הענוה ומעלתה - חלק ו'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

לעילוי נשמת יוסף בן צהולה,

מנוחתו עדן.

אמן.

יוסף אסף בן איריס.

הצלחה גדולה במשפט וזיווג הגון מהרה,

אם כשרה מכפז.

אמן.

יהודה בן חנה,

רפואה שלמה,

בפרט בעיניו,

חזרה בתשובה שלמה בתוך כלל ישראל מהרה, אמן.

טרונגו,

בת אוביטו,

רפואה שלמה מהרה בכלל חולי עמו ישראל, אמן.

הענווה הוא מעלתה חלק ו'.

למדנו בשיעור האחרון

שענווה אינה סתירה

למודעות והכרה בערך העצמי.

ענווה זה לא אי הכרה בערך עצמי,

זה לא התעלמות מן התכונות

שאדם חונן בהן,

או השגות שהשיג אותן,

אלא הכרה בכל אלו

ללא החזקה טובה עצמית.

אמרנו שמשה רבנו, עליו השלום, הכיר במעלותיו,

והיכן שצריך נהג בתקיפות ובעוז.

אבל מימיו לא החזיק טובה לעצמו.

ודוגמאות

רבות מצינו אצל גדולי ישראל בכל התקופות.

המשנה בסוטה מ'ט אומרת,

מי שמת רבי,

בטלה ענווה.

בגמרא מביאה דבריו של רבי יוסף,

שאמר, לתנא

אל תשנה,

שהרי אינני קיים.

זאת אומרת, רבי יוסף ידע

והכיר את מעלת הענווה שיש בו,

ולכן הורה לתנא לא לשנות מי שמת רבי, בטלה ענווה.

אני עדיין חי.

הרבי יוסף אומר על עצמו.

אמנם המהרשע הקשה שם,

כיצד התבטא רב יוסף על עצמו כך?

הרי אין דרך חכמים להשתבח מעצמם.

הכתוב אומר, יהללך זר ולא פיך.

הוא מבאר שרב יוסף דיבר את דבריו רק משום אמיתות התורה,

משום שלא חפץ בשום פנים ואופן

שבמשנה ייכתב דבר לא נכון.

לולא הטעם הזה לא היה מצהיר על מידת הענווה שבו.

אבל בספר בת קודש,

בחלק ד' בסוף הספר,

מובא בשם הגריז מבריסק, זכר צדיק וברכה.

לא הוגשה למהרשע

על הדיבור של רב יוסף שהוא ענו,

ושזה מהווה סתירה למידת הענווה,

שכן ידיעת הערך העצמי אינה מהווה סתירה לענווה,

אלא מה שהוגשה למהרשע הוא,

כפי שדייק המהרשע בדבריו,

מדוע לא חש רב יוסף למאמר

יהללך זר ולא פיך?

ומדוע ראה לנכון לשבח את עצמו?

על כך תירצה מרשה שרב יוסף עשה כן משום אמיתות התורה ולא משום סיבה אחרת.

מקור נוסף מעניין

שתיתכן מציאות שהאדם

יהיה ענוותן מודע למידת הענווה שבקרבו ואפילו משוחח עליה,

וזה לא פוגע בכלל בענווה שלו.

מעשה מופלא בבאבא מציעה נט.

מחלוקת המפורסמת בין רבי אליעזר לחכמים.

המחלוקת על תנורו של עכנאי,

תנור שבנוי חוליות-חוליות,

שמזכיר את גופו של הנחש,

והמחלוקת

האם מטמאים או מטהרים אותו באופנים מסוימים.

הגמרא מספרת שרבי אליעזר עמד יחיד בדעתו נגד כל החכמים,

וככל שניסן ש...

שכנע אותם, לא עלה דבר בידו.

אומרת הגמרא, תנא,

באותו יום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם,

ולא קיבלו הם אינו.

אמר להם, אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח,

ונעקר חרוב ממקומו מאהמה.

