דיני תפילת הדרך וברכת הגומל בטיסות וברכבת, חובת שהייה לפני התפילה ולאחריה, איסור לבוש בגדי עבודה מלוכלכים, והסכנה ההלכתית של "עיון תפילה" המזכיר עוונות

 

- - - לא מוגה! - - - 

הנה חנמה, גם נסיעה במטוס.

אם מרגע שהמטוס ממריא עד הנחיתה יהיה שעה ו-12 דקות,

שוב יאמר תפילת הדרך בברכת הגומל בשם.

לא קשור אם הוא עובר ים או לא.

דבר שני, אם הוא טס בו ביום וחוזר באותו יום,

אפילו אם הטיסה לאילת היא רק 40 דקות,

אבל גם החזרה היא 40 דקות,

אני יכול לומר את תפילת הדרך גם בטיסה שייך אותו כלל ואותו דין לזה.

אבל הרכבת מתל-אביב לירושלים אתה לא צריך לצרף הלוך וחזור.

בצד אחד זה קרוב לשעתיים אם לא יהיה פקק,

אם יהיה משהו יהיה שלוש שעות.

וזה ודאי שיברר בשם אליבדק ולעלמא.

גם לגמל, לגמל. שוב, גם לגמל. אם נסעת ברכבת, תברך, אין שום ספק.

ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן.

סימן צדק ימל.

ישהה שעה אחת קודם שיקום להתפלל כדי שיכוון לבו למקום,

ושעה אחת אחר התפילה שלא תהא נראית עליו כמסוי שממהר לצאת ממנה.

הגמלה בברכות ל' מספרת לנו על החסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת לפני התפילה ושעה אחת אחרי התפילה ושעה התפילה עצמה.

כל זה כדי שתהיה להם אפשרות להגיע לכוונה ויוכלו לכוון טוב.

הרמב״ם מתאר את אותם החסידים,

החסידים הראשונים שהיו עושים כן,

היו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות הכוח השכלי,

עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.

עד כדי כך הם היו מגיעים באותה השעה, לא סתם יושבים שעה מבלים שם,

אלא היו מתבודדים ועל-ידי זה היו מתעלמים ברוחניות.

אומנם לנו לא תמיד יש אפשרות לעשות כן,

אבל מן הראוי שלא יבוא האדם מן הדרך ומייד הוא מתחיל את העמידה.

הוא בא ברגע האחרון ומחפש לו את המניין,

אפילו אם הם, ואתה חונן לאדם דעת, הוא מתחבר אתם, נותן נגיחה, מתחיל, ברוך אתה השם,

לא כך מתפללים.

הנה ראוי שישתדל להקדים,

לבוא כמה דקות קודם כדי להתחיל לפי הסדר, למנצח על הגתית,

כך גם בערבית, כל שכן לגבי שחרית. אבל בשעת הדחק, אם הזמן מצומצם ואין לו ברירה,

הדבר מותר.

לא יעמוד להתפלל אלא בהמה והכנעה,

ולא מתוך צחוק וקלות ראש ודברים בטלים,

ולא מתוך כעס אלא מתוך שמחה,

כגון דברי תנחומין של תורה סמוך לגאולת מצרים,

או סמוך לתהילה לדוד שכתוב בו רצון רעיו יעשה, שומר השם את כל אוהביו.

וכן, אין עומדים להתפלל מתוך דין ולא מתוך הלכה שאינה פסוקה, כי האדם הזה עלול להרהר באמצע התפילה באותו דין שהוא עוסק בו.

אלא רק לאחר שיהיה סיכום,

הלכה פסוקה, אז באמת רשאי לעמוד להתפלל.

העוסק בצורכי ציבור כעוסק בתורה דמה, שגם מתוך זה מותר לו מייד להתחיל להתפלל.

אומנם באלדד ומדד נאמר שם,

אתן עליהם עסקי ציבור והם קלים מעליהם, שם מדובר שכופים אותם לעסקנות שאינה כל כך רצויה להם.

אבל אדם שנהנה מהעסקנות, יש לו מזה סיפור גדול,

גם זה נחשב כאילו הוא עוסק בתורה, ולכן אם האדם הזה יש לו גמ״ח

והוא עבד בגמ״ח הזה משלוש עד שבע.

עכשיו הוא הולך להתפלל, זה בסדר, אין בעיה.

פירוש שני, יש מפרשים מדברי הירושלמי שאמר

העוסק בצורכי ציבור כעוסק בתורה, שהכוונה היא לעניין שאינו צריך לפסוק להתפלל משום שהעוסק במצווה פטור מהמצווה.

הגמרא, בברכות ל', למדה מהפסוק, המגדל דוד סברך,

בנוי לתלפיות, תלפיות, רומז, תל שכל פינות פונות אליו.

היינו שכל עם ישראל פונים לכיוון אחד בשעת התפילה,

היינו לכיוון בית-המקדש.

כל תושבי העולם פונים לכיוון ארץ-ישראל,

ואנו בתוך ארץ-ישראל פונים לירושלים, בירושלים פונים לבית-המקדש.

אפילו אלה שנמצאים ברחבת הכותל המערבי פונים לבית-קודש הקודשים.

נמצא שכל עם ישראל פונים למקום אחד.

אפילו אם ארון הקודש לא מונח במקום הנכון,

פעמים קורה שהאדריכל בטעות תכנן את המקום של ארון הקודש בצד דרום ולא תכנן בצד מזרח.

למרות שארון הקודש בצד, אפילו אחי,

חייב הציבור להתפלל לכתחילה דווקא על המזרח,

לצד בית-המקדש.

אבל אם הציבור לא ידעום, והתחילו להתפלל לצד ארון הקודש והוא בא אחריהם,

לא יעמוד בכיוון אחר, אלא יצדד את רגליו קצת,

שיהיה לא רק בצד דרום, אלא שיהיה פונה קצת לצד מזרח.

אדם שטעה ולא ידע, והתחיל להתפלל בכיוון הלא-נכון,

התפלל בכיוון מערב,

יהפוך את רגליו מייד לצד מזרח.

זה דבר שקורה הרבה לאנשים שאינם רואים טוב, סגי ניאור,

הם עומדים בטעות לכיוון הלא-נכון,

אז כדאי מייד לרמוז לו,

כדאי לעטות אותו לצד אחר.

אבל אם האדם הזה יתחיל להתפלל לצפון או לדרום,

שם הוא לא צריך הרבה לזוז,

אלא הוא מצדד מעט את רגליו בצד מזרח, עם הפנים לאותו הכיוון.

זה לבד מספיק.

אדם שנמצא בלילה במקום שהוא לא יודע את כיווני הרוח,

הוא לא יודע היכן מזרח,

יכוון לבו לאביו שבשמים ויכול להתפלל כך.

כך הוא עדין חולה ששוכב על ערש דווי.

בכלל הוא לא יכול לעמוד, אלא הוא יושב או שוכב ומתפלל.

והמיטה שלו אינה נמצאת בכיוון מזרח,

אלא פניו לצפון וראשו לצד אחר לגמרי. אפילו אחי יכול להתפלל, זה לא מעכב את התפילה,

אלא כל זה לכתחילה בלבד.

ולכן,

גם אדם שהיה רוכב על החמור אינו חייב לרדת, אלא יכול לשבת תוך כדי נסיעה ומתפלל.

כך הוא עדין לגבי אדם שנוסע באוטובוס. אלא מאי?

כל זה דין דיעבד, ולא לכתחילה.

לכתחילה, מן הראוי שכל אדם שרוצה וחושב לנסוע,

יתכנן לפני כן את תפילתו.

צודק לפניו יעלך. קודם כול, שיתפלל תפילה מושלמת, ורק אחר כך ייסע.

ברוך השם,

בשנים האחרונות,

כמעט בכל התחנות המרכזיות שיש ברחבי הארץ,

לא רק בירושלים,

גם במקומות אחרים,

יש במקום בית-כנסת. אתה מגיע שעה קודם, במקום לצאת בשעה 18 באוטובוס לכיוון חיפה,

תבוא שעה קודם, תמצא שם מניין בבית-הכנסת,

ואחר כך תוכל לנסוע, בעזרת השם, לחיים טובים ולשלום.

זה מה שמן הראוי לעשות.

אבל אם שעת הדחק לא הצליח,

והאדם הזה כבר נסע,

הוא שואל אותך תוך כדי נסיעה, מה אעשה?

עד שאגיע לחיפה יהיה שעה 20 אחרי שיעבור זמן התפילה, מה יהיה?

מתירים לו להתפלל הוא ויושב.

תוך כדי ישיבה מתירים לו להתפלל,

כי אין העמידה בתפילה לעיכובה אינה מעכבת, ולכן גם תוך כדי ישיבה מתירים לו להתפלל.

אלא מה, כשמגיע לאותם המקומות שמשתחווים,

למרות שהוא יושב,

וביושב

ישתחווה בראשו, כדי לרמוז את עניין ההשתחוויה באותו מקום.

כך יעשה גם חולה שאינו מסוגל להתפלל בעמידה, גם כן יעשה כך.

אם האדם הזה נוסע, רשאי לעשות כן.

אבל אם האדם הזה נוהג,

אין אפשרות לאדם שנוהג גם לנהוג וגם להתפלל.

אפילו מלאך אינו עושה שתי שלוחיות,

קל וחומר אדם שהוא בשר ודם,

אם הוא יכוון בתפילה השם ירחם על אלה שנמצאים בדרכו, מי יודע כמה הוא ידרוס.

ואם הוא יכוון על הנהיגה השם ירחם על התפילה שלו. ממה נמשך?

האדם הזה צריך רחמי שמים, בוודאי שאסור לו לעשות כן. אלא אם הוא נהג,

יודע שסוף זמן התפילה מתקרב,

שבע, שעה וחצי, הוא לא יכול להמשיך לנהוג,

שיפנה ימינה, יעצור בצדי הדרך,

יעמוד ויתפלל,

ואחר כך ימשיך בדרכו.

אלא אם כן האדם הזה נוסע במקום מסוכן,

יש לו מחבלים מימין ומשמאל והוא צמוד לשיירה, טוב, אין לו ברירה,

פיקוח נפש. אבל כשאין פיקוח נפש,

וכך המציאות בדרך כלל, בדרך כלל כל הנסיעות שלנו במשך שעות היום אינן בגדר פיקוח נפש. ולכן מן הראוי שיעמוד, ימצא לו איזו פינה טובה, מקום שאין שם מי שיהרוג אותו, שיתנכל לו,

ואז יוכל להתפלל תפילה טובה בכוונה, ואחר כך ימשיך בנסיעתו.

האדם הזה, שנוסע על החמור וצריך אחר כך

להמשיך את תפילתו תוך כדי נסיעה,

כדאי שיגיע לסוף,

היינו עושה שלום, יחזיר את החמור אחורנית שלוש פסיעות.

או לגבי הברכה הראשונה, כדאי שיחמיר, יעצור לפחות בברכה הראשונה,

כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו ויוכל לכוון טוב.

הוא הדין גם לגבי נכה שנמצא בעגלת נכים.

גם כן, כדאי שאחרי שיגמור את התפילה,

שיסיע את העגלה שלו שלושה פסיעות לאחוריו,

שיהיה לו כעין השלוש פסיעות שאנו פוסעים אחורנית.

אדם שהוא חולה, שוכב בלי הכרה, פטור מכל המצוות.

אפילו אם חזרה הכרתו אליו,

אבל עדיין הוא מחובר לצינורות של הדם,

האינפוזיה ושאר הדברים האחרים, ואינו מסוגל אפילו לשבת,

מותר לו לכתחילה להתפלל בשכיבה,

בתנאי שגופו נקי.

אבל אם הוא יכול גם לשבת, כדאי שיתאמץ וישב.

אם האדם הזה מסוגל לעמוד,

אבל הוא לא יכול לעמוד לבד, הוא עלול ליפול.

הוא יכול להישען, הוא נשען על המיטה או על הארון,

ובצורה כזו הוא מתפלל, גם כן יועיל.

כל זה כשאין ברירה.

