מעלת השכמת בית הכנסת והכניסה בטלית ותפילין, גדרי תפילה בציבור והצטרפות לחזרה, דיני עירובי תחומין והפלגה בסירה בשבת לצורך מצווה, ואיסור הקדמת התפילה לציבור

 

- - - לא מוגה! - - - 

לא רץ מבית הכנסת לחנות, הוא לא הולך לעבודה,

אלא רץ מבית הכנסת לבית המדרש, ילקום מחיל אל חיל,

בזה יהיה הדבר מותר לכתחילה,

כמו שכתב הכותב בספר עין יעקב,

המגן אברהם, הבאר היטב ושאר האחרונים, בזה אין חשש.

הוא מותר לרוק בבית הכנסת ודורסו ברגליו או מכסהו בגמי.

בזמנם בית הכנסת לא היה מרוצף,

ולכן הדבר היה מותר,

אין איסור מעיקר הדין, בתנאי שמייד ישפשף את זה,

כדי שלא ימאיס אנשים אחרים.

היום, בזמננו, כשבתי הכנסת נקיים,

והאדם הזה שיורק,

הוא מזהם את המקום, בוודאי שלא מן הראוי לעשות כן.

קל וחומר, על-פי מה שאמר רבנו הארי בשאר הכוונות,

שאסור להריק בבית הכנסת כלל ועיקר. ולכן,

אם יש לו הכרח,

ייקח את המטפחת,

יצמיד אותה לפיו וינגב את הפה במטפחת, ואסור לו להריק בצורה רגילה.

ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה ראשונים.

אנחנו אומרים בכל בוקר,

אחד מהדברים שאדם עושה אותם, אוכל פירותיהם בעולם הזה,

והקרן קיימת לו לעולם הבא, אחד מהם, השכמת בית כנסת. לכן, ישתדל אדם להשכים ולהגיע לבית הכנסת מוקדם,

ובפרט אם הוא יכול לבוא ולהיות מתוך העשרה ראשונים.

אותם העשרה מקבלים שכר כנגד כולם.

אפילו יבואו מאה ואלף אחריהם.

מי יצר את השכינה בבית הכנסת? אותם העשרה.

הם יצרו את התשתית, ולכן שכרם גדול שבעתיים.

לפי הזוהר, האסירי מקבל שכר כנגד כולם,

ולכן ישתדל האדם להשכים,

בפרט בשחרית, כשהדבר קצת קשה, קצת כרוך במאמץ.

יעשה אפילו הכי מאמץ להגיע מעשרה ראשונים.

לא הצליח בשחרית,

לפחות ישתדל להיות במנחה מעשרה ראשונים,

או בערבית, כך הוא הדין לגבי שיעורי תורה וכיוצא בזה,

למרות שהוא יודע שהחכם לא תמיד מדייק. הרבה פעמים הוא מאחר קצת,

אז הוא יגיד, מה דפקא מינה שאני אבוא לחמם את הספסל? לא,

אין הדברים כך, אלא השתדל להיות מעשרה ראשונים.

בינתיים ייקח ספר ויכין בינתיים את השיעור, בוודאי שיש בזה מעלה.

מעלה שנייה יש

להניח תפילין מחוץ לבית-הכנסת,

כדי שבשעת כניסתו לבית-הכנסת הוא עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, ויאמר את הפסוק,

ואני ברוב חסדך אבוא ביתך.

אבל אם אין עליו תפילין,

אסור לו לומר בשעת כניסתו, ואני ברוב חסדך אבוא ביתך,

אשתחווה אליך על קדשך ביראתך. איזה יראה? אין עליו תפילין,

ואז הוא מקלקל במקום לתקן.

אלא אם כן מדובר ביום שבת,

יום שבת אין מצוות תפילין, רק טלית,

ולכן אפילו אם יש עליו רק טלית קטן, הוא יכול להיכנס ולומר את הפסוק,

ואני ברוב חסדך.

המצווה הזו האחרונה היא עדיפה יותר על מצוות השכמת בית-כנסת.

בנפקא מינר,

אם האדם הזה הגיע קצת מאוחר לבית-הכנסת,

חברי,

או שיניח תפילין בבית,

ואז הוא יגיע לא מהעשרה הראשונים אלא מהעשרים השניים,

או לבוא לבית-הכנסת ללא תלית ותפילין.

יוותר על המצווה הראשונה, לא ישכים,

יפסיד את מצוות עשרה הראשונים, ובלבד שייכנס לבית-הכנסת עטוף בתלית ומוכתר בתפילין.

ישתדל אדם להתפלל בבית-הכנסת עם הציבור,

ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית-הכנסת, יכוון להתפלל בשעה שהציבור מתפללים.

ראו הדין בני-אדם הדרים ביישובים,

ואין להם מניין מכל מקום, יתפללו שחרית וערבית בזמן שהציבור מתפללים.

וכן, אם נאנס ולא יתפלל בשעה שהתפללו הציבור,

הוא מתפלל ביחיד, אף-על-פי-כן יתפלל בבית-הכנסת.

הזכרנו אמש את החובה הגדולה להתפלל בציבור,

ואני תפילתי לך השם עת רצון.

מתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים.

הן אל כביר לא ימאס, הקדוש-ברוך-הוא אינו מואס בתפילתם של רבים.

הרמב״ם מדגיש,

אפילו אם היו פושעים יחד עם אותם האנשים,

לא אומרים, בגלל שיש שם פושע,

אז הוא מקלקל את כל התפילה לכולם. לא.

אלא יש סוף-סוף, ברוך השם, עשרה אנשים כשרים,

יש שם עשרה אנשים יראי שמים,

ולכן הקדוש-ברוך-הוא מקבל את תפילתם ברצון.

אלא שיש מחלוקת בין הרב פרי תבואה לעמודי אש.

מה הדין כשיש לך חזן שמתפלל,

ואני צמוד אתו בתפילת החזרה.

האם גם זה נחשב לתפילה בציבור,

או נאמר לו, צריך שהעשרה יתפללו ואתה יחד אתם?

פה אין עשרה, פה זה החזן לבד מתפלל, והתשעה עונים לו.

דעת הרב פרי תבואה שגם זה נחשב למניין.

כך משמע מדברי הרמב״ם,

כך הסכימו רוב הפוסקים,

וכך משמע גם מדברי המקובלים.

אמנם עמודי אש ואיגרות משה פסקו שאין זה נחשב לתפילה במניין,

אפילו על כן אנחנו הולכים אחרי רוב הפוסקים,

וכיובן שכך משמע מהמקובלים.

לכן, אם האדם הזה לא הספיק את תפילת הלחש,

גם אם יתפלל עם החזן תפילת החזרה, גם זה יכול להיחשב לו תפילה בציבור.

מרן לקמן כותב לגבי האדם שהתאחר,

שאם האדם הזה התאחר קצת,

הם נמצאים אתה חונן לאדם דעת.

הוא יכול להתחיל ויספיק לשמוע את הקדושה.

היינו,

מייד אחרי שיגמור יהודי הרצון הראשון, הוא יוכל להספיק לענות קדוש-קדוש,

יתחיל אתם.

לכן, אם האדם הזה, כמו שאמרנו, יכול להספיק, כן.

אם לא יכול להספיק,

אז בחיי גוונה, אין לו ברירה,

ימתין יותר טוב, שיחכה לחזרה,

הן בשחרית והן במנחה,

בשניהם יש לך האפשרות הזאת.

בערבית, כמובן, אי-אפשר.

אבל במקום שיש לך חזרה,

גם התחברות עם החזרה,

גם היא נחשבת לתפילה בציבור,

גם שם אדם מקיים את המצווה.

יש מחלוקת בין הריף לבין מהריל,

האם מותר לעשות עירובי תחומין כדי להתפלל ביום שבת במניין, כגון?

אני נמצא בבסיס צבאי או במושב,

ושם אין לי מניין.

יש מושב קילומטר וחצי רחוק ממני.

הרי אסור ללכת ביום שבת יותר מ-960 מטר,

אלא אם כן יעשה עירובי תחומין.

ואסור לעשות עירובי תחומין סתם כך, לדבר הרשות,

אלא רק לדבר מצווה.

האם תפילה בציבור היא נחשבת למצווה גמורה,

שמתירים לעשות בשבילה עירובי תחומין או לא?

לדעת מהריל, לא.

אסור, יותר טוב שיתפלל יחיד.

אבל הריף בביצה טז, ורבי יהודה אל ברצלוני הנשיא בספר העתים,

שניהם פוסקים שאפשר, וכך ההלכה.

קיבלנו הוראות הריף,

ולכן אפשר לתתחילה לעשות עירובי תחומין כדי ללכת ולהתפלל שם,

ערבית, מנחה, מוסף,

שחרית, כל התפילות, להתפלל אותם במניין.

כמובן, ייזהר שלא יהיו בבגדיו דברים אחרים.

ייזהר מאוד שלא ייטלטל, יעבור על איסור הוצאה, כי שם בוודאי מחוץ לעיר אין עירוב,

ויש בזה איסור גמור של הוצאה.

אבל את העירוב עצמו מתירים לו לעשות.

כאן אתה לא דוחה איסור דה-רבנן בשביל המצווה, לא.

אלא כשעשית עירוב, אז זה מותר לגמרי, כמה שזה מצווה.

אבל לעבור על איסורי דה-רבנן, או חלילה איסורי דה-רייתא,

לוותר על מצווה דה-רייתא בשביל מצווה תפילה בציבור,

חס ושלום,

אין שום צד היתר בדבר,

אלא אנו סחמנה פטרי, אבל לא דוחים איסורים בגלל זה.

אומנם מצאנו שרבי אליעזר שוחרר את העבדונה שלמה למניין,

שם כדי ליצור את המניין, מצווה דה-רבים,

היה מותר,

זה שווה את המחיר, ואין בזה לעולם בהם תעבודו.

אבל מה שאין כן,

כשיש בלאו הכי מניין, אלא שהוא צריך להתפלל ביחיד או במניין,

בשביל זה לא מתירים לו, חלילה וחס,

לוותר או לזלזל באיסורי דה-רייתא או דה-רבנן,

או אפילו אם האדם הזה לא יעבור בקום ועשה, יעבור בשביל ואל תעשה במצווה דה-רייתא,

יוותר עליה בשביל מצווה, תפילה, דה-רבנן,

בוודאי שלא, אלא יותר טוב שיתפלל תפילה ביחיד,

זה עדיף יותר.

כלומר, בין זה שילך לאירופה מייחס ובין הבין-לאומי שקרה את עבדו, שזה לא רעייה שם.

המהריל טוען, שם לא היה מעיקרה מניין.

על-ידי העבד נוצר המניין, זה שווה.

שם לא. שם מדבר מהריל שיש שם בלאו הכי מניין. להם יש מניין.

אני גר קילומטר וחצי רחוק, לי יש בעיה.

על זה מהריל עשה.

והאשכנזים תמיד הולכים בעקבות מהריל.

הוא היה מייסד מנהגי אשכנז.

אבל אנחנו הולכים בעקבות הריל. לכן לנו אין את הכלל הזה. דווקא מילה נוספת.

עיר כמו וינציה,

שם, אם אתה רוצה לעבור מרחוב לרחוב,

אין שם לא מדרכות ולא כבישים.

שם יש

רחובות שהם נהר וים.

יש שם סירות.

יוצאים עם הסירה,

עוברים מהרחוב הזה לרחוב השני.

אז אם יתמזל מזלך, יש לך בבניין שלך בית-הכנסת מצוין.

ואם לאו, הוא אומר, ביום שבת אני רוצה לרדת בסירה,

ללכת לרחוב השני כדי להגיע לבית-הכנסת.

אסור.

מרן פסק בשלט, אסור לשות על פני המים, זה איסור דה רבנן.

נחלקו האחרונים, מה יהיה הדין?

האם על-ידי נהג ערבי,

זאת אומרת,

אוניית משוטים סירת משוטים או סירת מ...

פרס שמונהגת בידי גוי.

האם מותר לי להיכנס או לא? האם זה נקרא שבות ושבות במקום מצווה ויש צד להתיר?

נחלקו בזה עבודת הגרשנים ושאר האחרונים.

