הענוה ומעלתה - חלק ה'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

אילן ורונית שניאור

יזכו שילדיהם יזכו לתורה, לחופה ולמעשים טובים,

ילכו בדרך האמת הנכונה ולעילוי נשמת

האימא והחמות

רבקה בת חנה וז'קלין בת ג'וליה

תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים, אמן.

רפאל בן דוד,

השם יזכה אותו לזיווג הגון מהרה,

בריאות והצלחה,

עושר רב,

לימוד תורה לשמה,

הצלחה בכל מעשי ידיו תמיד,

אמן.

יפעת בת רמנה

תזכה לבריאות שלמה ואיתנה בכל האיברים והגידים,

תשובה שלמה על דרך האמת,

לה ולמשפחתה מתוך אושר, שמחה וכל טובה וברכה,

אמן.

אתן לה בת תזרו,

תזכה ללידה קלה בעתו בזמנו כתורנגולת,

אמן. לידה ביתית וטבעית,

תוך בריאות שלמה ואיתנה, בשמחה,

יזכו,

היא ובעלה לגדל דור ישרים לעבודתו יתברך,

אמן.

הענווה ומעלתה חלק ה'.

בשיעורים הקודמים תמהנו

איך ייתכן שקורח טען כלפי משה ואהרון שהם מתגאים ומתנשאים על קהל השם?

השם מעיד על משה רבנו שהיה מצוין במידת הענווה,

באיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה.

ועוד תמהנו תמיהה, איך

משה רבנו אמר לאהרון,

סבור הייתי שהתקדש הבית או בי או בך.

בענווה מופלגת,

איך הוא סבור

שהוא המקורב הכי גדול לבורא יתברך

עד שהתקדש או יתברך בו?

אז אם נתבונן בדברים,

מוכרחים לומר כן, ולא ייתכן אחרת

שיש פה שילוב.

ענווה זה לא התבטלות,

נחיתות

ואי-הכרת הערך העצמי.

כשנולד משה רבנו,

הבית התמלא אורה,

ומיד עמד על רגליו והתחיל לדבר.

האם זה נעלם

מעיני משה רבנו?

בלי ספק הוא הבין שיש בו נשמה גדולה

ששוכנת בקרבו.

אז בואו נראה

מה המדרש אומר בדברים רבה יא ג'.

האדם הראשון אומר למשה רבנו,

אני גדול ממך,

שנבראתי בצלמו של הקדוש ברוך הוא.

מניין

שנאמר ויברא אלוהים את האדם בצלמו.

אמר לו משה רבנו,

אני נתעליתי יותר ממך.

אתה כבוד שניתן לך,

ניטל ממך,

שנאמר ואדם בעיקר בל ילין.

היה לך עיקר,

אבל לא נשאר אצלך.

למה נצטמצמה קומתו והכל אחרי אחר וכו'?

אבל אני

זיו הפנים שנתן לי הקדוש ברוך הוא, עמי הוא.

מניין?

לא קטע עינו ולא נסלחו בין מאה עשרים.

דבר אחר, נוח אמר למשה,

אני גדול ממך,

שניצלתי מדור המבול.

אמר לו משה,

אני נתעליתי יותר ממך.

אתה הצלת את עצמך ולא היה לך כוח להציל את דורך.

ואני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי,

כשנתחייבו קליה בעגל,

שנאמר

וינחם השם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו.

למה הדבר דומה?

שתי ספינות

היו בים

עם שני קברניטים.

אחד הציל את עצמו ולא הציל ספינתו.

ואחד הציל עצמו וספינתו.

למי היו מקלסים, משבחים?

לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו.

כך,

נוח לא הציל אלא את עצמו.

אבל משה הציל את עצמו ואת דורו,

ועליו נאמר, ואת עלית על כולנה.

דבר אחר,

אברהם אומר למשה,

אני גדול ממך,

שהייתי זן לעוברים ושווים.

אמר לו משה,

אני נתעליתי יותר ממך.

אתה היית זן, בני אדם ערלים,

ואני הייתי זן, בני אדם מהולים,

ולא עוד,

אלא אתה היית זן ביישוב,

ואני הייתי זן במדבר,

כי כל המאנח לא בזכותו.

יצחקה אמר למשה,

אני גדול ממך,

שפשטתי צווארי על גבי המזבח וראיתי פני השכינה.

אמר לו משה,

ואני נתעליתי יותר ממך,

שאתה ראית פני השכינה, וקהו עיניך.