מופת.

אמרו לו, אין מביאים ראייה מנחרוב.

חזר ואמר להם, אם הלכה כמותי,

אמת המים תוכיח.

חזרה אמת המים לאחוריהם.

מים יורדים מלמעלה למטה,

ורק הוא אמר את זה, התחיל לו המים לטפס למעלה, בלי משאבה.

אמרו לו, אין מביאים ראייה מאמת המים.

חזר ואמר להם, אתם יודעים מה?

אם הלכה כמותי, כותלי בית המדרש יוכיחו.

הקירות יפלו עכשיו.

היטו כותלי בית המדרש ליפול,

ומשום כבודו של יהושע, רבי יהושע,

עמדו ככה.

חזר ואמר להם, אם הלכה כמותי,

מן השמיים יוכיחו.

יצאה בת קול ואמרה,

מה לכם

אצל רבי אליעזר,

שהלכה כמותו בכל מקום,

בארץ ובשמיים, פוסקים כרבי אליעזר?

עמד

רבי יהושע על רגליו ואמר,

לא בשמיים היא.

הפעם.

שמעתם דבר כזה? הוא אומר לבת קול,

את לא כובעת,

לא בשמיים.

אז הגאון מווילנה מביא כמה וכמה דקדוקים במעשה הזה.

ראשית,

שואל,

מדוע אחרי שנוכח לדעת כי חכמים אינם נוטים להשתכנע ממעשה ניסים

ולא מתרשמים מהחרוב שנעקר במקומו,

המשיך להביא להם מופתים לצדקת דרכו, מאמת המים, מכותלי בת המדרש.

למה אלה ישכנעו את בעלי המחלוקת מה שהחרוב לא הצליח?

דבר שני,

מה זה הלשון שחכמים אמרו לו? אין מביאין ראייה מן החרוב.

אין מביאין ראייה מאמת המים. למה?

כאן הכתוב בלשון הזאת.

היו צריכים לומר לו בפשטות,

אין מביאין ראייה ממעשה ניסים.

ורק בגלל שזה חרוב ואמת המים וקוטלי בית המדרש,

אז רק בגלל זה נמנעו החכמים מלהשתכנע?

עוד צריכים להבין.

למה רעה רבי לחזר לנכון להביא ראייה דווקא

מהשלושה דברים האלה?

למה הביא ראייה דווקא משלושה דברים האלה?

הגאון מווילנה-באר,

אינה ידוע שהתורה נקנית בשלוש מידות.

בהסתפקות,

בענווה,

בשקידה רבה.

בהסתפקות,

בענווה,

בשקידה רבה.

בהסתפקות,

בענווה,

ובשקידה רבה.

ההסתפקות, אומר התנא באבות,

כך היא דרכה של התורה.

פת במלח תאכל,

ומים במשורה תשתה,

ועל הארץ תשן,

וחיה צער תחיה.

זו הסתפקות.

ענווה,

הגמרא בתענית זן אומרת,

למה נמשלו, למה נמשלו דברי תורה?

למה נמשלו, או למה נמשלו, דברי תורה למים?

שנאמר, הוי כל צמא, לכו למים.

לומר לך,

מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך?

אף דברי תורה אין מתקיימים,

אלא במי שדעתו שפלה.

ושקידה רבה,

וזה כמאמר הגמרא בעירובין כא לגבי דברי תורה,

במי אתה מוצאן?

במי שמשקים ומערים עליהם לבית המדרש.

בשלוש התכונות המופלאות האלה הצטיין והשתלם בהם רבי אליעזר,

עד כדי כך שידע בלא ספק

כי ראוי שתקבע הלכה כמותו.

היה לו הסתכלות.

היה לו ענווה והייתה לו שקידה רבה.

לכן הוא הביא לחכמים שלוש ראיות שונות

שכל אחת מסמלת את אחת המעלות שלו

כדי להוכיח שהצדק עמו

ולפי רום מעלותיו ראוי שיקבלו דעתו.

