הלכות תפילת תשלומים ונדבה: דיני ספק התפלל, השלמת תפילות באונס ובשוגג, ומתי נחשב האדם למזיד

 - - - לא מוגה! - - -

השלמי ציבור, המשנה ברורה בביאור ההלכה, דרך החיים, רבנו זלמן, שולחן שלמה, כולם חלקו עליו ופסקו שבדוגמה הזו, כשיש לו ספק, גם בזמן הזה שייך לעשות תנאי לנדבה. שוב, אני מדגיש בתנאי שהאדם הזה מכוון לפחות בברכה הראשונה עד מגן אברהם, ברכת אבות. אבל אם האדם הזה לא מכוון טוב, לא מומלץ. נניח האישה הזו באה לשאול את החכם, אני לא יודעת אם היום התפללתי או לא, אני לא זוכרת, אני מבולבלת. אז החכם הזה לא ימהר לומר לה, נשים חייבות בתפילה, וגם יספק את צריכה. קודם כול, לחקור ולדרוש אותה. את רגילה לכוון בברכה הראשונה, או שחושבת איזה ארוחת בוקר ניתן לילדים, גבינה עם ריבה או גבינה בלי ריבה. אם היא חושבת על דברים אחרים ולא מכוונת בברכה הראשונה, אז מה התועלת שהחכם יאמר לה להתפלל? לכן, קודם כול ישאל אותה, והיה אם היא אומרת כן בברכה הראשונה באבות, אני תמיד מכוונת, אז יאמר לה הרב שתעשה תנאי לנדבה ותתחיל עוד פעם את העמידה, פעם שנייה, בזה היא תפתור את הבעיה. אבל אם קרה לה הדבר הזה בשבת, שמה אין לה עצה כזו. אנחנו הגברים יכולים להיות חזנים. אתה יכול להיות חזן, תאמר את התפילת החזרה וזה יועיל בשבילך. האישה לא יכולה לחזן בשום מקום, אלא אם כן בעלה ילך לחזן ויאמר לו, תשמע, אתה מתחיל לשם שפתיי, אשתי בעזרת נשים ומכוונת עליך, תכוון גם אתה עליה. טוב, אם באמת היה הדבר כך, יש להם עניין כזה שהחזן יכוון עליה, אז זה הפתרון בשבת או ביום טוב. אבל שהיא בעצמה תחזור בשבת ויום טוב, אין אפשרות כזו, כלל ועיקר, משום שאז אי אפשר להתפלל תפילת נדבה. מי יכול להיות חזן, הוא לא יכול להיות חזן. אז החזן יכוון הלאה. אם הוא בעצמו לא ראוי להיות חזן, בולע מילים או מסיבה אחרת, שוב ייגש לחזן ויאמר לו, תכוון עליי ויישאר עומד, לא יענה ברכו ברוך שמו אלא רק אמינים בלבד, עד שיגמור החזן יהיו לרצון, בזה הוא ימשיך אלוקי נצור לשני מרע ויגמור את התפילה, בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי מכל וכל. אמנם הרמב״ם כשכתב הלכה זו שבשבת ויום טוב אין תפילת נדבה, הרמב״ם לא כתב את ההלכה הזו בצורה סתמית אלא הביא מחלוקת. יש מן הגאונים שהורו כן אבל הכלל וידנו תמיד ספק ברכות להקל ולכן משום זה מרן פסק שבשבת ויום טוב אין תפילת נדבה כלל ועיקר. אדם שהיה מבולבל וחשב שעדיין לא יתפלל. לכן בא לבית הכנסת בשעה שש, התחיל להתפלל. הגיע לברכת על הצדיקים ועל החסידים והוא נזכר. אני התפללתי היום כבר בעבודה, בשעה אחת התפללנו שם. הוא עדיין חי בתקן של שעון קיץ והאמת היא באחת הם התפללו שם, היה בסדר. מה יעשה? לפי דעת רב האי גאון והרשב״א, יכול להרהר דבר כזה. יאמר ההמשך, יהיה לנדבה ואז יכול להמשיך. אבל מרן לא פסק כן, אלא מרן בעניין זה אומר שכל הפוסקים חולקים על הרשב״א וחייב להפסיק מיד. יאמר ברוך שם כבוד מלכותו על הברכות בבטלה שאמר ויפסיק. ולמה באמת לא יכול לגמור לנדבה? הסברה היא כך. כשהיה בית המקדש קיים אתה יכול לומר כל הקורבן הזה יהיה חובה. או כל הקורבן הזה יהיה נדבה. אתה לא יכול להביא חצי קורבן. תאמר, חצי הראשון מהראש עד הכרס זה חובה, זה בשביל העוון שעשיתי. מהכרס עד הזנב זה נדבה. מה זה? אתה עושה חצי-חצי? אין דבר כזה בבית המקדש. או הכל חובה או הכל נדבה. הכל קומפלט אחד. ממילא גם פה. אתה יכול לומר תפילה שלמה כולה חובה או כולה נדבה. אין דבר כזה חצי-חצי. לכן המסקנה למעשה, אם האדם הזה נזכר באמצע תפילתו שכבר התפלל, בין בשבת, בין בחול, בכל מקרה יפסיק מייד. ואין הבדל בהלכות האלה בין איש לאישה. גם אישה שקרה לה דבר שכזה, התחילה להתפלל, היא חשבה שלא התפללה מנחה. ואז באמצע התפילה נזכרת, אני כבר התפללתי. לפני הטלפון שטלפנתי לאימא שלי, אני כבר התפללתי. והיא נזכרת כעת, תפסיק מייד. ותאמר על הברכות הבטלה שאמרה, תאמר ברוך שם. אם היא רוצה לגמור בצורה כזו, נניח האדם הזה לא יאמר את שם ה' בחתימה, אלא ימשיך על הצדיקים ועל החסידים, יגיע לחתימה, ברוך אתה, ירהר את שם ה' בלב, וימשיך, משען ומפתח לצדיקים. כך יעשה בכל הברכות, בזה יצא ידי חובת הרשב״א, למה לא שיעשה כך? אבל לומר בפה שמשמע עם חתימה, זה נגד מרן. ואינו רשאי לעשות כן כלל ועיקר, משום שקיבלנו הוראות מרן גם בענייני תפילה וכיוצא בהם. אבל אם אתה מתפלל בלי כוונה, בלי שעה שם בעניין שהוא יכול להתפלל בכוונה, גם אדם שיתפלל בתפילה הראשונה בלי כוונה, וכעת נדמה לו שיוכל בתפילה השנייה לכוון, מי אומר שיכוון? יש לך חברת ביטוח שמבטחת אותך, לכן לא יחזור להתפלל. אל תהיה בטוח, שום דבר לא בטוח בחיים. יש רק דבר אחד. לכן, דבר כזה לא ממליצים לאדם, אלא אם כן האדם הזה בברכת אבות כל ימיו הוא מכוון. יום אחד קרה לו פשלה ולא כיוון. הוא בטוח שיכוון. לאדם כזה אני מסכים איתך. אם היום קרה לו אסון כזה ורוצה לעשות תנאי לנדבה, אם אני חייב יהיה לשם חובה וימנע בנדבה, בזה כן. אבל אדם שפעם כך, פעם כך, זה לא קבוע. אדם כזה, לא מומלץ. כמו שכתבו הטור והרמה, מי אומר שבתפילה השנייה הוא כן יכוון? ולכן, השם אל תעשה עדיף. אנחנו מתקרבים לימים הנוראים ואנחנו רוצים להטות את הכף לכף זכות להרבות עוד מצוות ועוד מעשים טובים. המצווה התרייג שבתורה היא מצוות כתיבת ספר תורה, כמו שכתוב, ועתה כתבו לכם השירה הזו. יש כמה דרכים לקיים את המצווה הזו. דרך הראשונה, אדם משלם 15,000 דולר, קונה ספר תורה, קיים את המצווה, יפה מאוד. יש דרך שנייה, אדם שקונה ספרים או קונה קסטות, קסטות שיש בהן דברי תורה, לפי דעת הראש והטור והשולחן ערוך, גם בהן אדם מקיים את המצווה, שימה בפיהם. אבל גם הקסטות זה דבר יקר. יש עוד דרך נוספת, להיות שותף במצווה. אם יש כמה שותפים יחד כותבים ספר תורה, גם בזה אדם מקיים את המצווה. לכן, ישיבת אור ודרך החליטה לעשות זכות לרבים ולשתף את הרבים במצווה זו. מי שמעוניין להשתתף בו... טעה או נאנס, ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתיים. הראשונה מנחה והשנייה לתשלומים. ואם היפך, לא יצא ידי תפילה שהיא תשלומים, וצריך לחזור ולהתפלל אותה. וכן הדין, בכל מקום, שצריך להתפלל תפילה לתשלומים. בכל המצוות שבתורה, אדם שלא קיים את המצווה, בין במזיד, בין בשוגג, בין באונס, בכל מקרה שהוא, עבר זמן המצווה, הפסיד את אותה המצווה ויותר, אינו יכול לקיימה. מי שלא תקע בשופר ביום ראש השנה, היה באיזה בסיס נידח, והרבנות שלחה להם איזה תוקע, ולא הצליח לתקוע להם. ביום צום גדליה באים לשאול, מה נעשה? אין לך אפשרות לקחת באותו יום שופר לברך, וציוונו לשמוע קול שופר. אם הוא יברך, זו ברכה לבטלה. יש יום אחד בלבד שאפשר לתקוע בו בשופר ולקיים את המצווה, זה רק יום ראש השנה, ואין לו תשלומים. כך גם למצוות סוכה, ארבעת המינים, נר חנוכה, מקרא מגילה. אפילו אם לא קרא את המגילה בלילה, בליל פורים, ורוצה ביום לקרוא את המגילה פעמיים, פעם