מניין, ויהי כי זקן יצחק, ותכינה עיניו מרעות.

מה זה מרעות?

מרעות בשכינה.

אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים,

ולא קהו עיניים.

שנאמר, ומשה לא ידע, כי קרן עור פניו.

יעקב אמר למשה,

אני גדול ממך,

כשנפגשתי עם המלאך וניצחתי אותו.

אמר לו משה,

אתה נפגשת עם המלאך בפרבורין שלך.

היינו במחוז שלך, פה למטה, בכדור הארץ.

ואני עולה אצלן בפרבורין שלהן,

והם מתייראים ממני,

שנאמר מלכי צבאות עידו דון, עידו דון.

מדדים הפחד.

יעקב אמר למשה,

זה אמרנו,

הרי לנו שמשה רבנו ידע היטב במה הוא מעולה וגדול יותר מכל אחד מאבות העולם.

מהאדם הראשון, מנוח,

מאברהם, מיצחק ויחקב.

וביטא מעלותיו בפניהם.

למרות כל זאת, ואף הכל

העניו מכל האדם אשר על פני האדמה.

למה? איך יכול להיות?

כי הוא לא החזיק טובה.

זאת אומרת, עניו יכול להכיר את מעלותיו וחייב להכיר את מעלותיו,

אבל לא להזיק טוב על עצמו, זה כל העניין.

אז משה מכיר במעלותיו

גם מעצם זה שהשם בחר רק בו להציל את ישראל ולגאול אותה ממצרים ולהוריד את התורה.

ואמר לו, אם לא אתה גועלם, אין מי גועלם.

אז הוא יודע את מעלתו, לא יודע, בטח שהוא יודע.

מה סבר משה רבנו שקדוש ברוך הוא עשה אינדנדינו ובחר בו סתם ככה?

ברור שהוא ידע שהוא נשמה מיוחדת וגדולה

לאין שיעור.

ואשר שלח אותו ללכת אצל פרעה לדרוש את גאולת ישראל

ולהוביל את עם ישראל לארץ המובטחת.

בחינם השם הזמין אותו לשמיים ללמוד תורה במשך ארבעים יום ולילה, בין מלאכים משרפים,

ולקבל את לוחות הברית על ידיו.

והקדוש ברוך הוא הודיעו שרק הוא

יכול להוציא את בני ישראל ממצרים, לקרוע בפניהם את הים,

לבנות את המשכן במדבר,

להוריד את התורה מן השמיים.

ועוד מעלה אנחנו רואים אצלו. כשהוא עומד מול הבורא יתברך, הוא אומר לו, ואם אין,

מחני נא מספריך אשר כתבת.

אם אתה רוצה לכלות את עם ישראל,

אז אני

מבקש

למחות את שמי

מספר התורה.

אם אתה לא מוחה להם על חטא העגל,

תמחה אותי.

זה מעיד כאלף עדים

שמשה רבנו,

שהיה חשוב בעיני השם יתברך,

חשוב עד כדי כך

שריבונו של עולם ימחה לישראל

כדי ששמו של משה לא יימחה מספר התורה.

אז השם מבטל את הגזירה

ומשאיר את שמו של משה רבנו בספר התורה.

לא רק זה, כתוב שמשה רבנו אמר

ש... שימותו אלף כיוצא בו.

ולא תיפול ציפורן

מציפורנן של ישראל.

איזה ביטול, ביטול עצמיות כזה.

עכשיו,

משה רבנו מתבקש לכתוב את ספר התורה, השם מקריא לו, והוא כותב.

תכתוב.

בא איש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה.

אין ספק

שמשה רבנו מאמין בכל מה שנאמר לו לכתוב בתורה, כן?

והשם מגדיר אותו לעניו

מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה.

אז הידיעה העצמית הזאת אינה סותרת

את מהות העניווה.

אדרבא, הוא מכיר במעלות עצמו,

אבל לא מחזיק טוב על עצמו.

זה עניו אמיתי. הוא יודע שהכל מאיתו יתברך.

רבי ירוחם עמיר, זכר צדיק וברכה,

עומד על כך ואומר,

משה רבנו נותר עניו כשהיה,

גם אחרי שכתב בתורה,

באיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה.

זה לא סותר.

ידוע המעשה שהיה אחד

שבא לרב ואמר לו, כבוד הרב,

אני חכם, אני נבון, אני צדיק, אני רשמיים, אני,

אני, אני, אני, אני, אני, אני, הוא מונה, מונה, מונה את כל המחלק. איך אני לא משיג?

