סודות התפילה וכוחה של מסורת אבות: שלמות התוכנה הרוחנית, קדושת פיוטי התפילה וההלכות השונות של השתחוויות ונוסחי העדות

 

- - - לא מוגה! - - - 

בגאון רבי יוסף בן ואליד בספרו שמו יוסף ועוד מאחרונים התירו

והם התבססו על מה שכתב מרן בסימן ש״ל״ח

כשיש לך שמחת חתן וכלה,

חתן בתוך שבעה, אתה רוצה להביא נגן ערבי

יש נגנים שיודעים לקנן על קנון

אז הוא רוצה לא רק לשיר בפה אלא יושב הערבי הזה על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו

שהוא ינגן בכינור ובקנון כדי שהשירה תהיה מושלמת.

מעיקר הדין אין איסור,

הרי כל הניגון באותם כלי נגינה שאין בהם חשמל זה איסור דה רבנן שמא יתקן כלי נגינה.

כשאתה אומר לגוי זה יורד עוד דרגה, זה שבות ושבות,

במקום מצוות שמחת חתן וכלה מותר.

זהו עיקר הדין שכתב שם מרן.

אז הוא אומר, כמו ששמה התירו שבות ושבות,

גם אנחנו נתיר מהעניין כאן של פסוקי דה זמרה,

לנגן לכבוד החתן אחיד אל דגול מרבבה.

עוד מאחרונים הלכו בדרך הזו,

אבל המסקנה היא להחמיר ולאסור.

יש הבדל בין הדוגמה שם לכאן.

שם,

בלי כלי נגינה לפעמים אין שמחה.

יש אנשים שלא יודעים את המעלה של הקנון או הכלים האחרים.

מי שיודע, טעם את הטעם, כמו שאומרים,

בלי זה שירה בפה זה להבדיל כמו בין המצרים.

אתה רואה, בערוצי הקודש עכשיו שרים בפה בלי נגינה,

זה לא יצא טעים.

אז גם בשבת שירה,

השבת של החתן, לא יהיה להם כל כך טעם.

לכן בלי זה אין שמחה, לכן התירו.

אבל כאן, מה אתה רוצה להשאיר לו לחתן, יחיד אל דגול?

במקום שתגיד את זה באמצע פסוקי דה זמרה,

כשיגמור החזן קדיש תתקבל,

אחר כך תגיד מה קהילות עם, יחיד אל דגול, מה אין תשלומים?

יש. תגיד את כל הפיוטים, את כל השירים האלה, אחר כך,

לפני פתיחת ההיכל, בין גברה לגברה בקריאת התורה וכן הלאה.

לכן המסקנה היא להחמיר ולאסור.

כך גם לגבי הפיוט מי כמוך ואין כמוך.

הגאון חידה התייחס לדברי האחרונים בנושא הזה,

והוא היטיב להגדיר את הבעיה.

הוא אומר כך,

נשמת קול חי לא כתוב בגמרא.

הוסיפו את זה אחר כך, על-פי דברי הזוהר הקדוש.

רבי יהודה הלוי היה גדול המשוררים.

הוא וחבריו חשבו,

תוספת נשמת קול חי, יש בזה מילים יפים,

דברים נחמדים, מתוקים מדבש,

שבח לבורא עולם. לכן הוסיפו את זה ליום שבת, פסוקי דזמרה בסוף.

גם אנחנו יודעים לומר שירים יפים.

השירה של רבי יהודה הלוי היא עשירה מאוד ומדויקת להפליא לפי כל כללי הדקדוק והשירה.

אז כמו שאלה עשו, גם אנחנו נעשה. מה ההבדל?

כך הם חשבו.

עונה על זה הגאון חידה בספרות תובעי.

אם הם היו יודעים את ההבדל הגדול שיש בין זה לזה,

נשמת קול חי יסודו על-פי דברי הזוהר, לפי דברי המקובלים,

כל המילים שם, הכול מדויק.

מה זה מדויק?

לא רק לפי כללי הדקדוק והשירה,

אלא המספר של המילים, מספר האותיות,

הגמטרייה של כל דבר ודבר,

ראשי תיבות,

סופי תיבות,

וכן על זה הדרך.

ולכן גם אדם שלא מבין ולא יודע את כל הכוונות האלה, כשהוא אומר,

הדבר הזה יכול להועיל.

אבל בשירה שהם חיברו,

השיר שאנחנו אומרים,

מי כמוך ואין כמוך,

שיר יפה מאוד, מילים יפות,

אבל אין לזה שום קשר עם הקבלה, אין לזה לא גמטרייה, לא ראשי תיבות ולא סופי תיבות ולא דבר אחר.

ולכן אין לדמות דבר לדבר,

ומה דמות יערכו לו, אין מקום להשוות את הדברים.

ולכן דעתו של הגאון חידה לא נוחה מאותם הדברים שהוסיפו,

אלא המסקנה של הרב,

או לומר את זה לפני ברוך שעבר או לומר את זה אחרי קדיש תתקבל.

אומנם משמעות הרמב״ם בתשובה בפאר הדור, שרק באמצע פסוקי דה-זמרה אסור,

רק באמצע קריאת שמע וברכותיה אסור,

אבל באמצע פסוקי דה-זמרה יש מקום להקל, כך משמע מהרמב״ם.

אבל שוב, לפי הקבלה,

לא רק באמצע קריאת שמע וברכותיה,

גם באמצע פסוקי דה-זמרה, גם שם הדבר אסור, לפי הקבלה זה לא טוב.

כל המוסיף גורע.

ולא רק הפיוט מכמוך ואין כמוך,

אלא גם דברים אחרים, גם פיוטים אחרים, מזמורים אחרים,

הן בשעת שמחה,

או חלילה בשעת צרה.

רוצים להוסיף איזה מזמור,

או יענך השם ביום צרה, או מזמור אחר, באמצע פסוקי דזמרה.

אין להם רשות ואין להם יותר.

מי ברוך שאמר עד עושה שלום במרומיו,

הכול מדויק, לא פחות ולא יותר.

אל תחסיר שום דבר ואל תוסיף שום דבר.

אדם שיש לו את המחשב, את התוכנה של החללית שמגיעה למאדים,

הוא חושב את עצמו שהוא יותר חכם מהמדענים.

הוא אומר, מה יש אם אני אוסיף עוד כמה דברים, עוד כמה הוראות?

למה שאותה חללית תגיע רק למאדים? הוא רוצה גם עוד דבר.

הוא אומר, אני אוסיף, אני אעשה עוד דבר.

כל המוסיף גורע, התוכנה כולה תתקלקל.

במקום שהחללית הזאת תגיע למאדים היא תאבד אש שם בחלל, הכול הולך לעזאזל.

משקיעים בזה מיליארדים, אנשים מדענים, בעלי שם.

כל נקודה קטנה במחשב,

אם אתה נוגע אתה מקלקל.

להבדיל,

גם במחשב הזה של התפילה,

גם אם אתה לא למדת קבלה ולא ידעת מהו שער הכוונות, מה צריך לכוון ואיך צריך לכוון,

אתה יודע שיש דבר כזה.

אם אתה בא, משנה משהו, אתה מקלקל את המחשב,

מי יודע אם הטיל שלך, אם התפילה הזאת,

תגיע לשמי מרום או שתחטיא את המטרה, תגיע למקום אחר.

זה המשל והנמשל,

וכל אחד ייקח לתשומת לבו את הדברים האלה.

יש אנשים, לצערנו, עמי ארצות, באמצע מדברים דברים בטלים,

או הגבאי חושב שבשבילו מותר.

לנו אסור, אבל הוא צריך לדבר.

ניגש לחזן, מגיעה הנשמת, אומר לחזן בכבוד.

ואם החזן רומז לו שהוא קצת צרוד,

הוא הולך לשני ואומר לו, החזן אמר שהוא צרוד, בכבוד אתה תתחיל עד נשמת.

ואם הוא רומז לו שגם הוא צרוד,

אז הוא אומר לו, טוב, אתה תיקח עד גאל ישראל,

אני אעביר לשני.

וכל זה באמצע התפילה. אותו הגבאי מדבר בקולי קולות.

בוודאי שכל זה הפסק. אנחנו מדברים אפילו על שבח לבורא עולם,

אפילו על אותם הדברים שיסודם ברי קודש,

שחברו אותם גדולי הפייטנים, גדולי המשוררים,

רבי שלמה בן-גבירו, רבי יהודה הלוי וחבריהם,

אפילו בזה אנחנו נזהרים.

אז איך השוטה הזה, הגבאי הזה,

עומד בקולי קולות ומדבר וכן הלאה?

או בא איזה אדם ומייד מגיש לו סידור וחומש.

טוב, אם הוא מגיש לו את זה בשתיקה, החרשתי.