מן החרוב הוא הביא ראיה שהוא מושלם במידת ההסתפקות במועט.

ידוע שהחרוב הוא סמל להסתפקות במועט,

כמו שמצינו אצל רבי חנינא בן דוסא,

שנאמר עליו, וחנינא בני די לו בקו חרובין מחרב שבת לחרב שבת, שזה אומר הסתפקות גמורה.

חכמים לא קיבלו את ההוכחה וטענו כנגד רבי אליעזר,

אין מביאין ראיה מן החרוב,

גם אם יש לך מידת ההסתפקות במועט.

בכך די.

אתה לא יכול לומר בוודאות בגלל זה שאתה לא טועה בדין.

אז אם רצית להביא לנו ראיה מהחרוב, ממידת ההסתפקות שלך,

שמסמל לחרוב,

וזה ודאי גורם שאתה תכוון לאמת והדין איתך,

זה לא מספיק בשביל לכוון לאמת.

עמד רבי אליעזר והביא להם ראיה מאמת המים.

מה המים מסמלים? ענווה.

למה הם מניחים מקום גבוה

והולכים למקום נמוך?

ביקש רבי אליעזר לומר לחכמים שהוא גם מצוין ביותר במידת הענווה.

ומשום הענווה שבו ראוי שתיקבע לך כמותו.

חכמים לא קיבלו דבריו.

אמרו לו, אין מבין ראיה מאמת המים.

גם אם אתה מושלם במידת הענווה,

עדיין זה לא הוכחה שאתה לא טועה בדבריך.

הענווה לא מספיקה בשביל לא לטעות.

ראה רבי אליעזר שחכמים מסרבים לקבל את דבריו, הביא להם ראיה נוספת,

שהוא שקדן גדול ועצום.

הוא בישר

לחכמים שקוטלי בית המדרש שהוא עושה בהם לילות כימים על התורה והעבודה,

בשקידה אין קץ ובגאה רבה,

הם יוכיחו שהוא צודק בטענתו.

ואכן,

קוטלי בית המדרש העידו ונטו.

כלפי היושבים.

גם זה לא קיבלו חכמים.

אמרו לו, גם אם אתה מצוין בשלוש מידות האמורות,

עדיין זה לא הוכחה מוחלטת לכך שהלכה כמותך,

וראוי ללכת אחר הרוב,

חולקים עליך.

הביאור של הגאון משובב עין בנפש.

אבל לענייננו, מה אנחנו לומדים? פרט חשוב,

שאין כל מניעה

למישהו עין ותן

ושפל רוח

להכיר במעלותיו והשגותיו,

ואפילו במידת הענווה, ולפרסם אותם. לומר להם, אני ענו.

ובגלל שאני ענו, ראוי שתתקבל ההלכה כמותי.

יש מעשה שמספרים על הרב משה פיינשטיין, זכר צדיק וברכה,

שהיה כנס של גדולי הדור בארצות הברית בעניין שכולם היו צריכים להתכנס,

ודנו, ושקלו, וטרו, ולא הגיעו למסקנה, בסוף הוא דפק על השולחן,

והוא אמר, מה שאני אומר,

זה מה שצריך להתקבל.

למה?

אני מעולם

ולא הסתכלתי בעיתון

ולא נגעתי בעיתון.

אם יש פה מישהו

שלא ראה ולא נגע,

ראוי שתתקבל דעתו.

זאת אומרת, הדעה שלי לא מעורבת

בעוד ידיעות כאלה ואחרות שקלטתי.

אני רק תורה, תורה, תורה, תורה, הכל אצלי זה רק תורה. אין תערובת של עוד דברים חיצוניים.

ככה אמר להם.

אז זה ענווה או לא ענווה?

זה לא מפריע בכלל.

רבי אליעזר אומר להם שהוא מצוין במידת הענווה.