איך אני לא משיג שידוך?

אמר לו, הרב, אתה צריך להוסיף למעלות שלך עוד מידה אחת

ותשיג שידוך.

מה?

הוא אמר לו עניווה.

תעמוד על העניווה

ואתה תשיג שידוך.

עבד על העניווה,

בא אליהם אחרי כמה חודשים ללמוד בו עוד הרע.

אין שידוך.

אני חכם, ואני נבון, ואני צדיק, ואני רשמיים, ואני גם עניו.

ואין שידוך.

משה רב...

כן, הוא ידע והכיר במעלותיו וסגולותיו,

והוא ידע שבין קדושי ישראל הוא יחיץ תגוליו,

והוא אדון לכל הנביאים.

אפילו מלך המשיח, שיהיה יותר חכם משלמה המלך,

יהיה קרוב למשה רבנו בנבוא, ככה אומר הרמב״ם.

בוודאי שמשה רבנו האמין בשלוש עשרה עיקרים.

ובשלוש עשרה עיקרים כתוב שנבואת משה רבנו היא האמיתית,

והוא אב ואדון לכל הנביאים הקודמים והבאים לאחריו.

אז הוא יודע את מעלותיו,

ולמרות זאת נשאר הענב המופלג בעולם.

שפת אמת

מבארת מאמר הזוהר הקדוש שאומר

מאן דהוא רב

הוא זעיר.

מישהו גדול

הרי הוא קטן.

זה סוד הענבה של משה רבנו. ככל שאתה יותר גדול,

אתה יותר ענבי.

גדול אמיתי, לא גדול שמחשיב את עצמו אבו תנוז.

מי שיודע שכל מה שיש בעולם נובע מאת השם מדבריו

ודבוק בשורש

החיות העליונה,

הרי הוא רב וגדול.

בוודאי שקדוש ברוך הוא לא רוצה שאדם ייסגל לעצמו ענבה מזויפת ודמיונית,

שקרית וכוזבת,

כאילו אין לו מעלות

ואין לו דרגות ואין לו השגות.

כמו שלמדנו בשיעורים הקודמים, נ' כפופו.

יש כאלה נ' כפופו, אבל הצגה, לא באמת כאלה.

אבל מי שהוא גדול באמת הוא קטן,

הוא מקטין את עצמו.

ככל שאדם משיג יותר ומכיר במעלות עצמו,

מקטין יותר את חלקו שלו בגדלות

ותולה הכל במתנות מאת השם יתברך.

משה רבנו ידע שהוא נחשב לדעת כל ישראל.

אדוני היושב-ראש,

והוא בדרגה המופלאה והאדירה.

איך הוא נהג בענווה?

איך לא גבה עיניו?

איך לא רמו?

איך לא גבה ליבו?

משה ידע בכל ליבו כי הכל נובע מאת השם יתברך.

וכל השגה שהוא השיג בכל דרגה שאליה התעלה,

יש נקודת עבודה פנימית של האדם,

שזו עבודת הרצון והחשק.

ובכוחה זיכה אותו הקדוש ברוך הוא במעלה מסוימת.

אבל אדם אינו יכול לשחרר כמה מכלל השגותיו זה בזכות עצמו או בזכות הבחירה שלו.

הוא גם לא יודע כמה הוא זכה בזכות הבורא במתנת חינם.

אדם הולך ברחובה של עיר

והוא חושב איך הוא נשמר מכל מיני מראות אסורות ודברים,

הוא לא יודע שאם השם לא עוזר לו,

הוא מטיל אותו,

הוא היה שוקע בתיתא יבן.

לכן אדם צריך לראות את עצמו חייב לקדוש ברוך הוא רוב תודה והודאה על ההשגות והדרגות,

ולא לייחס לעצמו את ההשגה ולומר,

לזאת הגעתי בזכות עבודתי העצמית.

כי אדם לא יודע כמה מהשגתו הוא השיג בעצמו וכמה ניתן לו מתנת חינם.

לכן משה רבנו,

ברום השגותיו,

תלה הכל שזה מתנות מאת הקדוש ברוך הוא ולא בעבודתו שלו.

טוב,

אנחנו כל הזמן מציגים קושיות ועוד לא פותרים אותן,

אז אנחנו חוזרים לתמיהה.