אבל לפעמים הוא מגיש לו את זה בקולי קולות. בכבוד, תיקח, יש לך מקום שם, תשב שם.

כל הדיבורים האלה, מרגע שהתחלנו,

ברוך שאמר והלאה, הכול אסור, פיגול הוא לא ירצה.

צריך להעיר את תשומת לבו של אותו הגבאי.

ואם הדברים לא עוזרים, לא מועילים,

אז יש אפשרות להחליף אותו, כמו שאמרת.

תעשו בחירות, תבחרו את שלמה.

לא שמעתי, עוד פעם.

הקרובץ הזה, הם היו אומרים אותו באמצע, כי התשובה היא להלכותיה, יותר, בפנים.

לפני ולפנים היו אומרים את זה שם, עד כדי כך.

ולכן, כמו שסיכמנו להלכה,

שב ואל תעשה עדיף בכל הדברים הללו,

לא רק לגבי מי כמוך ואין כמוך,

גם בימים הנוראים,

ידי ראשים נחלשים. תראו את הסידורים הישנים של תפילת ישרים או אחרים.

חלק מהם

אתה רואה שלפני נשמט או בין ישתבח ליוצר וכן הלאה.

וכל זה לא טוב, אלא עדיף.

לסיים את התפילה אחרי קדיש תתקבל,

אז יושבו בנחת ויגידו, ידי ראשים נחלשים או שאר הפיוטים האחרים,

זה הדבר הטוב ביותר,

כך יסבירו לאנשים.

אבל לא נשכח את מה שאמרתי קודם בשם הרמ״א,

רבנו מאיר הלוי מטוליטולה,

הגבאים, גם בדור שלו היו עמי ארצות, כבר אז לא היו שומעים לרבנים.

אבל לפעמים החכם הזה יודע,

אין סיכוי שהגבאים והאנשים ישמעו לו, הוא עדיין רך וצעיר לימים, אף אחד לא ישמע לו.

לא חלק להם השם בבינה להבין את מה שהוא אומר.

לכן ישתוק, יעלים עין, כמו שהרמ״א עשה,

עד שיתבסס על הכיסא תהיה לו יותר ויותר השפעה,

אז יביא להם את הספר, יפתח, יראה להם, יגיד להם.

נכון שנהגנו,

אבל אפשר לשכלל את המנהג, לעשות מנהג יותר טוב, יותר מעולה, יותר משובח,

ואז יכול להיות שרוב האנשים יתמכו בו.

ייתכן במשך הזמן שיעשו כדבריו.

זו התקנה, זו העצה לאותו החכם.

אבל לא לעשות מחלוקת בגלל הדבר הזה,

למרות שאנחנו אומרים עד כמה הנושא חשוב, עד כמה ההלכה הזאת נחוצה,

אבל המחלוקת היא קשה יותר, זה גרוע יותר.

ולכן, אם הרב יודע שאין לו סיכוי להתמודד,

אז שב ואל תעשה עדיף, כמו שעשה הרמה.

הבעיה מסתעפת גם לגבי הפיוט שאנחנו אומרים בראש השנה ויום הכיפורים,

השם שמעתי שמעך יראתי.

יש אומרים את זה בין לחש לחזרה של שחרית, ויש בין לחש לחזרה של מוסף.

יותר מהודר א' לומר את זה רק בין לחש לחזרה של מוסף,

ב',

לא יאמר את זה החזן,

אלא רק הסומך.

או הסומך או הסומכים.

ברוך השם,

היום הציבור שלנו יודע טוב את הפיוטים האלה.

אנחנו בקיאים אתם.

האנשים, ברוך השם, מוכנים לעזור.

שהחזן ינוח, ישתוק, לא כדאי לאומרם.

כך גם לגבי הקדושות.

ובכן, נקדישך מלך, מה שאנחנו אומרים ביום הכיפורים.

גם על זה יש ויכוח, וגם על זה אנחנו אומרים, למסקנה.

טוב יותר, עדיף יותר,

שלא יאמר את זה החזן, אלא רק הסומך בלבד.

והחזן לא יאמר אפילו בנחש, ישתוק.

יש בזה חשש הפסק.

אבל שוב, גם בזה, לפעמים החזן הזה נקלע למקום שהם עמי ארצות, אותם האנשים מרובעים, כמו שאומרים.

אם הוא לא יאמר ובכן, הקדישך מלך, אוי לו ואוי לנשמתו.

אולי הגבאי יעיף אותו באמצע התפילה, יזרוק אותו החוצה. מה אתה משנה לנו פה מנהגים?

הוא חושב שאם לא יגיד בדיוק את הקטעים האלה,

מי יודע מה יהיה על הפרנסה שלו, על המניות שלו. הוא חושב שהכול ייפול בגלל הקטע הזה.

יש להם דמיונות, האנשים האלה, לא יודעים הלכות.

ולכן, שוב, אין ברירה. עם אנשים כאלה אין מה לעשות.

אבל בארץ, ברוך השם, כמעט בכל הבתי-כנסיות יש לחזן סומך או סומכים,

אז רק הסומך יאמר את הקדושות.

הוא ישתוק ויתחיל רק מן הקדישך והלאה, משם והלאה, על הסדר.

מרן לא דיבר, לא התייחס לזה.

בסדר, אם אין ברירה, כמו שאמרתי, בשעת הדחק אין ברירה, מותר.

אבל מלכתחילה,

מי שיודע את דברי המקובלים עושה על-פי הכוונה את כל הדברים הללו.

זה יותר טוב ויותר מעולה, וכך ראוי לנהוג ולהנהיג בכל מקום. אפשר לדלג על זה? אפשר לדלג על הדברים האלה. לא כדאי, לא. נהגנו לומר את זה, ולכן אסור לבוא ולדלג לגמרי.

אלא מה, יש לך מחלוקת?

כשהסומך אומר את זה, אליבא דקולה עלמא זה טוב.

ולכן לא כדאי לדלג, זה לא ימלץ לו,

אלא אמרנו שלא יאמר החזן, אלא יאמר הסומך.

המקובלים לא אומרים בכלל, גם הסומך לא אומר.

גם את זה לא אומרים.

אבל אוחילה כן אומרים.

או בנעילה אומרים, אבוק העני שואל על פתח.

אבוק העני גם לא אומרים?

לפני אוחילה, יש קטע קטן, אבוק העני שואל,

בבקשה ובתחנונים תפילה יפתח. שני שורות.

זה כן.

עתנו לחלות פניך?

זה אומרים גם.

זה כן. אבל השם שמעתי שמאכל לא אומרים.

כל זה מדלגים.

לכן אתם גומרים מהר את התפילה.

כן, יש כוונות אחרות. טוב, נחזור לנושא.

אדם שנקלע למקום שברוך השם כולם מוכנים לשמוע לדברי חכמים, כמו שאמרנו, ישנה להם שיגידו את כל הדברים האלה אחרי החזרה,

ואז הם יוצאים בזה ידי חובה,

אליבא דכולי עלמא.

אבל הלאה וכי,

אם אין ברירה, כמו שאמרנו, יעלים עין,

ולא יעשה מחלוקת בגלל הדבר הזה.

אפילו אם יגידו השם, שמעתי שמעך בין לחש לחזרה של שחרית.

אפילו אם החזן בעצמו אומר את זה, אומרת הקדושות, ובכן הקדישך מלך,

החזן בעצמו אומר את כל הדברים האלה, אפילו, אחי, גם בדברים הללו אנחנו אומרים ששב ואל תעשה, שלא יריב עמם ולא יעשה בגלל הדברים הללו מחלוקת.

האחרונים דנו לגבי נוסח

התפילה של העדות השונות

של עם ישראל.

המקובלים הסבירו יפה את הבדלי הנוסח.

יש תריסר שערים בשמים שדרכם התפילה מגיעה,

ולכן יש גם תריסר שבטיה, שלכל שבט ושבט

יש את נוסח התפילה המיוחדת לו.

אבל, רבנו הארי מסיים,

נוסח ספרד עולה ועובר לא רק באותו שער המיוחד לו,

אלא הוא יכול להיכנס לכל השערים, לכל הפתחים.

זו המעלה שיש בנוסח ספרד.

ולכן,

גם אחינו האשכנזים החסידים,

אחרי שלמדו את תורתו של רבנו הארי,

חלק מהם שינו במקום נוסח אשכנז, נוסח ספרד. הרבה מהם שינו.

שינו, אבל עדיין לא הגיעו לתחנה הסופית. עדיין חלק מהם אומרים,

קצת שונה מאתנו.

אבל אני ראיתי גדולי עולם מקובלים,

אשכנזים, שידעו את התורה כולה וגם קבלה.

ראיתי אותם מתפללים, מתפללים על-פי הכוונות.

הצצתי לראות איזה סידור תופסים בידם.

הם תופסים סידור שלנו, תפילת ישרים.

זה הסידור.