אמנם החוות היא עיר מחמיר,

אבל אפשר לסמוך להקל בדבר הזה כדי שהאדם הזה יהיה לו צד היתר ללכת לשם להתפלל את התפילות שלו.

אבל אם האדם הזה שואל אותך איך הסדר יהיה אחר הצהריים,

תאמר לו

שיאכל קודם סעודה שלישית ואחר כך ילך להתפלל מנחה,

כדי שלא יצטרך לחזור שוב עם הסירה,

אלא ממנחה יישאר שם בבית-הכנסת עד הלילה,

יחזור רק בלילה.

בשנים האחרונות בנו שם גשרים.

יכולים להגיע מבניין לבניין, לעבור הרבה רחובות באמצעות הגשרים האלה.

יש מבניין לבניין גשר,

אז אתה עובר דרך מהגג שלך לגג השני, וכן על זה הדרך אתה יכול לעבור הרבה רחובות. בשנים האחרונות המצב פחות חמור,

אבל לפני מאות שנים הייתה בעיה נוראה. ולכן, שם הייתה המחלוקת האמורה,

והמסקנה היא ששבות היא שבות במקום מצווה.

גם מצוות תפילה בציבור נחשבת לעניין זה כמצווה,

וגם בזה אפשר לסמוך ולהקל.

אדם שיש לפניו שתי ברירות,

או לאכול לפני התפילה

כדי שיוכל ללכת להתפלל במניין,

כי עד שילך ויחזור, תפילה במניין לוקחת הרבה זמן.

הוא רעב מדי ולא מרגיש אותו,

ולא יכול לחכות עד שיגמור תפילה בציבור, ולכן הוא רוצה לאכול לפני כן.

או, הוא אומר לך,

חצי שעה אני יכול להתאפק.

אז מה הוא יעשה?

יתחיל להתפלל בבית, מי עוד אחרי שגמר עושה שלום במרומיו,

מייד יאכל.

תגיד לו, יותר טוב שיתפלל יחיד.

יוותר על מצוות תפילה בציבור,

ובלבד שלא יעשה איסור חמור כזה שיאכל לפני התפילה.

הדבר הזה גרוע פי כמה.

כשעומד עם הציבור אסור לו להקדים את תפילתו לתפילת הציבור,

אלא אם כן השעה עוברת ואין הציבור מתפללים,

לפי שמאריכים בפיוטים או לסיבה אחרת.

אסור לאדם להקדים את תפילתו לתפילת הציבור, כגון

האדם הזה אין לו סבלנות,

ומהר מדי,

יש אנשים שהתפילה שלהם אינה תפילה נורמלית, אלא פי-חמשה ממהירות הכול. הם מגלגלים את המילים, אתה לא יודע איך.

החזן התחיל, יוצר אור ובורא חושך, והאדם הזה הגיע, הגיעה לישראל, ומתחיל, לא אכפת לו.

האדם הזה מזלזל בציבור, הציבור עדיין לא התחילו.

הוא יכול עוד חמש דקות לזכות במצוות תפילה וציבור, ולא אכפת לו, הוא עומד שם ומתפלל. יותר רשע זה.

לכן אין לו היתר לעמוד שם ולהתפלל,

אלא אם כן אחת משלוש הדרכים האלה נוכל להתיר לו.

דוגמה ראשונה,

השעה עשר ועשרה,

הזמן מצומצם מאוד,

ועוד חמש דקות יעברו ארבע שעות,

ואי-אפשר יהיה לקיים את מצוות תפילת שחרית בזמנה.

והחזן הזה, יש לו זמן? הוא מנגן לך השבת עניים,

הכול.

שום דבר הוא לא מוותר.

אל ההודעות, גם כן במנגינה.

והאדם הזה עומד על גחלים.

הוא התחיל עכשיו, החזן הזה, אל ההודעות, התחיל במנגינה.

ואתה יודע שלא נגמר הסיפור בזה.

עוד מעט יש שמחים בצאתם, סופים בבואם.

עד שיגיע לעמידה יעבור הזמן.

אז האדם הזה החליט, אני מצפצף על החזן הזה,

הוא נמצא כבר אהבת עולם.

אמר, אני אמשיך אהבת עולם,

ורוצה להתחיל את העמידה לפני סוף הזמן, וכדאי.

זו דוגמה ראשונה.

כך היה עושה הראש בתפילת מוסף ביום הכיפורים או בראש השנה, כשהיה חזן כבד מדי,

והיה עלול להפסיד שעברו שבע שעות, ואז נקרא כפושע.

לכן לא היה מתחשב בחזן, היה מקדים את תפילתו.

גם בחיי גוונה, מותר.

או דוגמה נוספת שיהיה מותר, כגון.

האדם הזה רגיל להעריך קצת בתפילה.

כשהוא מעריך,

הוא לא מספיק לשמוע את הקדושה יחד עם החזן.

מה הוא עושה כדי לזכות

לשמוע מצוות אמירת קדושה או קדיש?

הוא רוצה להקדים קצת.

כשהחזן נמצא בתחילת ויציב,

אז הוא מתחיל, השם שפתי נפתח.

בחיי גוונה, גם זה יכול להיחשב כתפילה בציבור.

כך מוכח מדברי הפרי החדש,

שולחן גבוה, משלמי ציבור בשאר האחרונים, וכך המסקנה למעשה.

הפרי החדש דיבר בדוגמה אחרת.

הדוגמה שלו היא כך.

הרב עצמו, הגאון רבי חזקיה דה סילבה,

שקבור כאן, בהר-הזיתים, ליד קברו של הגאון רבי חיים בן עטר, שהלילה זה האזכרה שלו.

פרי חדש, חדש ראשי תיבות, חזקיה דה סילבה.

סילבה לא בסמך אלא בסים.

הרב נסע למצרים לאסוף כסף בשביל ישיבת יפאר ענבים.

והיה שם בחג.

יום עשרו חג שלנו זה יום טוב שני של גלויות שם.

כלפי חוץ הרב לבש בגדי יום טוב,

כאילו הוא כמותם לא לזלזל בקדושת החג.

אבל דעתו לא חזור, לכן הוא לא יכול להתפלל אתה בחרתנו מכל העמים,

אלא אתה חונן לאדם דעת.

עכשיו, אם החכם הזה יתחיל עם כולם,

הרי כולם מחכים לחכם.

זה לא אדם פשוט,

הוא היה אחד מגדולי הדור,

לכן לא יכולים להתחיל את החזרה עד שהוא יגמור.

כולנו גמרנו, למה החכם הזה כל כך מעריך?

אז כולם מציצים, אה, אכן נודע הדבר. זה אומר, אתה חונן לאדם דעת, זה חול, זה לא יום טוב.

שלא יבואו לזלזל.

מה עשה החכם?

כשהתחילו תהילות האלה על יום גואלם, אנשים כבר עמדו.

עמדו, הוא התחיל מייד, אמר, השם שפתי תפתח, והתחיל מייד את העמידה כדי לצמצם את הפער.

בזה הוא התחכם ועשה בצורה מוסווית, שלא ירגישו שהוא אומר, אתה חונן לאדם דעת.

תגיד, הרי מרן אמר, מרן פסק לנו את דברי הגמרא,

הגמרא בברכות כ'-ח' אומרת, אסור להקדים תפילתו לתפילת הציבור. אם כן, מי הרשה לרב לעשות כן?

אלא ודאי,

רוב התפילה הוא היה יחד עם הציבור.

בכל דבר הולכים, רובו ככולו.

ולא צריך שכל העשרה יגידו מילה במילה, כולם, במקהלה יחד.

זה לא חובה.

רוב התפילה, הוא אמר, בשעה שהציבור אמרו את התפילה,

גם זה נחשב לתפילה.

ראיה לדבר,

אני אומר, אתה חונן לאדם דעת,

יש אחד שאומר, אתה קדוש, יש אחד שאומר, אשיבנו.

לא כולנו אותו דבר, אפילו, אחי, יש עשרה עומדים,

שכינה שורה, ועשרה עומדים ואומרים את התפילה, זה טוב,

ממילג גם פה טוב.

הרי מרן כתב לקמאן, אדם שבא קצת מאוחר

והוא יכול להתחיל מאוחר ולהספיק לשמוע את הקדושה,

זה נחשב תפילה בציבור, ויתחיל.

אתה לא אומר, כיוון שלא התחיל אתה, ושם שפתי זה אפס. לא.

גם זה נחשב לתפילה,

ולכן גם זה ייחשב לו כתפילה בציבור,

ממילג, לאדם הזה שמאריך בתפילתו, רשאי לעשות כן.

היום השאלה הזאת אקטואלית מאוד,

ולא משום שאנחנו כל כך צדיקים וחסידים,

וכולנו מאריכים בתפילה. לא, אנחנו בקושי בינונים.

אבל בדור, במאה ה-20, המהירות היא מהירות הסילון, מהירות על-קולית,

והחזנים שלנו, אני לא יודע איך מתפללים, איך מתחילים ואיך גומרים.

בפרט אם יזדמן לך,

התמזל מזלך ואתה מתפלל בשטיבלך של אחינו בני ישראל האשכנזים,

החזן הזה גמר, מסתובב,

מציץ מפה, ימינה, שמאלה, מצא עשרה שגמרו,

יאללה,

מתחיל השם שפתיי, ומתחיל מהר, מהר, מהר.

אז אם תתחיל כשהוא אומר ויציב,

יש סיכוי בעזרת השם,

שתגיד השם צורי וגואלי,

תזכה להגיד איתו קדוש קדוש.

אם תתחיל איתו השם שפתיי תפתח,

לא תגיד לא קדוש ולא ימלוך, אין לך סיכוי.

לכן, אם האדם הזה רוצה בקבע לעשות כן,

רשאי כדי לזכות באמירת הקדושה.

אבל,

אדם שבא ושואל אותך, הוא אומר לך, תראה,

אני,

כשאין לי כוונה, אני מחכה.

עד שעוד הפעם אני מתרכז, ממשיך.

ככה, בצורה כזאת, אני מתפלל לאט-לאט.

אבל אני מפסיד. לא עונה קדוש קדוש, לא בשחרית ולא במנחה.

תגיד לו, תמשיך להתפלל כך, אל תמהר.

אדם שממהר בתפילה עובר על דברי המשנה,

העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. מה זה קבע?

מהר-מהר, כאילו התפילה שלו זה מסע,

רוצה להתפטר מהתפילה.

מה,

התפילה היא בת בוגרת שאתה צריך לגמור ממנה, חלילה?

אסור.

אפילו אם יש לו מטרה, תגיד, הוא לשם שמים, רוצה להספיק קדושה.

אסור.

אלא שישכיל העבדי אומר שאם האדם הזה ממהר, אבל בצורה שהכוונה נשארת שלמה.

לפעמים,

אדרבא, כשאדם ממהר קצת, מזדרז,

זה עוזר לריכוז והוא לא בולע שום מילה, שום עוד. הנה חנמי.

אבל כשהוא בא לבלוע כבלע את הקודש חלק מהמילים והאותיות,

כל שכן אם הוא גם לא מכוון טוב,

לא שווה שום דבר,

ויוצא שכרו בהפסדו כמצוות כוונה בתפילה חשובה יותר מעניית קדיש או קדושה וכיוצא בהם. ולכן,

אם האדם הזה מתחיל כשהם אומרים ויציב, זה טוב, זה רק בשחרית.

מנחה וערבית זה לא שייך.

למה?

במנחה הוא יתחיל מוקדם, הם יתחילו אשרה, הוא יתחיל עמידה.

אז הוא הפסיד יש המרבה.

הוא הרוויח קדושה, הפסיד יש המרבה,

יש המרבה יותר טוב מקדושה.

גם בערבית הם יתחילו באמונה כל זאת, ומתחיל מייד, השם שפתי.

אז אתה תרוויח בסוף, קדיש תתקבל,

תפסיד קדיש שלפני העמידה, המה הרווחת?

לכן, בערבית במנחה מתחיל עם הציבור בדיוק השם שפתי, יחד אין לו שום ברירה אחרת.

רק בשחרית מועילה ההתחכמות הזאת.

דוגמה נוספת שגם בה התירו הפוסקים,

הגאון רבי אלעזר בן טובו,

היה אב בית דין לעדת ה...