לא רק שהוא מכריז על זה בקול גדול,

הוא גם מביא מופת מאמת המים

כדי שיקבעו עליך כמותו.

אבל זה בשביל כבוד התורה הוא עושה, כמובן, לא לכבודו.

שתיקבע הלכה כמותו.

והשמיים מעידים שהלכה כמותו באמת.

זאת אומרת, מפה רואים שזה לא סתירה כלל ועיקר.

מהות הענווה זה לא להחזיק טובה עצמית.

אבל לא שאתה לא מכיר.

להכיר בערך העצמי שלך.

אתה צריך להכיר מה הערך העצמי שלך.

הגמרא בבאבא קמא נט מספרת על אחד מחכמי ישראל הקדושים,

אליעזר זעירא.

למה קראו לו כך?

משום שהוא היה מקטיל

את עצמו ומצוין ומופלג במידת הענווה.

קראו לו אליעזר זעירא,

בגלל שהיה

מזעיר את עצמו, מקטין את עצמו.

והגמרא מספרת

שהיה נוהג להתהלך בנעליים שחורות לרגליו,

למרות שהדבר לא היה מקובל באותם ימים,

וזאת הוא עשה כדי להתאבל על ירושלים החרבה ועל בית המקדש השמם.

נו, אז ראוי שאם כבר קונים נעליים שחורות,

נכוון גם על החורבן.

פעם התהלך בשוק,

נתקלו בו אנשי ריש גלותא,

והנעליים שלו עוררו חשד.

אהה.

אהה.

ותפסו ושאלו אותו, מדוע אתה נוהג כך?

אמר להם שהוא מתאבל על ירושלים.

סברו שהוא גאוותן.

מחשיב את עצמו עד כדי כך להתאבל על ירושלים בכל עת.

חבשו אותו בבית האסורים.

רבי אליעזר זעירא

ראה את עצמו במצר,

ואמר לה, שומעים אותו,

אדם גדול אני,

וראוי לי להתאבל על ירושלים.

לא מיהרו להאמין לו,

אך כשראה להם את כוחו בהלכה,

שחררו אותו לנפשו.

על כל פנים, ההנהגה הזאת,

לצד הענווה המופלגת,

שנחתמה בשמו אליעזר זעירא,

הוא לא הכיר טובה לעצמו.

הוא ידע שהוא אדם גדול מאוד,

והוא ראוי להתאבל בכל עת על ירושלים,

אבל לא החזיק טובה לעצמו משום כך,

ורק כשהוא הוכרח כדי להשתחרר מבית האסורים,

אמר אדם גדול אני.

מדהים.

גם מרן הבית יוסף,

מצינו אצלו ענווה מופלאה,

כמו שכותב החידה הקדוש בספרו שם הגדולים,

וכך הוא כותב,

דע שקיבלתי מאדם גדול בחוכמה וביראה,

שקיבל מרב גדול,

שקיבל מסכנים,

כי בדורו של רבי יוסף קארו

היו שלושה רבנים

שהיו ראויים לחבר ספר כעין הבית יוסף,

שיקבץ לתוכו את כל הדינים

לאסוקי שמעת אליבא דאלקתא.

והסכימו מן השמיים

כי מרן הבית יוסף יחבר אותו,

היות והוא הצטיין במידת הענווה,

כאשר רואים מספרו הקדוש שאין דרכו לספר בגנות מי שפוסק לא כמותו,

ומשנתו היא משנת חסידים.

איי איי איי,

היום יש פוסקים שאומרים זה תרנגול, זה ברווז, זה ככה, זה לא כלום,

זה לא שום דבר,

זה לא מבין, עוד לא זה, לא קם מפה, לא הלך לשם.

משנתו משנת חסידים,

לא סיפר בגנות מי שפוסק לא כמותו.

והנה דוגמה ומופת

לענווה

שאינה גוררת בעקבותיה חוסר מעש ואי עשייה.