הם יודעים שזה הדבר הטוב ביותר.

ולכן, הרבה מגדולי האחרונים התירו לשנות.

אדם שנולד אשכנזי טהור רוצה לשנות, להתחיל להתפלל, כפי הנוסח שלנו. הרבה התירו לשנות את הדברים האלה. למה זה לא נקרא, חלילה,

אל תיטוש תורת ימיך,

כי מעלין בקודש, והנוסח הזה הוא יותר טוב ויותר מעולה לפי דעת רבנו הארי.

אלא שיש חולקים.

החתם סופר, הרבה מגדולי האחרונים שדנו בזה,

הם העלו טענה כזו ושאלו.

רבנו הארי היה ספרדי,

ולכן הוא כתב את כל הכוונות לפי הסדר של הספרדים,

ולכן אתם אומרים שהתחנה הסופית מגיעה אליכם.

אילו היה רבנו הארי, אילו הוא היה אשכנזי,

היה עושה את הכול לפי הסדר שלנו,

והיה, אדרבה, אומר שהסדר שלנו יותר טוב.

זו הטענה של חלק מהאחרונים.

אבל, ממחילה מכבודה, הם טעו במציאות.

המציאות הייתה

רבנו הארי, הורתו ולידתו בקדושה פה, בירושלים, עיר הקודש.

האבא שלו היה אשכנזי, ואימא שלו הייתה ספרדיה.

כשמו כן הוא, רבנו יצחק לוריה, לוריה אשכנזי.

לוריה זה שם משפחה אשכנזי.

ולמרות שהיה אשכנזי, אפילו אחי עזב ושינה,

כמו שאמרנו,

במקום דעה, בינה והשכל,

חוכמה, בינה ודעת, וכן על זה הדרך.

ולכן רוב רובם של האחרונים הלכו בדרך הזו,

שמותר לנו לבוא ולשנות, כמו שאמרנו, מנוסח אשכנז

לנוסח ספרד.

אבל במחלוקת הזו יש גם פשרה.

הפשרה היא כך.

מה הבעיה? למה אסור לו לשנות במקום דעה, בינה והשכל, לומר חוכמה, בינה ודעת?

בגלל שאבות אבותיו, המסורת, אל תיטוש תורת אמך,

כך הם נהגו ומנהגו כעין נדר מדי רבנן.

אם זו הבעיה,

ישבו שלושה חכמים, יעשו לו עטרה.

על-ידי העטרה מייד יוכל לשנות. וכך היה עושה הגאון הרב אוירבך.

תמיד כשהיו באים ושואלים אותו,

במקום היה אומר לו, בוא נעשה לך עטרה.

על-ידי עטרת נדרים היה מתחיל להתפלל, וחונן לו מאתך חוכמה, בינה ודעת, וכו'.

זה הדבר הפשוט והטוד ביותר.

סוף-סוף יש מחלוקת, למה לך להסתבר?

פתרון אחד לכל החיים. תעשה עטרה אחת, עטרת נדרים, מתחרט שלא אמר בלי נדר כשהיה בגיל בר-מצווה, כשקיבל את המסורת,

מתחרט על כל הדברים האלה שלא קיבל בלי נדר,

ואז על-ידי העטרה הזו,

מכאן ולבא, יש לו רשות לשנות.

אבל יש אנשים עם ראש עקום.

במקום לשנות לטוב, אדרבה,

משנים בצורה הפוכה.

וככה עשו בצבא ההגנה לישראל,

ששינו לנו לספרדים, במקום להתפלל בנוסח שלנו,

לקחו את הנוסח של האשכנזים,

מחקו את המילה נוסח אשכנז,

כתבו על זה נוסח אחיד, ונותנים גם לחיילים הספרדים, שגם הם התפללו בנוסח הזה.

ויש להם אדם עושה דבריהם,

שהקדוש-ברוך-הוא ישלח לו רפואה שלמה, רפואת הנפש, רפואת הגוף,

הרב גד נבון, שכל מה שאומרים לו, ברוך השם, הוא תמיד עושה, הוא בן-אדם טוב.

כל מה שאומרים לו, הוא נשמע להוראות.

אבל במציאות החיילים לא היו טיפשים.

החיילים הספרדים לא שמעו לו, וברוך השם,

כולם המשיכו במסורת שלהם. תלך בצבא ותראה,

כולם ממשיכים את המסורת, לכולם יש את הסידורים שלנו,

תפילת ישרים או כיוצא בזה,

וכך ראוי לנהוג ולעשות.

לא הוא ולא אלף כיוצא בו יכולים לשנות דבר קטן שבקטנים,

קל וחומר דבר גדול כזה.

אם חכמי האשכנזים שינו ועשו כמונו,

אנחנו נבוא ונראה דרגה ונעשה דברים הפוכים?

טוב, אבל אין קושיות.

על דברים פוליטיים כאלה אין קושיות ואין תירוצים.

אתה יודע מה המגמה? לא ייזכר שם ספרדי עוד.

זו הייתה המגמה פעם, להכחיד, לאבד ולשרש.

ברוך השם שלא עלה הדבר בידם,

אבל צריך להזהיר, גם היום יש אנשים קלי דעת.

שמשתכנזים בנוסח התפילה.

לא אכפת לי שישתכנז בדברים אחרים,

אבל בנושא הזה, כמו שאמרתי, בדברים חשובים כאלה,

ענייני ההלכה וכיוצא בזה,

צריך לשמר את המסורת שלנו, את הדברים החשובים האלה,

לא לנגוע בהם ולא לשנות בהם. ולכן,

בואו ונאמר, עשינו בחירות, נבחרתי להיות גבאי.

עד עכשיו היה נוסח אחיד,

ואני יודע שכל הציבור כאן הם ספרדים.

לא שייך לומר, כבר הם נהגו להתפלל נוסח אחיד,

אל תשנה את המנהג, אסור לשנות מנהגים.

דברים מטילים, ודאי שצריך לשנות,

אולי בחרו אותך להיות גבאי רק בשביל הדבר הזה.

וכאן, אבות-אבותיהם, כולם התפללו לפי המסורת הטובה יותר,

איך זה שהורידו אותם דרגה.

גם אם הם טעו קודם,

תחזיר אותם למקורות, תחזיר עטרה ליושנה,

והגבאים האלה יודיעו להם, יפרסמו ויסבירו היטב את כל העניין,

ויחזירו עטרה ליושנה, שעוד הפעם יתפללו לפי המסורת הנכונה.

במקרה הזה לא צריך עטרה. עטרה צריך לאשכנזי שרוצה לשנות.

אבל כאן, אם היו ספרדים, רק קטעו אותם. מישהו בא ובלגל להם את המוח.

אמר להם, זה לא מתאים שיהיה פיצול בעם ישראל.

זה נוסח כזה, וזה נוסח כזה, וכן הלאה.

צריך שיהיה הכול אחד, לעשות סלט אחד, לערבב את הכול, לגמור.

אז למה יש אופרה, ויש שירה מזרחית, ויש כך?

גם מזה, בואו ונעשה סלט. יכניסו בתוך האופרה, אני יודע, יכניסו כל מיני דברים של עבדול אוהב, עום כולתום או דבר אחר,

שם הם לא עושים סלט. למה פה הם באים לעשות סלט?

מי ירשה להם לנגוע בדברים האלה?

בתוכנה המתוחכמת הזו, כמו שאמרתי,

אף אחד לא יכול לנגוע,

ולכן צריך להזהיר את אותם האנשים,

שהם קלי דעת מבחינה מסוימת,

להסביר להם שהם עושים דברים מעשים אשר לא ייעשו,

שייתנו על זה את הדין.

ואם הם לא משתכנעים, אנחנו יודעים את האמת, אנחנו עושים מה שאנחנו חייבים לעשות.

דברים אחרים חוץ מנוסה, מותר לשלום להגיד אשכנזי שאומר לך,

אני גם במשפחתי, אני רוצה לדעת, אבל יש כמו סלט. תראה, אם האדם הזה מתחשק לו במקום ללבוש כובע מסוג זה וזה, חליפה מסוג זה וזה,

הוא החליט, השבת הזו הוא רוצה ללבוש שטריימל במעיל ארוך,

ללכת עם גרטיל שיעשה מה שלבו חפץ. לא מפריע לי.

השטריימל ביום שבת יכול להיות כשר למהדרין.

זה דבר חיצוני, לא דבר מהותי בהלכה.

הוא רוצה, נברך אותו, נעשה לו מי שבירך, אבותינו הקדושים,

במקום להיקרא שמו בישראל משה, נעשה לו משלה. לא אכפת לי, הדברים האלה לא מעניינים אותי.

אבל כשמדברים על דברים של המהות והתוכן,

דברים יסודיים כאלה, קוראים זולות בבני-אדם, דברים שעומדים ברומו של העולם,

ולצערנו בני-אדם מזלזלים בהם.