אורקיים לפני 60 שנה פה בירושלים, יש לו ספר פקודת אלעזר,

הוא אומר עוד דוגמה.

נניח שהחזן כבד מדי,

במקום שנזכה להתפלל בתפילת הנצח המה,

החזן הזה כבד,

ואתה רואה,

לפי המסלול, אתה מרגיש,

החזן הזה לא יגיע היום לנצח המה.

במקום לעמוד 35 בדיוק, הוא יגיע 37. פספסת את הנצח המה בשתי דקות.

אני השגתי אותו.

אני עקפתי אותו מימין, משמאל,

ואני כבר נמצא עזרת אבותינו אותו מעולם. יש לי עזרת אבות.

אם כן, אני רוצה להתקדם ולהתחיל בדיוק עם הנצח המה.

כשאני אתחיל השם סבתי, החזן הזה יהיה ויציב ונכון.

נכון שאני מקדים אותו,

אבל כאן אני לא מבזה חלילה את הציבור.

כל הטעם שאסור, בגלל שמבזה את הציבור,

כמו שאמר רוחות-חיים,

ולכן אסור להקדים את תפילתו לתפילת הציבור.

פה זה ניכר, הוא עושה את זה בשביל הנצח המה,

או בשביל המטרה השנייה, שיספיק לשמוע קדושה. כולם רואים שהאדם הזה ארחן בתפילתו,

ולכן באחת משתי הדוגמאות האלה יש צעד להקל ולהתיר לו, להקדים קצת.

אני אסכם.

יש לנו חמישה מדרגות

במצוות תפילה בציבור. אני אסכם אותן אחד לאחד.

המדרגה הטובה ביותר שאדם יכול לזכות לה,

שכל העשרה בבת-אחת מתחילים,

עם השם שפתי, תוך כדי דיבור מתחילים כולם יחד.

אם הוא איחר קצת, לא יספיק, לפחות כשהם בברכה הראשונה, יתחיל. זו המדרגה השנייה.

מדרגה שלישית, האדם הזה בא כשהם כבר, אתה חונן.

אומנם הוא יספיק לשמוע אחר כך קדושה,

כי הם מאריכים קצת,

אבל הוא לא התחיל אתם, אבות.

לכן זו מדרגה שלישית, אבל גם זה נחשב לו לתפילה בציבור.

מדרגה שאחריה,

כשאין לך עשרה אנשים שעומדים כולם יחד ואומרים השם שפתי, אלא

רק שישה אנשים עדיין לא התפללו שחרית.

מצטרפים עליהם עוד ארבעה אנשים שהתפללו בנץ,

מצטרפים להשלים להם עניין.

גם בזה יש מחלוקת.

לפי דעת,

מארי מינץ זה לא נחשב לתפילה בציבור,

אבל מהרמב״ם משמע שזה נחשב,

ייחשב לו לתפילה בציבור,

וכך הסכימו רוב הפוסקים.

אומנם, כך אנחנו פוסקים להלכה, גם זה נקרא תפילה בציבור,

אבל בוודאי שזה לא כל כך מעולה,

בוודאי שעשרה מתפללים זה הרבה יותר טוב, ולכן את זה אנחנו מונים בין הדרגות האחרונות.

דווקא מינה.

בבוקר לפעמים ממהרים מאוד, אין להם זמן,

מוכרחים, נו, אתה מצרף, יש לך שישה שלא התפללו,

ארבעה שיתפללו, אתה מצרף אותם, זה נקרא תפילה בציבור, אתה עושה חזרה הכול.

אבל אם לא ממהרים,

יש ברוך השם שביתה ולא חייבים להגיע לעבודה מהר, או במנחה, מה יש לך לעשות?

תחכה.

למה לך להתפלל מייד? תחכה קצת, תביא עוד ארבעה שלא יתפללו,

בוודאי שזה המהודר ביותר,

ואת עלית על כולנה, זה בוודאי שיותר מהודר.

דרגה שאחריה,

בלי להתפלל, כמו שאמרתי, להקדים קצת,

כשהם והציב, הוא מתחיל את העמידה.

מדרגה אחרונה, כשהוא מתפלל יחד עם החזן.

למה ספרתי את זה במדרגה אחרונה?

משום

אם היית יודע מאה אחוז, יש עשרה

בבית-הכנסת, תשעה מהם מתכוונים לחזן, טוב.

בסדר?

הייתי יכול לסמוך על האומרים שזה נקרא תפילה בציבור.

אבל אנחנו יודעים את האמת הפשוטה,

שבדור הזה המחשבה מפוזרת,

ולאו דווקא על האנשים העניים שנקראים העשירון התחתון, שדואגים מהתוכנית המשוגעת,

אלא גם אנשים במצב יותר טוב מודאגים, מה יהיה,

ירחם השם.

לכן המחשבה מפוזרת.

אני לא יודע אם יהיו תשעה שמכוונים טוב לברכות של החזן. אם לא כיוונו תשעה,

מרן אומר, קרוב להיות ברכותיו לבטלה.

קל וחומר שזה לא תפילה בציבור. אז האדם הזה נצמד לחזן, כל הזמן הלך אתו מילה במילה,

בסוף מתברר,

יבואו לעולם האמת, יגידו לו, תשמע, לא היו שם לא תשעה ולא שמונה.

לא כיוונו. אם לא כיוונו,

אז זו לא הייתה תפילה בציבור.

לכן משום זה אני מונה את המדרגה הזו באחרונה.

לכן, אם יש לי מניין אחר, נניח את המניין של שש וחצי בבוקר פספסתי קצת,

רק אם אני אהיה עם החזן אני אוכל להספיק, אם לא, לא.

למה לך למהר? יש לך עוד מניין עשר דקות אחר כך,

כדאי יותר להתחבר למניין השני,

שם תתחיל עם תפילת הלחש, עם העשרה,

בוודאי שזה הרבה יותר טוב. רק בשעת הדחק אדם ממהר לעבודתו,

אין לו זמן, מוכרח לרוץ, זה משהו אחר.

בפועלי התעשייה בדורנו, אם הוא בא מאוחר,

הדיו, החותמת, במקום כחול זה אדום.

בסוף החודש עושים לה חשבון כמה שעות הוא החסיר, בסך הכול מורידים להם מהמשכורת.

לאלה שמקבלים 1,000 דולר, הפקידים הבכירים, שם לא מורידים להם.

את מי שחתים, את אלה המסכנים הקטנים.

זהו, אלה החוקים של המדינה,

ככה מנהג, וזהו.

עם מי תדבר? תדבר לקירות.

לכן, בחיי גמונה המסכן הזה, המשכורת שלו עלובה, יש לו 200,000 שקל בקושי,

וגם מזה תוריד לו, אז מה יישאר לו לאכול?

לכן, אין ברירה, טוב, מעלה, שתתיר לו, שיתפלל יחד עם החזרה.

כשהחזן מתפלל תפילת מוסף,

אני רוצה להתפלל אתו שחרית.

זה דבר שמצוי בראש חודש או שבת.

זה לא שווה.

יש שם עשרה,

אבל הם אומרים תפילה אחרת ומתה תפילה אחרת,

וכן הפוך.

הם אומרים שחרית, ואני רוצה לומר אתם מוסף,

זה לא שווה.

כך הוא הדין בבית-הכנסת מוסיוף, בכותל המערבי, במקומות שמתפללים ערבית,

סמוך לשקיעת החמה או אחרי השקיעה.

אני איחרתי,

אני בא להתפלל ערבית מנחה ב-10 ל-8.

עדיין לא התפללתי מנחה.

ואין לי מניין,

אני רואה, אלה אומרים, שומר עמוד ישראל לעד, אחרי הקדיש שמתחילים את העמידה.

נו, אז זה אותו דבר. אני אומר, אתה חונן, הוא אומר, אתה חונן.

זה לא כך.

זה סדר תפילה אחרת, זה ערבית וזה מנחה.

לכן, אם אתה יכול להשיג מניין,

תחכה עוד דקה-שתיים ותתפלל במניין שיש בו תפילת מנחה,

אבל הקפיצות האלה,

זה לא שייך לחבר כלל ועיקר.

כך למדנו גם לגבי אדם שמתפלל עמידה של ערבית.

ב-10 ל-8 התחיל ה' שפתי תפתח את העמידה של ערבית.

במניין השני גם החזן התחיל אתו שם עמידה חזרה של מנחה.

ויחד אתו הוא הגיע מחיי המתים.

אז הוא רוצה לומר שם, נקדישך ונעריצך. זה המקום הטבעי שלו.

זה מקום טבעי אם היית בשחרית ומנחה.

זה ערבית, זה לא מנחה.

אין לו רשות,

אין לו יותר לומר שם, נקדישך ונעריצך כלל ועיקר.

אם היית במנחה,

אפילו אם תאמר, אתה בלאו הכי תשמע אחר כך גם אצל החזן שלך קדושה,

אתה יכול לשמוע גם כאן, לומר גם כאן, אתה בלאו הכי נמצא במקום הנכון.

אבל אם זה ערבית,

אפילו תפילת ערבית של חול אסור לך לענות שם קדושה.

קל וחומר בערבית של שבת. משום זה אמר הגאון רבי חיים פלאצ'י,

לא טוב לבנות

ארבעה-חמישה בתי-כנסיות סמוכים זה לזה ושיתפללו בהם בבת-אחת,

כי לא כל האנשים יודעים הלכות,

וכי כל אלה שבאים להתפלל בבית-כנסת מוסיוף למדו בעל-פה את כל ההלכות קריאת שמע ותפילה,

יודעים את הכול ישר והפוך,

ואם תהיה להם בעיה הם יודעים בדיוק איך לעשות.

הרבה מהם מסכנים מעמי ארצות, והרבה מתוך עמי הארצות טועים ואומרים, גם בערבית עונים את הקדושה יחד עם המנחה.

וכן, זו הדרך, יש.

אז מי שמארגן בתי-כנסת כאלה הוא שיוצר את הבעיות האלה. לכן,

רק במקום צורך גדול, בשעת הדח הגדול, אין ברירה טוב.

אבל אם אומרים לך, בא איזה נדיב גדול,

היה במוסיוף וראה, זה דבר יפה.

הוא רוצה לתרום מיליון דולר בשביל לבנות דבר כזה.

תגיד לו, הרבי חיים פלאצ'י, לא ממליץ על זה.

תגיד לו, לך תיתן את זה לישיבה לבעלי תשובה.

שם יעשו חמישה כיתות בבת אחת, כל קבוצה לומדים רמה אחרת, זה טוב.

אבל בית-כנסת תעשה אחד.

אל תעשה דבר כזה, כי זה גורם, יוצר הרבה בעיות.

אדם שיודע שהוא תמיד נמצא במוסיוף או בכותל,

מן הראוי שישנן טוב-טוב את ההלכות האלה,

כדי שלא יבואו לידי הבעיות.

אדם צריך לדעת

שהמצווה להתפלל בציבור איננה רק כדי לענות

קדוש יהיה שמרבה, אמינים וכיוצא בזה. לא בשביל זה אדם בא לבית-הכנסת להתפלל במניין.

זה לא רק זה.

אמת, יש לנו גם חובה לומר את הצדיק בכל יום,

90 אמינים,

ארבעה קדושות,

עשרה קדישים. יש מצווה, יש חובה,

אבל לא זה תפילה בציבור.

תפילה בציבור, פירוש המילה שאני מתחיל, השם שפתי תפתח,

ויש עשרה אנשים שאמרו יחד אתי.

למה היא נפקא מינה?

נניח אני ממהר מאוד.

והתפללתי תפילה בציבור, היו עשרה בשעה שהתחלתי, השם שפתי תפתח.

אחר כך לא יכולתי לחכות, לא לקדושה ולא לשום דבר. הייתי מוכרח לרוץ,

אני הולך, אסדר את הדברים,

אחר כך אני אבוא חזרה לבית-הכנסת מוסיוב,

אמצא מניין שמתחילים חזרה ואני אתחבר אתם.

אז האדם הזה כן יתפלל בציבור באותו יום.

את הקדושות קדישים אפשר לשמוע לפני כן או אחרי כן.