אבל אנחנו, שברוך השם אנו אנשים בריאים,

שיכול לעמוד טוב, שיעמוד טוב ויתפלל טוב בצורה מושלמת.

יש אנשים שהם כל השנה בריאים,

ביום תשעה באב, במנחה,

הצום מתיש אותה ויש להם בעיה מעין זו שהוא.

נתיר לו להישען קצת, חלש, אין לו ברירה, מותר.

אבל אדם שיכול, לא כדאי לעשות כן.

יש להיזהר שלא לסמוך עצמו לעמוד או לחברו בשעת תפילה.

אדם צריך לעמוד באימה וביראה.

כשהוא עומד ונשען, אין זו עמידה ממש.

ולכן,

אדם בריא שאינו זקוק לזה מזהיר אותנו מרן שמן הראוי שיישאר עומד בצורה טובה.

לא רק לגבי תפילה,

כתבו אגרות מימוניות ומרן את ההלכה הזו,

אלא גם לגבי שאר הדינים,

עלייה לספר תורה וכיוצא בהם,

גם שם נאמר הכלל הזה.

לכן,

הן החזן שקורא בתורה והן העולה לספר תורה,

אסור להם להישען על התיבה.

שוב, אם האדם הזה נשען כאילו הוא יושב.

אם האדם הזה נשען בכל כוחו,

אם היית פתאום מפתיע אותו, מושך את השולחן מלפניו והוא היה נופל,

אז אין לכאן נשען גדול מזה.

בוודאי שהדבר אסור.

בדיעבד עבר ועשה כן, בדיעבד יצא ידי חובת התפילה,

ואינו חייב לחזור בגלל זה.

אומנם יש מי שחולק,

אבל רוב הפוסקים, מסקנתם שכל הדין הזה הוא לכתחילה, בדיעבד יצא.

מי שהוכרח להתפלל מיושב,

כשיוכל,

צריך לחזור ולהתפלל מעומד,

ואינו צריך להוסיף בה דבר.

אדם שהיה חולה שוכב על ערש דווי ולא יכול היה לעמוד,

ולכן הוא ויושב אמר את כל התפילה, אמר את העמידה.

אחרי שעתיים-שלוש, ברוך השם,

התאושש והוא מרגיש הרבה יותר טוב.

הוא שואל,

האם יצאתי ידי חובה תפילת מנחה שהתפללתי לפני שלוש שעות בשכיבה,

כעת אני יכול לחזור בעמידה? אני מרגיש מצוין.

האם מתירים לו או לא?

יש בזה מחלוקת בפוסקים,

ומרן פוסק, כמו שמשמע מדברי התוספות,

שצריך לחזור ולהתפלל, ואין זו תפילה לנדבה.

הוא לא צריך לחדש בדבר,

אלא זה עצמו,

מה שהוא כעת עומד בעמידה,

אין לך חידוש בתפילה גדול מזה.

אמנם דעת מרן שקיבלנו הוראותיו כך,

אבל מה נעשה שרוב הפוסקים חולקים בזה על דעת מרן?

אלא רוב הפוסקים הלכו בזה בשיטת הרמב״ם,

הראש, רבנו חננאל,

לכן התא זאמר שאם האדם הזה יתפלל בישיבה יצא ידי חובה ואינו חייב לחזור שוב.

מעיד הגאון חידה בברכי יוסף, שכך הוא המנהג שלנו.

נמצא שיש לנו מנהג נגד מרן.

מרן עצמו, בהקדמתו לבית-יוסף, מרן כתב כלל

כשיש מנהג אני לא פוסק,

אלא יישארו במנהגם, יש להם על מי לסמוך.

ממילא גם פה,

אם יש לך מנהג נגד מרן,

קבלת הוראות מרן בדוגמה זו, בדין זה,

לא חלו עלינו.

ולכן,

אם החולה הזה שואל, התפללתי קודם בשכיבה,

כעת אני רוצה לחזור להתפלל בעמידה,

אתה אומר לו, יש אפשרות

בצורה כזו.

לפני שאתה מתחיל, השם שפתי,

קודם כול תאמר, תעשה תנאי לנדבה.

אם ההלכה היא כדברי הראש והרמב״ם,

תהיה תפילתי לשם נדבה,

ואם כי התוספות תהיה לשם חובה.

גם אם האדם הזה שכח את השמות של הפוסקים והוא לא זוכר אותם,

גם כן יכול להתנות.

אם אני חייב, יהיה לשם חובה,

ואם לאו, יהיה לנדבה.

זה התנאי שהוא עושה.

דבר שני,

צריך לכתחילה לחדש בדבר.

מה נקרא לחדש בדבר?

אם האדם הזה,

באמצע הברכת רפאנו,

מבקש רפואה שלמה עבור איזה חולה,

הוא מבקש לשלח רפואה שלמה לעבדך הגאון ישראל בן ברכה.

מצוין.

זה נקרא חידש בדבר.

או שבאמצע הברכה תשמע קולנו הוא מבקש שהקדוש-ברוך-הוא ישמור את כל חיילי צבא-ההגנה לישראל, ברוחניות, בגשמיות.

גם זה נקרא חידש בדבר.

אז מה שהוסיף

פעם שנייה תוספת תפילה,

אין בזה חשש משום למה לי רוב זבחיכם.

כל תוספת תפילה אינה רצויה אם הוא חוזר אותו דבר, חוזר על התקליט.

כאן הוא חידש.

ובפרט שהתפילה השנייה יותר מהודרת שעמד בה.

ולכן, בצורה כזו,

אליבא דקולה עלמא, תפילתו בסדר.

זה כלל יסודי לכל הבעיות שיש בהלכות תפילה.

בעזרת השם, נראה בהמשך עוד הרבה דינים,

וחלק מהדינים יש בהם מחלוקת.

אם זה בראשונים, באחרונים, פעמים רבות,

לעתים לא רחוקות יש מחלוקת,

ותמיד פתרון יסודי לכל המחלוקות האלה בצורה הזו שתיארנו.

יעשה תנאי, אם אני חייב, לשם חובה,

ואם לאו, תהיה תפילתי לנדבה.

בזה הוא פותר את הבעיה, הוא מכוסה,

ואין כאן חשש וספק של ברכה לבטלה,

והוא לא עושה גם נגד מרן. מרן אמר שיחזור, אז הוא חזר.

אלא שצריך להיזהר,

לא לומר את התפילה בבחינת רק שפתיו נעות ומוחו בלעימו,

אלא צריך לכוון, לפחות יתאמץ

לכוון טוב בברכה הראשונה, היינו ברכת אבות.

יכוון רגליו זה אצל זה,

בכיוון כי אילו אינם אלא אחד להידמות למלאכים,

דכתיב בהן ורגליהם רגל ישרה.

כלומר,

רגליהם נראים כרגל אחד.

אגב, יש אומרים, כשהעומד יתפלל,

ילך לפניו שלושה פסיעות דרך קירוב והגשה לדבר שצריך לעשות.

כשאדם עומד בעמידה, לא יעמוד נוח,

אלא יעמוד דום,

יצמיד את שתי כפות רגליו זו לזו,

כדי להידמות למלאכי השרת, שנאמר בהם,

ורגליהם רגל ישרה,

כי אין מה שעושים המלאכים, אף אנו עושים בשעת התפילה.

יש ספק איך להסביר על-פי הירושלמי שדימה את התפילה להקרבת הקורבן,

ושם הכוהנים,

כשהיו הולכים,

לא היו מצמידים אלא הולכים עקב בצד גודל.

האם יש הווה אמנה לומר שגם אנו חייבים לעמוד כן או לא?

המסקנה היא שלא,

אלא חייבים להצמיד את הרגליים. בצורה כזו הוא מתפלל.

ולא רק אם האדם הזה מתפלל תוך כדי עמידה,

אלא הוא עדין אם האדם הזה חולה והוא מתפלל בישיבה. הוא לא יכול לעמוד,

אבל גם בישיבה הוא יכול להצמיד את רגליו.

כך הוא עדין, אדם שנמצא בנסיעה.

התרנו קודם לאדם הזה,

מותר לו לכתחילה להתפלל תוך כדי ישיבה,

שוב, כדאי לכתחילה,

שיצמיד את רגליו זו לזו הרבה יותר טוב ממה שיפסק את רגליו,

לפחות יראה את הדבר הזה בשעת התפילה.

כשאדם עומד כך,

מראה שלעומת השם יתברך אין לו שום כוח.

כשאדם עומד יציב,

עומד נוח, אתה לא יכול להפיל אותו.

אבל אדם שעומד דום, מכה קטנה, אתה יכול להעיף אותו.

כאן אנחנו מראים הכנעה להשם יתברך, כאילו אין לנו שום כוח,

ולכן מן הראוי שיעמוד כן.

אין הבדל בהלכות אלו, בדינים אלו,

בין איש לאישה. גם אישה, כשעומדת להתפלל,

מן הראוי שגם היא תעשה כך.

אם האדם הזה עבר

על-ידי חובה, כמו שכתבו הפרי מגדים ושאר האחרונים,

הבא חולק, הבא חומר שהדבר הזה הוא לעיכובה.

אם לא הצמיד את רגליו, לא יצא אפילו בדיעבד.

אבל רוב הפוסקים הלכו בזה בשיטת הפרי חדש והפרי מגדים, ולכן המסקנה היא,

אם לא הצמיד את רגליו, בדיעבד יצא.

שאלה זו מצויה הרבה אצל אותם האנשים שחזרו בתשובה לא מזמן.

הרבה פעמים האדם הזה עדיין לא יודע איך מתפללים.

יש אדם שפעם היה דתי ויודע את הכול.

ברגע שחוזר בתשובה,

קל מאוד לחזור למסלול.

אבל יש אדם שנולד בקיבוץ ולא ידע כלום בין ימינו לשמאלו.

רק אתמול הכיר את בוראו.

אז אתה רוצה שידע את כל הלכות תפילה ברגע אחד,

שידע להתפלל כמוך?

עדיין לא.

ולכן הוא עמד והתפלל ברגליים מפוסקות,

עמד נוח, בצורה כזו התפלל.

אחר כך הוא בא ושואל אותך,

תגיד לו, בדיעבד יצאת?

רק לעתיד מן הראוי שישתדל להצמיד את רגליו.

ולא רק בשעת העמידה,

אלא מסיים תרומת הדשן.

טוב לכוון רגליו גם בשעה שאומר קדושה עם השליח ציבור.

אתה אומר, כנועם שיח סוד שרפה קודש.

אתה רוצה לדמות את עצמך למלאכים,

אם כבר, אז כבר, תדמה עד הסוף.

ולכן, גם בשעת אמירת הקדושה, גם אז כדאי לכתחילה להצמיד את רגליו.

ואין הבדל בזה, בין קדושה של שחרית למוסף, כתר,

שניהם שווים לעניין זה.

על פי הקבלה צריך גם להרים את הראש, אבל בעצימת עיניים.

ולא בעיניים פתוחות.

כל זה בקדושה.

אבל לגבי התפילה לא כך, אלא צריך שיקוף ראשו מעט,

שיהיו עיניו למטה לארץ,

ויחשוב כאילו עומד בבית-המקדש,

ובלבו יכוון למעלה לשמים.

והיו עיני ולבי שם כל הימים. לכן צריך להראות הכנעה.

אדם שעומד לפני המלך לא עומד זקוף, מסתכל לו בעיניים.

אלא אם הוא עבד נכנע,

אז הוא מוריד,

משפיל את עיניו, כך מן הראוי לעשות בשעת העמידה.

ומה שנאמר, ניסה לבלבל על כפיים וליל בשמים, הכוונה היא שלבו,

המחשבה והלב יהיו כלפי מעלה,

ולא עיניו ופניו, אלא אדרבה, כדאי שישפיל קצת את ראשו.

מניח ידו על לבו כפותים הימנית על השמאלית,

ועומד כעבד לפני רבו,

באימה, ביראה ובפחד,

ולא יניח ידיו על חלציו,

בפני שהוא דרך יוהרה.