אם זה תפילה, אם זה ענייני הלכה,

שם אדם לא יכול לנטוש את מסורת אבות-אבותיו ופעם להיות ספרדי, פעם להיות אשכנזי,

כאשר יעלה המזלג, פעם כך, פעם כך. אין דברים כאלה.

אתה קיבלת מסורת, אבות-אבותיך קיבלו הוראות מרן, הוראות רבנו הארי,

אתה חייב להמשיך באותה המסורת, והוא לא יכול לעשות מה שמתחשק לו,

מה שלבו חפץ.

יש כאלה, הוא אומר, תראה, איפה שאני מתפלל,

אם אני הולך לבית-כנסת של אשכנזים,

איפה שהוא הולך, כל יום סיפור אחר, כל יום תפילה אחרת, גם זה לא טוב.

זכית, ברוך השם, נולדת כך וכך, התחלת מסלול טוב,

אל תשנה, שילך במסלול הזה עד הסוף.

אותה הבעיה, אותה המחלוקת.

אפילו שלא יתפלל בכלל עד היום, אפילו, אחי, יש מחלוקת.

לפי דעת חכם בן ציון, כיוון שאבות-אבותיו אשכנזים,

הוא צריך להמשיך במסורת של חכמי האשכנזים,

בכל ענייני ההלכה,

ואסור לו לשנות. תראה, בהקדמה של אור לציון חלק ב',

שם הוא מסביר את הדברים בהרחבה.

יש חולקים.

שוב, גם פה,

לפעמים האדם הזה שחזר בתשובה על בית-הכנסת שהוא מתפלל, כל הציבור שם ספרדי, גם הרב שם ספרדי, קשה לו למצוא אנשים משלו,

חכמי אשכנזים, שילמד אצלם.

ולכן הוא רוצה להיות כמו מנהגי הספרדים.

אמרנו,

יש עצה, שיעשו לו אתרה.

יעשו לו אתרת נדרים,

ואת ההתרה הזאת הוא יכול לעשות כמו הספרדים, בתנאי,

שוב, שיעשה בכול כמו הספרדים,

לא כשמתחשק לו לפי הקולות, כשהספרדים מקלים, הוא יעשה כך.

אם יש איזה דבר הפוך,

האשכנזים אוכלים כשר ולא חלק, אז הוא יאכל כשר. לא, אין דבר כזה.

הוא חייב ללכת עד הסוף, אם ספרדי, עד הסוף ספרדי.

הוא לא יכול פעם כך ופעם כך,

אבל על-ידי התרת נדרים יש לו היתר לנהוג ולעשות כאלה.

איך הפוך לעשות? כן, כן, הפוך. איסור? כן, ודאי.

גם חוץ מנוסח התפילה, על-ידי ההתרה,

כיוון שהם באו לכאן, לארץ-ישראל,

בגלל זה.

שם, אם הוא היה בהונגריה,

בפולניה, רוצה לשנות, היה יותר קשה.

כאן בארץ, על-ידי התרת נדרים,

וכמו שאמרנו, הדבר קל יותר.

ולכן, אם יעשה לו החכם אתרה,

הדבר יכול להועיל.

שלושה יעשו להתרת נדרים.

לא, לא.

שלושה רועי בקר שעשו לה אתרה זה לא יעזור.

צריך שיהיה לפחות תלמיד חכם אחד,

שיודע טוב הלכות נדרים, למד מסכת נדרים, שידע לפתוח לו פתח בצורה שאמרנו,

ואז ההתרה תועיל.

רק התרת קללות, מה שעושים בערב ראש השנה,

שם מועילים גם שלושה בני-אדם. כל זה התרה בעלמא, התרה של קללות שלא יכלים לה מנודה, זה משהו אחר.

אבל כאן זה מדין נדר דרבנן. נדר צריך שיהיה רק חכם שיודע טוב הלכות נדרים. הוא יכול לפתוח לו פתח מתוך חרטה,

ויעשה את הכול חרטה דמעיקרה, יתיר לו את זה, התרה גמורה.

אבל שלושה אנשים, שלושה רועי בקר שיגידו לו,

מחונים לך, מהולים לך, זה לא יעזור שום דבר,

אלא צריך ללכת אחר כך לחכם שיחזור ויעשה לו את ההתרה בצורה המושלמת ביותר.

אלו ברכות ששוחים בהן באבות תחילה וסוף, בהודעה תחילה וסוף.

כל עצמותי תאמרנה השם מחמוך,

מהפסוק הזה רמזו חכמים, שאדם צריך גם להשתחוות בתפילה לפני בורא עולם.

והגמרא בברכות ל״ד מפרטת את אותם המקומות.

יש לנו ארבעה מקומות בתוך התפילה ועוד שלושה השתחוויות לאחר התפילה. בסך הכול שבעה מקומות. ברוך ה' לעולם. במודים,

במילה מודים צריך להשתחוות, וכן בסוף ברכת מודים, ברוך אתה ה' הטוב שמך.

גם שם במילה ברוך גם כן צריך להשתחוות.

אלה הם ארבעה המקומות שכל אחד ואחד חייב.

כל זה לאדם פשוט.

אבל כהן גדול צריך להשתחוות בכל ברכה וברכה.

לא מספיקו לו ארבעה המקומות הללו. כיוון שהוא חשוב יותר צריך הכנעה יותר לפני בורא עולם.

המלך, כיוון שקרא,

שוב אינו זוקף עד שיגמור עושה שלום. כמו שנאמר אצל שלמה המלך בשעת התפילה,

רק לאחר שסיים, קם מכרוע על ברכיו.

זה הסדר, ועם ישראל.

היום אין לנו, לצערנו, לא כהן גדול ולא מלך, לכן כולנו אנשים פשוטים.

לכולנו יש רק ארבע השתחוויות,

לא פחות ולא יותר.

אם האדם הזה בא להוסיף,

מלמדין אותו שלא ישחה.

רבי אברהם מן הרמב״ם מסביר מה זה מלמדים אותו שלא ישחה. הכוונה שאין צורך, אין חובה.

ראיה לדבריו, הוא מביא מרבי עקיבא, הגמרא מספרת שם,

שרבי עקיבא, כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו,

אדם היה עוזב אותו בקרן זוו, אחר כך מוצא אותו בקרן זווית אחרת,

מרוב קריעות והשתחוויות.

רק כשהיה עם הציבור, היה מקצר ועולה בפני טורח ציבורו.

אבל כשהיה מתפלל יחיד, כל כך היה משתחווה.

אתה רואה שרבי עקיבא כן היה עושה את זה.

לכן רבי אברהם בן הרמב״ם אומר שמה שאמרנו,

שמלמדים אותו שלא ישחה, הכוונה מלמדים אותו שאין חובה.

אבל אם הוא רוצה, יכול.

אבל יחיד הוא בדבר הזה.

כל הראשונים וכל האחרונים,

כמו שמרן כותב לנו כאן, מלמדים אותו שלא ישחה,

הכוונה שאסור לו להשתחוות נראה כמוסיף.

מעין מה שיש לנו בייסורי דאורייתא,

אחת מהלווין,

בל תוסיף.

במקום ארבע פרשיות הוא יוסיף עוד פרשה.

כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך,

או דברים אחרים.

אם הוא יעשה דבר כזה בתפילין, בל תוסיף. כך גם פה, גם בדירבנן.

החובה להשתחוויות הללו היא דירבנן, היא לא דאורייתא.

תודה.

כל שכן, והרמב״ן, שכל התפילה היא דירבנן. אפילו אחי, גם בדירבנן יש כאן את הלאו דירבנן של בל תוסיף.

נראה כאילו בא לעקור תקנת חכמים.

הם אמרו, ארבע, אני עושה שמונה, אני עושה עשר, איך שאני רוצה.

זה לא כך, אלא חייב להיות מדויק לא פחות ולא יותר.

כל זה בתחילת ברכה או בסופה.

אבל אם האדם הזה באמצע רוצה להשתחוות,

אין איסור מעיקר הדין, יכול לעשות כן. נניח כשהאדם הזה אומר

ואת כל מיני תבואתה לטובה ותן תל אמתן לברכה באמצע הברך עלינו או באמצע על הצדיקים או באמצע שמע כולנו,

מעיקר הדין רשאי.

שוב, גם בדבר הזה יש מחלוקת וגם זה לא מוסכם.

בספר יפה מראה כותב בהסבר דברי הירושלמי שגם

אמצע אסור, אבל רוב הפוסקים חלקו עליו בדבר הזה, לכן פוסק המשנה ברורה כדעת מרן שבאמצעיתן יכול לשחוט.

אף על פי כן כותב חסד לאלפים כדאי לחשוש לדעת הרב יפה מראה וטוב שגם באמצע לא ישתחווה.