ניקח דוגמה נוספת.

אדם שבחורף צריך להיות בעבודה בשעה שבע.

הוא אומר לך, איך אני אתפלל?

אם אני אתחיל בנצח חמה,

את התפילה אני גומר בשבע וחמישה. איך אני אגיע לעבודה?

תגיד לו שאעשה פשוט.

נקום קצת מוקדם,

נשמע ביום שני וחמישי את קריאת התורה,

קדושה הכול,

את כל סדר התפילה, מהקדושה והלאה, עד עלינו לשבח מהמניין הראשון.

בינתיים הוא ממשיך את תחילת התפילה עד להשתבח.

הם אמרו, קדיש ברוך הוא, הוא הגיע להשתבח.

מיד למניין השני, מניין של הנצח המה,

גומר את תפילת הנצח המה, גומר עושה שלום במרומיו, יקפל את התפילין וירוץ לחיים טובים ולשלום.

קדושיו להאמינים וכל הדברים, הוא שמע מהמניין הראשון.

תפילה, הוא התפלל טוב, התפלל עם עשרה אנשים בזמן הנצח המה,

יצא ב-27 וירוץ מיד לדרכו לעבודתו.

זו העצה שאומרים לאדם הזה.

זה לא חייב להיות דווקא לפי הסדר.

גם אם שינה קצת,

גם זה טוב, ובלבד שיתפלל בזמן הנצח המה.

ולא כדאי שהאדם הזה יקדים ויתפלל לפני הנצח המה.

לא, רק גאל ישראל לא הספיקה לי חשיבה.

קצת ממהר, מספיק את ה...

אם היית יחד עם החזן גאל ישראל, התחלתם יחד השם שפתי,

אז אין לך בעיה.

תספיק לקדושה, לא תספיק, זה לא חשוב.

בכל מקרה זה נקרא, התפללת תפילה בציבור אליבא דכולי עלמא.

כל התנאי שהגמרא אמרה שצריך להספיק לקדושה זה כשהוא מתחיל מאוחר.

אז מתנים אתו תנאי כזה.

כאן לא, כאן אתה מתחיל אתו השם שפתיים, זה מצוין. לכן, אתה בא לבית-הכנסת במקום שיש חזנים מהירים,

אתה איך שנכנס צריך למהר למהר,

כדי שהוא יהיה בויציב ואתה כבר תוכל להתחיל את העמידה, כולי ואולי.

לא תספיק, אז תתחיל יחד אתו.

כן.

רבותינו הקפידו בדבר הזה בתפילה הראשונה שאדם מתפלל.

היינו בשחרית, אבל במנחה בערבית, אם יש לו שומר שיזכיר לו,

לא הקפידו עד כדי כך. אין לדמות את כל התפילות לשחרית ומנחה.

אדם שיש לו סעודת מצווה,

מוזמן מחר בצהריים בשעה 1330, סעודת חתן לכלה.

הלך לשם,

הוא חשב שיספיק, יש שם מניין.

בדיוק ב-1315 הם עשו מניין מיוחד,

הוא בא מאוחר.

איך שהוא בא,

החזן כבר התחיל, אתה גיבור לעולם השם, כבר בחזרה.

טוב, הוא בא ושואל את החכם, מה אני אעשה עכשיו?

האם אתפלל ביחיד

כדי שיהיה מותר לי לאכול ולשתות, לשמוח ושמחת חתן וכלה?

הרי זה מצווה.

הגמרא אומרת על המצווה הזו,

אדם שמזמינים אותו לסעודת מצווה ולא הולך,

חלילה וחס שבעה מנודים לשמים.

אחד מהם, מי שהוזמן לסעודת מצווה ולא הולך.

הרמ״א כתב את זה בעירוי דעה בסימן רסה בהלכות מילה בסעיף יד.

אם כן,

האדם הזה לא רוצה להפסיד,

ויש למצווה הזו גם אוכל כפירותיהם בעולם הזה.

מצד שני, האם יוותר על תפילה בציבור או לא, יש בזה מחלוקת. המסקנה היא,

לא כדאי לוותר על תפילה בציבור.

לא מתירים לו לכתחילה להתפלל ביחיד. יותר טוב שלא יאכל אתם.

מה אני מתכוון, לא יאכל?

אסור לו לאכול אתם לחם.

אסור לו לשתות עמם משקאות חריפים או יין.

אבל מביאים לו מנה ראשונה, מנה שנייה, דגים ובשר ועוף. למה לא?

יברך שהכול נהיה בדברו על הדגים ועל הבשר,

ובסוף בורא נפשות רבות. הוא לא צריך להפסיד את המנה, חס ושלום.

עני לא צר אבוא.

אבל צריך להיזהר.

קבצה לחם זה אסור, זה סעודת קבע.

שתיית משקאות חריפים או משקאות קלים יותר,

כמו יין וכיוצא בו, זה אסור. לכן,

אם הוא רוצה להגיד לחתן ולכלה, לחיים,

שייקח את הכוס תה שלו או את הכוס בירה שחורה ויאמר לחתן, לחיים, לחיים טובים ולשלום.

שומר יכול להועיל, יכול להיות טוב,

כשאתה אוכל בבית ארוחת צהריים ואתה אומר לאשתך, תזכירי לי,

אני רוצה ללכת אחר כך להתפלל, זה טוב.

אבל אם שתית בקבוק קוניאק,

טוב, היא תזכיר לך, מה שווה שהיא תזכיר, אסור לאדם שיכור או שתוי לעמוד להתפלל.

כשאדם מתחיל לאכול,

האוכל עומד כאן באמצע,

צריכים להחליק את זה,

אז מתחילים עם כוסית אחת,

וזה טעים מאוד, זה טוב מאוד.

ממשיכים, זו הגזירה של חכמינו.

זו סעודה גדולה, לכן אפילו בזמן מנחה גדולה גם כן הדבר אסור.

לכן, סעודת ברית מילה, חתן וכלה וכיוצא וזה,

אז אני התרתי לך, נתתי לך היתר מצוין.

את הדגים והבשר אני התרתי.

נשאר רק דבר אחד ויחיד,

שתיזהר משקאות חריפים.

פספסת את המנחה, הפסדת. עזוב, זה פעם אחרת, תבוא איתו מוקדם.

אני שומע עשרה שואלים, אני אמשיך קצת הלאה.

לא, לא מועיל שומר, זה מה שאמרתי.

גם מניין קבוע לא יועיל לאדם כזה שרוצה להשתתף בסעודת חתן וכלה. לא יועיל כלום.

אני פירטתי, אמרתי שיכול להיות שהאדם הזה ישתכר.

אתה ראית פעם שיכור?

כמה זמן לוקח עד שהוא חוזר לאיתנו?

עד שהוא יוצא מחדר התאוששות לפעמים לוקח לו שמונה שעות, עשר שעות.

מה התפלל? התפלל ערבית שתיים, עוונו כפליים?

מי יתיר לו להתחיל לאכול?

לכן,

תראה, אני נתתי לכם אצבע, אתם רוצים את כל היד.

אמרתי לכם, היתר לאכול את הבשר והדגים.

אתם לא רוצים לוותר על הקוניאק, מה אני אעשה לכם?

אני עובר לסעיף יא.

מי שיש לו בית-הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע וגורם גלות

לו ולבניו.

היום בדורנו, בדור זה,

מי נקרא שכן רע?

אדם שלא משלם לוועד הבניין,

לא שילם על העסקה. כולם מסתכלים עליו, זה אוי לא זה, זה שכן רע.

רבותינו הגדירו את השכן רע האמיתי.

אני לא אומר שההוא שכן טוב,

אבל השכן רע האמיתי זה אדם שיש לו בתי-כנסת בעירו,

יש לו בירושלים אלף בתי-כנסת,

ואיפה הוא מתפלל? הוא מתפלל בבית באחינא.

זה הגמרא אמרה,

כה אמר השם על שכני הרעים,

כך אמר הנביא ירמיה,

העונש שלו, חלילה, בעולם הזה גורם גלות לו ולבניו, הנני נוטשה מעל אדמתם.

כל זה דברי הנביא.

ולכן כל אדם מראשמים צריך להיזהר מאוד בדבר הזה,

לא לזלזל בדבר ולומר,

קשה לי, אני עייף, אני אתפלל ביחיד. כל מיני תירוצים, כל מיני סיבות.

אולי הגברת רוצה שהוא ישמור לה על הילדים,

כשהוא יהיה, עוד מעלתו יהיה הביביסיטר.

לבוא עם הילדים הקטנים, עם התינוקות אי-אפשר, אז הוא מתפלל ביחיד, וכן על זה הדרך.

טוב, אם היא הלכה לדבר מצווה, פיקוח נפש, אני מבין.

אבל אם זה לא פיקוח נפש,

מי יתיר לאדם הזה להתפלל ביחיד? חלילה וחס,

הוא נקרא שכן רע,

ולכן צריך להיזהר מאוד להקפיד להתפלל שלוש תפילות ביום במניין שחרית, מנחה ערבית,

ואף פעם לא לוותר על התפילות האלה.

במיוחד בבוקר, האדם הזה קם מאוחר עד שמגיע לבית-הכנסת,

מפספס את המניין ומתפלל יחיד.

נכון שהוא התפלל בתוך בית-הכנסת, או שמע קדושה או קדיש,

אבל לא התפלל עם הציבור.

אכן, היזהר מאוד לדקדק במצווה זו, כדי לא לגרום, חלילה, גלות.

אבל לעומת זה,

מכלל לאו אתה שומע הן.

אם האדם הזה כן מתפלל תמיד בציבור,

יהיה לו שכרו אוכל פירותיהם בעולם הזה,

היינו יזכה לאריכות ימים.

כמו שהגמרא אומרת בברכות ח',

אמרו לרבי יוחנן,

איכה שווה בבבל, יש זקנים בבבל.

תמך ואמר, הרי כתוב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה,

בארץ-ישראל.

שם בחוץ-לארץ נאמר בקללות

סעידיאן, למה הוא מדבר?

שני סעידיאן יושבים יחד, צריך להפריד ביניהם, לא ידברו.

אני חוזר,

אמרו לרבי יוחנן, איכה שווה בבבל,

יש זקנים שם מאריכים ימים ושנים.

תמך ואמר, הרי כתוב בפסוק, למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, בארץ-ישראל אדם זוכה לאריכות ימים,

ואילו שם בחוץ-לארץ נאמר שם בקללות, ונתן לך השם שם לב רגז.

אדם מתרגז,

מהרוגז, חלילה, האדם לא מאריך ימים, מקבל התקף לב אמת.

אמרו לו, האנשים האלה משכימים ומערבים בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות,

מה ראינו דענה להוא.

מרשע למקום מסביר, רומז בזה את הפסוק,

שמחתי ואומרים לי בית ה' נלך, למה עמודת רגלינו בשעריך ירושלים?

עתידים בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, להיקבע פה, בירושלים, לעתיד לבוא.

חסרים היום הרבה בתי-כנסיות בשכונות החדשות,

בעזרת השם יבוא מחר משיח, יהיה להם יבוא מהיר,

לא יחכו עד שאיזה קרן תבנה להם בית-כנסת,

אלא כל בתי-כנסיות האלה יהיו מייד כולם פה.

כמו אדם, להבדיל, נמצא ברוסיה,

פוחד שיתפסו אותו, מה הוא עושה? הוא הולך לשגרירות של אמריקה.

שגרירות ארצות-הברית בשטח של השגרירות,

כאילו אתה נמצא באמריקה.

שם לרוסים אין זכות לעשות לך שום דבר.

אומנם זו מדינת רוסיה, אבל יש כמה מטרים שהם כאילו קנו.

כך גם השטח של בתי-כנסיות ובתי-מדרשות,

השטח ההוא כאילו זה נמצא אדמת ירושלים,

ולכן אדם שנמצא בירושלים בוודאי שזוכה בזה לאריכות ימים ושנים.

אז אומה בבבל זה כאילו ירושלים.

אנחנו, שברוך השם, באמת בירושלים,

נשתדל באמת להשכים ולהעריך.