איך העלה קורח ועדתו

שמשה ואהרון מתנשאים על כל העדה?

טענה לא הגיונית

שמעידה עליו.

והם אומרים לו, אתם מחפשים כבוד וגדולה.

אבל אחרי שלמדנו

שענווה זה לא נחיתות עצמית ואי-הכרה במעלות ובסגולות העצמיות,

הכל מובן.

משה רבנו ידע והכיר בסגולות המנהיגות שטבע בו הקדוש ברוך הוא.

משה

רבנו ידע והכיר בחוכמתו, ביושרו, בתמונתו.

גם בקדושתו וגם ביראתו.

וידע שעליו לנצל את כל הכוחות האלה כרצון הבורא.

וחלילה לא למשוך את ידיו

במקום שצריך להתערב ולהנחות,

להנהיג,

לכוון

לא הוכיח וכולי.

כשהוא ראה

איש מצרי מקש עברי,

הוא לא אמר מי אני,

מה אני,

למה נתערב,

אלא התגבר כארי.

בום, טרח!

הכה את המצרי וטמן אותו בחוז.

כשהוא מבחין

ששני עבריים,

עבריים,

נצים,

הוא נכנס ביניהם ואומר, למה אתה כרעך? רשע, למה אתה כרעך?

הוא לא אומר, מי אני, מה חיי, מה לי להתערב?

בגלל זה,

כשהוא התערב,

פרעה רצה להרוג אותו, כי הוא הרג את המצרי.

אז הוא בורח.

נו, אז הוא מפסיק?

לא.

מגיע לארץ מדיין,

רואה את העוול שעושים לבנות יתרו,

קם,

מוחה בתוקף, מגרש את הרועים

ומשקה צונן

של בנות יתרו האומללות.

כשהוא היה בארץ כוש,

הוא הוכתר למלך.

ארבעים שנה.

ושב למצרים,

בשליחות הקדוש ברוך הוא,

לא הייתה לו תחושה של ענווה מזויפת.

הוא ניצב לפני פרעה,

המלך האדיר,

בעוז, באומץ, בתוך אחד, הארמון,

ואומר לו, כה אמר השם,

שלח עמי ויעבדוני.

בזמן יציאת מצרים צועד משה בראש

כמו עמוד אש לפני העדה,

וכשעם ישראל במדבר,

כורח ועדתו נקלים עליו

ורוצים ליטול מהארון את סגולת...

לא גילה משה סימני כניעה וכפיפות קומה.

ניצב כנגד קורח בעוז רוח,

בתוקף אדיר,

וערך מאבק איתנים

בשם השם.

זה לא סותר

את מידת הענבה האדירה שהיה מצויין.

וזה היה לצנינים בעיני קורח.

הוא לא השכיל להבין

את הענבה של משה.

הוא היה בטוח.

הוא מבקש שררה וגדולה, הוא מתערב בכל מריבה,

הוא מבקש להנחות, הוא רוצה לכמן.

זה הוא, הוא, הוא, הוא, הוא עושה הכל בשביל זה.

משה באהרון, הוא זועק בחמא.

מדוע תתנשאו על קהל השם?

והוא לא יודע ולא מבין שמשה רבנו מודע לכוחות של הנהגה שהוטבעו בקרבו.

הוא פשוט

מנצל אותם כראוי, כפי שמצפה ממנו הקדוש ברוך הוא.

קורח לא ידע

את הענבה האדירה של משה,

איך היא באה לידי ביטוי

בזה שהוא לא מחזיק טובה לעצמו למרות שהוא מנהיג של הדור.

אבל הוא רואה את הפעולות החיצוניות ומהן הוא רוצה להסיק,

שזה בקשת שררה.

והכל על פי השם, השם אמר לו.

קח את אהרון אחיך,

הוא, הקדוש ברוך הוא מלוקו, הוא עושה רק מה ש... כאשר ציווה השם, כאשר ציווה השם, מה הוא עושה?

אבל קורח לא נמצא בסוד העניינים.

הוא רואה רק את הפעולות החיצוניות.

הוא מבין מהן.

בוא הנה הבן אדם הזה כל הזמן מחפש ג'ובים

ומחלק אותם למשפחה.

אל תשמעו דברים יפים מאוד.

יש הקבלה מעניינת בין משה רבנו וקורח

לדמויות

קדומות הרבה יותר.

השלה הקדוש בפרשת קורח,

בתורה אור עוד טו, אומר

במשה רבנו התגלגל ניצוץ מנשמתו של הבל.

