'?

אי אפשר הכול ביום אחד ללמוד.

נשאיר את זה למחר.

הכל יודוכה,

הכל יש שם וחוכה,

והכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קרדוש גשם.

הכל יודוכה, והכל ישבחוך,

והכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קרדוש גשם.

הכל ידוכה, והכל ישבחוך,

והכל והכל והכל יאמרו,

אין קרדוש גשם, הכל ידוכה,

והכל ישבחוך,

והכל והכל והכל יאמרו,

אין קדוש כשר.

אתם מבינים שמחרנו מתקרבים כבר לשבת עוד פעם?

איך הזמן טס, החיים עפים, יא בביי, צריך להספיק.

הרי אני מכוון כי אמצעות חכמים דאוריתו ובשמחה דאוריתו.

מה עשית דאוריתו?

כבד את אביך ואת אמך דאוריתו.

נחת רוח לקדוש ברוך הוא.

שיהיו שפתותיו דובמות בקבר.