כנגד אותם המאחרים אנחנו מוסיפים כף הדמיון

אשרנו כשאנחנו משכימים ומערבים וכי הוא קם בארבע, בחמש, הוא קם בשבע, איך אפשר להגיד משכים?

לכן מוסיפים לו את כף הדמיון שלא יהיה מחזה כשקרה

אבל הטוב ביותר שישתדל להיות משכים אמיתי אחד מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא זו השכמת בית כנסת,

ישתדל תמיד לבוא מוקדם ואז במקרה הגרוע ביותר כשהוא מאחר אז הוא לא היה ראשון אז הוא היה עשירי זה יהיה כשהוא מאחר תמיד לשמור על שוליים רחבות וזה יועיל לו שתמיד יקיים את מצווה תפילה בציבור.

לפני שנסיים נגיד

סימן סעדי סעיף יב מצווה לרוץ כשהולך לבית הכנסת

וכן לכל דבר מצווה ואפילו בשבת שאסור לפסוח פציעה גסה אבל כשיצא מבית הכנסת אסור לרוץ.

הגמרא בברכות ח' הגמרא דורשת

נדעה נרדפה את השם היינו שהאדם הזה כשהולך לבית הכנסת

ישתדל להזדרז ולרוץ להראות את אהבתו וחיבתו לקדוש ברוך הוא.

כשאדם לא אוהב דבר מסוים צריך לגורר אותו, לקחת אותו בכוח.

אבל אם אומרים לך, הבן היחיד שלך מחכה לך בחוץ,

הרבה שנים הוא לא ראה אותו, הוא ירוץ, אפילו אם הבן לא יברח.

כך גם האדם צריך להראות את אהבתו ושמחתו לתפילה על ידי זה שירוץ.

למרות שבשבת יש איסור לרוץ, כמו שדרשנו מהפסוק,

אם תשיב משבת רגליך שלא יהא הילוכך בשבת,

כמו שהאדם מהלך בחול.

בחול אדם רץ לפרנסתו, בשבת לא.

אבל כאן, כיוון שהאדם הזה רץ לדבר מצווה, להתפלל,

אנא נמר ראיתנא. ולכן מצווה לאדם לחוץ כשהולך לבית-הכנסת,

ולא רק למצווה זו,

אלא מרן ממשיך ומדגיש,

וכן לכל דבר מצווה.

כל מצווה הוא מצווה שהאדם זוכה לקיים.

השתדל לא לעשות את זה, לצאת ידי חובה בצורה חלשה,

אלא בזריזות, במהירות, ירוץ.

נניח האבא שלו אמר לו,

לך תביא לי כוס מים.

אפשר ללכת, אין שום בעיה.

האבא לא כל כך צמא.

אף על-פי כן,

אם אתה יכול מאותו מקום עד הכיור לרוץ,

אז כדאי להשתדל לרוץ כדי לקיים את המצווה.

המצווה להתפלל בבית-הכנסת היא מצווה דרבנן.

ואילו המצווה להביא כוס מים לאבא היא מצוות עשה דאורייתא, לא פחות אלא עוד יותר,

ולכן גם שם מן הראוי שירוץ כדי לעשות את המצווה.

וכן כל כיוצא בזה,

רבו אמר לו, לך תביא לי ספר פלוני.

אז הוא הולך לאהרון לאבי.

אז אם בדרך מישהו ראה אותו והוא מדבר איתו, לא נראה, מה יש?

שהרב יכול להכות.

אם הוא אמר לך, תרוץ.

לא רק שללכת זה טוב, אלא לרוץ זה עוד יותר טוב.

לכן נשתדל לעשות כל דבר מצווה בזריזות אגרא דפירקא ריהתא.

כך הגברה אומרת שם בברכות ו'.

לעתיד לבוא, כשאדם יבוא לקבל שכר על כל המצוות שעשה,

ייתנו לו שכר גדול על מה שרץ

ללמוד תורה.

זהו הרמז, אגרא דקלה ריהתא.

אומר השיעי,

על עצם לימוד התורה לא כולם יקבלו שכר, משום

רוב האנשים שוכחים את מה שלומדים,

והלימוד שאדם למד ושכח, קבר את זה עמוק,

על זה אין שכר.

אם כן, מה נשאר לו נטו?

שעל זה בוודאי יקבל שכר.

לפחות על מה שרץ ללמוד תורה.

זהו הכלל,

זהו הדין לגבי מצוות תלמוד תורה.

ולכן, אם שם האדם הזה זכה לרוץ, זה טוב.

אבל אם לא זכה, האדם הזה יש לו ברוך השם רכב.

יצא מפתח הבית עד פתח בית הכנסת, לא התאמץ ולא התעייף.

יש לו 20 פסיעות מהבית עד האוטו,

ועוד 20 פסיעות מהאוטו עד מקומו בבית הכנסת, טוב, יקבל שכר על 40 הפסיעות הללו, וזהו,

זה הכול.

אבל אדם שהלך ברגלו, כיתת את רגליו, יהיה לו לפחות אגרה דה פרקה,

ריאתה, יהיה לו גם על זה שכר רב ועצום. מכל מקום,

מדברי ראשי הללו נלמד מוסר השכל,

שכל אדם שלומד תורה חייב גם לסכם את הדברים במוחו,

לשנן אותם, כדי שיזכור את מה שלומד.

אחרת,

אם האדם הזה לא זוכר,

הוא עלול לאבד את כל מה שלמד,

לא יהיה לו על זה כמעט שכר.

אדם פותח חנות.

אם אתה יודע מראש שמהחנות הזו לא יצא לך שום רווח,

מפיש סמרה, יבוא אליהו הנביא, יגלה לך בסוד,

אתה תעבוד כל השנה ולא יהיה לך רווח.

אדם ילך לעבוד?

להבדיל אלף אלפי הבדלות, אדם הולך ללמוד תורה,

הולך וטורח,

והוא באמת למד,

אבל את הכול שכח,

כמו אישה שיולדת בנים וחלילה אחר כך קוברת אותם.

אם כן, מה העבודה הזאת לכם?

כשבא מלאך המוות, רצה לקחת את נשמתו של הרב ראשי,

אמר לו, תן לי חודש,

שאני אחזור על כל מה שלמדתי,

בשמיים אומרים,

אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

אין הכוונה שיבוא עם הגמרא שם.

לא חסר להם שם הגמרות בשמיים, יש להם הרבה שסים.

אלא תלמודו בידו, הכוונה שזוכר את הכול.

וכך היה, חודש שלם הוא חזר על הכול כדי שיזכור, ישאלו אותו בשמיים,

יעמוד שם במבחן.

המבחן שם לא כמו כאן,

פה אפשר להעתיק במבחנים, אפשר לשלוח מישהו אחר גם למקומו.

שם אין את הקונצים האלה,

ושם הוא יודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.

אם כן, חשוב מאוד שכל אדם ישנן את הדברים ויזכור.

אדם לא יכול לטעון, תראה, אני אנוס.

אנוס רחמנה פטרי. מה אני אעשה? הקדוש ברוך הוא ברא אותי שכחן.

אז מה אתה רוצה?

אם אני שכחן, אז זהו זה, כך נולדתי.

לא, זה לא כך.

שאל אותו, תגיד לו,

לפני חודש נתת הלוואה לחבר שלך. כמה זה היה? אתה זוכר?

בטח אני זוכר.

לפני חודש נתתי לו הלוואה 100 דולר.

הוא הביא לי שני ערבים,

הערב הראשון ראובן, הערב השני שמעון.

את הכול הוא זוכר ברוך השם בעל-פה. הוא לא צריך לדפדף בניירות,

לזכור מה קורה עם הדולרים שלו. זה ברוך השם,

הוא יודע את זה, יצא אותו משכנע שבביתך ישר והפוך.

וכמה זה הדרך?

בזה הוא בקיא, חריף הוא בקיא.

תגיד לו, אתה לא מדבר עם החבר שלך הרבה שנים. מה קרה?

מתי עבר חתול שחור בעיניך?

אז הוא יגיד לך, כן, לפני כך וכך שנים הוא עשה לי כך וכך, הוא אמר לי כך וכך.

עברו 20 שנה, את זה אתה זוכר?

הביא לו את התורה,

תשאל אותו, אתמול למדת? תגיד לי, מה אתמול למדת? ישבת שעה, ברוך השם, בבית המדרש,

תגיד לי, סך הכול תסכם לי את זה לפחות בחמש דקות.

הוא מתחיל לגמגם לך, הרב אמר על החוק הזו,

ואחרי דקה או שתיים, זהו, גמר את הכול.

את השאר הוא לא זוכר ולא יודע, לא על ולא נופק.

יש כאלה שבכלל, מעיקרה הוא לא בא בשביל ללמוד.

הוא בא לישון בעשרה, במניין. בבית לישון זה לא כל כך הרגשה נעימה.

שם הוא ישן לבד.

צריך לישון במניין, בציבור. הרי למדנו אמש, ברוב העם אדרת מלך.

אז זה רק במצוות?

מה, השינה שלו זה לא מצווה?

גם זה לשם שמים, גם זה מצווה.

אז הוא בא, יושב, איך שהוא יושב, מטה את הראש שלו, מתחיל לישון,

עד שצועקים מישם לרבם מברך, חזק ברוך.

או שהוא מדבר עם חבריו, וכן על זה הדרך,

או שהוא הולך לשיעור שלא מתאים לו, לא מתאים לרמה שלו.

הוא רוצה לטפס לראש הסולם בבת אחת.

הוא הולך לשמוע פלפולים או גמרא שלא מבין בכלל מה הגמרא עוסקת שם,

או שהוא בא מאוחר, הם כבר באמצע הסוגיה.

אז איך האדם ידע את החצי השני אם הוא לא למד את החצי הראשון?

את המשנה הוא לא למד, איך הוא יבין את הגמרא?

על מה הגמרא מדברת? על המשנה, לא?

וכן, אז האדם הזה בא,

ישב שעה שלמה,

הגמרא הייתה פתוחה,

והוא לא דיבר ולא ישן,

אבל לא הבין שום דבר.

אם כן, זה סתם ביטול תורה, בשביל מה הוא הולך לשם?

רשי מדגיש לנו, אדם שלומד ולא זוכר את הדברים,

אפילו אם הבין אותם בהתחלה,

אין על זה שכר.

פה האדם הזה מעיקרא לא הבין, אז את מה יזכור?

יזכור את מה שלא הבין.

אבל בשביל מה אדם הולך לשיעור כזה?

נכון, כל הג'מאעה, כל החברים נמצאים שם. בסדר.

כבודם במקומם מונח, החברים,

אותם יראה בעזרת השם בכל חתונה, בכל בר מצווה.

אתה הולך לשם לראות את החברים,

אתה רואה אותם בבר מצווה, בחתונה, בברית.

אתה הולך שם ללמוד, ללמוד, תעשה חשבון הנפש.

אם אתה מבין,

אחרי זה גם תחזור ותזכור את מה שאתה לומד.

במקום כזה יש תועלת, זה נקרא מצוות עשה של קביעת עתים לתורה,

מצווה שילך וילמד שם.

אבל אם האדם הזה מעיקרא לא הבין,

חבל על הזמן של האדם הזה.

יש אנשים מתפארים.

אני כבר לומד 15 שנים דף יומי,

למדתי פעמיים את השס.

טוב, תעשה לו מבחן קצר.

תעשה מבחן מהחצי הראשון של השס, מהחצי האחרון,

אתה יודע, לא יודע כלום, בין ימינו לשמאלו.

הוא יושב כל ערב ליד הגמרא,

כל לילה הוא זוכה להפוך דף אחד, חזק ורוך. טוב, הפכת את הדף.

מה אתה זוכר מכל השס? למדת פעמיים את השס, מה אתה זוכר מכל זה?

שום דבר הוא לא זוכר.

אולי זה דברים בודדים פה ושם, דהדקירו למתקר.

עושה לימוד טוב מעט בכוונה, מערבות שלא בכוונה.

יושב וישנן את ההלכות שאותן הוא כן מבין,

אותן הוא כן יודע,

שזה הרבה יותר חשוב.

בפרט היום שיש קלטות,

ואת השיעורים בהלכה, ברוך השם, מקליטים.