אלא אם כן האדם הזה יודע שרק על ידי זה הוא יכול לכוון,

זה הדבר העיקרי אצלו בכוונה כשהוא מתנדנד כך יכול לכוון, זה משהו אחר.

אבל אצל אדם שזה לא משנה לו בעוצמת הכוונה כדאי לחשוש את דברי הרב יפה מראה, שב ואל תעשה עדיף.

אז לא רק בהתחלה ובסוף לא, גם באמצע עדיף שלא יעשה כן. אבל כמו שאמרנו, מרן לא חושש לדעה הזו ולכן מרן המשיך.

לגבי אותם שנוהגים לשחוט בראש השנה ויום הכיפורים, כשאומרים זוכנו ומכמוך צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה.

אז רק בסוף יש בעיה,

אבל באמצע הברכה כשאומר זוכנו לחיים,

לפי דעת מרן, רשאי, וזהו עיקר הדין למעשה.

רק מצד חסידות אמרנו שכדאי להימנע,

שלא ישחה גם באמצע, כן.

נכון, בכל התפילה ביחד, סך הכול אתה מחבר את הכול, יוצא לך שמונה.

אבל יש עוד אחד, שכחת?

חוץ מהשמונה האלה יש עוד אחד.

כשאתה אומר בקדישים עושה שלם למרונה וכולי,

לא רק שם בעושה שלום.

מההתחלה ישמר הבא ויקרב מישכם וכולי.

חוץ מזה יש עוד מקום.

אנא עבדה דקודשה ברכבו דשגיד נקבה.

את זה שכחת?

כן, יש הרבה.

כשאדם רוצה לשחות בימים הנוראים בקטע זוכרנו לחיים, אמרנו שמעיקר הדין מותר, בתנאי,

כשיגיע לסוף צריך לזקוף.

יש הבדל בין זוכרנו לחיים לבין הקטע מי כמוך ורחמן.

כי שם,

בברכה הראשונה, יש לך במילה ברוך, אתה צריך להשתחוות.

אז אם הוא יישאר סמוך לזה, שוב, זה לא בסדר.

לכן צריך להקדים.

מגיע למילה מלך עוזר, כבר הוא זקוף.

אומר את המילים האלה מלך עוזר ומושיע ומגן,

ואז עוד פעם הוא משתחווה.

אז ניכר שהוא משתחווה בשביל ברוך.

אבל מה שאין כן לגבי

ונאמן אתה להחיות מתים, שם אין חובה להשתחוות בברוך אתה השם מחייה מתים.

אז עד המילה ברוך יכול להישאר ככה משתחווה ואחר כך לזקוף.

כשאומר את המילים ברוך אתה השם, יהיה זקוף,

וזו כוונת הרמה שאומר אף על גב דאבות קורע בסוף הברכה.

מכל מקום צריך לזקוף מעט בסוף זוכרנו,

כדי שיהיה נראה שחוזר בקורע משום חיוב.

הקורע בבכל קומה לפניך תשתחווה,

או בבילך לבדך אנחנו מודים,

או בהודאה דהלל וברכת המזון, הרי זה מגונה.

כשאני אומר מודים,

אני מודה לבורא עולם, או ואנחנו משתחווים,

אני משתחווה, אני מדבר על עצמי,

אז אני צריך להשתחוות.

אבל כאן אתה משבח את הקדוש ברוך הוא שהעולם וכל קומה לפניך תשתחווה. אתה לא מדבר עליך באופן אישי,

בזה אין צורך להשתחוות, והרי זה מגונה, גם כאן הוא בא להוסיף על מה שאמרו חכמים. מוסיף הרב כף החיים מעין מה שאמרו לגבי וכל קומה לפניך תשתחווה, שלא ישתחווה,

הוא הדין גם כשאדם אומר בריך שמי דמרי עלבא,

כשאומר את המשפט אנא עבדה דקודשא בריך ודשגיד נקמה שלא ישתחווה.

אלה דברי הרב כף החיים.

אבא ואביה עמר חלק אין מסביר אחרת, הוא אומר לו זה לא דומה לדוגמה הזו, אלא כמו שאמר השלש, שני לוחות הברית,

כשאדם אומר ואנחנו משתחווים רשאי להשתחוות כי הוא מדבר על עצמו.

גם פה התרגום של המילים אנא עבדה, אני עבדו של הקדוש ברוך הוא שאני משתחווה לו, דשגיד נקמה.

אז אתה אומר שאני משתחווה ואתה לא משתחווה, אתה נשאר זקוף?

אדרבה, כדאי להשתחוות.

מכל מקום, אדם שלא השתחווה, לא נורא.

אבל לך תחילה, עצה טובה, כמו שאמרנו, עדיף יותר להשתחוות.

כמעט כל עם ישראל אומרים את הקטע הזה בריך שמי בשעת הוצאת ספר תורה.

מי שיתנגד לדבר הזה, הנודע ביהודה.

הנודע ביהודה טען שחלק מהאנשים לא יבינו טוב את הקטע

ולעל בר אלא הן סמיכ נא.

עלולים האנשים לטעות ולחשוב חלילה כאילו יש לו בן.

כמו שנאמר שם בירושלמי,

כשאמר נבוכדנצר, בא המלאך וסתר אותו על פיו, אמר וכי בן יש לו להקדוש ברוך הוא.

לכן הוא אומר, עדיף יותר, בכלל לא לומר בריך שמי, לא בחור ולא בשבת.

אבל יחידו בדבר הזה, כל הפוסקים כולם דחו את דבריו.

והרי כולנו קוראים חומש בראשית,

כתוב שם, בני האלוהים ראו את בנות האדם וכולי,

מה הכוונה שם? אותם המלאכים,

קבוצת המלאכים שמכונים בשם בני האלוקים.

גם בספר איוב, כתוב שם גם את הביטוי הזה,

שם ההמשך, באו ו... והתייצב גם השטן בתוכם וכולי.

אז אתה רואה שקבוצת המלאכים הזו מכונה כך,

ולכן אין חשש גם לגבי הקטע הזה של הזוהר.

אנחנו לא צריכים לחשוש מה יגיד אותו עם הארץ, פלוני או אלמוני.

תלמד אותו,

תסביר את התוכן של בריך שמא, תתמודד ותסביר,

אבל לא צריך להימנע מאמירתו, בפרט שעל פי הקבלה יש בזה תועלת רבה ועצומה, יש התגלות אורות בשעת פתיחת ההיכל,

יש שם גם בסוף את הקטע

תעבדי בנין דכרין דעבדין רעותך,

כולנו מתפללים ורוצים את זה, באותו רגע אין לך זמן יקר וחשוב לבקש את הדבר הזה, שהבנים שלו יהיו כולם מרעי שמיים, שעושים את רצונו של הקדוש ברוך הוא,

ולכן לא כדאי להפסיד את אמירת בריך שמא,

אלא מנהג פשוט של הספרדים והאשכנזים לומר בריך שמא. גם הליטאים,

הנודע ביהודה, בדרך כלל הפסקים שלו מקובלים מאוד על הליטאים, אפילו כי בדבר הזה הם לא שומעים לו,

גם הליטאים אומרים בריך שמא, ויותר מאתנו.

אנחנו אומרים בריך שמא רק בשבת,

ראש חודש ויום טוב, שאומרים,

כתר ייתנו לך, זה הרמז בריך קטרך ואתריך.

כך אומר רב-פעלים, הגאון אבי יוסף חיים.

אבל האשכנזים לא מסתפקים בזה, גם בשני וחמישי הם אומרים.

שיגידו תבוא עליהם ברכה.

מי שמתפלל איתם ורוצה לומר, מותר, זה לא הרמזון לומר.

אין חיוב, אבל אם אתה רוצה לומר גם בשני וחמישי,

בזה בוודאי אין בל תוסיף.

כל זה דיברנו על כל עם ישראל,

חוץ מקבוצה קטנטנה שלא חלק להם השם בבינה, ומכנים את עצמם דור דעה, דרדעים.

אותם האנשים, לצערנו,

הפסידו את אמירת דרך שמא. ההפסד כולו שלהם, הקדוש ברוך הוא ישלח להם חוכמה בינה ודעת, שיבינו את הערך של הדברים האלה.

הם לא מבינים את כל הנושא של הקבלה והזוהר, כל הדברים האלה,

כל המושגים האלה, הם לא מבינים אותם.

התוכנה של המחשב הזה עדיין לא הגיעה אליהם.

השם יעזור להם שגם הם יזכו בחלק הזה.

בכלל לא אומרים כי הם לא אומרים. בכלל לא אומרים.

לכן, אם אתה הולך לבית כנסת של תימנים וראית שהם לא אומרים, תבין מייד מי אלה.

יותר אל תלך שם.

אתה הולך לבית כנסת אחר, תחפש לך אנשים אחרים.

עכשיו לא, חזרת בתשובה הזאת, יופי.