שנייה לתשלומין, גם זה מיותר. כמו שכותב הגאון חידה בברכי יוסף בסימן תרפז, אין תשלומין. כך הוא הדין. כותב הרטב״א לגבי מצוות כזית מצה בליל פסח. אם משום מה לא היה יכול לאכול את הכזית ולא קיים את המצווה, הוא בא היום ורוצה לקיים את המצווה. לא רק שהיום לא, אלא אפילו באותו יום עצמו, ביום טו בניסן, רוצה לאכול מצה במקום הלילה, גם לא. הוא לא יכול לברך על זה. אם יברך, תהיה ברכתו לבטלה. וכן, בשאר כל התרייג מצוות, בכולם הכלל הוא כך. יש רק כמה דוגמאות יוצאות מן הכלל. אדם שלא קידש בליל שבת יכול לקדש ביום שבת קידוש מלא. לא רק ברכת הגפן, יוסיף את הברכה השנייה ברכת מקדש השבת. או לא הבדיל במוצאי שבת יכול להבדיל גם ביום ראשון, כמו שעשינו לפני חודש במוצאי תשעה באב. או אדם שלא קרא קריאת שמע בבוקר, כעת הוא מתפלל ערבית, לאחר ערבית יקרא פעם שנייה את קריאת שמע, יהיה לו תשלומין לקריאת שמע של הבוקר. כמו שכתב מרן למעלה בסימן פה. כך גם לגבי תפילה. לא אומרים שהתפילה היא כנגד הקורבנות, והרי עבר זמנו בטל קורבנו, אלא כיוון שהתפילה היא בקשת רחמים, לכן יש אפשרות לתקן ולהשלים. הכיצד? לא התפלל תפילת ערבית, מתפלל שחרית 2. לא התפלל שחרית, מתפלל מנחה 2. לא התפלל מנחה, למרות שהלילה בערבית זה יום אחר, ויהיה ערב, ויהיה בוקר, יום אחד. בזמן מנחה זה היה יום שלישי. כעת זה יום רביעי. תפילה אחי, עדיין צריך להתפלל תפילת ערבית, ערבית 2. משום שהתפילה היא בקשת רחמים, לכן, משום זה יש לה תשלומין, ויכול להתפלל גם ערבית 2. וכן, בכל ימות השנה. רק לגבי תפילות מוסף ונעילה, שהן רק כנגד הקורבנות, שם, שייך לומר, עבר זמנו בטל קורבנו, ולמוסף ונעילה אין תשלומין, כמו שהגמרא סיימה שם. מרן פסק את זה לקמן בהמשך בסעיף ו' כתב להלכה את דברי התוספות, שמוסף ונעילה יוצאים מן הכלל. אבל שאר התפילות, שחרית, מנחה וערבית, לכולם יש תקנה ויש אפשרות להשלים, בתנאי שהדבר הזה יהיה בשוגג ולא במזיד. לכן, אם האדם הזה טעה ולא יתפלל מנחה, מתפלל ערבית 2. מה נקרא טעה? איך הדוגמה? הוא יכל להתפלל בשעה 18.00, היה ליד בית-הכנסת, אבל הוא חשב, אני התפללתי בעבודה באחת. היה נדמה לו שהוא יתפלל. אחר כך מגיע, ב-18.20 מגיע לבית-הכנסת, בא להתפלל ערבית, אז הוא נזכר, אני לא התפללתי ממך באחת. אני יצאתי אז, הלכתי לדבר עם המנהל ולא התפללתי. אם כן, יש לו כעת תקנה להתפלל ערבית 2. משום שהוא לא עושה את זה חלילה במזיד, ברשעות, בזדון, זה היה רק בטעות, ולכן על דבר כזה יש אפשרות להשלים, יש תשלומים. יכול להתפלל ערבית 2. דוגמה שנייה שיכול להתפלל ערבית 2, אדם שנאנס, מה נקרא אונס? אדם שלא הרגיש דוג, היה לו קלקול מעיים וגופו לא היה נקי. אדם כזה שגופו לא נקי, אפילו אם יש משהו צואה בפי טבעת, אומר הראוון, אסור מהתורה להזכיר שם שמים, ללמוד תורה או להתפלל. מ-12 בצהריים עד 6.20 לא יכול היה להתפלל מנחה, גופו לא היה נקי. מייד אחרי זה, ברוך השם התאושש, נכנס, התקלח, יצא ורוצה כעת להתפלל ערבית. הוא שואל אותך, האם אני רשאי להשלים להתפלל ערבית 2, או לומר אני הייתי פטור, אנוס רחמנה פטרי, וממילא אני לא חייב להתפלל ערבית 2. יש בזה מחלוקת בראשונים. דעת התשבץ, שבאמת הוא פטור ואין לו תשלומים. דעת הרמב״ם, הראש, הטור והשולחן הארוך שחייב, וכך ההלכה למעשה, שחייב להתפלל תשלומים. מרן הביא את הדוגמה הזו ממש למעלה בסימן פה, ופסק שצריך להתפלל תפילת תשלומים במקרה כזה, וכן כל כיוצא בזה. הדוגמה שם, באונס כזה, אבל לאו דווקא אונס כזה, הוא עדין גם באונס שדונה לו, גם בו יהיה אותו כלל ואותו דו. האדם הזה היה מסכן בבית-סוהר. הכניסו אותו למעצר, התחנן להם, תנו לי להתפלל מנחה. היה שם איזה סוהר רשע ולא נתן לו. החדר שלו היה מלוכלך, מזוהם, הוא לא היה יכול להתפלל שם. עד שהצליחו להוציא אותו, זה היה 1820, עבר זמן מנחה, אז גם במקרה זה יכול לכתחילה להתפלל תפילת ערבית 2. יש לו במקרה זה תשלומים. אבל אדם שהוא אונן, נפטר לו אחד משבעה קרובים, אבא אמא, בן בת, אח אחות או אשתו, במקרה זה אסור לו להתפלל, כיוון שהוא אונן, פטור מכל המצוות. ולא רק באותו רגע, באותה השעה, אלא גם לאחר הקבורה. אם סתימת הגולל היתה בשעה 1820 והוא בא עתה להתפלל ערבית, אינו רשאי להתפלל ערבית 2. משום שהאדם הזה היה עוסק במצוות כי כבור תקברנו, והעוסק במצווה פטור מהמצווה. אם הוא היה פטור מהיקרה על זה אין תשלומים, ולכן אסור לו להתפלל ערבית 2. הדרישה ביועדה בסימן שמ״א רוצה ללמוד מזה לגבי דוגמה של אדם שעוסק בצורכי ציבור באמונה. ניקח דוגמה. קיבלתי תרומה 100,000 דולר בשביל הגמ״ח. אז בשעה 1200 ישבתי במשרד והתחלתי לחלק לאנשים כסף. זה נכנס וזה יוצא ומחתים אותם על הטופסים, הכול בסדר, ושכחתי ממנחה. ב-1800 נגמר התור, ברוך השם, ואז אני מסתכל ורואה נהיה חושך. עכשיו אני רוצה להתפלל ערבית. האם אני רשאי להתפלל ערבית 2 או לא? אומר הדרישה, כמו באונן שהיה עוסק במצווה פטור ואין לו תשלומים, גם פה האדם הזה היה מקיים מצוות עשה דאורייתא בהלכתא בדרכיו. כמו שהקדוש-ברוך-הוא גומל חסדים טובים לעמו ישראל, גם אנחנו חייבים לגמול חסד. אם כן, העוסק במצווה פטור מהמצווה, הוא היה פטור ממנחה. אם הוא היה פטור, אין לו תשלומים. כך דעת רוב הפוסקים. עשך הגאון חידה בברכי יוסף ומחזיק ברכה ועוד. אבל לעומת זה, התז חולק. התז אומר, יש הבדל בין אונן לבין העוסק במצווה, זה שהיה מנהל את הגמ״ח. שם אונן, אפילו אם אין לו מה לעשות, יש חברה קדישה שמטפלת, אסור לו להתפלל. הוא מזלזל במת אם ילך להתפלל, ולכן שם הוא היה פטור לגמרי. פה לא. פה אם האדם הזה היה נזכר בשעה שש, שעדיין לא יתפלל מנחה, אז היה מודיע לאנשים, אכן בבית ישראל שמעו, אני זכיתי, ברוך השם, אני יהודי, תחכו לי חמש דקות, אני אתפלל מנחה. יש כסף, ברוך השם, בקופה? תחכו. מה, הם לא יחכו לו? ברוך השם, עם ישראל יש להם לב זהב, יש להם לב טוב, יחכו לו, למה לא? תתפלל, בבקשה, מגיע לו. אז אם היה רוצה, היה יכול לסדר גם את זה וגם את זה, היה יכול לדחות קצת את המצווה ולהתפלל כעת מנחה, חביבה מצווה ושעתה. שם באונן לא היה יכול בכלל להתפלל, פה היה יכול. ולכן, לפי דברי התז, צריך להתפלל ערבית שתיים. מעיקר הדין היה צד לפסוק את דעת הדרישה לפטור אותו מתשלומים, אבל יש לנו עצה. העצה היא פשוטה. תאמר לו לאדם הזה, תתפלל ערבית, אחרי שהחזן גמר קדיש יש אל אמה, אמר ברכו, אתה תעשה תנאי לנדבה. אם אני חייב יהיה לשם תשלומין, ואם לאו, תהיה תפילתי לנדבה. יעשה את התנאי הזה ויעשה עוד פעם, סיבוב שני, תפילה שנייה, עמידה שנייה בשביל תשלומי מנחה. אולי זה יתקן, אבל, תמיד כשאנחנו באים ואומרים מעצה שיש אפשרות להשלים יעשה תנאי לנדבה, צריך להבחין בין דוגמה שמעיקר הדין אני חייב להתפלל. התנאי לנדבה זה על הצד היותר-טוב, לרווחה בעלמא, או במקרה שמעיקר הדין יצא. ההבדל הוא כך, אם מעיקר הדין לא יצא והתנאי הוא רק לסתום פרצה, יש שני פוסקים שאומרים