יש אלפים, אלפי שיעורים,

שהקליטו בשנים האחרונות שיעורים בהלכה וכיוצא בהם.

את זה אתה כן מבין?

תשב בבית ותשמע את זה.

פעמיים, שלוש, וארבע, אז ראה ויספרייך הינה גם חקרה ויאמר לאדם את זה האדם הזה יזכור יבוא לעתיד לבוא יבוא עם הקלטת בראשו את זה הוא כבר קלט זה נמצא עמוק בראשו על זה יקבל שכר מושלם

אז על זה תגיד לא יגע חלילה לריק אלא יגע ויקבל על זה שכר מושלם

אבל אם האדם הזה מבלה את זמנו בכל מיני שיעורים יפים מעניינים מאוד אבל לא אותו

כי הוא מסכן לא מבין הם מלמדים שם סדר טהרות סדר קודשים באמת צריך לדעת גם את זה את כל התורה כולה צריך לדעת אבל מה הוא מבין מסכן מהמשנה במסכת קודשים או במסכת טהרות מה הוא יודע מסכת כלים הוא אומר לך למדנו את כל המסכת עשינו סיום מסכת טוב תעשה לו מבחן למדת את כל המסכת מסכת כלים מסכת קשה ארוכה מה זה מה זה פותח את ידיך

הוא לא יודע אפילו את המושגים, את האלף-בית של דיני טומאה וטהרה.

אם כן, בשביל מה האדם הזה הלך כל כך הרבה שעות וימים וישב שם ליד הספר? פשוט חבל על הזמן.

כל אדם איזה הוא חכם המכיר את מקומו, לא חוכמה, רק לומר, אני לומד משניות, אני לומד גמרא.

אם הוא מבין את הדברים, באמת זה שווה, זה טוב. אם הוא לא מבין, זה לא שווה כלל ועיקר. אמנם,

אני לא אומר חלילה שאדם בעל בית, אדם פשוט, לא צריך לדעת גמרא.

לא כך.

כל עם ישראל חייבים לדעת, כמו שאומר הגאון חידה בהלכות תלמוד תורה,

ביורי דעה בסימן רמ״ו.

הוא מתקיף קשות את אותם האומרים, מה לנו לגמרא,

להוויו דאווייה ורבה,

יש לנו הלכות פסוקות, זה מספיק.

לא כך, אדם חייב לדעת את כל חלקי התורה.

אבל אדם צריך להיות מסודר.

הוא הולך ועושה את הדברים בלי סדר,

ואז הוא בא לכל מיני דברים מעוותים.

ניקח דוגמה פשוטה. אם הוא יודע,

בשבוע הבא, ביום שני, ביום ראשון,

יתחילו דף זה וזה.

טוב, אם אתה הולך, אתה לבד, לא מבין.

אבל היום יש גמרא עם פירוש קל מאוד של הרב עדין.

יש היום קלטת של הרב שבתאי סבטו.

גם הוא מסביר בצורה יפה.

על אותו הדף, על אותה הסוגיה, תקנה את הקלטת,

תכין את הסוגיה.

תלמד קודם את הסוגיה עם הפירוש של הרב עדין.

תבוא לשם מוקדם, הראשון,

כדי שלא תבוא באמצע הסוגיה.

ותשים לב,

יש לו סיכוי.

כל אדם,

אין אדם סתום שיגיד לך, אני סתום, אני לא יכול ללמוד גמרא.

אין דבר כזה.

היום יש, ברוך השם, דברים שמכניסים,

אפילו לאדם החלש וחלשים, מכניסים לו את זה עמוק בתוך הראש.

ייקח גם את הגמרא, גם את הקלטת, יכין את השיעור, הוא בא מוכן.

ואז הוא מבין טוב-טוב את הסוגיה, ממש תענוג.

לאט-לאט יוכל להתקדם,

לדעת, להבין סוגיה על בוריה,

יוכל לפצח גם דברים קשים.

פעם לא היה קלטת,

פעם לא היה פירוש של הרב עדין,

ובאמת השס היה כאילו סתום וחתום לפני אנשים שהיו ממדרגה בינונית ומטה מבחינת הרמה שלהם,

מבחינת הרמה התורנית.

היום זה לא כך.

היום, ברוך השם, נפרצו החומות,

וכל אדם שרוצה יכול,

אבל שלא יפלח,

שלא יבוא לשם, ישר מהחנות הוא נכנס לשם.

נו, נכנסת, מה קרה?

אם הוא ישב שם שעה אחת,

ישב ליד גמרא פתוחה, אתה חושב שזה נותן לו כבר שכר שלם? לא.

לכן, יעשה שאלת חכם,

אנחנו לומדים סוגיה זו וזו, איך לומדים, מה לומדים.

לפעמים עצה של דקה אחת או שתיים, הרב יגיד לו את השיטה שאמרתי,

ואז באמת הוא יוכל להתקדם וללמוד ולהבין את הסוגיה על בוריה.

לפעמים יש שני חכמים שמלמדים את אותה הסוגיה בשני בתי-כנסת.

הייתי רגיל ללמוד כאן 50 שנה. בסדר, למדת 50 שנה.

במקום השני יש חכם שיש לו סבלנות יותר,

מסביר יותר יפה את הסוגיה.

משם תוכל להבין.

פה החכם עמקן יותר ולא מסביר הרבה.

החכם השני אולי יותר נמוך, אבל מסביר יותר יפה.

אז רב יגידו, במקום שתלך לאוהל רחל, תלך לאוהל לאה.

תלך למקום השני. יעשה בצורה כזו,

ואז יוכל האדם הזה למצות את הלימוד בצורה מושלמת.

האנשים לא תמיד חושבים, הולכים כמו איזה עדר.

איפה שהג'מאעה הולכים, איפה שכל החברים,

גם הוא הולך יחד איתם, לא עושה חשבון,

לי זה טוב או לא טוב.

מה אין דפקא מיני עם החברים שלי שם או לא שם?

מה, באים שם לשתות תה?

באים לקבל צימוקים?

או באים ללמוד תורה?

לכן, יעשה שאלת חכם כדי שיקבל את העצה הטובה ביותר,

מה בדיוק מתאים לו, מה כדאי לו ללמוד.

הדברים שאמרת נכונים, כבר אמר אותם הפרישה לפני ארבע מאות שנה השך,

שם ביורי דעה בסימן רמ״ו סעיף ד',

והעתיקו אותו כל האחרונים,

שהאדם שאין לו יום שלם ללמוד תורה,

אלא רק שלוש שעות ביום,

אסור לו לעסוק בהוויות דע ועבר רבה ופלפולים,

אלא חייב להקדיש את זמנו שכל כולו יהיה קודש אך ורק ללימוד הלכה.

אבל אל תשכח שברוך השם,

לכולנו יש

חופש הגדול וחופש הקטן.

לכולם יש חופשה שנתית.

כולנו לא עובדים בימי חול המועד.

ואם כן, האדם הזה, ברוך השם, את אותם הימים הוא מנצל.

יש לו חופש,

הוא הולך מתנחל בישיבת אורח חיים או בישיבה אחרת ולומד.

מהבוקר עד הערב הוא לומד, זה דבר טוב. יש לו, ברוך השם, יום שלם,

אז הוא לומד שלוש-ארבע שעות הלכות,

אבל יש לו לא רק ארבע שעות ללמוד,

הוא לומד, ברוך השם, באותם הימים, כל היום.

או שהאדם הזה עבד שש שנים ובשביעית יצא לחופשי חינם, יש לו שבתון, ברוך השם,

הולך ללמוד. באותה השנה הזמן הוא בידו.

אז באותה השנה שהוא כן לומד יום שלם,

הוא רוצה ללמוד גמרא, מותר לו, אבל שילמד בסדר נכון.

ילמד לפי הסדר בצורה שיפיק ממנה תועלת.

ולא רק שישוויץ לפני החברים שלו,

אנחנו למדים מסכת בבא קמא,

למדים מסכת שבת,

אלא שיפיק ממנה תועלת,

ובאמת אותה השנה תיתן לו תועלת גם לשנים הבאות.

הוא למד מהי סוגיה, איך לומדים סוגיה,

מה רשי מתכוון, מה התוספות מתכוונות, ולא איזה מבחינת חלילה חמור נושא ספרים שהוא גורס גורס ולא מבין שום דבר. אמרנו פעמים רבות שעל דבר כזה כמעט ואין שכר של לימוד תורה,

לכן מן הראוי שיעשה את הדברים בחוכמה. אבל הנה חנמה,

אדם שעדיין לא זכה לא לשנת שבתון,

השר מודעי חתך את השבתון הזה, גם מזה עשה קיצוצים.

הנה חנמה, אדם שיש לו רק שלוש שעות ביום,

בזה אני מסכים אתך,

עדיין אין לו את האפשרות ללכת ללמוד גמרא. הנה חנמה,

להקדיש את כל השלוש שעות האלה, קודש,

אך ורק ללימוד הלכה בלבד.

אני חוזר לנושא שלנו.

אמרנו, אגראד פירקה ראיתה, אדם שהולך לבית הכנסת גם צריך לרוץ כשהולך לבית הכנסת,

ולא רק אם האדם הזה איחר,

אלא גם אם האדם הזה לא איחר. כגון,

יש אדם שבא תמיד מאוחר,

תמיד הוא קם מאוחר,

מגיע לבית הכנסת, הם כבר, אז ישיר משה, אולי נשמט קול חי,

אם הוא לא יעשה ריצה קלה לבית הכנסת,

אז הם כבר יהיו ליל ברוך נעימות אתנו.

אין לו ברירה, הוא מוכרח לרוץ.

אבל אם האדם הזה אומר לך, תראה, אני, ברוך השם, קום וקדם,

המפתחות בידי, ברבע לחמש אני הולך לפתוח.

אפילו, אחי, גם אדם כזה מצווה שירוץ לבית הכנסת.

זה מה שרמז דוד המלך ואמר,

חשתי ולא התמהמהתי.

הייתי ממהר,

למרות שדוד המלך אף פעם לא איחר, לא התמהמה,

אלא חצות לילה אקום להודות לך,

אף על פי כן להראות את אהבתו לבורא יתברך, לכן היה רץ.

לכן, אדם שקם לתפילה בנצח אמר, למרות שהזמן הוא טוב,

תחת בית שחיו הטלית והתפילין של אחי יעשה ריצה קלה לבית הכנסת.

יש בזה תועלת, יש בזה מצווה.

אבל,

אם הוא עושה את זה בשעות היום,

אנשים לא יודעים,

האדם הזה יש לו בראש להתפלל מנחה.

כתוב על המצח שלו, אני רץ להתפלל מנחה,

פתאום רואים איזה אדם רץ באמצע הרחוב.

אם יש אוטובוס, אני מבין, הוא רץ להסיק את האוטובוס,

זה מובן,

אבל אין אוטובוס, למה הוא רץ פתאום באמצע הרחוב?

הוא לא לבוש מכנסי ספורט שיעשה ריצה קלה.

אז זה נראה, האדם הזה, אדם תימהוני, איזה חצי משוגע.

אז הוא עושה מהאנשים שכמוהו גם,

כל אדם שיש לו צורה שדומה לו, שגם הוא דתי,

אומרים, כל הדתיים משוגעים.

כמו כך, הנהג בהם ינהג דרך ארץ,

צריך להתנהג גם בצורה שפויה.

כשאתה קם ברבע לחמש,

עדיין החילונים עדיין לא קמו מהמיטה,

עדיין הם שרוחים על מיטתם.

לכן, ברבע לחמש עם הטלית והתפילין, כל מי שרואה אותו עם הטלית והתפילין רץ, רצה קלה,

אז הוא מבין, האדם הזה מקיים את דברי מרן בסימן צדי, סעיף יב. זה מצוין, יפה מאוד.

אבל למצוות אחרות, כשאדם רץ,

יעשה את הדברים בטעם,

ולא יעשה את זה והוא בשגעו ננהג,

אלא לכל דבר צריך גם טקטיקה טובה,

ולא להשניא את ענייני המצוות בצורה שאנשים לא יבינו אותם.

יש אנשים שאוהבים מדרוש,

עוברים כל מיני מדרשים, מצטטים פה ושם,

יש להם זיכרון טוב והם יודעים לצטט בצורה יפה.