מרן

ידע והכיר בכוח פסיקתו,

והיה מודע היטב לעובדה שהוא מסוגל לעשות את מה שלא נעשה עד ימיו,

לקבץ את שיטות הראשונים ולהכריע ביניהם

ברוב כישרון וידיעת חוכמת התורה.

מצד שני,

לא מצא מקום להחזיק לעצמו טובה בעבור כך,

ומידת הענווה שבקרבו לא נפגעה במאומה.

ורק בגלל זה הוא נבחר משמיים להיות זה שיחבר את הספר,

שיתקבל על כל תפוצות ישראל לשולחן ערוך.

לא שאחרים לא היו ענבים,

אבל לא בדרגתו.

מצינו בהספד של גאון הדור, רבי אלחנן וסרמן, זכר צדיק וברכה,

על ריבו המובהק,

החפץ חיים הקדוש.

בעת הלוויה של החופץ חיים,

עמד רבי אלחונן וסרמן, השם ינקום דמו,

זכר צדיק וברכה,

נאם על מידת הענווה המופלגת שהייתה בריבו החפץ חיים.

והיה מתאר

כמה היה מופלג ומוכתר במידת הענווה,

ותוך דבריו באר מה יסוד מידת הענווה.

והוא אמר שאי הכרה בערך עצמי אינה ענווה.

אדרבא,

הכרה בערך העצמי

תוך כדי אי החזקת טובה עצמית זוהי הענווה.

והעריך

אודות מידת הענווה והפשטות של ריבו החפץ חיים.

הוא סיפר

על אף הענווה הזו הכיר חפץ חיים בכוחו הגדול

ולא ההין להחזיק טובה לעצמו משום כך.

הוא אומר,

פעמיים אמר לו,

כי יש בידו פסק הלכה בעניין

מי שאין לו חלק לעולם הבא,

מלווה בראיות ברורות,

אבל הוא נמנע מלהעלות את הפסקים האלה על ספר,

כיוון שהוא יודע שבשמיים יפסקו כמותו.

מאחר שהוא נחשב לבית דין של מטה בדורו.

שמעתם?

אם הוא יפסוק

שבשני מצבים

אדם שעושה כך וכך, אין לו חלק לעולם הבא,

האדם הזה או האנשים האלה, לא יהיה להם חלק לעולם הבא, כי יפסקו בשמיים כמותו, כי הוא

הבית דין הגדול של דורו

בהלכה כמותו.

איך הוא אומר דבר כזה?

איך הוא אומר דבר כזה לתלמיד של הרב אלחנן?

אמרנו זה לא סתירה.

בעיקר לא להחזיק טוב על עצמו.

אבל תראו, הוא חס על היהודים ולא פרסם את שני הפסקים האלה.

אם היה מפרסם, ככה היה נפסק.

יש אנשים שיכולים להגיד דברים בלי לחוש לאחריות שמישהו ימות.

כמו אחד מאלף ימותו מהקורונה, מהזריקה.

מה אחד מאלף?

אז זאת אומרת, אם ימותו...

מתוך שש מיליון.

ששת אלפים יהודים, אבל כדאי לקבל את זה ככה.

כדאי.

אתם שומעים?

הוא לא פסק.

היה יכול להגיד, אני חידשתי דין,

אני חידשתי הלכה, אני הבאתי ראיות ברורות.

מי יכול לערער על מה שאני אמרתי?

לא.

לא פסק, כי הוא ידע שהפסקו בשמיים כמותו.

פעם אחת

כתב החפץ חיים כל קורא עבור ועד הישיבות.

בין הדברים הוא כתב,

מי שלא מחזיק תורה, אין לו חלק לעולם הבא.

אחרי זה התחרט,

וחזר בו,

ומחק את השורה על הנייר,

כדי לא לנשל יהודים מהעולם הבא.

כי ידע שיפסקו כמותו בשמיים.

וכל מי שלא יחזיק תורה בחייו,

לא יקבל חלקו בעולם הבא.