בקורח

התגלגל ניצוץ מנשמתו של קין.

אז זה שני אחים.

חבל וקין.

קין הרג את אבן.

קורח פה רוצה?

לאבד את משה רבנו, שוב פעם.

נראה כמה עניינים שיש דמיון בין קין לקורח.

בשניהם נקטה כתוב כי מה?

אצל קין כתוב,

ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.

ואצל קורח מה כתוב?

ויקומו לפני משה.

שניהם נאמר קימה,

בקין ובקורח.

דבר שני,

אצל שניהם

לא מתקבלת המנחה.

אצל קין כתוב, ואל מנחתו לא שעה.

הקדוש ברוך הוא לא קיבל את המנחה.

אצל קורח מה כתוב?

אל תפן אל מנחתם.

לא לקבל מהם את המנחה.

דבר שלישי,

שניהם נענשו על ידי האדמה.

אצל קין,

ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידיך.

ואצל קורח,

בת תפתח הארץ את פיה, בת תבלע אותם ואת בתיה.

אלא השם משמואל מבאר עניין זה לא רק בהקבלה של לשונות של כתובים,

אלא גם במהות ובתכונות

של קורח וקין,

לעומת

התכונות

של הבל ומשה.

מה ההבדל המהותי בין קין להבל?

כן?

קין עניינו היה קניין וחושתנות.

אימא שלו אמרה, קניתי איש.

מהמידה הזאת

הסתעפו מידות מגונות רבות.

קין תמיד הדגיש את ערך עצמו,

סתירב להתבטל בפני גדולים ממנו,

סיגל תקיפות יתרה,

והגיע בסוף לכפירה נוראה,

אין דין ואין דייר ואין עולם מוכרענו.

ובסוף רצח את אחיו

דם נקי של הבל.

לעומתו הבל,

תמונות הפוכות לגמרי.

הבל מלשון מהביל ומבטל את חשיבות עצמו,

את מעלותיו,

את תכונותיו הטובות.

אין זו ענווה אלא שפלות רוח יתרה ואי הכרה מספקת בערכו העצמי.

ומכיוון שכך, המידה הזו מקננת בהבל,

מחלישה אותו ומביאה אותו לחוסר מעש של ממש.

במקום ליזום ולפעול, מתמהמה ומפקפק

מי אני ומה חייו.

ורק כאשר הוא רואה את קין מקריב קורבן לפני ה',

אז הוא מצטרף והבל הביא גם הוא מבכורות צונו מחלבן.

זה הדמויות

הבל וקין, קין והבל.

עכשיו נשאו לקורח ומשה, שיש בהם ניצוצות מהם.

וקורח נצנצה מידה רעה שהייתה בקין.

עשיר כקורח, רכושתני, קניינים.

שליש מהאוצרות של העולם אצלו.

הוא לא מסתפק בשום פנים באופן בזה שהוא במדרגת לוי.

משרת השם.

הוא מבקש עוד דרגות רוחניות, לא לפי מידתו.

הוא רוצה גם כהונה וגם מלכות.

מה זה, לא התנשאות?

מה זה?

ועל חשבון אחר.

מה זה?

לא אתה!

אל תתנסה!

אני כן.

איך זה הולך?

לעצמו מה הוא מסביר?

שהוא לא גאוותן בכלל,

אלא הוא מכיר בערך עצמו,

כי בנבואה הוא ראה

שעתיד לצאת ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרון.

קורח לא ידע לשים גבול.

הוא הדגיש את החשיבות העצמית

והוא לא מוכן לקבל מרות ממשה רבנו,

והוא מגייס 250 ראשי סנהדראות לתמוך בו

על הדרישות שלו,

והוא תובע כבוד בגדולה.

לעומתו, משה רבנו

ניצוץ מנשמת הבל,

לא במובן של חוסר עשייה ואי מעש,

אלא במובן הטוב והנעלה,

במובן של ענווה, לא שפלות גמורה,

הוא מתקן את הפגם של הבל שהשפיל את עצמו יותר מדי,

ותיקן זאת הפעם בשלמות.

כי לצד הערכתו את ערכו האדיר,

הצטיין במידת הענמה.

ולכן עמד ונלחם בכורח בכל כוחו.

פעם אחת מספיק.

מה שעשית לי בגלגול זה מספיק,

צבי.

כל דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה.

אה?

הכנסת אותי בפעם הקודמת לתוך האדמה.