כשאדם עומד בעמידה, ראו כי עומד לפני המלך,

ולא סתם מלך, אלא מלך מלכי המלכים.

הקדוש ברוך הוא, העבד שעומד לפני אדונו הוא לא עומד בצורה של שחצן הוא לא עומד בצורה כזו שמניח את הידיים על חלציו על המותניים

אם הוא שוויצר והוא עומד כך

אז האדון יעיף אותו אלא הוא עומד באמה וביראה הצורה היא אדם מניח את ידיו על החזה מניח את יד ימין על יד שמאל עם ראש קצת כפוף מתפלל בצורה כזו

במה דברים אמורים? אם האדם הזה עומד ללא סידור, מתפלל בעל-פה,

כך צריך להתפלל.

אבל אם האדם הזה יש לו, ברוך השם, סידור ביד ומתפלל בכוונה מתוך הסידור,

אז כאן הוא לא יכול להעמיד את ידיו בצורה כזו,

כי הוא תופס ביד את הסידור.

אם כך, התנועה הזו איננה לעיכובה אלא כל מה שאמרנו להצמיד את הידיים כך,

כל זה כשאין לו סידור ביד, ואם יש לו סידור,

אין צורך בדבר.

כשהוא מתפלל לא יאחז בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש ולא קערה ולא סכין ומעות וכיכר, מפני שלבו עליהם שלא יפלו ויתרד ותתבטל כוונתו.

לולב בזמנו מותר לאחוז בידו,

כיוון שהאחיזה בידו היא מצווה, אינו נטרד בשבילו.

כל התפילות שאנו מתפללים חייבות להיות בכוונה,

והכוונה היא הדבר העיקרי שבתפילה,

כתפילה בלא כוונה, כגוף בלא נשמה.

ולכן הגמרא בברכות כג מונה כמה דברים שמבחינה טכנית עלולים להטריד את האדם,

לא נותנים לו שלווה ומנוחה שיוכל לכוון.

ואז כמעט ודאי שלא יכוון בתפילה שלו,

בפרט אם לא כיוון בברכה הראשונה ברכת אבות,

אולי כל תפילתו הכל ברכה לבטלה.

ולכן,

מן הראוי שלא יתפוס באותו רגע בידו תפילין.

הוא פוחד כל רגע אולי התפילין יפלו מידו.

כך גם כל ספר מספרי הקודש, ולא רק ספרי תורה,

אסור לתפוס בידו ספר ולהתפלל.

כך גם אם יש לו קערה מלאה מרק,

אז הוא פוחד שהקערה תיפול מידו והמרק יישפך,

אז הוא לא מכוון טוב.

כל הזמן הוא חושב על המרק.

או יש בידו סכין,

הוא חושש שהסכין ייפול על רגלו ויפצע אותו.

כך גם יש בידו כסף, הוא דואג על הכסף שלא ייפול.

או כיכר לחם, שוב,

הוא חושש שהלחם ייפול ויהיה כאן ביזיון אוכלים.

בכל אחד מהדברים הללו לבו עליהם שלא ייפלו, ואז ייתרד בתפילה, לא יוכל לכוון, תתבטל כוונתו.

ולכן מן הראוי שלפני שיתחיל את העמידה יניח אותם בצד, ורק אחר כך יתחיל.

הגמרא אוסרת להכניס סכין לבית-הכנסת,

ומרן לקמאן בסימן קנא סעיף ו' מרן כתב שלא מכניסים סכין לבית-הכנסת, משום

הסכין מקצר את החיים,

בית-הכנסת מאריך ימים.

שני דברים מנוגדים.

לכן נאמר בפרשת פנחס,

ויקום מתוך העדה וייקח רומח בידו.

הרומח לא היה לידו, אלא היה צריך לקום, לצאת ולהביא את הרומח.

מכאן שלא מכניסים סכין או רומח

לבית-הכנסת.

נמצא שאפילו שלא בשעת התפילה הדבר אסור, כל שכן בתפילה.

כמו שמרן אמר, שלא יתפוס בידו סכין,

הכוונה היא אפילו אם האדם הזה לא נמצא בבית-הכנסת,

נמצא במקום אחר, אין לו מניין, ולא נמצא בבית-הכנסת.

אפילו, אחי,

בשעת העמידה אסור שיתפוס בידו סכין, מהטעם שאמרנו.

לפי זה הוא הדין לגבי כלי נשק,

רובה, אקדח וכיוצא בזה.

מן הראוי שלא יכניס דבר כזה לבית-הכנסת,

משום שבית-הכנסת מאריך ימים, ואילו כלי הנשק האלה, מטרתם היא לקצר חיים,

ולכן מן הראוי שלא יכניס דבר כזה לבית-הכנסת.

אלא אם כן, לא יבוא ולא יהיה,

אותם המושבים שנמצאים על קו הגבול,

יש סכנה, ולכן המתפללים נאלצים להתגוננות עצמית, חייבים גם להסתובב עם נשק, אם זה פיקוח נפש,

אם אין ברירה, מותר.

אבל כשיש ברירה, במקום שהנשק הוא מיותר,

הנה חנמה, כדאי שלא ייכנס עם זה לבית-הכנסת.

אלא אם כן, האדם הזה יודע שאין לו מקום להניח

את הנשק בחוץ.

אם יניח את הרובה בחוץ,

עד שיגמור את העמידה, יגנבו את זה.

אז מה יהיה? הוא לא מסתכן בזה חיים?

אולי יבוא איזה ילד וישחק עם הרובה הזה,

ומי יודע אם זה לא יקטול נפש.

ולכן, כדאי שיבקש מהגבאי,

אם יש לך ארון,

תן לי מפתח,

אני רוצה להצניע את הרובה בתוך הארון,

יסגור את זה במפתח עד אחרי התפילה.

זה הדבר הטוב ביותר.

אין דבר כזה, אין ארון כזה,

יניח את הנשק על הארון. יניח את זה מקום גבוה,

מקום שאף אחד לא ייגע בזה, אף אחד לא ישחק בזה.

גם זה טוב.

אבל אם הוא נמצא בכותל,

שם אין ארון גבוה שיצניע את זה, אין לו ברירה,

יניח את זה על הרצפה,

תחת הכיסא או לידו,

בצורה כזו יעמוד ויתפלל.

כי אין לו אפשרות להניח את זה בחוץ,

יש חשש שיצא מזה תקלה ומכשול,

לכן בחיי גוונה מתירים לו.

כל שכן,

אם האקדח הזה אינו גלוי אלא מכוסה בתוך הנרתיק,

גם בזה יכולים להתיר לו, למרות שהוא חגור את האקדח, אפילו אחרי הוא לא גלוי,

הוא מכוסה ומוסווה תחת בגדיו או בתוך הנרתיק,

אז בחיי גוונה יהיה לו היתר לעמוד כך בתפילה,

כל שכן שמותר לו להיכנס, אם זה כך, לבית הכנסת.

מילה, מילה, מילה.

לעשות ברית מילה בבית-הכנסת בוודאי שאפשר,

כי הסכין של המילה,

זה לא מקצר חיים חלילה.

זה סוג סכין אחר, אדרבה, בזכות המילה לא יהיה לו חלילה כרת ויחיה עד מאה-ועשרים.

לא מדובר לגבי סכין של מילה.

מדובר כאן בשבריה, מדובר בסכינים שיכולים לקפל, לחתוך חיי אדם חסרי שלום.

שם, על זה דיברנו בעיקר,

ודבר כזה כדאי לכתחילה לא להכניס לבית-הכנסת.

אני חוזר לנושא שלנו.

אדם שיש לו ספר, לא טוב שיתפוס את הספר בידו בשעת התפילה,

אלא אם כן הוא תופס בידו סידור.

הסידור הוא לצורך התפילה,

לכן תרומת הדשן בשם רבנו יונה מתיר,

ומדמה את זה לדברי הגמרא שהתירה לתפוס את הלולב.

בשבעת ימי חג הסוכות אנחנו מקיימים מצוות לולב.

גם אם האדם הזה יצא ידי חובת המצווה,

כל מה שממשיך לתפוס בידו את הלולב זה נקרא שירי מצווה שמעכבים את הפורענות,

ולכן אין חשש שיתרד בכוונת התפילה. הוא תופס את זה טוב,

מתרגל להרים את הלולב, ואין חשש.

אז כך הוא עדין גם אם האדם הזה תופס בידו סידור בשעה שמתפלל,

הואיל ותופס את צורך התפילה עצמה,

לא תריד דומיא דלולב,

דמשום דלקיחתו מצווה לא תריד, לכן בזה הדבר מותר לכתחילה.

אלה הכללים בלכתחילה,

אבל יש דוגמה בדיעבד שמתירים כדי שלא יתבלבל בתפילה, כגון

אדם שקנה ספר חדש, בא לבית-הכנסת,

אם הוא יעזוב את זה מידו וישאיר את זה על השולחן כדי שיתפלל בכוונה,

הוא לא יוכל לכוון.

למה? באמצע התפילה הוא רואה, בא מישהו, לקח את זה, רוצה לראות מה הספר הזה.

יש אנשים חוצפנים, לא רק לוקחים,

לוקחים, והוא גם רוצה ללמוד בזה. הלך, ישב שם, למד בזה.

יש אדם, יודע, לקחתי את זה מפה, הוא מחזיר את זה פה. יש כאלה, לא.

משאיר את זה שם והולך.

אחרי התפילה, לך תחפש אחרי הספר, אולי תמצא את זה, אולי לא תמצא.

אז באותו רגע שלקחו את זה באמצע העמידה, הוא מתחיל לדאוג.

אולי אני אמצא, אולי זה הלך לספר הליכה בלא חזרה, מי יודע אם נמצא.

אז זה מבלבל אותו עוד יותר.

מה שבטוח, בטוח. אתה תופס את זה ביד,

זה נמצא תחת ידך, אין לך שום דאגה.

לכן, למרות שאסרנו לך תחילה לתפוס ספר בידו,

כל זה,

כשיש לו ברירה,

יכול להניח את זה על הארון, מקום גבוה שאף אחד לא ייקח,

יכול לסגור את זה בתוך הארון.

אבל אם אין לו את הברירות הללו, נמצא בכותל, ושם אין את הדוגמאות האלה,

אז הברירה היחידה היא לתפוס את זה בידו ולעמוד להתפלל.

זה הרע במיעוטו, מתירים לו כך, כי זה יעזור לו יותר בכוונת התפילה,

וזה עדיף יותר.

אדם שמתחיל להתפלל לא יחפש באותו רגע סידור,

אלא אם הוא רוצה להתפלל מתוך הסידור,

מן הראוי שלפני שיתחיל את העמידה יחפש את הסידור.

הסיבה היא,

הדגשנו שהכוונה העיקרית בתפילה זו הברכה הראשונה,

ברכת אבות.

אם האדם הזה חתם מגן אברהם,

אמר את כל המילים האלה בלי לכוון כלום,

לא יצא ידי חובת התפילה כאילו לא התכוון.

מה עושה השטן כדי לבלבל את האנשים?

הוא מייד מדרבן אותו, תיקח סידור, זה דבר טוב.

אז הוא מייד לוקח סידור, והפה שלו עובד.

אל עליון, גומר חסדים טובים, הוא ממשיך ומתחיל לדפדף.

עד שימצא את המקום הנכון, כבר חתם מגן אברהם.

זהו, השטן גמר את שלו.

עכשיו, גם אם יכוון הלאה, זה לא הרבה יועיל.

לכן, מן הראוי, אתה רוצה לומר מתוך הסידור? אז תחכה.

הגעת אל הגדול, הגיבור והנורא, אתה עושה תחנה.

קודם כול, תפתח את הסידור,

תמצא את המקום המדויק,

ואחר כך תמשיך,

ולא בצורה כזו, לעשות שני דברים ביחד,

וזה על חשבון הכוונה,

וזה יכול לקלקל לו הרבה,

אלא מן הראוי שישנה את דרכו,

כדי שיוכל לכוון טוב-טוב בתפילה.

לא יגהק ולא יפהק,

ואם צריך לפהק מתוך אונס,

ינין.