ופעם אחרת סיפר רבי אלחונון

שהחופץ חיים אמר,

יש בידו ראיות מוצקות,

שכת בעלי לשון הרע, אין להם חלק לעולם הבא.

הוא לא כתב את זה בספרו,

בגלל הרחמנות שלו על יהודים שנכשלו והפכו לבעלי לשון הרע,

שלא יאבדו את חלקם בעולם הבא.

רואים

שגם החפץ חיים לא הייתה כל סתירה

בין הידיעה שלו על מעלתו

ושהוא נחשב לבית דין של מטה,

ושבשמיים פוסקים כמותו,

לבין הענווה האדירה שבה היה מצוין ומופלג.

הוא רק לא החזיק טובה לעצמו.

והוא לא ביקש גדולה משום כך.

וזוהי הענווה האמיתית.

הוא אף פעם לא רצה רבנות.

אבל לחצו, לחצו, לחצו, לחצו, לחצו, לחצו, לחצו,

ובאמת לא היה שם מי שיכול להורות הלכות וכו' וכו'.

ואז הוא אמר להם תנאי אחד.

זה בתנאי שכולם מקבלים אותי עליהם.

ונשמעים לכל מה שאני אומר.

הסכימו.

פעם אחת מישהו לא הסכים עם מה שהוא אמר,

מיד הוריד מעליו את הרבנות וזהו.

יכולים להתחייב, חס ושלום, כלפי שמיא.

זה הענווה של גדולי ישראל מכל הדורות.

דוגמאות רק.

לעומת הגאווה,

הגאיבה,

של גדולי אומות העולם.

טראמפ!

אמר שהוא ראוי לקבל פרוס נובל לשלום

בגלל הסכמי אברהם.

דורש ותובע.

מסכן, הוא צריך לבקש.

אובמה עוד לא נהיין נשיא, כבר קיבל, עוד לא עשה כלום.

כבר קיבל ישר, כי הוא דמוקרט.

הוא שייך לאנשים המיוחסים עם הדם הכחור.

טוב, גדולי ישראל,

ככל שהם מתגדלים ומתעלים,

הענווה מתעצמת יותר,

והסבלנות כלפי כל אדם

והארת פנים כלפי כל אחד ואחד באה לידי ביטוי

עם כל תוספת רוחנית שהם קונים בנפשם.

להבדיל, אלפי אלפי הבדלות

אצל אומות העולם זה פועל בדיוק הפוך.

ככל שמתעלים מסיבת מה,

הם בעלי גאווה יותר ויותר, ולא מסוגלים לסבול דעת אחרים.

אומרת הגמרא בחולין פט,

הכתוב בדברים אומר,

לא מרובכם מכל העמים חשק אדוני בכם.

אומר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, תשמעו,

חושקני בכם.

למה אני חושק בכם?

למה חושקני בכם?

שאפילו בשעה שאני משפיע עליכם גדולה,

אתם ממעטים עצמכם לפניי.

נתתי גדולה לאברהם

על כל העולם.

מה אמר לפניי? ואנוכי עפר בהפך.

נתתי גדולה למשה ואהרון, מה אמרו?

ואנחנו מה?

נתתי גדולה לדוד, מה אמר?

ואנוכי תולעת ולא איש.

אבל עובדי כוכבים אינם כן.

נתתי גדולה לנמרוד, מה אמר?

הבה נבנה לנו עיר.

נתתי גדולה לפרעה, מה אמר?

מהשם אשר אשמע בקולו.

רואים הבדל עצום,

ברור,

בין

אומות העולם שאצלם גדולה מביאה לגאווה עצומה,

בעוד שאצל גדולי ישראל מביא לה ענווה גדולה ועצום.

על פי היסוד הזה מובנים דברי ראשי בפרשת בלק.

הכתובים מתארים את רוח הנבואה שנתברך בה בלעם. כותב רש״י כך.

ואם תאמר,

מפני מה אישרה הקדוש ברוך הוא את שכינתו על גוי רשע?

כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות לומר,

אילו היו לנו נביאים, חזרנו בתשובה.

העמיד להם נביאים,

והם פרצו גדרו של עולם.

גדר עולם, בהמות הן בהמות, בני אדם הן בני אדם, זה בהמות, בן בהמות.

קוראים לו בלעם בן בעור, בעור זה בהמות.

והוא בעל אתונו.

פרץ גדרו של עולם.

מקשים רבים,

מה הועילו חכמים בתקנתם?

אם השראת הנבואה על בלעם לא נועדה אלא לסתום את הפיות של האומות שלא יטענו טענה,

שיכלו לחזור בתשובה אם היו להם נביאים,

אז היה הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על גוי צדיק וחסיד.

למה על גוי רשע?

הרי

בשעה ששרתה הנבואה על בלעם הרשע והמופקר,

יכולים עדיין לטעון ומות העולם.

אם העמיד לנו הקדוש ברוך הוא נביאים, צדיקים וחסידים, היינו חוזרים בתשובה.

אבל על פי היסוד שלמדנו קודם, אין כל קושייה,

שכן בלעם לא קיבל את גדולת הנבואה למרות גאוותו,

אלא ההפך,

הגאווה נולדה לו בעקבות

את רוח הנבואה שהוא קיבל.

כשהוא קיבל הוא לא היה בעל גאווה,

אבל מי שקיבל הפך להיות בעל גאווה.

אז גם אם תמצא גדולים וחסידים אצלם,

ברגע שהם יקבלו את המעלות הללו,

אז כך הם יהיו.

בדרך הזו הוכיח הקדוש ברוך הוא לאומות העולם ההפך מטענתם,

ואת ההבדל העצום בינם לבין ישראל.

כשגדול מישראל זוכה לרוח נבואה,

הוא מוסיף ענווה על הענווה שהייתה לו.

משה,

אדון כל הנביאים,

היה גם הענב מכל האדם אשר על פני האדמה.

אבל אצל הגויים ההפך הנכון.

ככל שאדם מתגדל יותר,

כך הופך לבעל גאווה יותר,

לחוטא ומופקר יותר ויותר,

ובלעם יוכיח.

אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל אני אומר לכם ברמיזה שרוב גדולי אומות העולם כיום עושים את המעשים הכי מכוערים שיכולים לעלות על הדעת,

ודי בזה.

שמספר בעל המחבר,

שמראה את ההבדל בין הענווה של גדולי ישראל למי שרחוקים מתורה ומצוות.

הוא אומר, זה היה בצהרי יום בהיר.

הטלפון בבית צלצל

מעבר לקו,

אחד

מראשי מוסדות בעלות תשובה

עם סיפור מוזר.

אחת הבנות,

עומדת לבוא בשעה טובה ומוצלחת בברית אירוסין עם בן תורה ירא שמיים בערב,

סעודת האירוסין.

אלא מה?

החתן.

נחה עליו רוח טרה מישרות לבב,

והוא החליט ליידע את זוגתו לעתיל,

כי בעבר הוא סבל ממחלת לב,

ובמשך כמה חודשים הוא פרפר בין חיים למוות,

ולבסוף

סיפר שהוא הבריא לחלוטין,

וכיום הוא כבר לא סובל ממאומה.

יש לו מסמך שמאשש עובדה זו?

בהתחלה הוא לא רצה לדבר על כך,

אבל אחרי שהבין

שהרבנים שיבואו למסיבת האירוסין ודאי יספרו על הנס הגדול שנעשה,

עשה לפני שנים,

החליט לספר את זה לכלה בעצמו.

ואת ההמשך תשמעו בשיעורים הקודמים, כי כבר סיפרתי את הסיפור הזה עם אותו פרופסור שגער בו וצעק עליו והשמיץ אותו וכולי,

עד שהוא מצא פרופסור אחר

שבסוף התייחס אליו כראוי,

והתברר שהוא לומד כל יום שעה גמרא והיא

מעדנת אותו והכול וכולי,

תשמעו את זה בשביל לא להאריך.