אבל לפעמים מערבבים דברים שצריכים לומר עם דברים שלא צריכים לומר.

לא כל דבר שאדם יודע צריך לומר אותו לפני אנשים פשוטים.

יש דברים שאנשים פשוטים לא יבינו אותם,

וזה רק ייצור אצלהם שאלות.

אם כן, אם אתה נמצא בישיבה לפני חכמים, תגיד את זה, יבושם לך, הם יבינו אותך.

אדרבה, ישמחו מאוד.

אבל אם אתה נמצא ברחוב,

שם אין לך לומר את אותם הדברים.

גם בזה אדם צריך להיות חכם ונבון.

לא כל מה שהאדם חושב אומר,

ולא כל מה שהאדם אומר כותב,

ולא כל מה שהאדם כותב מצפיס בספר וקובע לדורות.

לכן,

על כגון זה ייאמר לו,

חכמים ייזהרו בדרכים,

כדי שגם אותם האנשים שעדיין לא זכו להתקרב לאור של התורה,

לתת להם את המתיקות לפי הבנתם.

ילד קטן, תינוק בן חודש,

תבוא תיתן לו אוכל, שאומנם הוא בריא לו,

אבל

זה לא טעים,

אז הוא לא יאכל,

הוא לא מבין מסכן שזה בריא לו.

ילד בן חודש, אתה רוצה שיבין את זה?

אתה שם לו סוכר בתוך הדייסה, זה טעים, את זה הוא אוכל.

כך גם להבדיל אותם החילונים,

גם הם מבחינה רוחנית,

אולי הם בן חודש או פחות מחודש, מי יודע בני כמה הם, עוד לא שקלתי אותם.

לכן צריך האדם להיות חכם ונבון.

מעלתו של הדרשן היא מעלה עצומה ומצדיקיה רבים ככוכבים,

אבל הוא צריך להיזהר,

הוא הולך על חבל דק,

צריך להיזהר שלא ימעד,

שיבוא לזכות את האנשים,

יאמר להם דברים אשרי המדבר על אוזן שומעת.

אבל יש דברים שכבוד אלוקים אסתר דבר,

כמו שיש תורת הסוד, לא אומרים את זה לכל אחד, אלא רק מי שמילא קרסו בשס או פוסקים,

כך הוא הדין גם בדבר הזה.

לכן כל אדם יעשה בחוכמה ולא כל דבר יבוא ויאמר. שמעתי פעם איזה אדם שרצה להראות את עצמו שהוא,

ברוך השם,

ידען, יודע פסוקים, יודע שס,

אז הוא בא להתווכח עם איזה אישה.

ברור שאנחנו, יש לנו עליונות, הרי נאמר בתורה,

והוא ימשול בך.

לא הספיקנו הדבר הזה, בא ואומר לה,

בגמרא, מסכת סנהדרין, דף ל״ט כתוב שהאישה נבראה להיות שפחה לגבר.

נחזור לנושא.

אני עובר לסעיף י״ג.

יש מחלוקת בפוסקים.

אדם שיוצא מבית הכנסת עובר לבית המדרש.

האם ביציאה מותר לו לרוץ?

הרמרן סיים שצריך להיזהר כשיוצא מבית הכנסת שלא לרוץ,

כי הוא מראה כאילו הוא שמח להתפטר מהתפילה,

כי תינוק בורח מבית המדרש.

צריך להראות שזה קשה לו, לכן ילך לאט.

פה האדם הזה,

הוא הולך לדבר מצווה אחרת.

כותב הכנסת הגדולה בשם הכותב על עין יעקב,

שכאן כמה שהולכת למצווה אחרת, מותר.

ולאו דווקא מצווה זו,

אלא הוא הדין גם לכל מצווה אחרת.

יוצא מבית הכנסת רגע על מנת לחזור.

הוא לא מתנתק לגמרי, גם כן מותר לרוץ,

כי כאן הריצה הזו יוכל לחזור מהר, ועוד פעם לחזור ללימודו, לחזור לתפילתו.

לכן בכל הדברים האלה רשאי גם לכתחילה, ואין בזה חשש.

אומנם יש מי שפקפק בזה,

אבל יש לנו ראייה מאברהם אבינו שעשה כן.

אברהם אבינו היה עם השכינה.

זה לא רק בית כנסת,

אלא הקב'-ברוך-הוא בא לבקר את החולה,

כשראה את אותם שלושה מלאכים שנדמו לו כמו ערבים,

וירוץ לקראתה מפתח האוהל.

תגיד, למה אתה עוזב את השכינה כמו אדם שעוזב את בית הכנסת, אסור לרוץ גם פה?

אבל כאן היה לצורך מצווה אחרת,

גדולה הכנסת אורחים,

לכן אברהם אבינו רץ לקראתה מפתח האוהל, כבר אז הוא התחיל בריצה,

למרות שזה היה היום השלישי למילתו, זה קשה מאוד,

היה לו איסורים גדולים, אף על פי כן עשה את הדברים בשמחה ובאהבה.

לכן גם לנו יש היתר לרוץ ממצווה למצווה,

ילכו מחיל אל חיל.

כדאי הדבר שאת הפסיעות הראשונות שיוצא מבית הכנסת,

שם זה ניכר שהוא יצא מבית הכנסת, שם ילך רגיל, לא ירוץ.

רק שיתרחק קצת,

אז לא ניכר שהוא יצא מבית הכנסת,

אף אחד לא מזהה, לא רואה קשר,

אחרי שהתרחק קצת,

הסתובב,

סיים את הסימטה ההיא אז יתחיל עם הריצה שלו כדי שיגיע בזמן לעבודתו.

לא אמרתי שאין שכר. יש שכר, אבל זה לא שכר פסיעות, זה שכר אחר. זה שכר בנזין, מה אתם רוצים?

עזרו לו בשנה, הם ישלחו לו על הבנזין. למה אמרתי שלא ישלמו את זה?

אבל זה סוג אחר.

אין בטח, מה הוא יכול לעשות?

שילם עבודה כבר?

שאני שולח.

שיגיד לחבר שלי, נדשא אני ירדן, תעיר אותי. תגיד לי שמעון, אם אני נרדם, תעיר אותי, תשלם לו 100 שקל, הוא מוכן.

לא, לא. בכל מצווה, גם אם המצווה יש לה זמן ארוך ולא עובר זמנה, גם כן מצווה נרוץ. זה הרמז שאמרנו בשם דוד המלך.

חשתי ולא התמהמהתי למרות שלא איחר,

יש עדיין זמן רב.

המטרה של הריצה היא כדי להראות שהאדם הזה שמח.

נניח כשאדם הולך לטועל מנחה וערבית,

אז במנחה הוא קרוב לבית הכנסת, זה ניכר שהוא כבר רץ לצורך המצווה,

אז סמוך לבית הכנסת יתחיל לרוץ.

אבל בבוקר, כיוון שיש לו תחת זרועו את הטלית והתפילין,

אז זה ניכר.

לכן מרגע שיצא מביתו,

אם יכול לרוץ, כמו שאמרתי, במקום שלא ייראה כתימהוני, במקום שכל האנשים, ברוך השם, ועמך כולם צדיקים,

אדרבא, ממנו יראו וכן יעשו.

אז בוודאי שיש בזה תועלת גדולה ועצומה, ומן הראוי שיעשה כן.

אדם שפוסע פסיעה גסה נוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם,

אבל בזה אין את החשש הזה.

כאן, כיוון שהוא הולך לדבר מצווה,

על כגון זה ייאמר שומר מצווה לא ידע דבר רע.

כל אחד לפי כוחותיו.

יש אדם זקן בן מאה,

הוא לא יכול מסכן לרוץ, הוא הלך קצת מהר, התאמץ, יהיה לו בשמיים שכר גדול, רע ועצום, לפונקציה רע הגרע.

אנחנו, כשאנחנו חזקים, אנחנו צעירים,

חייבים לרוץ, כל אחד לפי כוחותיו, עם כוחות במותניו, ברוך השם,

שיעשה ריצה.

מה, אתה חושב שהתעמלות בוקר הזאת תזיק לו? חס ושלום.

נהיה לו רק מזה אורך ימים במינה וכו'.

אני עובר לסעיף י״ג. מותר להרוג בבית הכנסת ודורסו ברגליו או מכסהו בגמי.

אדם שרוצה להריג בבית הכנסת אין איסור בדבר מעיקר הדין,

אלא בתנאי שלא ימאיס את האחרים, לכן צריך מייד לשפשף את זה בנעלו,

כמו שהגמרא אמרה במסכת ברכות בדף סב.

בזמנם, בתי-כנסיות בדרך כלל לא היו מרוצפות.

האדמה הייתה אדמת עפר, קרקע עולה, ולכן לא הייתה שום בעיה.

אין מחיר ליהודי.

ולכן אפילו שלאומר שיש סיכון מועט בדבר הזה,

רק כזה שהלכו לשמור אותנו מכל הסיכון.

הלוא אמרנו מדוברי הרדב״ז,

אם הסיכון הוא מועט,

ועל-פי רוב יכולים להינצל,

אז מצווה להשיג,

ולא לחשוש יותר מדי על ספקות בצורה כזאת.

רק כאשר הספק הוא שקול,

הספק פה הוא לא שקול.

ולכן יש מקום למה שעשו השלטונות,

ששחררו את אלף, את אלף וכל אלה הדברים,

כולם כמו זבובים, אלף מחבלים, אלף מאה זבובים.

יש זבובים גם כן, שהם מביאים מגפות, יש בהם מחלות.

גם מחבלים האלה יותר דבר.

ולכן בכל אופן, השלושה האלה שניצולו, כדין נעשה הדבר.

אני אומר לכם את זה לא בשביל שאנחנו באים לפסוק הלקות פה.

לצערנו, לא שאלו אותנו.

אבל אני מספר מה שהיה אז באנטבה,

אז הייתה באמת שאלה גורלית הלכה למעשה.

ודחקו אותנו קרוביהם, משפחותיהם של אלה שהיו, המאה האלה שנתפסו במטוס סבנה ואחר כך שלחו אותם לאוגנדה,

הם באנו לדרוש מאתנו הלכה למעשה,

כדי שעל-ידי הפסק שלנו זה ישפיע על השלטונות. השלטונות ישבו על מדוכה זו,

אז זה יהיה ראש הממשלה יצחק לוין.

ואנחנו התקשלנו אותו שאנחנו יושבים על מדוכה זו.

אז בזמנו אני אספתי את גדולי הרבנים,

בתוכם הרב ג'ורצ'יה, עליו שלום,

היה רמב״ם של ירושלים.

עוד לא היה רמב״ם של ירושלים, אבל אחר כך,

כידוע,

זה היה בשנת תשנ״ו, בתמוז,

זה תמוז,

או ג' תמוז.

אז זה היה ביום חמישי,

והיינו צריכים לדון בנושא הזה באותו היום.

היה הרב אלישיב זכר עטוב,

הרב שלומזמן אוירבך,

הרב שאול ישראלי,

הרב בציון שאול ועוד כמה רבנים חשובים שכולם יצאפו לסבוב הבית שלנו, וישבנו על מדוכה זו ארבעה שעות.

והתקשרנו עם ראש הממשלה ואמרנו לו שיש דעה כזאת שהרבנים נוטים

שמצווה לשחרר 40 מחברים כדי להציל את האנשים האלה.

אז ביקש רק מאתנו ראש הממשלה בבקשה לא לפרסם את פסק הדין.

אנחנו מתחשבים מאוד בפסק הדין.

בבקשה, לא נפרסם אותו עד שנאמר לכם.

כשיהיה צורך, אנחנו נאמר לכם.

ואנחנו נעמוד בקשר מתמיד, כך הבטיח לי.

אחר כך, למחרף בוקר, חזר ונתקשר,

ביקש עדיין שתשמור על צוד,

כי אם מתכוננים ליוצא על זה דבר.

אבל לא יכול לומר, זה סודי, לחכות מאז.

מוצאי שבת התקשרתי, תקף המצאת השבת התקשרתי,

ולהודיע לי. חכות גדולה כדברי המשנה,

ולכן כל אדם משתדל לבוא מוקדם ככל האפשר.