זה לא טוב, אני חושש להם שלא יהיה חשש ברכה לבטלה, אני עושה תנאי לנדבה. בזה הוא לא צריך לחדש בדבר. זאת אומרת, כל התפילה מההתחלה עד הסוף, תפילה רגילה, לא צריך להוסיף כלום. במקרה זה, שהאדם הזה היה עוסק באותן השעות בצורכי ציבור ונאנס ולא התפלל, כשבא להתפלל אחר כך, הרי דעת הדרישה ברוב הפוסקים יצא. כך דעת מור וקציעה, ישועות יעקב, הגאון חידה, הרי קיבלנו אירועות החידה. אם כן, אם מעיקר הדין יצא, כשהוא בא אחר כך להוסיף את תפילת התשלומים, זה לא כל כך טוב, זה לא מאה אחוז. לכן העצה הייעוצה במקרה זה לחדש בה דבר באחת מהדרכות מאתה חונן עד רוצה להוסיף איזה דבר מעין אותה הדרכה. אי-אפשר לחדש בדבר בשלושה הראשונות ולא בשלושה האחרונות אפילו דבר מאותו העניין, אלא חידוש דבר יכול להיות בין אתה חונן לשומע תפילה. הוא צריך פרנסה טובה. לפני שאחתום בברכת מברך השונים, יבקש פרנסה טובה, או באמצע אשמה קולוני, לפני שאחתום כי אתה שומע תפילת כל פה, יבקש שהקדוש-ברוך-הוא יחזיר בתשובה שלמה את כל חיילי צהל. זה נקרא חידש בדבר, ימשיך, כי אתה שומע תפילת כל פה, ימשיך על הסדר. בזה אליבדי כולה עלמא. גם אליבדי הדרישה אין שום חשש ברכה לבטלה כי הוא עשה תנאי לנדבה, וגם חידש בדבר, בזה הוא פתר את הבעיה לגמרי מכל וכול. בדוגמה שהאדם הזה חולה, אז היה חייו האדם הזה במצוות, ולכן יש לו תשלומים אחר כך. הוא לא יכל, היה אנוס, יכול להשלים אחר כך. דוגמה אחת ויחידה שדומה ממש לאונן זה אדם שהיה בלי הכרה. כגון, האדם הזה נפצע בתאונה בשעה 12 בצהריים, איבד את ההכרה. כעת הוא חוזר להכרתו, ברוך מחיי המתים, פותח את העיניים, הבן שלו אומר לו, תתפלל ערבית. אומר לו, למה לא מנחה? אומר לו, מאוחרק מהרבע לתשע. טוב, אומר לך, מנחה אין, אז אני אתפלל תשלומים, ערבית שתיים. אתה צריך לומר לו, אדם בלי הכרה אינו חייב בשום מצווה, היה פטור מעיקרה, ולכן לא שייך להתיר לו להתפלל ערבית שתיים. זה לא דומה לאדם שעוסק במצווה, פטור מהמצווה. שם, למה הוא פטור? כאילו דוחים את המצוות האחרות לכבוד המצווה הראשונה. אבל לא שהאדם הזה אינו בר-חיובה. האדם הזה הוא כן בר-חיובה. כך אומר המאירי בעירובין צדיק וו. אדם שעוסק במצווה ופטור מהסוכה, הוא רוצה להחמיר. יושב בסוכה, מחמיר על עצמו, אומר המאירי, שיברך על הסוכה. לא שיכולים לומר, אתה פטור, איך תאמר וציוונו לשבת בסוכה? אשה מעיקרה פטורה, לכן אסור לה לברך וציוונו לשבת בסוכה. אבל אני גבר, אני חייב. אפרין תמר, העוסק בממצע פטור מהמצווה, אני יכול עכשיו לחייב את עצמי? אני רשאי. כך פסקו הרבה מגדולי הפוסקים, כך כותב בספר אבן שתייה בדעת הריף והרמב״ם. כך כתבו ספר החרדים, הלבוש, הרמע מפנו, ורבים מגדולי הפוסקים. אז כמו ששם הוא הדין גם פה. האדם הזה אומנם עוסק במצווה חשובה, גמילות חסדים. אז תאמר לו, אם אתה עכשיו תפסיק, תעמוד, תתפלל מנחה, זה ברכות ובטלה. למה? אתה עוסק במצווה, פטור מהמצווה. אדם שפטור, מתפלל, זה ברכה ובטלה. זה לא כך. אני יהודי, גבר שחיה בתפילה. יש לי אפשרות להתפטר. אם אני רוצה לדחות קצת את מצוות גמילות חסדים ולהתפלל קודם מנחה, אני רשאי. ממילא גם לגבי הדוגמאות האחרות. אדם בלי הכרה, מעיקרה, לא היה חייב כלל ועיקר, היה פטור. או גוי שהתגייר אחר הצהריים. יצא מהמקווה, האדם הזה מייד בירך על הטבילה, אחר כך, דורך שהחיינו, גוי שמתגייר, הרי הוא כקטן שנולד, אומר, נולד מחדש, תגיד לו מזל טוב. אחר כך הוא אומר ברכות התורה, קריאת שמע, אחרי קריאת שמע הוא רוצה להתפלל מנחה. אומר לך, תראה, בבוקר לא היה לי זמן, לא התפללתי שחרית, אני רוצה כעת להתפלל מנחה שתיים. לא שייך. היית גוי, היית פטור. אדם שהיה חייב בשחרית ולא התפלל, אז התפלל מנחה שתיים. מי לא היה חייב? התפלל מנחה אחת. או, לא יבוא ולא יהיה אדם משוגע. יצא מדעתו בצהריים, קיבל התקפה, התקף קשה ב-12 בצהריים, ומסכן היה, לא נורמלי. עד שהכדורים, כדורי וליום או כדורים אחרים השפיעו עליו, עד שנעשה שפוי, נהיה לילה. הוא זוכר שלא התפלל תפילת מנחה, ואומר, טוב, אני אתפלל עכשיו ערבית שתיים. כן, היית פטור. או ילד שנהיה הלילה בר-מצווה. אז יכול לומר, אני אתפלל במקום מנחה, אני הייתי אז קטן. לא היה חייב. אין תשלומים לכל הדברים הללו. אבל בדוגמה שהאדם הזה, הגבר הזה, כן בר-חיובה, ובשוגג או באונס לא התפלל, בזה שייך לחייב אותו תפילת תשלומים. לכן, באותם הסמינרים שמחזירים בתשובה את עם ישראל, יש אנשים שחוזרים כבר בהתחלה בתשובה. יש כאלה שלא מייד מתחממים באמצע. אז אם בשעה 14 בצהריים האדם הזה החליט, הכרתי את בוראי, אני חוזר בתשובה. תאמר לי, מה ההישג? תאמר לו, קודם כול, שברך את ברכות השחר, שיאמר קריאת שמע, מייד אחרי זה יתפלל תפילת מנחה ותשלומים לשחרית, לא מנחה אחת אלא ערבית שתיים, כך גם יש, מנחה שתיים, שיתפלל עוד עמידה שנייה, היינו מנחה שתיים. אם אמר לך האדם הזה, אני לא התפללתי הרבה תפילות, מה בר מצווה עד היום לא התפללתי. בקושי בכיפור הוא התפלל, אך על-פי כן לא שייך כלל ועיקר לבוא ולומר שיתפלל כל כך הרבה תפילות בקבלנות. יש תשלומים לתפילה אחת ולא יותר, תאמר לו שיכוון על החזרה של החזן, על החזרות שיהיה לו, אבל אין תשלומים יותר. הסדר בתפילה, כשאדם יתפלל מנחה שתיים או שחרית שתיים, קודם כול התפילה שהיא חיוב, ורק אחריה את תפילת התשלומים. משום, טעם הראשון, תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. יש לך תפילת ערבית כל יום. תשלומים זה קורה לאדם פעם בכמה שנים, לכן חייב להקדים קודם כול את ערבית, תפילת החובה, ורק לאחריה את התשלומים. טעם שני, אומר אליה רבה, כדי שאנשים לא יבואו לידי שיבוש וטעות. יהיה נדמה לו, לאדם הזה, מנחה אומנם לכתחילה עד שש ועשרים, אבל אם לא התפללתי מנחה עד אז, אני יכול אחר כך להשלים מה יש. לא, לא רע. יבוא, יתפלל, יגיד קודם מנחה ואחרי זה ערבית, ואז כל הגבולות נפרצות במקרה זה. אלא, אתה מדגיש לאדם הזה, ערבית 2, מנחה הפסדת, גמרנו, עבר זמנה בטל קורבנה. אלא, עכשיו אתה משלים, אומר במקום ערבית 1, ערבית 2, שכר תפילה יהווה ל, שכר תפילה בזמנה לא יהווה ל, אין לו שכר של תפילה בזמנה, עברה כבר תפילת מנחה עליו. ולכן במקרה זה אין לו לאדם הזה ברירה, אלא להתפלל קודם כול עמידה של ערבית, ואחר כך התשלומין. כך גם בכל התפילות כולן. אבל אם האדם הזה היה בדעתו הפוך, האדם הזה עם ארץ גדול, ואמר, קודם כול נלך לפי הסדר, חסר לי מנחה, אז הראשונה למנחה, השנייה לתשלומין, לא יצא ידי חובת הראשונה, אלא רק השנייה. לכן, אם האדם הזה במוצאו שבת בא להשלים את תפילת מנחה של שבת, לא התפלל ביום שבת מנחה, משום מה בא להשלים, לומר ערבית 2. אם היה האדם הזה יודע לשאול, אז היינו אומרים לו שבראשונה שהיא לשם ערבית, יאמר בה אתה חוננתנו. בשנייה לא. אבל יש אנשים שהם בגדר שאינו יודע לשאול, ואז מה קרה? בראשונה הוא אומר, זה בשביל מנחה, מנחה של שבת, אז איך אני אגיד אתה חוננתנו? זה עדיין