בסדר?

צריך לעשות גם עבודה מדי פעם,

או לסמוך שהכול מקבלים

על מגש של כסף.

אז אם כן,

מה ראינו?

ראינו סוף סוף

שענווה זה מידה הכי הכי חשובה שיש,

והיא הבסיס

לכל המעלות הטובות.

ונגזר ממנה מידת הסבלנות.

ולכן,

זה ניכר אם אדם סבלן או לא סבלן,

ועוד, אם הוא נותן מכל מה שיש לו לאחרים,

ושלא מחזיק טובה לעצמו.

מכיר בחרכו,

וכשצריך הוא עומד על דעתו,

אבל לא מחזיק טובה לעצמו, ויודע זה מתנת שמיים כל מה שיש לו

וכל מה שהוא השיג.

הכל זה מאת השם למטרה אחת,

לצורך הרבים.

אם הוא משתמש במידה הזאת כך,

הוא ענו,

אפילו שיגידו עליו מה שיגידו,

השמיים קובעים

ולא האנשים.

כורח טעה במשה רבנו,

כי הוא חשב שהוא עומד על דעתו למנות את זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה,

השב וטעה

ונבלע באדמה.

אז זאת אומרת,

איזי איזי,

בשעה ששוקלים מי ענו, מי לא ענו.

הקדוש ברוך הוא אמר,

לאהרון ומרים,

שני גדולי דור,

איך אתם מדברים במשה עבדי?

מרים עושה חשבון למה הוא פרש מציפורה,

וזה, והיא נפגעה, ופה ושם.

כמובן, היא מדברת לטובת אחיה הקטן.

היא שניבאה אם הבנים שמחה,

שאימא שלה תלד את המושיע.

עם כל זה,

היא נפגעה.

היה לה דעת.

היה לה לימוד להבין למה זה כן ולא ולא, והיא טעתה.

והיא טעתה.

והיא נענשה לעיני כל ישראל.

מי שהקדוש ברוך הוא בוחר בו,

צריך להיזהר.

הקדוש ברוך הוא לא יודע מה שאת יודעת?

אם מה שאת טוענת זה נכון, אז למה הקדוש ברוך הוא בחר באחד כזה שיכול לעשות עוולה כזאת כלפי אשתו שהוא פורש ממנה וכולי וכולי?

מה הקדוש ברוך הוא ייקח כזה דבר?

ראינו שאפילו הייתה טיפה גאווה

אצל אליאב, האח הגדול של דוד,

אז הוא מאס בו

מלהיות משיח השם.

אז איך אפשר?

צריך זהירות.

אם הקדוש ברוך הוא בחר,

אז הוא יודע במה הוא בוחר.

לא להיכנס לזה.

זהו. זהירות מונעת אסון.

האה הכל יוֹדוּךָ,

והכל ישָּבְחוָךָ,

מהכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קדוש כשם.

הא, הכל יוֹדוּךָ,

מהכל ישְבְחוּךָ,

והכל יאמרו,

הכל יאמרו, אין קדוש כשם,

והכל ידעוך,

והכל ישבחוך,

והכל ידעוך,

והכל ידעוך. הקדוש ה', הכל ידעוך, והכל ישבחוך.

והכל, והכל, והכל יאמרו,

בואו אין קדושחה שישמחו במלאכותך שום רא, שום רא, שום רא, שום רא, שום רא, שבת

שבת פ

שבות שונות.

הריני מחווה לקיים את צמת החכמים, דאוריתא ושמחה דאוריתא, גומר נפש יש חסד דאוריתא,

כבד את אביך ואת אימך דאורייתא,

לעשות נחת רועה לקדוש ברוך הוא, לעשות נחת רועה לתנא הקדוש,

יהיו שפתותיו דובבות בקבר.