ידו על פיו שלא תראה פתיחתו,

ויזהר שלא יניח ידו על סנטרו בשעת התפילה,

דאבי דרך כסות רוח.

תפילת העמידה, אדם עומד כעומד לפני המלך,

ולכן גם הצורה החיצונית של העמידה צריכה להיות עמידה בנימוס, עמידה באימה וביראה,

ולא בצורה של שחצנות.

לכן אסור לאדם לשבת בבית-הכנסת,

הוא יושב רגל על רגל ומתפלל, כמו שהוא נמצא בבית-קפה.

בית-הכנסת זה בית-השם,

ולא מן הראוי לשבת בצורה כזו שפושט את רגליו רגל על רגל.

אולי עוד מעט הוא יביא גם נרגילה כדי לעשן שם.

דבר שני, כשאדם עומד בתפילה אמרנו, לא יעמוד כך,

או האדם הזה שם את היד פה ככה, בצורה כזו,

כדי לנוח קצת,

קשה לו להרים את הראש, הוא תופס את זה.

גם עמידה כזו, בצורה כזו, אסורה לכתחילה.

כך הוא הדין אם האדם הזה לא ישן טוב,

ולכן הוא מפהק, פותח את הפה ככה.

כולם צריכים לראות את הלשון במערכת השיניים, למעלה ולמטה.

אם אתה עומד בפני המלך, כך אתה עושה?

אתה משתדל לרסן את עצמך ולא לעשות תנועות משונות.

כך הוא הדין כשאדם עומד בפני הקדוש ברוך הוא,

משתדל להימנע מהדבר הזה.

אבל לפעמים קורה, האדם הזה כל הלילה לא ישן משום מה,

ובתפילת שחרית הוא רוצה לא לעשות כן.

הוא מעוניין שלא לפהק,

אבל זה בא לו.

לפחות ישים את היד על הפה כדי לכסות את פתיחת פיו.

לא כל הציבור צריך להתבונן ולראות את הפה שנפער לרווחה.

כך הוא הדין, לא ייגהק.

כל הקולות המשונים האלה מטריד את עצמו ואת אחרים, והאדם לא עומד כך לפני המלך, ולכן מן הראוי שלא יעשה כן.

אסור לו לרוק,

ואם אי אפשר לו שלא לרוק, נבליעו בכסותו בעניין שלא יהיה נראה.

זאת אומרת,

יש לו מטפחת,

יבליע את זה בתוך המטפחת,

ולא יריק באמצע העמידה בצורה כזו.

אני עובר לסימן צ״ז, סעיף ד׳.

אם נשמט טליתו ממקומו, יכול למשמש בו ולהחזירו,

אבל אם נפל כולו, אינו יכול לחזור ולהתעטף בו,

דהווה הפסק.

בבוקר, בתפילת שחרית, אדם מתפלל עם הטלית, ולפעמים הטלית נשמטת קצת.

מותר לו מייד להחזיר את זה.

אבל אם נפל לגמרי והוא צריך להתכופף כדי להרים את הטלית,

מן הראוי שלא יעשה כן,

שזה נחשב להפסק.

כך הוא הדין, נפל סידור על הרצפה והוא רוצה להתכופף, להרים את הסידור. לא טוב.

אתה נמצא באמצע העמידה.

מה אתה מפסיק מהתפילה והולך להרים את הסידור?

ולכן,

אם הוא מסוגל,

שיתעלם מזה וימשיך את התפילה בכוונה בצורה רגילה, כך עדיף יותר.

במה דברים אמורים? באדם שאצלו ההיגיון גובר על הרגש,

אצלו מחשבה רציונלית היא העיקר.

אבל יש אנשים שאצלם ההיגיון והמחשבה, המוח לא תמיד יכול לרסן את הרגשות.

האדם הזה מסתכל, רואה את הסידור, נמצא בביזיון על הרצפה.

איך הוא יכול להמשיך והסידור שוכב על הרצפה?

הוא לא יכול.

אם הוא רואה כך את הסידור,

כל מה שהוא ימשיך את התפילה הלאה,

הכול יהיה בלי כוונה.

אם כן,

מוטב שנתיר לו להרים את הסידור כדי שההמשך יהיה בכוונה.

כך הוא עדין גם לגבי הטלית, נפלה כל הטלית.

אין ברירה.

אם האדם הזה ישאיר את הטלית על הרצפה, אז הוא אומר לך,

אני לא אוכל לכוון בצורה כזאת.

הוא יגיד מודים ושים שלום והוא לא חושב בלב שלו לא על שלום ולא על דבר אחר.

לכן, אין ברירה, מתירים לו.

אבל אם האדם הזה חכם ונבון ויודע שאם הטלית נשארה על הרצפה בצורה כזאת, זה היה אונס,

אין עליו שום עוון.

יותר עדיף שימשיך הלאה בתפילה בשקט,

זה הרבה יותר טוב.

אם אחרי העמידה הוא מרים את הטלית ומתעטף שוב,

לא יחזור לברך.

אמנם מרן למעלה בסימן ח' פסק שיחזור לברך.

האחרונים חלקו על מרן, וכלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

לכן, יחזור ויתעטף, אבל ללא ברכה.

אני עובר לסימן צדק ח', סעיף א'.

המתפלל צריך שיכוון בריבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו.

ויחשוב כאילו שכינה כנגדו.

יש חובה לכל אדם לכוון בתפילה.

הכוונה בתפילה זה לא דבר של חסידות וחומרה,

אלא זה דין גמור.

לא מחייבים אותך לקחת מייד את סידור הרשש ולהתפלל על-פי סדר הכוונות שתיקן רבנו הארי.

זה לא מחייבים אותך.

אבל כולנו, ברוך השם, מבינים עברית,

ולהבין את מה שאתה אומר, הקדוש ברוך הוא הגדול,

הגיבור והנורא, אל העליון, גומל חסדים טובים.

זה לא עברית עמוקה.

לקרוא עיתון, ברוך השם, כולם יודעים. הוא קורא ומבין את מה שכתוב שם.

למה כשמתפלל לא יבין ולא יחשוב במה שאומר?

ולכן צריך לבטל, להזיז הצידה את כל המחשבות הזרות שיש לו,

ויתחיל להתפלל כדי שיבין את כל מה שאומר בפיו.

בכל התפילה כולה חייב לעשות כן,

קל וחומר בעמידה,

קל וחומר בברכות אבות וברכת מודים,

שיעשה כל מאמץ כדי לכוון.

שיבולי הלקט אומר שבדיעבד אם לא כיוון יצא,

אבל רוב הפוסקים ומרן סוברים שאם לא כיוון באבות,

אפילו בדיעבד לא יצא ידי חובה.

איך אדם יכול לכוון בקלות רבה כשיחשוב כאילו שכינה כנגדו,

אז בזה יהיה לו קל מאוד להסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו.

ויחשוב,

אילו הייתי מדבר לפני מלך בשר ודם,

הייתי מסדר דבריו ומכוון בהם יפה, לבל ייכשל,

קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,

שהוא חוקר כל המחשבות.

וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמית

ולהתגברות כוח השכלי,

עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.

ולכן, אם האדם הזה מנסה לכוון,

באמצע באה לו איזו מחשבה אחרת בתוך התפילה,

וישתוק,

עד שתתבטל המחשבה. יחכה.

אין חובה לגמור בתוך ארבע דקות את העמידה.

אתה מתפלל בקבלנות, משלמים לך לפי המהירות שאתה עושה את זה.

מה אתה עובד באגד, שמשלמים אם עבדת טוב, נסעת מהר, לאט.

אין לך עבודה בקבלנות. לכן, האדם הזה התחיל, אתה חונן לאדם דעת,

והתחילו המחשבות לרוץ.

יחכה כמה שניות, יסלק את המחשבות, עוד הפעם הוא יתרכז,

ימשיך הלאה.

ואם קרה לו הדבר עוד הפעם באמצע,

שוב יעשה כך,

כדי שכל התפילה כולה, מתחילה ועד הסוף,

תהיה תפילה בכוונה,

ולא תהיה חלילה חלק מהתפילה בכוונה, חלק בדאגה, חלק במחשבות זרות,

אלא הכול יהיה רק מתוך כוונה מושלמת.

חובת הלבבות מביא משל פשוט על הדבר הזה,

לתאר לנו את גודל חיוב הכוונה בתפילה.

למה הדבר דומה?

מלך שבא צריך לקבל את פניו בכל הכבוד.

אם בא איזה פקיד בכיר מארצות-הברית, בא לבקר,

אז שולחים לו גם כן פקיד בכיר. תשלח לו את מנכ״ל משרד החוץ,

זה מספיק.

אבל אם בא שר החוץ,

אתה לא יכול לזלזל בו, לצחוק עליו, לשלוח לו את המנכ״ל.

אם בא השר,

אשורה דרך ארץ, צריך שר החוץ שלנו ללכת לקבל את פניו.

ואם בא הנשיא,

אתה לא יכול לשלוח את השר, אלא זה לעומת זה.

כך גם באיברים של האדם.

יש איברים שחשובים הרבה ויש איברים שחשובים פחות.

האדם הזה שולח את הפה שייצג אותו לפני הקדוש ברוך הוא.

הפה מתפלל, ברוך השם, הוא עושה את מלאכתו באמונה.

אבל המוח של האדם הוא כלי הרבה יותר חשוב מאשר הפה.

את המוח הוא שולח לעולמות אחרים.

הוא מתכנן את סדר-היום שלו, איך העבודה תהיה בחנות.

כל התוכנית, תוכנית העבודה,

הוא עושה אותה באמצע התפילה.

חלק מהחילונים משמיצים אותנו, אומרים,

אתה יודע למה הדתיים מצליחים בחיים? הם מתוכננים.

יש להם שעה בבוקר, קמים,

חושבים טוב-טוב, יש להם זמן לחשוב,

אז הוא עובד אחר כך לפי התוכנית, לכן הוא מצליח.

אבל אדם נראה שמים, חלילה אסור לו לעשות כן,

אלא המוח,

הוא מייצג אותי לפני בית דין של מעלה,

הוא מייצג אותי בתפילה כך שהלשון והפה שמתפללים הם צמודים יחד עם הכוונה עם המוח.

תפילה כזו יכולה להתקבל.

אבל אם האדם הזה לא מכוון,

על זה אמר הנביא ירמיה באיכה,

גם כי אזעק ואשבע סתם תפילתי.

היינו, האדם הזה אומנם אומר תפילה,

אבל הכול למעלה סתום,

והתפילה שלו לא מתקבלת.

למשל, למה הדבר דומה? אומר הגאון רבי יעקב קרנץ, המגיד מדובנה,

היה מלך שכעס על אוהבו,

כעס עליו מאוד,

ולכן קרא לכל השוטרים שלו, אמר להם,

בכל שער מהארמון יעמוד אחד כדי שלא ייתנו לו להיכנס פה.

בא אליו הקצין שאחראי עליהם,

למה אתה מעייף אותנו? במקום שיעמדו כאן עשרה חיילים,

בכל שער יעמוד אחד,

במקום שילך רק אחד ואחיד,

ילך ליד הבית שלו, השר הזה,

ויעצור אותו שם, לא ייתן לו לצאת.

יש לו דלת אחת בסך הכל לצאת, וזהו.

זה מה שעושה השטן.

פעם היה מחפש כל מיני שיטות כדי לעצור ולסתום את התפילות של עם ישראל.

ויש הרבה שערים,

יש תריסר שערים לפחות שדרכם התפילה יכולה לחדור.

אז הוא היה צריך להיאבק למעלה,

היה צריך לעמוד, לסתום את החלון הזה,

חלון השני וכן הלאה.

עכשיו מה הוא עושה? במקום להילחם שם הוא יורד וסותם את הלב שלנו, את המוח שלנו גם כי

צריך לעמוד, לסתום את החלון הזה והחלון השני וכן הלאה.