יש אנשים שהם אמנם זריזים, הם קמים מוקדם,

אבל משום מה הם לא באים מוקדם לבית הכנסת.

הוא צריך קודם כל לקרוא את העיתון ולשמוע חדשות,

ואחר כך הוא צריך...

כבר הגיעו המטוסי הורקלוס

ששלחו להם,

ושם נפרסו בקרב עם המחברים.

הגמרא אומרת שנוטל שכר כנגד כולם.

הסיבה היא...

האדם הזה היה מהעשרה הראשונים שיצרו את ה... כבר השכינה הייתה בלאו הכי.

לכן חשוב מאוד שהאדם הזה יהיה מתוך המניין, מתוך עשרה הראשונים.

אומר שלא יד,

משום מה איחר שתדל להיות לפחות מהעשרה הראשונים בתפילת מנחה או בתפילת...

זה היהודים האלה מסכימים שעשו מה שעשו, חמבי מוח,

עשו שלא כהוגן.

וכל זה היה תגובה על מעשיהם של המחבלים והמרצחים האלה.

את אלה תשחררו אותם ואת אלה צריך להעביר אותם למשפט.

איפה היושר שיש בדבר?

יתיבה והרעה וגאורה בשמי שמיה.

זה נגד השכל הישר.

אלא מה אומרים? שופטים, שופטים. כאילו השופטים האלה הם דנים הלכה למשה מסיני, דנים על-פי התורה.

כל הדינים שלהם, כל השיקולים שלהם, הכול מסבורות הכרס,

הכול על-פי חוקי העות'מאנים,

חוקי מנדטורים, חוקי גיהינם,

לא על-פי חוקי התורה בכלל.

הלוואי שהשם יתת דיבם לטובה ובאמת שישחררו גם את האנשים שלנו. גם אלה הם מסכנים, הם שבויים.

עשו מה שעשו, נגיד, ועשו כהוגן.

בשביל זה צריך לעשות בהם ככה,

להתנפל עליהם, לעשות להם את התורות האלה? בשעה שהם קראו להם דרור?

כשאחמד ג'בריר גזל עליהם, שמעו.

אין לא הלכים משפטיים, לא שפוטים, לא מעצר עונה, משום דבר.

הם כולם שחררו אותם. מה שבקש, נגמר.

ואלה שלנו, הם צריכים להיות ככה?

זה בזה שלא נכון.

לכן אני אסיים בפסוק פרשת השבוע.

יברכה השם וישמרך, יאר השם פניו אליך וחונקה,

יישא השם פניו אליך וישמלך שלום.

רבותינו אומרים,

יברכה השם בממון,

וישמרך בין המחזיקים.

איזה כיף. אז אני יכול לבוא בשמונה ועשרה.

אם אתה תבוא בשמונה, תהיה מעשרה ראשונים,

תיקח את הספר, תתחיל, אחים.

יש בזה תועלת גדולה ועצומה.

היית מעשרה ראשונים.

לא רק שיתפוס מקום קרוב, שישמע את החכם טוב,

אלא המצווה הזו להימנות עם מעשרה ראשונים,

היא קיימת תדיר, ולא רק בתפילת שחרית בבוקר,

אלא אז הניסיון יותר קשה.

להשכים אז, לקום מהמיטה, בפרט בחורף,

לקום ממיטה חמה מוקדם ולרוץ להיות מעשרה ראשונים,

לפעמים זה קשה, אפילו אחי, לפעמים צערה אגרה.

הזוהר גם מפליג מאוד בשבח זה.

הוא אומר, רומז את זה על הפסוק,

מה שאמר אברהם אבינו, אולי יימצאו שם עשרה.

הכוונה היא לאותם העשרה שמשכימים בבית-הכנסת.

נמצא שאם היו בסדום עשרה אנשים כאלה,

לא היה משחית את סדום, עם כל התועבות,

עם כל העוונות שהיו להם, אלא שלם להימנות תמיד על הציבור הראשון,

משמרה ראשונה,

ולא להיות משמרה שלישית שהגמרא מכנה אותם בשם עצלנים,

שלא יהיה עצל עמית.

עצל הפפה תבוא בסצת שמאל.

לא יודע, לא הבינוי, מה קרה?

הלכו כברת ארז,

שואל את הרפפה, אדוני הרב, אפשר לדעת למה החלפת אותנו?

הוא אמר לו, כן, אתה יודע מה שהיה?

אני ראיתי מרחוק,

היה שד אחד מסוכן, שמו כתם מרירי.

במזרש כתוב שהוא מלא עיניים

ועין אחת על טמבורו.

מי שרואה אותו, רואה את העין שלו, תיכף נופל ומת.

מסוכן מאוד היה הכתב הזה.

כמו שכתוב, מדר עב, חומר רשת, כתם מרירי, זה כתוב בתורה.

ובכן, הוא ראה את השד הזה, הוא מכיר אותו.

וראיתי שהוא מתקרב, הוא בא לצד צבעוני.

פחדתי מאוד על עבודה.

לכן, למה אתה... את הדין הזה, משום שהיה רוצה להקפיד להיכנס לתוך בית הכנסת,

עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, ולומר את הפסוק,

ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה להיכל קודשך ביראתך.

אם היה רוצה להימנות בעשרה ראשונים,

אז היה צריך לבוא בלי תפילין.

השאלה היא, מה כדאי יותר להיכנס לבית הכנסת עם תפילין?

המצווה הזו עדיפה יותר על מצוות עשרה ראשונים.

לכן,

רק אדם שיכול לקיים את שתיהם גם יחד,

ברוך השם,

הוא קם ב-1615,

הגיע הזמן הנחת טלית ותפילין,

מניח, הולך לבית הכנסת, הוא גם נכנס עם טלית ותפילין,

וגם נמנה על עשרה ראשונים, זה דבר טוב.

אבל אם הוא איחר יום אחד למזלו,

לא הרגיש טוב, ופספס כמה דקות,

מסתכל, רואה, רבע מספיק לפני כן להניח תפילין, הוא יודע שב-1715 כבר באים המניין.

לכן נוותר באותו יום על מצוות עשרה ראשונים,

ובלבד שיזכה להניח תפילין,

להיכנס לבית הכנסת עטוף בטלית ומוכתר בתפילין.

ביום שבת אין צורך בתפילין, אלא יוכל לומר את הפסוק, ואני ברוב חסדך,

כי אין צורך בתפילין, משום ששבת זה לא זמן תפילין.

אבל בחול,

אם האדם הזה לא לבוש תפילין ונכנס ואומר את הפסוק,

ואני ברוב חסדך,

לא רק שלא מועיל, אלא מקלקל בדבר הזה

בלא תפילין.

אפשר, גם זה, כן.

למה לא?

אפילו אם נאמר,

היו שם עשרה במניין הראשון.

אבל המניין הראשון סיים, מניין שני מתחיל בשבע.

בשבע אתה נכנס, אתה רואה, יש שם רק חמישה אנשים, יש שם שישה אנשים.

לכן, בחיי גוונה עדיין יש.

הזוהר אומר שהעשירי נוטל שכר כנגד כולם.

זאת אומרת, יש מעלה מיוחדת לגבי העשירי שהוא יוצר את המניין.

כך גם לא כדאי לפרק את השכינה כשהאדם הזה יוצא, הוא בדיוק העשירי, והוא יוצא,

מפרק את השכינה.

זה לא טוב.

תמיד יהיה חלקי ממושיבי בית-המדרש ולא ממעמידי בית-המדרש.

תמיד אדם צריך להשתדל להביא את השכינה ולא לסלק אותה. ולכן, אם הוא לא ממהר, כדאי שיחכה.

אחרי שמישהו אחר יצא, אז בלאו הכי אין שכינה.

אז אחרי שנשארו תשעה,

אז יצא וילך לדרכו לחיים טובים ולשלום.

אבל כשהוא עשה איזה פשע, אין עוון, לא דאורייתא ולא דרבנן.

אנחנו אומרים את זה בתור עצה טובה כמשמעלן.

תשאיר חלק מהשאלות ליום ראשון,

בעזרת השם, גם באיזה יהיה שיעור,

אז תשאיר חלק מהשאלות ליום ראשון.

אין כוח לשאול.

לא שמעתי טוב.

כן, יכול לומר את הפסוק, ואני ברוב חסדך, אפשר. אני עובר לסעיף ט״ו,

אם נשאר אדם יחידי מתפלל בבית הכנסת

שבשדות או אפילו בבית הכנסת שבעיר, אם מתפילת ערבית שמתפללים בלילה,

חייך עבורו להמתין לו.

הגמרא ממסכת ולכל בדף ח',

הגמרא מספרת שאמרו לרבי יוחנן,

איכה שבה בבבל,

יש זקנים רבים,

תמה ואמר,

הרי נאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה.

אמרו לו שהם משכימים ומערבים,

היו מקיימים את ההלכה הזו,

מר היינו דען אלף. לכן, אם האדם הזה יודע שזו סגולה טובה,

ישתדל להתאמץ לעשותה תמיד.

מרן ממשיך לגבי היציאה, וכמו שאמרנו קודם,

כמה שיותר מאוחר עדיף יותר, ובפרט בלילה.

האדם הזה רואה שיש איזה אדם שעדיין לא גמר את התפילה.

אם אתה עוזב,

אלא ימתין לו עד שיגמור, שילווה יצא יחד איתו.

ועל זה הגמרא אומרת שאם האדם הזה באמת חיכה לו, ויהי כאן נהר שלומך,

הלא וכי אם לא חיכה לו, טורפין לו תפילתו בפניו.

בזמנם, הבתי כנסיות היו מחוץ לעיר,

והמזיקים, השדים, היו אז רק מחוץ לעיר.

ולכן,

אם האדם הזה חוזר בלילה לבד,

יכול חלילה וחס לבוא לבית-הכנסת,

לבוא חזרה, חלילה וחס ינזק.

ולכן, צריך להיזהר ללוות אותו בחזרה.

אלא אם כן האדם הזה בא מאוחר ולא אכפת לו.

הוא בא, אם היו כבר בהשכיבנו, והתחיל.

אז האדם הזה גילה דעתו שהוא לא פחדן ולא מוג לב,

הוא שייך לצנחנים, לאותם אמיצי לב. בסדר, אם הוא רוצה להיות צנחן, שיישאר לבד.

אבל מה שאל כן עם האדם הזה,

התחיל בין אם הדבר הזה בליל שבת או בלילות אחרות,

מן הראוי להמתין.

אבל לגבי שחרי חומרה,

כי במשך היום אדם לא נבהל אם הוא נשאר לבד בלילה,

אז היה כמעט חושך במקום, ואדם נמצא בודד לבדו ככה בחצי המדבר הזה.

לכן,

הדבר הזה היה גם מסוכן מבחינה נפשית,

ולכן מן הראוי היה להמתין. אבל בזמננו זה פחות חמור, אפילו הכי למרות הכל,

גם בזמן הזה,

אם האדם הזה יכול להמתין, כדאי.

אלא אם כן,

האדם הזה שעומד לבדו ומתפלל,

מאריך בבקשות ובתחנונים.

יש לו סבלנות והוא מאריך,

עושה מי שבירך לכל החולים שבעולם. יש לו רשימה ארוכה,

והוא, לפני שמחיל אלוקי ניצון, בסדר שיעשה, אבל אני לא חייב להמתין לו,

אינני חייב לחכות לאדם הזה. לכן, מן הראוי,

תנסת ותלך, לא חייב הגבאי להמתין לו. מה הוא עבד של אביו,

יחכה לו עד שיגמור,

אם הוא עושה את טורח ציבור,

טורח לגבאים,

לא חייב להמתין לו בחיי גבנה כלל ועיקר.

אז תגיד לאותם מאריכים שיש מניין לערבית גם בשמונה ורבע.

כן.

ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללונבה,

אם לפניו עד ארבעה מילים,

מקום שמתפללים בעשרה,

מיל כדי להתפלל בעשרה.

מרן דן כאן,

עד כמה אדם חייב לכתת את רגליו כדי להתפלל בציבור, להתפלל בעשרה?

הגמרא במסכת פסחים דף מו הגדירה לנו את זה בצורה מדויקת.