אני חוזר לסעיף ד'.

המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה,

ולא יכרע באמצע המותנה וראשו יישאר זקוף,

אלא גם ראשו יכוף כאגמון.

כל עצמותי תאמרנה השם יחמוך, כשאדם יתפלל,

לכן צריך שישתחווה לא רק בראשו ייתן נגיחה,

אלא כל חוליות שבשדרה את כל הגב יקפל כלפי מטה,

ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד החגורה של מכנסיים,

אלא יעשה, כמו שאמרנו, אמצעי שלם,

שיתפקקו גם החוליות שבמותניים,

החוליות שבשדרה שבמותניים למטה, שגם הן יהיה ההיכר בקיפול הזה.

בזה הוא יוצא ידי חובה ולא יעשה יותר מדי.

לפי מרן, הלשון של מרן,

שקודם כול הוא קורע,

מתחיל עם הראש.

אבל אמרנו שהסדר הוא קודם כל הגוף.

למה? כי רבנו הארי חולק על דברי מרן,

ובענייני התפילה אנחנו הולכים כדעת רבנו הארי.

ולפי רבנו הארי, קודם כל הגוף ואחרי זה הראש.

במילה ברוך,

הגוף קודם כל, במילה אתה מוריד את הראש.

וכאשר יחנו כן ישאו, גם בזקיפה, קודם כל הגוף ואחרי זה את הראש.

זה מה שאנחנו רגילים לנהוג ולעשות, וכך עדיף יותר.

אבל יש אנשים שעושים כמו מרן, עושים אחרת.

לא מרן.

אין הבדל בדברים האלה. אבל עקרונית, אדם שלא קורע במודיעין,

בכלל לא מקיים את ההלכה הזו, חלילה, עושה במזיד, בשד בנפש, ברשעות,

אומר את התפילה בלי להשתחוות.

העוני שלו, הגמרא אומרת, בארבע כמה טז,

שחלילה וחס השדרה שלו שלא קראה לפני ה' יהיה חלילה נחש. הכוונה שלא יקום לתחיית המתים, כמו שאומר הזוהר.

בפירוש הגמרא יש שני פירושים. הזוהר מפרש שלא יקום האדם הזה בתחיית המתים.

עד כדי כך הדבר חמור. כל זה באדם בריא. אבל אם הוא זקן החולה ואינו יכול לשחוט עד שיתפקקו,

כאן הוא אנוס.

אז בזה, כיוון שהרכין ראשו, דיו.

מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע, אלא משם יצער עצמו.

האדם הזה יש לו דיסקוס, דברים אחרים, ולפעמים גם יש לו חגורה,

וכשהוא משתחווה, הברזלים נכנסים לו בגוף.

טוב, אדם אנוס, אדם לא יכול, אנוס רחמנה פטרי.

אבל אנחנו, שאנחנו אנשים בריאים,

מן הראוי שהוא השתחווה היטב.

לגבי מודיעין דה רבנן, מחלוקת, שם עיקר הדין, אפילו אם עשית נגיחה עם הראש, מספיק.

כשהוא כורע, יכרע במהירות בפעם אחת, וכשהוא זוקף, זוקף בנחת ראשות חילה, ואחר כך גופו, שלא תהיה עליו כמסוי.

הגמרא ממחישה את זה.

כמו שאתה מפיל מקל,

אבל כשהוא זוקף,

אז כמו הראש של הנחש, איך הוא עולה, כך גם הוא יעלה,

לא בבת אחת.

כשהוא משתחווה להשם, צריך לראות שהוא עושה את זה בשמחה, עושה את זה במהירות.

אבל להיפרד מזה, הפוך.

אז כמו שאמרנו,

הלשון של מרן ראשו תחילה,

אבל לפי רבנו הארי, לא ראשו, אלא הגוף תחילה,

במילת ברור, במילת אתה,

יעשה את ראשו. כן,

גם בחול המועד, כיוון שיש שם במוסף כתר,

אז גם בחול המועד, סוכות ופסח, מן הראוי דרך התחילה לומר בריך שמ...

אבל השתדל החזן להיות זריז.

יש חזנים, כל מילה ומילה, לאט לאט, ואחרי זה יש להם מי שברך.

קודם כול, מי שברך לחיילי צה״ל, אחר כך.

כל אחד שיש לו בבית עשרה נפשות,

גם אם כולם בריאים, מביא לו את כל העשרה נפשות. זו הזדמנות לחושב.

אם הוא בריא, בשביל מה תביא עכשיו, תעשה טורח ציבור?

בפרט בימים שמותר לעבוד בהם, כמו ראש חודש וכיוצא בזה,

לא טוב להכביד לעשות טורח ציבור,

תעשו את הדברים בזריזות.

כשקורע, קורע בברוך ושזוקף, זוקף בשם,

הרי נאמר השם זוקף כפופים, ולכן במילת שם שמיים לעולם צריך להיות כבר זקוף.

מעין זה יש גם באמירת יגמידות.

רגילים האנשים להשתחוות, ויעבור השם על פניו ויקרא,

יגיעו לשם השם, כבר יהיו זקופים, זה עדיף יותר.

המתפלל ובא כנגדו אדם,

ויש לו תמונת עבודה זרה בידו,

הגיע למקום ששואחים בו, לא יושחה, אף על פי שליבו לשמיים.

כולנו זוכרים את המעשה של חנה וישבעת בניה, הבן השביעי.

הקסר רצה להציל את היוקרה שלו, אמר לו, תראה,

אני זורק את הטבעת, ואתה תרים את הטבעת.

אתה רק רוצה להביא את הטבעת, ויראה כאילו גם לזה לא הסכים הבן, אבי זרע יהוד העבודה זרה, ומסר נפשו על קידוש השם. אנחנו רואים שגם כשהאדם הזה לא מתכוון לעבודה זרה,

מה שנראה כאילו גם זה חמור מאוד. ולכן אדם שנמצא במקום שיש שם תמונות כאלה,

ייזהר שלא להשתחוות, אפילו שכוונתו לבורא עולם לא מספיקה הכוונה,

כי הוא נראה כמשתחווה חלילה לצלם,

ולכן עדיף שיישאר זקוף כל התפילה,

יוותר על כל ההשתחוויות,

גם על מודים,

ולא ייענש על זה. כמו שאמרנו קודם, לגבי אדם חולה,

כיוון שהוא לא מסוגל,

לכן הנוסח המנה פטרה, לא ייענש.

כך הוא עדין גם פה.

פה בארץ, ברוך השם, אין לנו את הבעיות האלה.

אבל מי שנמצא באיטליה, אין בית אשר אין שם מת.

לא רק באיטליה, יש גם בדרום אמריקה מדינות קתוליות.

אתה הולך לבית חולים לבקר איזה חולה,

שם בכל חדר יש את השתי וערב שלהם, יימח שמם.

יש להם את כל הצלמים האלה בכל מקום,

וקשה לך לפעמים למצוא פינה,

אז אין ברירה,

אם הוא לא מצא פינה במקום שאין את זה,

אז כמו שאמרנו,

יישאר זקוף ולא ישתחווה.

לפעמים אף אחד לא נמצא איתו בחדר,

הוא יכול לקחת את התמונה הזו של השתי וערב, להפוך אותה על פניה.

ברגע שזה הפוך, רואים את הקרטון, לא רואים שום דבר,

זה הפתרון הקל ביותר.

אבל לפעמים הוא לא נמצא לבד, ואם ייגע בזה, אוי לו ואוי לנפשו, יהרגו אותו שם, יעשו לו משפט שדה, כמו שאומרים, במקום ויגמרו את האלה, המשוגעים האלה.

לכן אין ברירה,

אז שיעמוד בתפילה זקוף ולא ישתחווה.

איפה?

אז לכן יש וילון, תזיז את הווילון, אז לא ייראה כראי. כן.

אדם ישתדל לא להסתכל, לא להתבונן בזה.

כן.

הנה כן המה. אם הוא יכול להפנות את גבו זה טוב, אבל לא תמיד אדם יכול להפנות את גבו. תלוי באיזה מקום הוא נמצא. כן.

אמרנו שגם זה לא טוב. ולכתחילה אדם שרוצה לתרום פרוכת, שהפרוכת תהיה חלקה בלי אריות, עדיף יותר.

אבל כיוון שרגילים בזה,

וכולנו יודעים שזה לקישוט בעלמא.

האריות האלה זה לא עבודה זרה.

כאן מרן מדבר מעבודה זרה ממש.

אבל פה האריות האלה אינן עבודה זרה.

לכן אין חשש שנראה כאילו משתחווה לאריות, כולנו יודעים שזה קישוט.

לכן מקום שיש, לא נורא אתה יכול לעמוד להשתחוות,

ולא צריך חלילה להפנות את הגב לכיוון של ההיכל, אלא אתה יכול להתפלל כרגיל.