עכשיו מה הוא עושה? במקום להילחם שם הוא יורד וסותם את הלב שלנו, את המוח שלנו גם כי אזעק ואשבע, סתם תפילתי, הוא סותם למטה, אין כוונה אז אין כוח לטיל הזה להתרומם ולהגיע לאן שהוא צריך

זה מה שעושה השטן בהצלחה לצערנו.

לכן אדם צריך לדעת את חשיבות הכוונה בתפילה,

לעשות כל מאמץ

כדי לכוון טוב בתפילה.

ויחשוב קודם התפילה,

מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם,

ויסיר כל תענוגי האדם מליבו.

הגאון רב חיים סולובייצ'יק מחדש,

בדעת הרמב״ם הוא מסביר כן,

שלא מספיק לכוון את פירוש המילים, אלא

אדם צריך לדעת בשעת העמידה שהוא עומד בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא.

זאת אומרת, לפני שמתחיל השם יוספתיי,

לחשוב לשנייה אחת שהוא עומד לפני הקדוש ברוך הוא בתפילה,

כדי שהתפילה שלו תהיה מושלמת.

אם האדם הזה לא חשב על הדברים האלה,

בדיעבד יצא.

אבל הלכתחילה כדאי לשלב את שני הדברים גם יחד,

היינו,

דבר ראשון, הרי הכלל בידינו, מצוות צריכות כוונה.

אדם צריך לכוון שהוא בא לקיים מצוות תפילה,

דבר שני שהוא עומד בפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואז יתחיל את התפילה ויכוון בתפילה מתחילה ועד הסוף, היינו,

שיבין את פירוש המילים שאומר.

שילוב הוויה, דנות, כל מיני כוונות מסוימות שיש אנשים שעושים זה לא דין, זה חומרה.

אם ברוך השם למדת קבלה אתה יודע גם לעשות את זה, למה לא?

אשריו האדם הזה יניע לו.

אבל אדם שלא יודע, הוא אומר לך אני יודע להתפלל בצורה פשוטה,

את מה שאני אומר אני מבין.

לא, זה מספיק.

לא דורשים מהאדם יותר מזה, אלא שיבין את מה שאומר.

בזה יצא ידי חובת התפילה בצורה מושלמת.

כשאומר את שם השם יכוון שהקב' ברוך הוא היה, הווה ויהיה אדון הכול.

טוב, מספיק.

שילוב הוויה, אדנות זה בגדר חומרה.

מי שרוצה לשלב, לכוון את כל סדר הכוונות של סילול הרשש,

אין זה דין.

אפילו מקובלים שיודעים את סדר הכוונות האלה,

לא כולם מכוונים כך בפועל בשעת התפילה מסיבות שונות.

לכן,

קל וחומר לנו אנחנו מתפללים תפילה בכוונה,

אבל ללא תוספות מיוחדות,

אלא רק להבין את פירוש המילים.

אדם שלא כיוון בתפילה הראשונה, בעמידה הראשונה שלו,

אם האדם הזה תמיד כן מכוון,

תמיד, בכל משך חייו,

בברכה הראשונה באבות הוא תמיד מכוון.

היה לו תקלה טכנית, בפעם הראשונה לא כיוון,

עכשיו הוא רוצה לחזור שוב, רשאי.

כיוון שעל ידי זה יוכל האדם הזה להשלים,

לומר תפילה בכוונה, יכוון בברכה ראשונה, רשאי.

אבל אם האדם הזה נזכר מיד,

הגיע מלך עוזר ומושיע ומגן, ושם הוא נזכר, לא כיוונתי באבות,

אז הוא יכול לתקן,

יש לו אפשרות קלה מאוד לתקן,

מיד יחזור לאמצע הברכה אלוהי אברהם, והפעם השנייה ישים לב לכוון,

ואז הוא אמר את אותה הברכה, ברכת אבות,

אמר אותה בכוונה שלמה,

בזה הוא תיקן את תפילתו, התפילה שלו מושלמת.

כותב בספר האגודה,

אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת,

כדי לקבוע בליבו שאין אהבה כאהבת המקום.

זאת אומרת, אדם רוצה לנשק את בניו, יעשה את זה בבית,

ולא בבית הכנסת, כדי להדגיש שאנחנו אוהבים את הקדוש ברוך הוא, ולא חלילה יש לך תחליף לדבר הזה.

ולא רק את בניו הקטנים,

אלא הוא הדין גם אם הוא מנשק את אחיו וכיוצא בזה, הדבר אסור.

וזה לא משנה על איזה רקע הוא עושה את הנשיקות האלה.

אם זה לפני התפילה, אחרי התפילה,

או אחרי שעלו לספר תורה,

אנחנו רגילים ללחוץ יד חזק ברוך.

יש אנשים שלא מסתפקים במועד, בלחיצת יד,

אלא הוא יורד, חוזר מהספר תורה,

אז מנשקים אותו.

גם זה לא כדאי ולא טוב, רצוי שלא לעשות כן.

אלא אם כן האדם הזה,

אחרי העלייה לספר תורה,

ניגש לאבא או ניגש לרבו ומנשק את ידו.

נישוק היד זה עניין של דרך ארץ,

ומראה בזה כבוד לאבא.

זה לא עניין של אהבה בלבד, אלא זה יותר מזה,

זה עניין של מורא,

וכיוון שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו על הדבר הזה,

לכבד את הרב ואת האבא,

זה הדבר היחיד שמותר.

אבל לנשק, מן הראוי לבטל את המנהג הזה,

על פי מה שקראנו עתה בשם ספר האגודה,

צוטט להלכה גם על ידי שאר הפוסקים בספר בנימין זאב,

הרמה ושאר כל האחרונים,

כולם פה אחד,

אסרו לנשק בבית הכנסת.

גם על נשיקת היד,

גם בזה לא כולם מודים.

אבל המסקנה היא להקל בדבר הזה,

על פי מה שכתב הרשב״א,

שגם בבית הכנסת עומדים לפני זקן או לפני חכם.

אומנם הגמרא במסכת דבריו התראה, בדף קיוט, הגמרא אומרת

שאם אני יושב לפני רבי ונכנס זקן,

אני לא צריך לעמוד לפניו.

אני מכבד אותו לפני הרב, כאילו אני פוגע ברב.

אלא אם כן הרב עצמו מכבד מאוד את הזקן הזה, גם הרב מהדר אותו,

אז גם אני רשאי לעמוד.

אם לא, לא.

על פי זה כותב הגאון חידה בברכי יוסף באירוע דעה בסימן רמ״ד שיש

מי שכתב שלא עומדים בבית הכנסת לפני זקן או הרב.

כאן יש שכינה.

איך אתה עומד לפני השכינה, לפני הרב,

איך אתה עומד מזקן.

אבל הגאון חידה דחה את זה ופסק להלכה,

כדעת הרשב״א, הרוקח והרדב״ז,

כיוון שהקדוש ברוך הוא חולק להם כבוד,

נגד זקניו כבוד.

הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו לקום מפני הזקן והרב,

פליג לרבי יקרה,

לכן עומדים לפניהם גם בבית הכנסת ובבית המדרש.

משם נלמד גם לגבי דין נשיקת היד שמותר אחרי העלייה לתורה לגשת לאבא ולנשק את ידו,

או נאמר אחרי התפילה בליל שבת.

שוב רגילים לגשת, לנשק את ידי הרב, שבת שלום.

גם בזה יכול לך תחילה לעשות כן גם בבית הכנסת או בית המדרש.

כל מה שמנענו בדבר הזה לנשק בפנים,

ולא חשוב אם יש איזה עדה שעושה כן או לא, זה לא ישנה את ההלכה,

אלא מן הראוי לשנות,

וכאן ולבא לחושבנה טבע.

גם אם ילחץ את ידו ויגיד לו החזק ברוך,

גם זה מספיק,

דע ויותר,

ולא צריך להגזים יותר מדי בדבר זה.

לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו,

ולא בשעה המבטלת כוונתו.

הגמרא במסכת ערובין סד מביאה כמה דוגמאות

שיכולים לגרום לאדם שלא יוכל לכוון טוב,

ומן הראוי שלא יתפלל אם יש לו בעיה טכנית כזו.

אם האדם הזה כעס,

כולו רותח ולא מסוגל לכוון אפילו באבות,

לא כדאי להתפלל.

תן לו קודם כול מים קרים, שיירגע,

כדי שאחר כך יוכל להתפלל בכוונה.

כך גם אדם שהוא אלרגי לריחות.

יש אדם שלא אכפת לו איזה ריח שלו יהיה,

אבל יש אדם מריח ריח של ערק,

הוא לא מסוגל להתפלל.

מי שהיה פעם ביקב יודע שהערק תופס ריח גם בקירות.

כמו עושים את זה במקום סגור,

אז המקום כולו, אפילו אם אין שם ערק,

המקום כולו מסריח מהריח הזה.

אז הוא לא יכול לעמוד בצורה כזו לכוון. המוח שלו, לא על התפילה, אלא

בחיי גווניים, הנה כדומה.

כשלא יתפלל שם,

מן הראוי שישתדל למצוא מקום אחר.

לכן, אדם שיש לו פגישה עם איזה אדם,

הוא יודע שיכול להיות שהפגישה לא תעלה על דרך המלך, אולי יכעס עליו, אולי יתקוטטו.

למה לך להזמין אותו בשעה שבע לפני התפילה?

תזמין אותו בשמונה וחצי. קודם כול תתפלל מנחה וערבית, תסיים את הכול בנחת.

ואם תכעס אחר כך בשמונה וחצי, זה לא נורא, זה אחרי התפילה.

לכן מן הראוי שיכוון את ענייניו ויתכנן אותם בצורה כזו,

שיגיע לתפילה בנחת ולא מתוך כעס.

כך גם בכל דבר אחר,

כל אחד ואחד לפי הבעיה שלו.

הגמרא מביאה דוגמאות מסוימות,

אבל לא רק אלו הדוגמאות.

יש אדם שאם הוא קם בבוקר, הוא שומע חדשות או קורא עיתון,

וכל יום יותר גרוע מהשני.

יום אתה שומע מאיימים לפטר את אלה ואלה, אחר כך אומרים, כולם מיותרים, צריכים לזרוק את כולם, מי יודע מה יהיה מחר.

האדם הזה בא לתפילה.

במקום לחשוב לכוון בתפילה,

הוא חושב על שר האוצר, מי יודע מה יעשה לנו האדם הזה.

בשביל מה לך לקרוא את העיתון ובשביל מה לך להתבלבל בתפילה?

אם תקרא את העיתון אחרי שעתיים, מה יקרה?

לא יקרה שום דבר.

העולם ימשיך כרגיל, תתפלל בכוונה יותר טוב.

לכן מן הראוי שיהיה זהיר.

לא ישב לחפש את החדשות,

לא חדשות ברדיו ולא חדשות בעיתון.

הדבר הראשון שאדם עושה, קודם כול ירוץ להתפלל,

כדי שמחשבתו תישאר צלולה ויוכל לכוון טוב בתפילה.

גם אם יעבור זמן התפילה?

לא.

אם יעבור זמן התפילה אין לו ברירה.

בזמנם כן, היו מקפידים על זה יותר.

אבל מרן אומר שעכשיו לא.

ברוך אדוני לעולם, אמנן כהן.

סימן צדיק ח',

סעיף ב',

לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו.

ולא בשעה המבטל את כוונתו.

ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה.

הגמרא בעירובין סד' מביאה כמה וכמה דוגמאות שמעכבים את הכוונה, מבלבלים את האדם וצריך להיזהר מהם שלא יגיע לדבר זה.

יש לפעמים שהאדם מבחינה פיזית מותש,

היה במסע רגלי מפרך שלושה ימים,

כעת הוא חלש, הוא לא יכול להתפלל בכוונה,

אין לו ריכוז הדעת.

לכן שלושה ימים לא התפלל,

כך עשה אביו של שמואל,

שהיה לו דבר כזה, לא התפלל לגמרי שלושה ימים.

או לפעמים המקום מהווה בעיה,

עשו במקום ההוא יאש,

עשו משקאות חריפים,

נשאר שם ריח חזק מאוד.