שבת. אז בראשונה לא אמר אתה חוננתנו, רק בשנייה הוסיף ואמר אתה חוננתנו, ידי השנייה יצא. ידי חובת העמידה הראשונה לא יצא כלל ועיקר, וכך למעשה שיחזור להתפלל עמידה שלישית כדי שתעללו בפעם ההיא לשם תשלומין, כי לא עשה את הסדר הנכון. הטעם הראשון משום תדיר ושאינו תדיר אינו עיקר בדבר זה. נכון, גם בקורבנות שייך את הדבר הזה, כמו שהגמרא אמרה, בפסחים מ'-ח' זבחים מ'-ט', אבל הגמרא מדגישה שם שזה רק לכתחילה ולא לעיכובה. אם היה הטעם רק משום תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, אז למה בדיעבד אם היפך קודם אמר את תפילת התשלומים ואחר כך את החובה, למה בזה לא יצא? אלא ודאי שלא זה... עיקר הטעם לא בגלל שתדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, אלא עיקר הטעם כדי שאנשים יבינו את חומרת הזמנים של התפילות, לא יבואו לפרוץ את הגדרות וצריך שיהיה לו ברור שכאן זו תפילת ערבית שתיים וזה לא מנחה, מנחה עבר זמנה לגמרי מכל וכול. אני עובר לסעיף ב' טעה ולא יתפלל מנחה, מתפלל ערבית שתיים. הראשונה ערבית והשנייה לתשלומים. טעה ולא יתפלל ערבית, מתפלל שחרית שתיים. הראשונה שחרית והשנייה לתשלומים. לאחר שאומר יוצר בי״ח ברכות יאמר אשרי ואחר כך יתפלל י״ח לתשלומי ערבית. וכן כשמתפלל ערבית שתיים משום שלא יתפלל מנחה יאמר אשרי בין תפילה לתפילה. מרן ממחיש לנו את סדר התפילה לאדם שלא יתפלל ובא להשלים. אם קרה הדבר בתפילת ערבית, אז מתפלל שחרית שתיים. איך? גומר את העמידה הראשונה, כשהחזן מתחיל את החזרה הוא צמוד יחד אתו, מתפלל את החזרה יחד אתו, גם התפילה השנייה תהיה תפילה בציבור, גם התפילה השנייה תהיה מתוקנת כהוגן בצורה שלמה. כמובן, לקריאת שמע ולברכותיה הוא לא יכול לעשות תשלומים ולומר בבוקר, אחרי זה לומר אשר בדברו מערים ערבים. האדם הזה מערים ערבים שלא בחוכמה. בקושי יש לו תשלומים לקריאת שמע ולא לברכותיה. הברכות הלכו עליו. גמרנו, הפסיד. אם האדם הזה יאמר לך, טוב, אני מתפלל עם החזן תשלומים לערבית. אני צמוד לחזן, חוזר פעם שנייה כשאגיע למחיי המתים. האם אומר יחד עמו קדושה או לא? אם זה תשלומים בשביל ערבית, הרי בערבית אין קדושה, אין הקדישך. תענה לו, הרי אתה קורא אותה שחרית 2. כמו אורח הוא בעל-הבית, מה שאוכל האורח כך אוכל בעל-הבית, ואין הבדל. אם בעל-הבית אוכל לחם שחור, לחם אחיד עם ריבה, יכול האורח לומר לו, אני לא אגיד לי שהוא יכול כך, תביא לי אבז מפותן עם פיתה חלבי. אין דבר כזה. אתה רוצה, תלך לבית שלך, תאכל. מה שאוכל בעל-הבית אוכל הרוקח, וכך הוא עדין גם בזה. לכן, אם האדם הזה מתפלל עתה שחרית 2, יש לו דינים של שחרית. כמו שחרית אומרים, נקדישך ונעריצך אחרי מחיי אמיתיים, גם פה רשאי לומר, נקדישך ונעריצך. או נניח שהאדם הזה הוא בעצמו החזן, אז הוא יכוון על תפילת החזרה לשני דברים ביחד. אני מכוון על החזרה שהיא קודם כול תפילת התשלומים בשבילי. דבר שני, אני מכוון בה גם שתהיה תפילה זו לשם חזרה להוציא את הציבור יד אחורה, מי שאינו יודע להתפלל, ואז זה מועיל לו. אבל אם החזן הזה שכח, כשהתפלל באותו רגע לא זכר בכלל שאתמול בלילה לא התפלל ערבית. רק כשהגיעה מברכת עמו ישראל בשלום, אמן, אז נזכר, אני אתמול בלילה לא התפללתי בכלל ערבית. אז הוא אומר, טוב, אני במציאות התפללתי שתי תפילות. אם היה מכוון, הנה מה טוב. אבל האדם הזה הרי לא כיוון בתפילה השנייה לשם תשלומים, הוא התכוון בה רק לשם חזרה. והרי מרן פסק מצוות צריכות כוונה. לכן, תגיד לו העצה כזו, שאחזור ואעשה תנאי, אם ההלכה כחלקת יואב שאומר שיצאתי, יהיה לשם נדבה, ואם לאו, יהיה לשם תשלומים של ערבית, זו התקנה שאעשה. אבל אם היה זוכר מעיקרה, היה מייד בתחילת החזרה עושה תנאי שיהיה גם לתשלומים וגם לחזרה. בזה היה פותר את הבעיה לגמרי מכל וכול. אם האדם הזה לא יתפלל לשחרית, שוב, יש לו תקנה, מתפלל מנחה שתיים. אחרי שגמר את העמידה הראשונה, יחכה לחזן ויתחיל יחד עם החזן את התשלומים, כדי שגם התפילה השנייה, תפילת התשלומים, תיחשב כתפילה בציבור, כשמתחבר ונעשה צמוד יחד עם החזן מההתחלה עד הסוף, בנושא שאומר גם נקדישך כשהגיע למחיי המתים. ואם זה בערבית, כמו שאמרנו קודם, מייד אחרי שגמר את העמידה לא יתחיל מייד את העמידה השנייה, ימתין קצת לשמוע את הקדישים. וכשהציבור אומרים שיר למעלות אשא עיני אל הערים, הוא יאמר אשרי יושבי ביתך. כי האדם צריך לומר שלוש פעמים בכל יום אשרי יושבי ביתך, אז מובטח לו שהוא בן העולם הבא. הוא לא אמר לפני מנחה. אם דילג מנחה הוא גם דילג מנחה וגם דילג אשרי. ממילא כעת יש לו תשלומים. אמנם יש בזה מחלוקת בין הסמק למהרעי, והרמה פוסק שיאמר, אבל על-פי הקבלה לא טוב שיאמר. אדם שאומר את אשרי לשם תפילה, לפי הקבלה זה לא טוב, כמו שכתב בן איש חי בפרשת משפטים. לכן, לפני שיאמר את אשרי, יחשוב בדעתו כך. אם העיקר להלכה שצריך לומר אשרי, אני אומר את זה לשם אשרי כתפילה ממש. מה צריך לומר? אני קורא מזמור בעלמא. כמו שאומרים, מזמור שיר למעלות, הוא אומר אשרי כדי לעמוד בתפילה השנייה מתוך דברי תורה. גמר החזן, קדיש שיהיה שלמה וברכו. הם מתחילים עלינו לשבח. הוא יתחיל מיד את העמידה השנייה שהיא תשלומין לתפילת מנחה. יעשה את תפילתו בדרך זו ויצא ידי חובת תשלומי מנחה. גם אדם שאיחר לבית-הכנסת בא מאוחר ואין לו מניין אחר. המניין האחרון של תפילת מנחה זה המניין הזה. כשנכנס, החזן התחיל תיקון תפילתי, והוא עדיין לא אמר את הקורבנות ואשרי לפניכם. אם האדם הזה יתחיל עם הציבור השם שפתי, יוכל לגמור אתם ולהספיק לשמוע קדושה. אבל אם הוא רוצה להתחיל מלמנצח, אז הוא יפסיד. הציבור לא יחכה לו, וכשהוא יהיה על הצדיקים ועל החסידים הציבור יגיד קדוש קדוש והוא איבד קדושה. לכן לא כדאי שיאמר אשרי, יתחיל אתם את העמידה. אחריו מנחה הוא בא ואומר, אני רוצה עכשיו להשלים. למה לא? שישלים. אני רוצה להתחיל לנצח על הגיתית, שיגיד. כמובן, לשם יחוד הוא לא יכול לומר. לשם יחוד הלך. אבל, מגיע לאשרי, שוב הוא נתקל באותה הבעיה. אף אם עדיין לא שקעה החמה, על-פי הקבלה לא טוב לומר את המזמור אשרי אחרי מנחה. ולכן, שוב, יאמר את אשרי על-ידי התנאי שאמרתי. אם זה טוב, אני אומר אשרי לשם תפילת מנחה. אם לא טוב, אני לא מתכוון בו למנחה. מתכוון לומר סתם מזמור. וכי אסור לומר אשרי סתם ככה? על-פי הקבלה אסור לומר כעת אשרי? אף אחד לא יגיד לך שאסור. תאמר למה לא? בזה, התנאי הפשוט הזה פותר את הבעיה מכל וכול, הן בשבת והן בחול. זו התקנה שיעשה אותו האיש. אומר הרשב״א, עד משלים התפילה שהפסיד דווקא בזמן תפילה. אבל בשעה שאין זמן תפילה, לא. אם האדם הזה חזר בתשובה שלמה בשעה 12 בצהריים. בהלכה אני רוצה כעת להתפלל. לא התפללתי אתכם שחרית, אז עדיין הייתי חילוני. עכשיו אני רוצה להתפלל מהר, תשלומים. תגיד לו, תחכה, עוד רבע שעה יהיה זמן מנחה, תתפלל מנחה שתיים. אני אגיד לך, למה לא עכשיו? תביא למשל, יש לך קרון, הקרון לא נוסע לבד. הקטר סוחב