בית האבל, גם שם יהפכו את כל התמונות. גם שם התמונות האלה יכולות להפריע בכוונת התפילה.

לכן יסבירו להם את ההלכה הזו.

אם יש שם ראי, ייחסו את הראי קודם כל. דבר שני,

את התמונות יהפכו אותם או שיוציאו אותם לחדר אחר עד שיגמרו שבעה ימי הבינות, כדי שיתפללו שם בכוונה,

ולא יהיה דבר שמבטל את הכוונה.

תמונות, גובלנים וכיוצא בזה,

לפעמים דברים מושכים מאוד את העין.

גם אם זו תמונה של רב גדול,

רב עצום, אפילו אחי,

את התמונה ישימו במקומות אחרים,

אבל לא בחזית בית הכנסת. למה? כי זה יכול להפריע לבטל את כוונת התפילה.

אפילו אם זה האדמו״ר שלי, האדמו״ר שלך,

כל הכבוד לאדמו״רים ולרבנים, אבל כאן צריכים לכוון בתפילה,

ולכן לא יניחו בתוך בית הכנסת את אותן התמונות.

לצערנו יש היום דור חדש בעלי תשובה,

שלא לומדים הלכות. יש להם מושגים משלהם, תורה משלהם וכו'.

הם שמים את התמונה של האדמו״ר מחב״ד או אדמו״רים אחרים, שמים את זה במזרח.

הרב נפטר עליו השלומים. היה צועק עליהם, היה אומר להם להוציא את זה מיד. מה, זה לא מקום להניח את זה. אפילו בסידורים הפוסקים הדגישו שלא יניחו תמונות בסידורים.

למה? כי גם זה מבטל את הכוונה. במקום להתפלל,

האדם הזה מציץ כל פעם בתמונות וכיוצא בזה.

תסתכל על הילדים, תראה, הם מחפשים את הדברים האלה בנרות כדי להסתכל, להשתעשע,

וזה לא טוב.

גם בבית, אם האישה רוצה להתפלל בכוונה, גם שם כדאי שתשים לב לדברים האלה, כן.

לכן תעמוד בפינה שאין שם את התמונות.

כל פעם להוציא ולהחזיר זה קשה.

תבחר לה לעצמה פינה שאין שם תמונות, תעמוד שם תמיד ותתפלל.

זו העצה יעוצה מלכתחילה.

אין להוסיף על תואריו של הקדוש ברוך הוא יותר מהאל הגדול, הגיבור והנורא.

ודווקא בתפילה, מפני שאין לשנות ממטבע שתבוא חכמים.

הרי בתחננים ובקשות ובשבחים שאדם אומר מעצמו, לתלמבה.

מכל מקום,

נכון למי שירצה לערב בשבחי המקום, שיאמר אותו בפסוקים.

הגמרא במסכת ברכות ל״ג מספרת שהיה חזן

אחד שהתפלל והוסיף.

אחרי שאמר את המילים הגדול, הגיבור והנורא,

הוסיף.

העיזוז, האמיץ, החזק,

הוסיף עוד כמה וכמה שבחים.

אז אחרי שגמרו את התפילה,

אמר לו רבה לאביה,

אמר לו תראי איזה חזן זה, איך הוא יודע לשבח יפה.

אמר לו וענן משתקים אותו תנן.

זאת אומרת,

איך אפשר לבוא ולהוסיף?

האם שיא אמתינהו לשבחי דמרך?

הגמרא אומרת, וגם רבה בא לבחון את הוויה,

לראות את החריפות שלו בעניין הזה.

הכוונה היא,

אין להוסיף על מה שנאמר בפסוק.

האם כשגמרת עוד שניים או שלושה שבחים, זהו?

אין יותר שבחים?

כאילו אין יותר ורק זה.

אדם שיש לו מיליארדים של כסף,

בא, אדם משבח אותו. אתה יודע, אדם איזה עשיר גדול.

ראית איזה אוטו יפה יש לו? מודל 96. יש לו מיליארדים, יש, אתה בא ומשבח אותו באוטו ישן 96. יש לו, ברוך השם,

אז כך גם הקדוש ברוך הוא, יש לו, ברוך השם, הון העתק,

השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך וכו'.

ולכן צריך אדם להיות זהיר, כל המוסיף גורע.

כאן את השבחים האלה אמרו אנשי כנסת הגדולה, הנביאים.

הם אמרו את השבחים מהאל הגדול, הגיבור והנורא, גם אנחנו אומרים.

אבל לא פחות וגם לא יותר.

מה שאנחנו אומרים בתפילה בבוקר,

ויציב, ונכון, וקיים, וישר,

זה לא חוזר על הקדוש ברוך הוא,

אלא זה חוזר,

הדבר הזה עלינו לעולם ועד.

זה הפירוש שמה, ולכן אין סתירה לסעיף הזה פה.

מחלוקת בראשונים, כשהאדם לא מתפלל,

אלא אומר דרשה וכו', והוא משבח את הקדוש ברוך הוא, השתבח שמו ומוסיף תארים,

הקדוש ברוך הוא, רופא רחמן, רופא חינם, עושה כך, כל מיני תארים.

או אותם הפייטנים,

רבי יהודה הלוי, רבי שלמה בן גבירוע וכיוצא בהם, יש להם הרבה שירים יפים, והם שירות מתשבחות לבורא עולם.

האם שם יש איסור להוסיף על השבחים האלו,

או שרק בתפילה יש את הבעיה הזו? יש מחלוקת.

מהרמב״ם נשמע שאין הבדל, ולכן הוא התקיף את אותם המשוררים.

הוא העריך אותם מצד אחד על הגאונות.

זאת העצומה שהייתה להם בדקדוק ובשירה,

אבל בקטע הזה הוא השיג עליהם מהגמרא.

רוב הפוסקים חולקים עליהם, וההלכה היא שרק בתפילה יש את הבעיה אם זה לא בתפילה מותר, אף על פי כן. רבנו יונה אומר עצה.

כשאדם בא לשבח ולהוסיף עוד שבחים לדורא עולם,

הרי לא חסרים שבחים בתנ״ך, בפסוקים של הנביאים.

תשתמש באותם הפסוקים.

אל תמציא מעצמך סגנון חדש, משפט חדש,

אלא באותה השירה החדשה תשתמש בקטעים של פסוקים.

כשאדם אומר את זה בפסוק,

אליבא דקול עלמא זה טוב,

ומרן מעתיק להלכה את העצה של רבנו יונה. מרן אומר, מכל מקום,

נכון למי שירצה להעריך בשבחי המקום,

שיאמר אותו בפסוקים.

המשנה שם ממשיכה ואומרת,

אדם שאומר,

על כאן ציפור יגיעו רחמיך ועל טוב ייזכר שמך, מודי מודי משתקים אותו.

יש שם שלושה הלכות.

ההלכה הראשונה,

אדם לא יכול לומר על כאן ציפור יגיעו רחמיך.

הוא עושה את מידותיו של הקדוש ברוך הוא כאילו הם רחמים.

אנחנו מרחמים על האפרוחים שהאימא רובצת עליהם.

זה לא רחמים.

ככה התורה אמרה וככה אנחנו עושים.

אחרת, אם תלך רק לפי הרחמים,

למה הקדוש ברוך הוא התיר לנו לאכול בשר?

תגיד, אתה שוחד את העוף המסכן הזה, שוחד את הבהמה.

צריך, אם כן, יהיה לאסור את כל הדברים האלה.

לכן אנחנו לא צריכים להגיד את ההסברים, את הפרשנות הזו.

דבר שני,

כשהוא אומר ועל טוב ייזכר שמך,

חלילה משמע כאילו על הרעה לא.

הרי חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.

גם על הרעה צריך אדם להודות.

מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הכל אמת, הכל הוא יודע מה שהוא עושה. צריך לברך דיין האמת. גם בדבר שהוא לא טוב, צריך לברך.

עוד דבר אחרון, מודי מודים, חוזר פעמיים, משה, מה, שמה, מי שתקין אותו,

וכל הדברים הללו אדם צריך להיזהר.

אמנם הרייף הראש והרמב״ם כתבו את ההלכה הזו,

מרן משום מה השמיט,

אנחנו חוששים לדעת הרייף הראש והרמב״ם, ולכן אדם צריך להיזהר בכל אותם הדברים שהמשנה הזכירה.

זאת אומרת, הכתוב היקרא אלוקי גם עוד יום, נכון, קל היה.

הכתוב התנגש ממך.

ברור שכן. אני לא מתנגד שעל הטוב ייזכר שמו של הקדוש ברוך הוא.

אבל כשהאדם הזה מנסח את הדברים,

בצורה הזו,

האנשים יכולים לטעות בדבריו ולהבין שחלילה וחס רק על הטוב ולא על הרע.