יש אדם שנהנה מאוד מהריח,

אם לא זוכה לשתות, נפחת להריח,

אבל יש אדם, זה מפריע לו מאוד, הוא לא יכול להתרכז.

שוב צריך להיזהר, לא להתפלל באותו מקום.

או אדם שכעס באותו יום, לפי דברי הגמרא, לא התפלל.

כי אחרי זה אין לו יישוב הדעת כדי להתפלל, הוא לא מרוכז.

אבל מרן מסיים שכל זה היה בזמנם, בזמננו. בלאו הכי אנחנו לא מכוונים כל כך.

לכן גם אדם שבא מן הדרך יתפלל ויעשה את כל המאמצים לכוון לפחות בברכה הראשונה ברכת אבות, שהיא הברכה העיקרית של התפילה.

כך גם לגבי שאר הדברים.

אם אין לו ברירה, אין לו מנוס, יתפלל.

אם הוא יכול לעבור לחדר אחר, מקום שכן יוכל לכוון בקלות, אז בוודאי שמן הראוי שיעשה כן.

או נאמר,

הוא יכול בקלות רבה לדחות את הפגישה עם אותו האיש.

יש לו איזו פגישה, דין ודברים,

והוא יודע שהוא לא יילקק דבש.

בוודאי שהוא יתרגז ויכעס,

יהיה לו מזה הרבה צרות.

אז אם הוא יכול לדחות את זה, במקום שתקבע לפגישה בשעה 18 לפני מנחה,

תגיד לו, ניפגש בשעה 18. תלך קודם כול, תתפלל מנחה בערבית,

בשלווה, בריכוז, בנחת,

ואחר כך ב-18 תלך, תדבר איתו, תתקוטט, תעשה מה שאתה רוצה.

אז אם אפשר לתכנן את הדברים, אינם הטוב.

אבל לפעמים זה לא מתוכנן, הוא לא קובע את הפגישה,

אלא השטן קובע לו את הפגישה, וזהו זה. קרה מה שקרה,

ובינתיים הוא עדיין עצבני. אפילו אחי לא פוטרים אותו ממצוות התפילה אלא חייב בכל מקרה להתפלל. למה הדבר דומה? לחתן שהיה פטור בלילה הראשון אבל בזמננו, בזמן הזה,

שכולנו לא מכוונים, אז גם בלילה הראשון החתן חייב לקרוא קריאת שמע כרגיל, ומשם לומדים גם לגבי הדוגמה שלנו כאן.

יתפלל דרך תחנונים כרעש המבקש

בפתח ובנחת,

ושלא תיראה עליו כמסע ומבקש להיפטר ממנה.

המשנה במסכת ברכות כט, המשנה אומרת, העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. שני הסברים יש בגמרא, ושניהם להלכה.

ההסבר הראשון,

הסגנון חייב להיות בלשון תחנונים, כמו אני שמבקש,

ולא לבקש לתת הוראות,

כביכול הוא נותן פקודה לבית דין של מעלה,

שישלחו לו מיד הרבה שכל, וחוננו מאיתך חוכמה, בינה ודעת.

אז אסור לומר את התפילה בסגנון כזה,

אלא צריך לבקש בלשון תחנונים.

למה הדבר דומה?

אומר המגיד מדובנה,

אדם שהיה לו בן בחוץ לארץ, היה יושב ולומד שם בישיבה,

והוא היה צריך כסף.

שלח מכתב לאבא שלו, שישלח לו כסף,

אבל האבא לא יודע לקרוא ולכתוב.

הלך לשכן כדי שיקרא לו את המכתב.

באותה שעה השכן היה עצבני, התקוטט עם אשתו,

התחיל לקרוא את המכתב,

אבא, תשלח לי מהר כסף, ככה בלשון הוראות, פקודות.

האבא הזה התרגז, מה אני חייב לו?

לכן לא שלח לו.

אחרי חודש הוא שלח עוד מכתב.

שוב האבא הזה הולך לשכן,

באותו יום היה לו מצב רוח טוב, הוא קם על צד ימין,

קורא לו את המכתב בלשון תחנונים, אבא, תשלח לי כסף.

האדם הזה מייד רחם על הבן שלו, זולגו עיניו דמעות,

שלח לו מייד מכתב דחוף אקספרס,

שלח לו מייד כסף.

כשהבן חזר לארץ, שאל את האבא שלו,

מה קרה בפעם הראשונה, לא ענית לי.

המכתב שלי לא הגיע?

המכתב השני, שלחת מייד דחוף אקספרס.

אמר לו, אתה עוד מדבר?

אתה לא מתבייש?

אתה כותב מכתב כזה,

מכתב מחוצף, ואתה רוצה שאני אשלח כסף?

אמר לו, איזה חוצפה, מה היה שם?

תביא את המכתבים ונראה.

קרא לאבא שלו את שני המכתבים, שניהם בדיוק אותו דבר, מילה במילה.

ואז האבא התחיל להשחזר, מה היה? אה, הוא נזכר.

אז בפעם הראשונה הוא היה עצבני השכן, בפעם השנייה,

צריך להיות שהמנגינה משנה הרבה.

כך גם המנגינה שבתפילה. צריך האדם לדעת לבקש בלשון תחנונים, ולא בלשון הוראות,

כאילו חלילה נותן הוראות לקדוש ברוך הוא, שייתן לו כסף, ייתן לו פרנסה טובה, ייתן לו רפואה שלמה.

אלא כל זה יאמר בלשון תחנונים,

כמו אני שמבקש צדקה.

באדם השני, הגמרא אומרת שהתפילה צריכה להיות בלשון איטית,

שהאדם הזה יתפלל,

אין לו שום בעיה אחרת בעולם ולא עניינים גשמיים ולא רוחניים.

יש לו דבר אחד ויחיד, הוא צריך להתפלל.

אבל אם האדם הזה ממהר,

צריך לגמור את התפילה, הוא כל רגע מסתכל בשעון,

אם חלילה וחס הוא יגמור שחרית מאוחר,

הוא לא ישמע את החדשות של שעה שבע, מה יהיה?

איך הוא יוכל להתחיל את היום אם לא ישמע חדשות של שעה שבע?

לכן משום זה הוא ממהר.

גם זה נקרא שעושה את תפילתו קבע כמסך הבא נכבד ממנו.

אדם שיש לו שק אורז על הגב מחכה בשניות מתי הוא יגיע למקום, יזרוק את השק הזה מעליו.

כך האדם הזה מחכה מתי אני אגמור ואתפטר מהתפילה הזו.

בוודאי שאסור להתפלל בצורה כזו, בסגנון כזה, שכאילו התפילה היא מסע.

אדרבה, צריך לשמוח, זכיתי ברוך השם,

הגעתי לזכות שאני רשאי, ראוי, להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא,

אז לנצל את ההזדמנות הזו.

אדם שיש לו חתונה,

זכה, מחתן את הבן שלו,

הוא מחכה מתי יגמרו? הוא מסתכל על השעון מתי יהיה שעה 11?

אדרבה, שחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, הוא זוכה לחתן את הבן,

כל רגע הוא נהנה מתמוגג מנחת, וברוך השם הגיע לרגע הזה,

הוא לא מחכה מתי יגמור ומתי יתפטר מזה.

כך גם בעשיית המצוות שיש לאדם,

ואסור לו, לא לגבי עצמו, וקל וחומר לא לגבי הציבור,

להאיץ ולמהר אותם מהר מאוד.

כל שכן, אם האדם הזה מראש עושה חשבון ואומר,

אם זה יהיה חזן זה יגמור בשעה שעה רבע.

זה השני מתפלל מהר,

זה מהיר מאוד, רץ כצבעי,

הוא מתפלל ארבע פעמים ממהירות הכול. הוא אצלו טס מהר, כל החזרה אצלו, כורחן ואוכלן,

הכול שלוש דקות, וכן זה הדורים.

אז הוא בכוונה הולך, משדל אותו, נו, בכבוד, בכבוד, כדי שיגמור מהר.

זה חטא רבים, תלוי בו, אנשים הרבה יצטרכו למהר על ידי זה,

יבלעו אותיות ותיבות,

וכל זה בגלל שהאדם הזה רוצה למהר,

רוצה להספיק לשמוע חדשות של שעה שבע.

אומרו, לא תשמע חדשות, מה יכול להיות?

לכן, בכל הדברים האלה אדם צריך להיות מחושב,

מתון,

והוא כבר זוכה ועושה מצווה,

היזהר שלא יאבד את שכרו, את חלקו באותה המצווה,

בגלל דברים מסוימים שכאלה, שיקלקל לעצמו את הכול.

יש מחלוקת בפוסקים, אדם שעבר על הדין הזה והתפלל בלשון קבע,

האם בדאמד יצא או לא?

דעת אבח שגם בדיעבד לא יצא.

הדין הזה הוא לא בגדר עצה טובה, אלא דין גמור.

ואם האדם הזה בא לחכם ואומר,

התפללתי ערבית לפני רבע שעה,

אבל הערבית שלי הייתה בדיוק כך, חיכיתי בכל שנייה מתי אני אגמור ומתי החזן אגמור.

לפי דעת אבח לא יצא לי לחובה חוזר.

כך משמע מדברי מרן הבית יוסף,

וכך הסכימו גם מאמר מרדכנן ממגן גיבורים.

אמנם ההוכחה שלהם שהוכיחו מדברי הרמב״ם בפרק ד' אינה כל כך הכרחה.

אפשר לדחות את הראייה כמו שכתב כאן אביור הלכה. מכל מקום,

כיוון שמשמע מדברי מרן שגם מדיעבד לא יצא,

לכן מייעצים לו שאעשה כך.

יחזור את העמידה על ידי תנאי לנדבה.

אם אני חייב כדעת מרן, יהיה לשם חובה,

ואם לאו, יהיה לשם נדבה.

להיזהר לפחות בפעם השנייה שלא להסתכל בשעון.

בשעון מסתכלים כשמחכים לאוטובוס,

אבל לא בתפילה.

בתפילה צריך להיזהר לא להתבונן בשעון ולא למהר את התפילה בגלל כך. אפילו אם האדם הזה, ברוך השם, שקדן ולומד תורה,

אבל בזמן תפילה לחוד,

בזמן תורה לחוד, לא קרה זה לזה.

תעשה את המצווה בצורה מושלמת, בצורה מרוכזת.

הטוב הוא שבכל המצוות,

כשאדם עושה מצווה מסוימת,

לעולם יהיה מרוכז רק באותה מצווה.

ולא תחשוב באותו רגע על דברים אחרים. יש אנשים שזו דרכם כסה לאמו,

כשהוא נמצא בתפילה,

במקום לכוון,

גומל חסדים טובים, קונה הכול. באותו רגע, מה הוא חושב?

אני לא גומל חסדים לאנשים.

אני במצוות שבין אדם לחברו לא כל כך טוב.

אז הוא מתחיל כבר לתכנן איך לשפר את המעשים שלו.

מתי הוא עושה חשבון הנפש?

באותו רגע, במקום לכוון באבות, מכוון על עצמו, וכן על זה הדרך.

וכן, בשאר הדברים. תמיד, בכל מצווה הוא חשב על המצווה השנייה.

זה שעה קירח מכאן ומכאן.

לא כך צריך לנהוג, אלא באותו רגע תכוון רק על דבר אחד ויחיד. באותו רגע תחשוב על המצווה עצמה,

על מצוות התפילה,

ולא יקפוץ מדבר לדבר כדי שלא יאבד את עיקר המצווה.

סימן צדיק ח', סעיף ד',

התפילה היא במקום הקורבן, ולכך צריך להיזהר שתהא דוגמת הקורבן.

התפילה היא במקום הקורבנות.

תפילת שחרית כנגד קורבן תמיד של שחר.

תפילת מלחה כנגד קורבן תמיד של בן הערביים.

תפילת ערבית כנגד אותם איברים מופדרים שהיו נמצאים על המזבח כל הלילה.

אמנם, הגמרא מוסיפה שהתפילות אבות תקנו,

אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית לדורות,

כמו שכתוב בישכם אברהם בבוקר, יצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה, ויצא יצחק לשוח ושחרית.

ויעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית ויפגע במקום ויהיה לנשם בין הדברים סותרים גם זה וגם זה אמת הרמב״ם ספר האשכול ועוד מיני ראשונים העתיקו את שני הדברים כך ששניהם אמת כי יש מאחרונים שרצו לחלק ולומר שהמחלוקת עם תפילת ערבית רשות או חובה תלויה בדבר הזה אם אבות תיקינום או כנגד הקורבנות תיקינום

אבל אם הפוסקים כתבו את שני הדברים משמע שאין שום סתירה ביניהם ולכן מה שכתבו חריף רבי יאשיה פינטו בעין יעקב ועוד מאחרונים אין זה עיקר למעשה אלא אלו ואלו דברי אלוקים חיים והיום שאין לנו את הקרבן לכן יש לנו במקום זה את התפילה זאת התורה לעולה על המנחה לחטאת לאשם ואז האדם שמכוון בתפילתו מתכפרים לו בזה עוונותיו

כמו שהיה הקורבן יכול להועיל ולכן אותם הדינים וההדגשים שהיו בקורבנות כל אותן הדוגמאות יש לנו גם בתפילה

דבר ראשון כמו שבקורבן אסור לערב מחשבה אחרת שמחשבה אחרת פוסלת בקודשים אם במקום לחשוב בשעת השחיטה לשחוט את זה לשם קורבן נשמע

חושב האדם הזה לחולין או לדבר אחר ופסול כך גם התפילה חייבת להיות בכוונה שלמה בכוונה מושלמת ולא יחשוב באותה השעה על דברים אחרים כמו שאומר בחובת הלבבות רבנו בחייב הוא אומר למה הדבר דומה מלך שבא צריך המלך לצאת להקביל את פניו שר שבא צריך השר ללכת להקביל את פניו

ואם לא יעשו כן אלא בא נשיא או מלך מאיזה מדינה וראש הממשלה עסוק אין לו זמן ללכת לקבל את פניו

זה אומר טוב אני אשלח דוד קמחי אני אשלח את מנכ״ל משרד החוץ הוא אדם חשוב יש לו וולבו אני אשלח אותו לשדה התעופה יקבל את פניו

בושה וחרפה האדם הזה מלך נשיא מדינה ואתה שולח לו פקיד בכיר פקיד זוטר אלא צריך ללכת ככה איש גיבורתו צריך ללכת אדם מכובד באותה המדרגה

אנחנו עומדים מתפללים לפני הקדוש ברוך הוא מהו הכלא החשוב ביותר

שאותו אנחנו יכולים לשלוח לפני השם יתברך מכל הגוף כולו המוח זה הכלא העיקרי שבאדם ומותר האדם מן הבהמה עין המוח הוא ההבדל גם הבהמה יש לה פה ויש לה ידיים ורגליים גם הגוי יש לו פה ויכול לדבר מה ההבדל בין הנפש הבאמית שלו לעם ישראל כל זה המחשבה

לכן לא מספיק שהאדם הזה ישלח את הפה שלו שיתפלל אלא חייב לרכז גם את מחשבתו שיתפלל בכוונה שלמה הלאו הכי האדם הזה עלול לאבד ולהפסיד הרבה משרות בלאו הכי האדם הזה הולך כל יום שעתיים ויותר כדי להתפלל נכון הוא נמצא כל ימי חייו ממש יום יום שעתיים מהיום

נמצא בבית הכנסת כדי להתפלל ויושב שם וחולם חלומות אדם הזה יש לפניו זהב יכל לאסוף מלוך אופניים זהב לא עשה שום דבר האדם הזה איבד את זמנו בשאפ זה חבל חבל עליו וחבל על החיים שלו ולכן יעשה כל מאמץ כדי להתפלל בכוונה שלמה בספר הגן אומר סגולה אדם שנמצא באמצע העמידה ולא מצליח לכוון

לומר שלושה פעמים את המילה פי למה פי?

פי זה ראשי תיבות של שני צדיקים שהצליחו להתגבר על יצרם והם פלטי בן ליש החתן של שאול המלך ויוסף הצדיק

יוסף הצדיק הצליח להתגבר על הזילך אשת אדוניו והשטן

וניצח אותם ולא נגע בה.

גם פלטי בן ליש שהיה אב האמנה שהוא חתנו של שאול המלך משום שדוד המלך קידש את מיכל במאה עבודות פלישתים וגם ייתן למשפחה שלו עושר גדול והוא סבר מלווה ופרוטה דעתה המלווה והמקדש במלווה אינה מקודשת אם כן היא אשתו אפילו אחי התגבר על נצרו. הגמרא מוסיפה תוקפו של יוסף

ענוותנותו של בועז כי היא הייתה עמו במיטה.

תוקפו של בועז ענוותנותו של פלטי בן ליש, היינו שאצלו הניסיון היה הרבה יותר גדול, הוא חשב שאשתו אפילו הכין נעת חרב במיטה ואמר מי שעוסק בדבר זה יידקר בחרב זו ונזהר ולא נגע בה.

הפסוק העיד עליו שכשדוד שלח לבקש את אשתו מיכל הוא ליווה אותה עד בחורים.

הפסוק מדגיש את המילה הזו לומר שהם היו כמו בחורים שלא טעמו טעם ח' עד כדי כך היה צדיק וקדוש.

לכן, זכות שני הצדיקים האלה יכולה אולי להועיל לאדם הזה, יאמר פי את המילה הזו שלושה פעמים ובזכות זה יוכל לכוון.

מביא המגן אברהם את דברי ספר הגן הללו ואומר שנראה לי שאין לסמוך על זה ולומר

בפה את המילה הזו. מי יודע אם הדבר הזה באמת יכול להועיל?

מי אומר שהסגולה הזו יכולה להועיל? ולכן הרב מונע את הדבר.

כאם זה למדנו לפני שנה מחלוקת לגבי תוקע שבא לתקוע בשופר בראש השנה,

ברך את הברכות ולא מצליח לתקוע.

מנסה, הופך את השופר ימינה, שמאלה, למעלה, למטה, לא הולך.

גם שם יש סגולה? יהפוך את השופר, יאמר ויהינועם.

השאלה אם זה הפסק בין הברכה לבין התקיעות.

גם שם הסגולה לא מאה אחוז, ולכן מן הראוי שלא יפסיק באמירת ויהינועם.

ירוצו מייד לבית הכנסת השני, ימצאו אדם שיודע לתקוע,

יבוא ויתקע להם, והוא לא יעשה הפסק בין הברכה לבין התקיעות.

אלא אם כן בלאו הכי אין שם אדם אחר, נמצאים באיזה מושב,

הוא היחיד.

אז אולי אומר וינועם, אולי יעזור לו. בלאו הכי הברכה לבטלה, בלאו הכי לא יוצאו לו קולות,

טוב, אין לו שם מה להפסיד, אבל במקום שיש תוקע אחר, אינו רשאי,

כי אין מה שמעיר פה מגן אברהם, מכאן גם יכולים ללמוד שם.

וזה כלל יסודי לגבי כל הסגולות שבעולם. לא רק לגבי שתי הדוגמאות שאמרנו, אלא בכל הסגולות, ההתייחסות שלנו לסגולות היא לא בצורה חלקה,

אלא כל זה בעירבון מוגבל.

הזכרנו פעם את המקור, את היסוד לכל הבעיות האלה,

מדברי המשנה במסכת יונה בדף פה ג',

אדם שנמשך על ידי כלב שיש לו כלבת, מי שנמשכו כלב שוטה,

והסגולה כדי לרפא אותו היא להאכיל אותו מחצר כבד שלו.

אבל כלב הרי אסור באכילה,

ולכן יש מחלוקת תנאים,

רבי בתיא בן חרש מתיר וחכמים אוסרים.

מסביר הרמב״ם בפירוש המשניות,

טעמם של חכמים שאוסרים כל מה שהתורה התירה לחלל שבת וכיפור על פיקוח נפש,

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שיבוד בהם,

כל זה דווקא ברפואה טבעית,

דבר שעל פי הטבע יכול להועיל.

פה זה סגולה,

ולכן,

לפי דעת חכמים,

אסור לתת לו לאכול מחצר כבד שלו,

וכך הרמב״ם פוסק למעשה.

אלא ששם יש חלקים.

דעת הרמב״ן, הרשב״א, הרמ״ה,

הם אומרים,

סוף סוף יש מחלוקת, והרי ספק נפשות להקל,

לכן משום זה, שם הם הקלו בדבר.

גם לאחרונים יש שעשו כך מעשה וסמכו על היסוד של הרמב״ן והרשב״א.

מסופר על רבנו הרשש,

שבאו אליו בליל שבת, אישה טעתה ושתתה, שמה מוות.

מה לעשות?

מיד ישב הרב וכתב כמיע.

שמו עליה את הכמיע, מיד היא הקיעה את הכול, וחייתה.

ואז דעזו עליו הרבה, הקשו עליו,

כמו שמספר בספר רבי החידות,

הוא אומר, תמו עליו מדברי הרמב״ם, הרי אנחנו קיבלנו הוראות הרמב״ם,

וכאן זה לא דבר שהוא טבעי, זה דבר שהוא סגולה בעלמא.

אבל הגאון חידה בספרו ברכי יוסף בסימן שא,

הוא מיישב את דברי הרב ואומר שכאן בעניינים של סכנת יפשות יכולים אנחנו גם לפסוק נגד הרמב״ם,

אלא כדברי שאר הפוסקים ולכן יפי עשה הרב. הנה אתה רואה שהכמיע הזה היה טוב, התמחה גברה, התמחה כמיעה,

ויכול באמת להציל את חייה ולכן טוב עשה הרב.

יש עוד מרוצים להוכיח מהמעשה של רבנו קלולימוס.

פעם,

בזמן מסעי הצלב,

היו מדי שנה בשנה מעללים על עם ישראל שהם שוחטים ילד גוי ובדם שלו הם עושים את המצות.

ולכן היו שוחטים ילד גוי וזורקים את זה לחצר של היהודים,

ולא פעם היו פוגרומים, פרעות, והיהודים בגלל זה.

וגם בזמנו של הגאון רבנו קלולימוס היה הדבר הזה,

וביום פסח

הייתה סכנה גדולה על היהודים פה שהם יהרגו אותם בגלל התינוק הזה שנמצא בחצר של היהודים.

ואז הרב ניגש למושל ואמר לו, אני יכול לגלות לך את האמת,

מי הרג את התינוק הזה.

אבל תדע, אני יכול להחיות את התינוק רק לכמה שניות.

אסור לי להחיות אותו לגמרי.

אם אתה רוצה, אני יכול.

אמר לו, כן, אדרבא, אני אשמח שתוציא את האמת לאוראה.

ואז הזמינו את כולם,

בא הכומר, וכולם באו לראות מה הרב יעשה.

הרב כתב על המצח שלו אמת,

ואז התינוק הזה חי.

שאל אותו הרב, מי הרג אותך?

הצביע מיד על הכומר, זה הכומר הרג אותי.

אחר כך הרב מחק מעל המצח שלו את האות א',

נשאר מת.

הילד נחה באמת.

הרב, ליבו נקפו על מה שכתב, חילל את קדושת היום,

ולכן סיווה לאנשי חברה קדישה,

לאחר מאה ועשרים, כשהוא ימות,

שיזרקו את הגופה שלו, שיהיה כעין שכילה.

אנשי חברה קדישה פחדו לעשות לרב לאיש אלוקים קדוש דבר זה,

והם לא עשו בשעת הטהרה את הזריקה הזו.

אבל מאת השם היה,

כשהגיעו בדרכם להר הזיתים,

נפלו עליהם שודדים. ואז הם עזבו את המיטה וברחו,

המיטה התגלגלה כדי...