אחריו את הקרון. כך גם להבדיל, אין כוח לתפילת התשלומים בפני עצמה, אלא צריך שהתפילה העיקרית, תפילת מנחה, היא תגרור אחריה גם תשלומים, גם תשלומי שחרית. בינתיים תעכב אותו, שלא יתפלל תשלומים. אני עובר לסעיף ד'. אין תשלומים אלא לתפילה הסמוכה בלבד. לדין זה יש שלושה דעות בפוסקים. הדעה הראשונה, דעה אחת שהן שתיים, זו דעת רב יהודה גאון בעל הלכות גדולות. הוא אומר, אם האדם הזה לא יתפלל ערבית ואחרי זה לא יתפלל שחרית, יכול להשלים את הכול בתפילת מנחה. תתפלל תפילה ראשונה למנחה, עמידה שנייה תשלומין לשחרית, עמידה שלישית תשלומין לערבית שלפניה. מסביר הטוב את דברי בעל הלכות גדולות שכוונתו היא רק שלושה תפילות, זה המקסימום ולא יותר. אתה יכול להשלים את התפילה של היום, ואינך יכול להשלים תפילות של יום קודם. אבל רבנו יונה לא הסביר כך את הדברים, אלא הוא אומר שבהג מתכוון, גם אם אתה רוצה להתפלל חמש תפילות אתה יכול. האדם הזה היה אנוס, לא יתפלל יומיים, כעת ברוך השם הוא יכול להתפלל, שיתפלל בבת אחת חמש תפילות זו אחר זו. דעה אחרונה, דעת הרמב״ם, הראש רבנו יונה, הרעה, רוב הראשונים סוגרים שיכול אדם להשלים רק תפילה אחת ולא יותר. לא רק את התפילות של הימים הקודמים לא יכול, אלא גם את התפילה של אותו היום אינו יכול להשלים, אלא רק תפילה אחת בלבד ולא יותר. בא רבנו יונה ואומר, נכון שפסקנו למעשה כדעת הרמב״ם והראש, אבל אם ירצה לצאת לדחורי הליבה דבעל הלכות גדולות, יוכל לעשות תנאי כלים דבר ושיחדש בדבר, ואז באמת הרשות בידו ונכון לעשות כן. דווקא מינה לאדם שבא לחזור בתשובה, אז יכול לעשות את הדרך הזו, ועוד יותר טוב שיהיה חזן ויכוון על תפילות החזרה, שגם לתשלומים וגם להוציא את הציבור לדחורה. בזו הוא פטר את הבעיה לגמרי מכול וכול. עבר כל היום מלא התפלל מוסף, אין לה תשלומים. התפילות כולן הן בקשת רחמים, כך עונה לאדם דעת. הן גם כנגד הקורבנות, אבל עיקר התפילה היא בקשת רחמים. מה שאין כן תפילת מוסף, עיקר התפילה הזו כנגד קורבן מוסף. אם בבית-המקדש לא הקרבת קורבן מוסף, עבר היום, אתה בא בלילה ורוצה להקריב קורבן מוסף. הייתכן? אי-אפשר. כך גם אם האדם הזה לא הספיק להתפלל מוסף, לא בבוקר ולא בערב, אצת הכוכבים יכול להתפלל מוסף. הגיע אצת הכוכבים, גמרנו, הפסיד. הוא לא יכול להתפלל ערבית שתיים העמידה השנייה במקום מוסף. כשם שאין לקורבן מוסף תשלומים, כך הוא הדין גם לתפילת מוסף, אין תשלומים, בין אם זה מוסף של ראש חודש, שבת, חולה מועד, ראש שנה, כיפור, כל החגים. לכולם הדין שווה, אין הבדל ביניהם. אומנם גם בדין זה יש מחלוקת בין התוספות לרשב״א. הרשב״א אומר שיש תשלומים אבל המסקנה היא כדעת התוספות שאין לה תשלומים, וכך המסקנה למעשה ספק ברכות להקל, קל וחומר שמרן פסק את דברי התוספות שאסור לאדם להתפלל את תפילת מוסף כתשלומים, אין לו מה לעשות. אם זה היה ביום שישי, הניח ביום ראש חודש שחל ביום שישי לא התפלל מוסף, מי הוא רוצה לנצל את חובת הרשב״א יכול לעשות דבר כזה, לומר לחזן תכוון עלי להוציא אותי בברכת מעין שבע. טוב, זו אפשרות, אבל חוץ מיום שישי אין לך בכל ימות השבוע את ברכת מעין שבע, ואין לך במה להשלים. נמצא שהאדם הזה הפסיד את תפילת מוסף, עבר זמנו, בטל קורבנו. אבל אם האדם הזה בא לשאול עשר דקות לפני שיעבור הזמן, לא התפללתי, לא מנחה ולא מוסף. מה קודם? תענו לו. קודם כול, מנחה, ורק אחריה, מוסף. מנחה יש לך שבעה ימים בשבוע. מוסף, פעם או פעמיים. ולכן, תדיר ושעין ותדיר, תדיר קודם. כל זה לכתחילה. הרי אם האדם הזה לא ידע, קודם התפלל מוסף ואחר כך מנחה. בדעה ועד יצא. כי הכלל, תדיר ושעין ותדיר, תדיר קודם, אמרנו כבר בשם הגמרא באזרחים מ'ט, שזה רק לכתחילה מלבד, ואין הדבר הזה מעכב, ולכן עם האדם הזה הפך את הסדר, בדעבד יצא. הזיד ולא התפלל תפילה אחת, אין לה תשלומים אפילו בתפילה הסמוכה לה. ואם רצה, הזיד ולא התפלל תפילה אחת, הזיד ולא התפלל תפילה אחת, אין לה תשלומים אפילו בתפילה הסמוכה לה. ואם רצה, התפלל אותה נדבה. ואינו צריך חידוש אם יתפלל אותה בתפילה הסמוכה לאר. כל דין תשלומין לתפילה שייך אך ורק באדם שלא יתפלל בשוגג, באונס וכיוצא בזה". אבל אם האדם הזה ידע שכעת צריך להתפלל מנחה, ולא רצה להתפלל, אומרים לו, בוא תתפלל. הוא אומר לך, לא צריך, אני אתפלל בלילה ערבית שתיים. אבל כגון זה אמרו, ערבית שתיים, עוונו כפליים. אסור לו להתפלל פעם שנייה תשלומין, אין תשלומין לדבר כזה. אם מתפלל תשלומין הוא נכנס בספק ברכה לבטלה. למה? כי האדם הזה ביטל את התפילה במזיד ושט בנפש. כל מה שנאמר על הפסוק מעוות לא יוכל לתקון, זה שביטל, הכוונה ביטל במזיד, ולכן אין לו שום תשלומין. אבל אם ירצה האדם הזה לעשות תנאי לינדבה, בזה כתבו הראש והרשב״א שאפשר, כי אין חיוב לתשלומין. אבל אם ירצה, אולי כן? יש מחלוקת בדבר, ולכן מה האדם עושה? אומר, אם אני חייב, תהיה לשם תשלומין, ואם לאו, תהיה לינדבה, בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי מכל וכו'. כל זה באדם מבוגר כמוני וכמוך. אבל ילד קטן שבא לשאול עתה את חטאי אני מזכיר היום. הלכתי, שיחקתי כדורגל, המשחק היה מעניין, אני הכנסתי הרבה גולים, ולכן לא הפסקתי ולא התפללתי מנחה. אני מתפלל ערבית שתיים או לא? הוא מודה על האמת, שהוא לא שכח. הוא ידע שצריך להתפלל מנחה, אבל השטן בער בו כל כך חזק, והעסק הלך. היה גול אחרי גול. הילד הזה אין לו הרבה שכל. המזיד של הילד זה כמו שוגג שלנו. ולכן, אפילו אם הוא אומר שזכרתי שצריך להתפלל, אפילו אחי מעלה שאתה יכול להרשות לו שיתפלל עתה ערבית שתיים, משום שהילד הזה אין לו הרבה דעה. אני עובר לסעיף ח׳. מי שלא יתפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל, מפני שסבור שעדיין יישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה, יש לו תשלומים. הדין הזה מקורו מדברי נימוקי יוסף במסכת דבר כמה, בדף כב. שם הסוגיה עוסקת, אישו משום חיציו, משום עמונו, ונימוקי יוסף מסתעף להלכה זו. הדוגמה שלו היא, בשעה 1600 היה לי מניין, יכולתי להתפלל, אבל אמרתי, אחר כך, יש זמן, עד שעה 1800 יש זמן, נתפלל אחר כך. כשהגיע סוף הזמן בשעה 1800, אז באמת שכחתי. אז לגמרי נעלם ממני. האם הולכים לפי ההתחלה? בהתחלה היתה רשלנות מסוימת, או מסתכלים לפי הסוף, מה שקרה באחרונה. הנימוקי יוסף אומר שני דברים. המסקנה בלשון האחרון, שזה לא נחשב למזיד, נחשב לשוגג, ולכן יש לו תשלומים במקרה זה. אדם רוצה לעשות תנאי לנדבה, לצאת ידי חובה לבדק ולעלמא, למה לא? אבל מעיקר הדין הוא חייב, ולכן אינו צריך לחדש בדבר, אומר את העמידה השנייה לשם תשלומים, כי מה שלא התפלל מנחה בצורה כזו, זה היה נחשב לשוגג. כך הוא הדין גם לגבי אדם שהלך לחתונה. הוא נסע מירושלים, אמר, אני אתפלל שם. האוטובוס איחר, הגיע שם מאוחר, הם היו באמצע שבע הברכות, ולא התפלל שם. מייד אחרי שבע הברכות, יש אוכל, חבל לוותר. אמר, אני אתפלל אחר כך. וגם אחר