והרי לא רק על הטוב, אלא

שרה ויגון אמצא ובשם השם יקרא. גם חלילה כשיש רע וגם כל ששעות אשא, גם כשיש טוב.

לעולם אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא עושה את הכול וצדק ומשפט, מתכוון לטובתנו.

אנחנו לא יודעים את החשבונות.

יש אדם שרץ, רץ אחרי האוטובוס,

ועד שהגיע לדלת הנהג לא חיכה לו, סגר לו את הדלת בפנים ונסע.

באותו רגע הוא רוצה לקרוע את הנהג הזה, רוצה לקלל אותו, רוצה כך.

אחר כך הוא שומע, בר מינן היה פיצוץ, היה כך,

וברוך השם הוא נשאר לפני תא, נשאר חי.

אז הוא אומר, הקדוש ברוך הוא הציל אותי, אז הוא מודה.

אנחנו קטנים, לא יודעים את החשבונות של הקדוש ברוך הוא,

איך הוא מנהל את העולם, מה הוא עושה.

ברור שהכול לטובה, רק אדם לא יודע באותו רגע,

באותו רגע אדם כואב נורא את הכאב,

איך קרה לו כך ואיך קרה לו כך. אבל צריך אדם לדעת שיש גבוה מעל גבוה,

שהוא מתכנן את הכול ועושה את כל הדברים האלה בצורה מושלמת.

אני עובר לסימן קד, מתחילים לומר בברכה השנייה, משיב הרוח ומוריד הגשם, את תפילת מוסף של יום טוב האחרון של חג,

ואין פוסקים עד תפילת מוסף של יום טוב הראשון של פסח.

בסימן הזה מרן עובר לברכה השנייה.

הברכה השנייה מכונה בלשון הגמרא גבורות.

זאת אומרת,

הברכה מתחילה בשבח לבורא עולם, אתה גיבור לעולם השם,

ובהמשך אנחנו מפרטים גם את הגבורות של הקדוש ברוך הוא.

הגבורה הראשונה,

מחיי מתים עת רב להושיע.

מה הפירוש מחיי מתים עת רב להושיע? תסבירו לי.

נו, שלמה, תסביר.

תעזור לי.

הרצפה מסביר כך, הוא אומר,

אתה זורע,

ברוך השם יוצא לחם, יוצא חיטה,

ועל ידי זה האנשים נשארים בחיים ולא מתים.

מעין,

מה שיהיה לעתיד לבוא, כל אותם המתים, בעזרת השם,

גם אלה שמכוסים בעפר, כעפר אתה ואל עפר אתה שוב,

יחיו לעתיד לבוא. הגמרא בסנהדרין לומדת זה מזה.

אבל הפשט הפשוט של ההתחלה,

מדגיש לנו הרדבה שם בתענית ב',

שהכוונה היא על הזריעה של התבואה,

שבלעדי זה, אם לא היה אוכל, כולם היו מתים.

אז הקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה שלא נמות,

על ידי זה שאנחנו זרעים והקדוש ברוך הוא מצמיח לנו את האוכל.

רק לקראת הסוף,

ונאמן נתן לה אחיות מתים, שם כבר חוזר על המתים ממש.

מי אומר לנו את הדבר הזה? אולי נפרש שגם בהתחלה מחיי מתים מטריו להושיע, ממש כפשטו מחיי המתים.

מי מכריח אותנו לפרט כך?

אתה זוכר את המעשה בבא מציעה פה-הא?

רבי חייא ושני בניו ירדו לפני התיבה, בעצתו של רבנו הקדוש,

כדי להביא מהר את המשיח.

והיה רעש בשמים.

עוד מעט יגידו, ברוך אתה השם מחיי המתים,

יצטרכו המתים לחיות, ועדיין לא הגיע הזמן.

לכן שאלו מי הגליף את הסוד, אליהו הנביא, של איך יפריע להם,

נכנס בדמות דוב של אש,

ואז כולם ברחו, התפזר המניין,

והעסק נפסק, ועד היום אנחנו סובלים להימשיח.

שואלים התוספות,

למה היה כל הדאגה בסוף?

הרי הוא אמר, מחיי מתים מטריו להושיע, משיב הרוח ומוריד הגשם.

והגמרא אומרת, כשהוא אמר את המילים, משיב הרוח ומוריד הגשם,

נחשב הרוח וירד הגשם.

וכן הוא אמר גם, מחיי המתים מטריו להושיע. למה המתים לא קמו בהתחלה?

זו הקושייה של התוספות.

ולכן בא הריטבע מכוח הקושייה הזו ואומר,

הקטע הראשון זה לא חוזר על המתים, זה חוזר על החיים, שהתמואה שלנו, הפירות והירקות יצמחו,

ונשאר אנחנו בחיים. התוספות מתרצים עוד תירוצים,

אבל כמו שאמרנו, המלאך הפשט,

בהתחלה חוזר על דבר אחד,

ובסוף חוזר על הדבר השני.

יש מתרצים אחרת.

החקרי לב אומר שרבי חייא,

היה קשה לו לבטא את החטא.

התוספות שמה שאלו,

איך הוריד רבנו הקדוש את רבי חייא להיות חזן?

הרי רבי חייא לא היה אומר טוב את החטא, כמו שהקשו לו, איך אתה אומר, נפשנו חיכתה להשם וכולי,

אז לא ממנים חזן כזה, כמו שלמדנו למעלה בסימן נג.

תוספות תירצו, כשהיה מתאמץ כן היה יכול לומר,

אז כנראה שבהתחלה לא הצליח. בהתחלה אמר,

מהיה מתים אתה רב להושיע. בהתחלה פספס, כמו שאומרים,

ולכן המתים לא קמו.

אבל היה פחד שלקראת החתימה הוא כן יתאמץ ויאמר, מחיה מתים,

ואז לא הגיע הזמן וכולי. זה התירוץ של החקרי לב, לפי דברי,

איך?

כן.

זה מה שאמרנו.

אז כנראה בהתחלה לא הצליח.

בסדר, זה פירוש אחד. אבל זה לא מוסכם. דברי הרטבע לא מוסכמים.

אז אם נסביר אחרת,

האם ההסבר הוא בדווקא,

כן, ודאי, אם נסביר בדווקא, כמו הרטבע, אין בעיה. אבל אם תלך לפי הפרשנות האחרת,

אם כן, למה לא קמו המתים מתחייה?

אז בא ואומר לך חקרי לב, לפי הסוגיה השנייה,

שיכול להיות שקרה כך וכך לרבי חייא בפעם הראשונה, ולכן הפסדנו,

עדיין אנחנו סובלים,

אליהו הנביא.

ברכה, ברכה אחת לבטלה, רק ברכת אבות.

אבל זה לא לבטלה.

התירוץ הוא פשוט.

אתה למדת את הרטבע בחולין קו בשם הרעה.

אדם שנטל ידיים, חשב לאכול לחם.

עשה נטילת ידיים, ברך על נטילת ידיים, הכול.

הגיע לשולחן, רואה שם אשפלה ובשר, דגים, מנה ראשונה, מנה שנייה.

מה אני אוכל עכשיו לחם, לחם שחור, לחם לבן? בשביל מה צריך לאכול לחם?

את הלחם נשאיר פעם אחרת. עכשיו הוא רוצה...

אז הברכה לכאורה לבטלה,

אז אומר הרטבע בשם רב אבו הראה, כיוון שבשעה שברך על נטילת ידיים, הוא מתכוון לאכול,

רחמנה ליבא בעל, לכן המצווה חלה ולכן זה לא ברכה לבטלה.

אז לפי דברי הרטבע אתה יכול להסביר גם פה.

בשעה שעבר רבי חייא, ברוך לך אתה השם מגן אברהם,

היה מניין? כן.

הוא חשב לגמור עד הסוף? כן.

אולי אלה השנייהו הנביא יבוא ודמות דוף של אש ויפריע ויהיה כך וכך.

הוא קיווה לגמור את העסק, עוד מעט יהיה מחיי המתים לגמור את הגאולה.

לא לוקחים סיכון בשביל להביא משיח? גם את זה אתה לא רוצה?

מה העדה?

אם רבי חייא היה בסוד העניין, בטח שידע, ודאי.

רבי יהודה הנשיא גילה לו, אמר לו, תראה,

אני הצלחתי לקבל הדלפה ממטיבת דרכיה.

ההדלפות התחילו לא מהיום, אתה רואה, כבר אז היה.

אליהו הנביא הדליף לי את הסוד הגדול, כך וכך היה.

בוא נעשה, יאללה, נארגן את העניין ונגמור.

אבל לצערנו, לא הצליחו במשימה.

עד היום אנחנו סובלים, השם יעזור שנזכה לתחיית המתים בקרוב, הקדוש ברוך הוא יאמר, די לצרותינו. רבי חייא בן הקשה אומר...