לעשות את רצון הצדיק, משמע מזה למרות שהרב עשה והצליח אתה רואה שליבו נקפוא קצת כי זה לא דבר טבעי כל מה שהוא עשה כתב הכתיבה הזו היא דבר סגולי לכן הרב רצה לעשות כעין תיקון על מה שהיה לו, מנוחתו כבוד של הרב כאן בהר הזיתים יש אומרים שהתוספת באמירת נשמת קול חי לפענח נעלמים פוקח עיוורים

זוקף כפופים כל זה רומז המעשה הזה על מה נאמר מפענח נעלמים זה הנעלם הזה מי הרג את התינוק כל הקטע הוא תוספת שהוסיפו אז בדורו של הרב מכל מקום יכול להיות אולי שהרב בגלל חסידותו הגדולה בבחינת וסביבם נסערה מאוד לכן עשה חומרה אבל מי אומר שזה היה עיקר הדין אולי עיקר הדין כן צריך לעשות כמו שהוא בעצמו עשה

יש מסבירים גם את הגמרא במסכת סוכה בדף נא על פי המחלוקת הזו

שם מסופר בגמרא שדוד המלך חפר ליד המזבח כדי להגיע לתהום כדי שניסוך המים יהיה בצורה ישירה את זה הוא לא השאיר לאחרים לעשות משלמה אלא הוא בעצמו עשה את זה אבל כשהגיע לשם היה שם חרס

אפילו אחי לא פחד דוד המלך אמר שומר מצווה לא ידע עד הברה הוציא אותו

ואז התהום התחיל לצוף ולשטוף את העולם

היה סכנה היה צריך דוד המלך לפסוק להם מה לעשות הפתרון היה לכתוב על חרס את שם המפורש להכניס לשם ואז התהום השקע

אבל אם אתה כותב בדיו לח

ולהכניס למים המים ימחקו את שם המפורש את שם השם

מי יתיר לך למחוק את שם השם הרי זה לאו גמור מדאורייתא לא תעשון כן להשם אלוהיכם

ודוד היה תמיד נזהר לא לפסוק הלכה בפני רבו אחיתופל

ואתה אלוש כערכי אלופים ידועים

אחיתופל לא רצה לומר

אמר עוד מעט דוד וחיילותיו יטבעו אני אמלוך

מה עשה דוד אמר כל היודע דבר זה ולא אומרו יחנק בגרונו

ואז אחיתופל פחד אמר

כללת

של צדיק אפילו על חינם בה אכן הוא פחד ואמר מייד את ההלכה

נשא קל וחומר אמר אומה להטיל שלום בין איש לאשתו שם שנכתב בקדושה וטהרה ימחה על המים

כאן להציל את עם ישראל לכל שכן פסק להם שמותר שמו מייד את החרס ואז שקע התהום

אלה דברי הגמרא

השאלה היא

למה צריך דוד המלך לשאול את אחיתופל

הרי בעניינים של פיקוח נפש

אסור לשאול

דבר שני, למה אחיתופל צריך ללמוד קל וחומר מעניין סוטה?

אגיד לך, מגרם מלא דיבר הכתוב, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אפילו שבת, סקילה, מחללים בשביל הצלת נפשות בשביל אחד, קל וחומר כאן, שזה ישטוף את כל העולם למה צריך ללמוד קל וחומר?

אלא שמשם מהפסוק אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם אין כל כך ראייה

שם יש לך סכנה טבעית,

גם הרפואה היא טבעית,

החולה הזה מסוכן אם יצאו בכיפור מה הרפואה שלו? תן לו אוכל, זה דבר טבעי,

ההיגיון הפשוט מחייב את זה ולכן כל רפואה כעין זו מותר,

אבל שם,

לשים את החרס שיש עליו את שם ה' כדי שהתהום ירד, זה דבר שהוא לפי הטבע?

תשאל המדענים, תגיד להם בואו נעשה ניסיון במעבדה זה יוכיח משהו? לא.

אין שום דבר לפי ההיגיון בדבר הזה, אלא כל זה סגולה.

אז זה מי אומר שמותר, לכן היה כאן מקום לשאלה ולכן דוד לא רצה לומר עד שהאחיתופל יפסוק.

בא אחיתופל ולמד קל וחומר, הוא לא למד מהפסוק, משם אין ראייה.

אמר להטיל שלום בין איש לאשתו,

שם זה דבר שהוא טבעי?

לפי הטבע כותבים הוא מחה את מי המרים? זה גם לא לפי הטבע, אפילו אחי,

גם על הספק,

שם זה לא ודאי.

אם האישה הזו לא בגדה,

אז זה להטיל שלום. אם היא בגדה, אז היא תמות, אז זה לא יהיה שלום.

אצל האחי מותר למחוק את שם השם, קל וחומר,

כאן נמצא שכבר אז הבינו את ההבדל והבעיה שיש בין דבר שהוא טבעי לדבר שאינו על פי הטבע, אלא הוא סגולה ועלמא.

לפני שבוע הזכרנו את דברי החתם סופר שדן בשאלה כזו.

כהן שחולה במחלת הנפילה,

כל פעם הסכן הוא נופל, וזו סכנה לחייו.

באו ואמרו לו, יש סגולה טובה כדי שיהיה בריא,

שייתן יד למת ויגיד לו,

תיקח ממני את המחלה הזו,

לך זה לא מזיק ולי זה מועיל.

האם מותר לו לעשות את זה, לתפוס את המת או לא?

שוב, אתה מסופר, דן, מהדברים, מהצדדים שאמרנו,

אבל שם הסגולה לא בדוקה, כדי שתגיד פיקוח נפש, כדי להתיר.

ולכן המסקנה של החתם סופר, לאסור.

אין יותר לכהן לעשות את זה, ללכת לתת יד למת.

אם בלא לך יהיה אחיו מת,

הרי לשבעה קרובים הכהן מותר לו להיטמא,

אז ייתן יד למת, בסדר, טוב, בזה יעשה לו שלום.

אבל שאין כן במת זר, לא יכולים להתיר דבר שכזה.

כך גם ההתייחסות באופן כללי לכל העניינים של הסגולות, שאומרים לך אנשים או נשים,

כל מיני אנשים שהתחילו בדור האחרון,

יש היום בלוף חדש, בלוף של המאה ה-20,

כל מיני אנשים שהחליטו להתעשר, לעשות כסף, איך זה,

לבשו גלימה, לבשו, עושים את עצמם חכמים, והתחילו לכתוב קמיעות.

ויש אנשים שאין להם הרבה שכל, הולכים לשם והם מוכנים לשלם אפילו 100 דולר, רק שיכתוב לו האדם הזה קמיע.

תשאל את האדם הזה, תגיד לו, מה זה הקמיע הזה שכתבת?

אדם שהוא מבין בעניינים, יודע שהכול שטויות, הכול כלאם פאדי.

אלא, על האנשים האלה זה עושה רושם.

הוא מצייר לו צורה של חמסה, כותב כל מיני אותיות בפנים,

כותב אותיות מיוחדות, לא סתם אותיות.

והאדם, הוא חושב, בטח עכשיו החולה שלו יהיה בריא 100%. אלה גנבים האנשים האלה, שעושים את כל הדברים האלה בצורה כזו שמרמים את האנשים.

אלא שהבעיה היא,

יש בדברי שלמה המלך, פה תהיה אמין לכל דבר,

יש היום הרבה אנשים כאלה, לצערנו, ואליו עכברה גנב ואל אחורה גנב.

ולכן צריך להסביר לאנשים, אל תהיה טיפש,

כל הנושא של הקמיעות האלה כולו מוטל בספק.

אפילו אצל האנשים שיתמחו בדברים האלה,

יש לו ספר מראה הילדים,

הוא בקיא בו בעל פה, ישר והפוך, והוא עושה מה שכתוב שם.

גם זה עדיין לא חלק,

אמרנו שהפוסקים כבר שוברים את הראש אם מותר לעשות דברים שכאלה, לחלל על זה שבת, מי אומר שזה יועיל?

אז קל וחומר ללכת ולהאמין רק בדברים האלה.

רבותינו לימדו אותנו, אם יש, לא יבוא ולא יהיה חולה,

הולכים לרב, שהרב יתפלל עליו, תלך גם לרופא ורפוא ירפא,

ניתנה רשות לרופא לרפות.

הגמרא לא אמרה שילך לעשות לו קמיע, שילך לבעלי הקמיעות ויעשה דברים שכאלה.

זה הדור הזה שאנשים קטני אמנה נתפסים לכל מיני שטויות, נתפסים לכך או לדברים אחרים.

אני חוזר לסעיף צדיק ח', סעיף ד',

דבר שני, שהתפילה דומה לקורבנות.

כמו שהקורבן צריך לעשותו מעומד, לעמוד ולעשות,

כך גם צריך לעמוד בתפילה ולהתפלל.

כשם שהקורבן צריך לעשותו במקום מיוחד, לקבוע מקום לשחיטה, לקבלת הדם, לזריקת הדם,

אתה לא יכול לזרוק את הדם סתם כך בצד צפון או דרום, איפה שיעבוד לך.

יש לכל קורבן את הצד שלו,

כך גם התפילה, צריך לקבוע מקום לתפילתו.

דבר נוסף,

אסור לעמוד על גבי כיסא ולשחוט או לכבד את הדם.

אסור שיהיה חציצה,

כך גם אסור שתהיה חציצה בינו לבין הקרקע או בינו לבין הקיר,

אלא צריך שיעמוד ישר לקיר.

כמו שהקורבן היה צריך להיעשות על ידי לבישת ארבעה בגדים, בגדים מיוחדים,

כך הוא הדין גם לגבי זה.

צריך שיהיה לו מלבושים נאים,

שיוכל האדם הזה לעמוד ולהתפלל לפני השם יתברך, כאדם שעומד לפני המלך.

אם יש לך פגישה לפני המלך,

אתה תלך עם הבגדים, בגדי עבודה,

כל המכניסיים שלו מרוח וגריז, קודם הוא השתטח תחת האוטו, תיקן את האוטו שלו,

ועם המכניסיים המלוכלכות האלה הוא בא להתפלל.

איך אפשר? קודם כול ילך לביתו,

ילבש מכניסיים נקיות, ואחר כך יבוא להתפלל.

וראוי שיהיו לו מלבושים נאים, מיוחדים לתפילה,

כגון בגדי כהונה.

אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה.

בכל מקום,

טוב הוא שיהיו לו מכניסיים מיוחדים לתפילה משום נקיות.

אל יחשוב, ראוי הוא שיעשה הקדוש ברוך הוא בקשתו,

כיוון שכיוונתי בתפילתי.

כי עד רבה, זה מזכיר עוונותיו של אדם,

שעל ידי כך מפשפשים במעשיו לומר בטוח הוא בזכיותיו.

אלא יחשוב שעשה הקדוש ברוך הוא וחסדו,

ויאמר בליבו מי עני דל ונבזה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו.

הגמרא בברכות נה ובראש השנה יג מזכירה שעיון

תפילה מזכיר את העוון של האדם.

שלושה דברים גורמים לאדם שבשמיים פותחים את הפנקס

לדעת מה המאזן של האדם הזה.

הדבר הראשון,

אדם שעובר במקום מסוכן ליד קיר נטוי,

משמע שבטוח הוא שלא יקרה לו כלום,

יש לו ביטחון עצמי מופרז, מה יש לו, ביטוח חיים רוחני? אין דבר כזה.

לכן פותחים בשמיים לראות מה המאזן שלו.

יעקב אבינו אמר, קטונתי מכל החסידים,

ספק אם יעשו לי נס, אפילו אם יעשו לי, נתמעטו זכיותיי.

אז מה האדם הזה בטוח?

דבר שני, אדם שמוסר דינו לשמיים,

יש לו קצתיים חברו,

ובמקום ללכת לבית דין, לתבוע אותו בצורה נורמלית,

אז האדם הזה אומר, הקדוש ברוך הוא בשמיים רואה מה אתה עושה לי והוא ייפרע ממך.

שרה אימנו אמרה לאברהם אבינו,

ישפוט השם ביני וביניך,

ומסכנה נענשה, ויבוא אברהם לספוט לשרה ולבכותה, נפטרה קודם.

ובכן ייזהר האדם לא למסור דין על חברו.

דבר אחרון, זה הנושא הזה, עיון תפילה, אדם...