כך לא התפלל, ושכח. יש לו תשלומים למחרת, יכול להתפלל תפילת שחרית שתיים. או אדם ששתה, השתכר, ולא יכל להתפלל, מתפלל ערבית שתיים. שאלה זו מצויה הרבה מאוד ביום פורים. אם האדם הזה התחיל לשתות בבוקר, יכול לך תחילה אליבא דכולי עלמא להתפלל ערבית שתיים, תשלומים למנחה. המחלוקת מתחילה אם האדם הזה לא התחיל בזמן, איחר, תחיל לשתות בשעה אחת. האמת, אם היה שואל אותנו, היינו אומרים לו, לך תתפלל, תתחיל במנחה ותסיים בסעודה. אבל הוא לא שאל שאלות, השתכר. ולכן, לא יכל להתפלל מנחה. לפי דעת מרן, אף על-פי כן, מתפלל ערבית שתיים. גם זה נחשב כעין שוגג. גם בזה יש חולקים, אומר חסד לאלפים, עצה פשוטה. יתנה, יעשה תנאי לנדבה, יצא בזה ידי חובה לבד דכול העלמא. אלא מאי? כאן מעיקר הדין ההלכה היא כמרן. מעיקר הדין צריך להתפלל תפילת השלומין. ולכן, כשהוא עושה תנאי לנדבה על צד היותר טוב, אין צורך לחדש בדבר אלא תנאי לנדבה מספיק, ולא צריך להוסיף שום דבר אחר. כך אוהדים לגבי כל אדם אחר שקרה לו מקרה כזה ושתה והשתכר. אין הבדל. לא רק לגבי שיכור, גם בשתוי שייך אותו כלל. אומנם למדנו למעלה בסימן צדיק ט' בשם רבנו זלמן, שאם האדם הזה בא ושואל, בשתי הדקות האחרונות. אני שתוי, שתיתי רק רביעית. אתפלל או לא, אפילו אם עדיין לא הפיג את ינו, כיוון שתפילת שתוי היא בדיעבד תפילה, כאן אין זמן אחר. יש עוד שתי דקות. לכן, בדיעבד אומרים לו שיתפלל. האדם הזה לא ידע את הדין, ולא יתפלל מנחה, בא לשאול בערבית. שוב, גם בזה אומרים לו שיתפלל ערבית. שתיים, כל זה עדיין בגבולות, בגדר השוגג והאונס, ואין זה נחשב חלילה למזיד, ולכן יכול לכתחילה להשלים ולהתפלל ערבית שתיים. הדוגמה האחרונה שמרן מביא אלה דברי תרומת הדשן. מרן מחזק את ההלכה הקודמת שאמרנו בשם הנימוקי יוסף, שההלכה היא כמו הלשון האחרון, שגם תרומת הדשן הלך בדרך זו, בשיטה זו, וגם היא להלכה. הדוגמה של תרומת הדשן היא קצת שונה, ואני אתחיל לפי הסדר את הדין. אני אומר את הדין בקצרה, ואחר כך אפרט את הטעמים. אדם שנמצא באמצע העבודה ושואל, אם אצא להתפלל מנחה בציבור, יהיה לי הפסד מהרווח. לא יהיה לי הפסד מהקרן, אבל אני יכול להרוויח בחצי שעה זו מאה דולר. אני חייב ללכת להתפלל במניין, או שאני רשאי להתפלל ביחיד. כותב הרב יד אליהו, חייב להתפלל במניין, כי זה הפסד מהרווח. אבל אם האדם הזה אומר, תראה, אני אצא להתפלל מנחה במניין, בציבור, יש לי פועלים, והפועלים הם לא ימשיכו לעבוד באותו קצב. הגמרא אומרת בבבא מציעה, סגולה, אדם שקיבל הרבה כסף ירושה ולא יודע מה לעשות עם הכסף, מרבה נכסים והרבה דאגה. הוא רוצה לגמור מהכסף, הוא לא צריך לעבוד קשה כדי לשרוף את הכסף. ישכור פועלים ולא ישב עמהם. סגולה בדוקה ומנוסית, שהכסף הולך מהר מאוד. אז הוא אומר לרב, תראה, אם אני יוצא להתפלל מנחה, אני יודע עם איזה פועלים יש לי עסק, אני יודע שיהיה לי הפסד מהקרן. כי אני משלם להם משכורת, גם על החצי שעה הזו אני משלם, והם לא מוצאים תפוקה. אז בזה אומר הרב יד אליהו, יכולים להקל עליו שיתפלל ביחיד במקום במניין. צוטט להלכה בדברי הבאי הרתב ובשאר האחרונים, וכך למעשה. אם הוא יכול מעיקרה, כשמקבל עובדים, יחתים אותם, אנחנו יוצאים בשעה 1616, כולנו יחד, יוצאים להתפלל מנחה. זה חלק מחוזה העבודה, אין לך חוזה יותר טוב מזה. אבל לפעמים העובדים האלה לא דתיים, והם לא רוצים להתפלל. אומרים לו, אתה רוצה לסגור את החנות להתפלל? בבקשה, תשלם לנו כרגיל, כאילו עבדנו. מימים אלה האדם הזה עלול להפסיד, לכן מקלים עליו קצת. כדי שלא יפסיד מהקרן, יתרנו לו להתפלל ביחד. אבל כל זה, כל ההיתר, כל הקולה הזו שהאדם הזה כן מתפלל, רק מוותר על המצווה של תפילה בציבור. אבל אם האדם הזה אומר לך, תראה, אם אני רוצה להתפלל חמש דקות, גם בזה אני מפסיד מהקרן. האם אני פטור להתפלל? אני אתפלל במקום מנחה ערבית, שתיים. זה טוב או לא טוב? תענה לו, אסור. כך כתבו בפירוש, תרומת הדשן ושאר הפוסקים, הרמה ושאר האחרונים, שהאדם הזה חייב להתפלל, יהיה מה שיהיה, אפילו אם יפסיד הרבה כסף. עד כמה? עד איזה גבול? נניח הממון שלי הוא 30,000 דולר, זה ההון שלי, עד חומש. אם אני עלול להפסיד עד 6,000 דולר, אני חייב. יותר מזה אני לא חייב. כמו בכל מצוות, זה לא רק פה, אלא אפילו פה, שזו רק מצווה דה רבנן, יש לנו הגבלה עד חומש. כך הוא הדין בכל המצוות שבתורה. אדם לא יכול לומר, אני אעשה עוון ואחר כך אני אתן חלק מזה לצדקה. אז העניים ירוויחו, זה כדאי. אין דבר כזה. אתה חייב להפסיד אפילו הרבה מאוד כסף, ובלבד לא לעשות שום עבירה ולא להפסיד שום מצווה. לא מצווה דאורייתא, וגם לא מצווה דרבנן, כמו הדוגמה הזו, כמו המצווה הזו שפירטנו. ולכן אפילו יש לו בוודאי הפסד מהקרן, האדם הזה חייב ללכת ולהתפלל. אם הוא לא רוצה לצאת במניין, לפחות שיתפלל ביחיד, יעמוד שם בחנות שלו בצד ויתפלל תפילה מושלמת. זהו הדין מלכתחילה. כעת עובר תרומת הדשן ודן לגבי דין דעבד. האדם הזה לא ידע ולא עשה את הדין כפי שאמרנו, אלא בא ומספר לך עתה, בערב היה לי כך וכך, לא יכולתי לעזוב את החנות ולא התפללתי תפילת מנחה. האם בדיעבד אני מתפלל ערבית שתיים או לא? על זה הרב תרומת הדשן מגדיר את העניין זה דומה יותר לשוגג ולא למזיד, משום שהאדם בצורה טבעית, אדם בהול על ממונו, ולכן הוא פוחד שהממון שלו ילך לאיבוד, לכן עשה מה שעשה, אבל זה לא דומה למזיד, אדם שעשה ברשעות במזיד, שלא יתפלל. ולכן יש אפשרות להשלים, יכול להתפלל, ערבית שתיים, אין בזה שום חשש. שוב, יש לנו עוד שתי מחלוקות בדעת תרומת הדשן. השאלה היא, מה התכוון הרב? על הפסד דמי הקרן או הפסד דמי הרווח? הגאון רבי יהודה עייש בספרו לחם יהודה מסביר את דברי תרומת הדשן רק אם היה לו הפסד דמי הקרן. חשש הפסד מהקרן, על דבר כזה יכולים להתיר לו להתפלל ערבית שתיים. אבל אם הוא אומר לך לא, הפסד מהקרן ודאי לא היה. אלא אני חששתי הפסד מהרווח ולכן לא התפללתי מנחה. וזה אומר הרב, אין לו תשלומים, לא יכול להתפלל ערבית שתיים. אבל הטעמים והראיות שמביא הרב תרומת הדשן מחזקים את דברי הבחלקמן בסימן רלד שאפילו אם היה רק מניעת הפסד מהרווח, גם בזה בדיעבד יכולים להתיר לו ולהתפלל גם תפילת תשלומים יכול להתפלל ערבית שתיים. הוא מביא ראיה, תרומת הדשן, שגם אדם שלא הלך להתפלל מסיבה זו זה נחשב כשוגג, שהרי הגמרא אומרת בברכות חטא שצריך להיזהר בכבוד תלמיד חכם ששכח תלמודו. אפילו אם החכם הזה צעיר הוא בסך הכל בן ארבעים שנה, הוא לא בן שבעים אבל לפני שנה היה גאון שבגאונים יודע את כל התורה בעל פה. עכשיו הוא לא יודע, מה שתשאל אותו הוא עם ארץ. תפיל אחי, צריך להיזהר בכבודו. לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. אבל כל זה דווקא אם זה קרא לו לאונסו. אבל אם החכם הזה החליט אני סוגר את הספר, לא מעניין אותי יותר הלימוד, החליט להיות סוחר. רוצה להרוויח הרבה כסף, למכור בדים, למכור עגבניות. על זה גם אמרנו, אם שכחת את