עכשיו פצתה האדמה את פיה ותבלע את כורח ואת כל עדתו. יא ביי ביי.

גירת מעגל.

תקשיבו טוב,

הארי הקדוש.

רומז רמז נפלא.

משה בגימטריה,

345. הבל כמה?

37. תורידו זה מזה.

308. קורח.

משה,

לפחות הבל,

שווה קורח.

מה המשמעות?

תורידו. קורח. ערך מלחמה עם משה.

משום שלא ראה בו את מעלתו של הבל שהיא מעלת הענבה.

אם היה קורח משכיל להבין

שכל ההנהגות של משה זה לא מגאווה,

אלא מענבה אמיתית,

שהוא מכיר בערך עצמי,

אבל לא מחזיק טובה לעצמו,

היה קורח מבין שמשה ואהרון אינם מתנשאים על עדת השם.

אבל עיניו טחו מרעות,

ליבו הכביד מהבין

שבמשה רבנו יש שילוב מושלם של עוז וענבה.

עוז כלפי חוץ

כדי למלא את התפקיד של מנהיג,

ושפלוט

שהוא לא מחזיק טוב על עצמו מצד שני.

אז אין קושיות על משה רבנו.

כשהוא אמר לאהרון,

סבור הייתי שיתקדש הבית או בי

או בך,

זה לא גאווה.

משה רבנו לא הזיק טובה לעצמו על מעלותיו וכישרונותיו.

אמנם הוא הכיר בהם במעלות, בדרגות, בהשגות.

הוא ידע שאין יותר קרוב ממנו ומאחיו לקדוש ברוך הוא.

ולכן הוא אמר לאחיו כך,

שהוא סבור

שהתקדש הבית באחד משניהם,

שכן הם היו מכובדיו של השם,

וזה לא פוגע במידת הענבה שבמשה.

היה עוד

מישהו שהיה בו ניצוץ, משה רבנו,

קראו לו רבי שמעון בר יוחאי.

וגם הוא אמר ככה.

הוא אמר,

אם יש בעולם

אלף בני עלייה,

אני ובני מהם. אם יש מאה, אני ובני מהם.

אם יש שניים, אני ובני הם.

וראיתי בעוד מקום שכתוב,

ואם רק אחד אני הוא.

איך אתה אומר כזה דבר?

כמו שמשה אמר,

זה לא פוגעים בענבה.

הכרת הערך העצמי,

אין בעיה.

אבל לא להחזיק טוב על עצמך.

כאילו אני ואני.

לא אתה, קדוש ברוך הוא.

ברגע אחד מסיר שפה ל...

נאמני,

בטעם זקני מכך.

אתם רואים, יש אנשים שהם היום פרופסורים,

ופתאום

יש להם מחלת דמנציה,

והם שוכחים דברים, והם לא יודעים למצוא את הדרך, ולא מזהים את המשפחה, ולא יודעים מי מדבר איתה.

הוא מסיר שפה לנאמנים,

בטעם זקני מכך.

שום דבר לא שלך.

שום דבר.

יש לך את הזכות רק לבחור

אם תקבל או לא תקבל,

תשיג או לא תשיג, זה הכל תלוי בשם. אז אל תחזיק טובה לעצמך.

אם למדת תורה הרבה,

אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת.

כל הכלים שקיבלת, זה בשביל אחרים.

כולל המעדר והמקוש והכל.

הכל יום דוחה, והכל יש שבחובה,

והכל יום רובה, כל יום

אין קדוש כאשר.

הכל יום דוחה,

והכל יש שבחובה,

והכל יאמרו, והכל יאמרו,

אין קדוש כאשר.

הכל יודו,

והכל יששבחו,

והכל והכל והכל והכל יאמרו,

אין קדוש כאשר,

הכל יודו,

הכל יששבחו,

והכל והכל והכל יאמרו,

אין קדוש כשישמחו למלאכותך שומרי שומרי שומרי שמרניקו

עניק שבת ישמחו למלאכותך שומרי שומרי שמרניקו

קורא עונק שבת עמי קדושי מקדושי שמי שבת עמי קדושי מקדושי מקדושי שמי שבת שבת שבת שבת

תזכו למצוות הרבה,

תמיד

הרי אני מכוון לקיים מצוות חכמים

גומל נפשו יש עתדו, בן את אבירותיהם שלו לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, לעשות נחת רוח

לתנא קדוש

שיהיו שפתותיו דובות בקבל בין.