הלימוד, מהי זה אהבה אהבה? אלא מדובר הוא לאונסו. מה זה לאונסו? מסביר ראשי, או מחמת חולי, חלילה וחס איבד את ההכרה, חלק מהמוח שלו השתתק ושכח, או דוגמה שנייה, היה טרוד בפרנסתו. אתה רואה שללכת להביא טרף לביתו פרנסה זה לא הפסד מהקרן, זה כדי להרוויח. גם זה נחשב כאונס, ולכן חייבים לכבד את החכם הזה, צריכים לקום מפניו. כמו שם, הוא עדין גם פה. נכון שהיה כאן בעיה של הפסד מהרווח ולא מהקרן, ולכתחילה היה אסור לו לעשות כן לוותר על התפילה, בדיעבד זה נחשב כאונס, כשוגג, ולכן יש לו תשלומים. רעיה שנייה מביאה רב, שהאדם הזה, למרות שעשה מה שעשה, עשוי, בדיעבד יש לו תשלומים, ממה שלמדנו בסימן רמ״ח סעיף ב׳. שם מרן מדבר על מה שכתוב בגמרא בשבת בדף יט׳, אסור לאדם להפליג בספינה בימים חמישי-שישי-שבת. אותם שלושה ימים אסור להקדים ולהפליג. לדבר מצווה מותר. מה נקרא דבר מצווה? נוסע לארץ ישראל, או מוסיף רבנותם והמרדכי, אם הוא יוצא בשביל הפרנסה שלו, יוצא כדי להרוויח, להביא טרף לביתו. אתה רואה שגם שם זה לא הפסד מהקרן, אפילו כי מחשיבים את זה דבר מצווה, ומותר לו לנסוע. נכון שמרן אומר ששאר הפוסקים לא מסכימים לזה, שם כדי להתיר לכתחילה נסיעה לו, אבל כאן לגבי דיעבד, שיוכל האדם הזה להתפלל תפילת השלומין, ערבית שתיים, בוודאי שמרן היה סומך בזה על דברי רבנו דם. ולכן המסקנה למעשה, אם האדם הזה שואל, לא עשיתי על-פי הדין ולא התפללתי מנחה, כל זה היה בגלל מניעת רווח, אף על-פי כן התפלל ערבית שתיים. סברה לדבר אנחנו יכולים להשתמש בדברי הגאון רבי יהודה עייש, ויש לנו גם נפקא מינה גדולה בסברה הזאת. הוא אומר, מהי נפקא מינה שהאדם הזה ילך להתפלל? והמוח שלו על בית-מסחר, מה יקרה שם עכשיו? מה הפועלים האלה יעשו? ממלך לא יוכל להתפלל בכוונה, לכן זה נחשב כשוגג ויש לו תשלומים. לפי זה, לא רק במניעת הפסד מהקרן, גם במניעת רווח יש את הבעיה, יש לנו את הבלבול מוח הזה, ולכן יכולים לדון אותו לכף זכות, ובדיעבד יש לו תשלומים. לפי זה תבין שלא כל האנשים שומעים. יש אדם שבאמת בהול מאוד על ממונו, ואם הוא יפסיד עשרה שקלים, השם ירחם. יכאב לו הלב, לא יוכל להיכוון בתפילה, לא באותה התפילה, אולי שנה לא יוכל להיכוון. כל החיים שלו יחשוב על מה שהפסיד. אבל יש אנשים מסוג אחר. יש אדם שברוך השם, הון ועושר בביתו, יש לו בית-מסחר גדול וענק, מזמן הוא עבר את המיליון, ואז הוא יודע, אני אלך להתפלל, אז יהיה לי מניעת רווח או הפסד 100 דולר, פחות 100 דולר, נו, מה יקרה? האדם הזה רגוע, שלו, ואפילו אחיהו טמא גדול לא הלך להתפלל, כאן לא שייך הטעם, בהול על ממונו. האדם הזה רגוע, ואם אתה אומר לו שנפל הכוס ונשבר, הוא לא מניד עפעף, נשבירה צולחת קריסטל יקרה. לא אכפת לו, אתה רואה שהעושר אצלו זה זורם כמו מים. אז למה כשמגיע זמן מנחה, שם אכפת לו? זה כבר זלזול, זלזול במצוות התפילה, זה נחשב פושע ומזיד, ולכן האדם הזה לא יכול להתפלל, תפילת ערבית שתיים, על כגון זה אמרו ערבית שתיים עוונו כפליים. רק באדם שמסכן הוא עני ואביון, או שהוא, חלילה וחס, חסר לו כאן איזה בורג, עני בדעת. אולי יש לו הרבה כסף, אבל המוח שלו, כמו איזה ילד קטן. הוא רץ אחרי הכסף מהבוקר עד הערב, אבל הדרשנים רמזו על אותם האנשים שכל חייהם הולכים בדרך זו. אתה שואל אותו, למה אתה אוכל? הוא אומר, אם אני לא אוכל בשר, לא יהיה לי כוח לעבוד. איך אני אוכל לעבוד? אני אפול מהרגליים. אתה שואל אותו, נו, ולמה אתה עובד? בשביל מה אתה צריך לעבוד? תראה, יש לנו נוער על הברזלים, מטיילים כל היום. הוא אומר, אם אני לא אעבוד, לא יהיה לי לחם לאכול, מה אני אוכל? אז הוא עובד בשביל לאכול ואוכל וכן הלאה. גם הבהמה בדיוק אותו דבר. הבהמה עובדת, אוכלת ויושנת, האדם הזה נמשל כבהמות נדמו. בשביל זה באת לעולם? תבוא, ביום הדין, מה תגיד להם? במשך החיים אני אכלתי, ברוך השם, 5,555 גרם קילו בשר. זה אכלתי. אתם רוצים לדעת כמה עוף? וכן הלאה. גם הבהמה אוכלת, אז מה? אדם בא לעולם הזה כדי להוסיף מצוות, מעשים טובים, והרגע של המבחן זה שעת מנחה. אדם נתפס באותו רגע בניסיון, אבל צריך לדעת להתרומם מעל הניסיון הזה, אם הקדוש ברוך הוא שלח לו הון ועושר בביתו, שלא יהיה חלילה וחס שיהיה כמו כורח ועדתו, עושר שמור לבעליו לרעתו. אדרבה, יש לך עושר? תיהנה מהעושר שלך, ואל תעבוד כמו איזה מטורף בכל החיים. שוב, מחלוקת נוספת. אם האדם הזה אומר לך את האמת, תשמע, היה לי ספק, אולי ייכנס קליינט על הספק הזה, ספק, הפסד, אני ויתרתי על מנחה, לא התפללתי. גם בספק מתירים לו או לא? בזה, אומר הבן איש חי, יעשה תנאי לנדבה. תגיד, אם אני חייב וילד יש תאומים וימלא ויהיה לנדבה, בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי מכל ויכול. כשיש לנו ספקות, יש לנו פתרון, תנאי לנדבה. אבל, לכה תחילה, חלילה וחס להתיר לו, אפילו על ודאי לא מתירים, קל וחומר על ספק, תגיד לו שהוא חייב מייד לעמוד ולהתפלל תפילת מנחה. לכה תחילה צריך להתחיל ולסיים את תפילת המנחה לפני צאת הכוכבים. בידי עבד, אם יסיים אחרי, לא נורא, כיוון שהתחיל בזמן. אם הוא מתחיל אחרי עשר דקות, אבל הוא יודע מראש שהוא מאריך בתפילה, הוא יגיע על הצדקים ועל החסידים, כבר יהיה צאת הכוכבים. בזה, לפי דעת הפרי מגדים, פתח הדביר והרבה מגדולי האחרונים, אלה ברכות לבטלה. כי צריך לגמור ולסיים את הכל לפני כן. כך מסביר הפרי מגדים, בדעת הכנסת הגדולה עולה תמיד ומגן אברהם. אבל יש חלקים. הגאון רבי צבי פרומר בספרו ארץ צבי חולק ואומר שגם אם האדם הזה מסיים אחרי צאת הכוכבים, כמה שהתחיל בזמן, זה בסדר. אבל כל הוויכוח הוא אם האדם הזה מתחיל עשר דקות אחרי השקיעה, וכשיגיע על הצדקים אז יהיה לו בעיה שאז יהיה צאת הכוכבים. אבל אם האדם הזה מתחיל, השם ספתי תפתח אחרי שלושה עשרה דקות מהשקיעה, אחרי צאת הכוכבים, בזה אין ויכוח. כולם מודים שהברכות של האדם הזה הן ברכות לבטלה. הגאון רבי צבי פרומר רוצה להביא ראייה שהולכים בזה אחרי ההתחלה. הראיין הדבר מדברי התוספות בברכות ו'. שם הגמרא מדברת על מה שבלעם הרשע רצה לקלל את עם ישראל. אבל הקדוש ברוך הוא לא כועס. יודע דעת עליון, אשתדעת באמתו לא ידע, יודע דעת עליון, מסבירה הגמרא שידע בלעם הרשע את הזמן המדויק, את הרגע המדויק שהקדוש ברוך הוא כועס, כמו שכתוב, ואל זועם בכל יום. הוא חשב לקלל באותו רגע את עם ישראל, אבל הנס של עם ישראל היה שהקדוש ברוך הוא לא כועס, כמו שהוא אמר לבלק, מה אכוב לא כבועל ומה אזעום לא זעם השם. הגמרא שואלת, כמה זמן לוקח שהקדוש ברוך הוא כועס? הגמרא משיבה, רגע כממרא. שנייה אחת, זה הכל. כמה זמן לוקח לך לומר את המילה רגע? זה הזמן. שואלים התוספות, אם כך, מה יכל בלעם לומר? צח קללות, זה לוקח הרבה זמן לומר. אם כן, כאן יש סך הכל שבריר שנייה, פחות משנייה. שני תירוצים יש בתוספות. תירוץ האחד, כיוון שהתחיל באותו רגע, גם מה שימשיך לקלל אחר כך זה תופס. הולכים אחרי ההתחלה. אז אומר הרב ארץ צבי, כמו ששם הולכים אחרי ההתחלה, קל וחומר בעניין טוב כמו התפילה, שגם בזה הולכים אחרי ההתחלה. התחיל לפני הזמן, ממילא זה בסדר. נפקא מינה גם לגבי שחרית. האדם הזה התחיל שחרית בזמן. התחיל בתשע ורבע. עד שגמר את העמידה לקח לו הרבה זמן, ועברו ארבע שעות. לפי דבריו, בני עבד יצא ידי חובה. כך משמע קצת מדברי ספר האשכול. אבל אנחנו אומרים את זה פתרון לשעת חירום, שעת הדחק. אבל אסור לאדם להביא את עצמו למצב כזה, לסבך את עצמו ולהגיע תמיד מאוחר. יש אנשים שתמיד באים בשנייה האחרונה, כל יום הוא מתפלל באותו הזמן, וזה פשע. למה אתה עושה דבר כזה? אולי יהיה לו איזה פקק תנועה, ואולי יאחר עוד דקה ויעבור לגמרי הזמן. מי מתיר לו לקחת סיכון כזה גבוה? אדם שרוצה לנסוע ברכבת. אז הוא תמיד בא מוקדם, חמש, עשר דקות. אם הוא רוצה לנסוע במטוס, אז הוא בא שעה קודם. אולי יעקבו אותו במכס או במקום אחר, ולכן הוא מתכונן, הוא בא, נכנס המטוס, שעה קודם, כדי שלא יאבד את הטיסה, אחר כך יפסיד את כל הכרטיס. אז התפילה היא פחות מהטיסה במטוס. קל וחומר כאן, שחייב האדם הזה להקדים, והגבאי צריך, כמו שאמרתי, לדאוג לדבר הזה, והגבאים של מוסיוב, הם חייבים לתקן את התקנה הזו ולדאוג. אחרי 13 דקות לא תהיה שם תפילת מנחה. מי שיעז להתחיל, שישתיקו אותו. אין דרך אחרת. אם הכרוב אחרים בתוספות חולק, בסדר, אבל יש לך כלל, ספק דה רבנן נקולה, ואם אתה עושה תנאי לנדבה, אתה פותר בזה את הבעיה. לכן, שעת הדחק, שעת חירום, אפילו אם הוא בא עשר דקות אחרי השקיעה, אני עדיין אתיר לו להתחיל את מנחה. אבל אם הוא בא אחרי 13 דקות, גמרנו. האדם הזה איבד את תפילת מנחה, ולא מתירים לו להתפלל כלל ועיקר. לא שמעתי. לפי דברי הרב ארץ צבי, אפילו אם הרוב לא יהיה בזמן, עדיין, כיוון שהתחיל, הולכים לפי ההתחלה. עד כדי כך החידוש שלו. רוב הפוסקים לא הולכים כך. רוב הפוסקים הלכו, כדעת הפרי מגדים, פתח הדביר וכף החיים, ולכן רק בשעת חירום אני מתיר דבר כזה. אבל לכתחילה, ודאי שלא נתיר ללכת ולעשות דברים שכאלה, כמו שאמרנו, כל אדם ירא שמיים, אם הוא אחראי ויודע את ערך התפילה, שיבוא בזמן ויתפלל בזמן, ולא יבוא מאוחר מדי. בכלל, אני לא מדבר רק על אלה שבאים אחרי 13 דקות. אני מדבר על אלה שבאים עשר דקות אחרי השקיעה. איפה הם מתפללים שם במוסאיוף? עומדים שם בחצר מתפללים. איזה מין תפילה זו? אני לא יודע, השם ירחם. בקושי בתוך בית הכנסת אני יכול לכוון. לעמוד שם בחצר, ואנשים עוברים וישבים, פה צועקים קדיש, פה צועקים קדושה. יש מקלע? טוב, ברוך השם. ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן. סימן קח, סעיף ט, טעה ולא יתפלל מנחה בערב שבת, יתפלל מנחה 2 של שבת, ראשונה לערבית, והשנייה לתשלומים. הגמרא במסכת ברכות בדף כו, הגמרא דנה באדם שלא יתפלל מנחה ביום שישי. עבר הזמן, נעשה צאת הכוכבים. איך יתפלל מנחה ערבית 2? המסקנה היא שמתפלל שתי תפילות ערבית בזו אחר זו, ושתיהן שוות. גם בראשונה צריך לומר אתה קידשת וגם בשנייה צריך לומר אתה קידשת. הסיבה היא, אין התשלומים תפילה בפני עצמה, אלא היא נגררת אחריה התפילה העיקרית. התפילה העיקרית היא ערבית שאומר בה אתה קידשת, ממילא רשאי ויכול להמשיך גם לומר בשנייה אתה קידשת, שתיהן שוות. כך הוא הדין, אם לא יתפלל ערבית בליל שבת, צריך לומר בשחרית 2, וישמח משה גם בראשונה וגם בשנייה. לא יתפלל שחרית ביום שבת, מתפלל מנחה 2, אומר בשתיהן אתה 1. וכן על זה הדרך, או לא יתפלל מנחה ביום שבת, מתפלל ערבית 2, אומר בשתיהן אתה חונן לאדם דעת, או לא יתפלל מנחה בערב יום טוב, או בערב ראש השנה, מתפלל ערבית 2, ואומר בשתיהן אתה בחרתנו. תמיד הולכים לפי אותה שעה של התפילה. השאלה היא אם האדם הזה לא דייק, אלא במקום להתפלל ערבית 2 בליל שבת, ולומר בשתיהן אתה קידשת, הוא טעה ועשה כך. בראשונה אמר אתה חונן לאדם דעת. גמר את התפילה, חזר פעם שנייה, ואמר בעמידה השנייה אתה קידשת. לא יצא ידי חובת התפילה הראשונה, ויצא ידי חובת התפילה השנייה. הסיבה היא יש חיוב שדווקא הראשונה תהיה לחובה, חובת ערבית, והשנייה דווקא תהיה לתשלומים. ואם הפך, אם הוא התכוון שהראשונה תהיה לתשלומים והשנייה לחובה, לא יצא. לכן פה, כשהוא אמר אתה חונן, הוא גילה דעתו שהראשונה הייתה לתשלומים. לכן אמר בה אתה חונן, ורק בשנייה אמר אתה קידשת. ולכן לא יצא ידי חובה גם בדיעבד, אלא חייב לחזור תפילה שלישית. בשלישית ישים לב לומר אתה קידשת, זו התפילה שהיא לשם תשלומין ובה יוצא ידי חובה. אבל אם האדם הזה עשה את הטעות בצורה הפוכה, בעמידה הראשונה אמר אתה קידשת. בתפילה השנייה שהיא לתשלומין שם התבלבל שם בלבל ואמר במקום אתה קידשת אמר אתה חונן. בכל אחת מהברכות שיזכור יתקן מיד, יסיים את אותה הברכה ויחזור לברכת אתה קידשת. אבל אם האדם הזה לא נזכר באמצע התפילה, אלא התחיל אתה חונן וגמר את כל התפילה, הוא בא לשאול אותך אחרי עושה שלום במרומם. שואל אותך האם יצאתי ידי חובה או לא. יש בזה מחלוקת גדולה בפוסקים. המסקנה היא כדעת הראשונים ספר המאורות ורבנו מנוח שבדיעבד יצא ידי חובה. מחלוקת תלויה באדם שמשמיט הזכרה מעין המאורע. האם התפילה שלו אפס, הכל לבטלה? נניח לא אמר יעלה ויבוא בשחרית ביום ראש חודש. גמרת תפילה. האם בגלל שלא אמר יעלה ויבוא, הכל אפס, הכל ברכות לבטלה? או שהתפילה היא כן תפילה, אלא שחסר לו דבר חשוב שבגלל זה הם מצריכים אותו לחזור. דעת רבנו יהודה ורוב הפוסקים שהתפילה היא כן תפילה. אלא שיש לו דבר חשוב מאוד שהשמיט כאן, היינו יעלה ויבוא, ולכן חוזר. אותו דבר גם כאן, האדם הזה השמיט את הזכרת שבת. ולכן, כיוון שהתפילה שהוא בא מחמתה זו תפילת מנחה של חול, ששם אין צורך להזכיר של שבת, לכן, בדאבד מאה, יצא ידי חובתו, ואינו חייב לחזור. בדוגמה השנייה, האדם הזה לא אמר כסדר, שתיהן ישמח משה, אלא תשלומין לערבית בתפילה השנייה, אמר אתה קידשת, בדאבד יצא. שהרי כתב התשבץ, אדם שהחליף תפילות שבת זו בזו, יצא. לכתחילה צריך לומר, בלילה אתה קידשת, בבוקר ישמח משה, ובמנחה אתה אחד. אבל אדם שלא עשה כך, אלא בא בליל שבת, למזלו נפתח לו הסידור במנחה, ואמר אתה אחד, ולא הרגיש, בדאבד יצא, גם פה יצא. אפילו אם היפך, היינו בראשונה אמר אתה קידשת, ובשנייה אמר ישמח משה, גם בזה בדאבד יצא, כיוון שלא התכוון לעשות באמת את הראשונה לתשלומין. אבל אם באמת התכוון שהראשונה תהיה לתשלומין, הנה חלומה, ידי השנייה יצא, ידי התפילה הראשונה לא יצאה. כל הדוגמאות האלה הן על שבת. הרמ״ה עובר לדוגמה של ראש חודש. גם מרן עוסק בנושא הזה, אבל לא כאן, אלא לקמ״ן בסימן תכ״ב. הדוגמה הראשונה, לא התפללתי מנחה בערב ראש חודש. אני בא להתפלל בלילה בליל ראש חודש ערבית שתיים. האם עליי לומר בשתיהן יעלה ויבוא, או לא? יש בזה מחלוקת גדולה. דעת רבנו מנוח, מרן כותב שמצא כן בחידושי גאון שלא יאמר יעלה ויבוא בשנייה. כך דעת ארוחות חיים, הכל בו, ורבים מגדולי האחרונים. וככה ההלכה למעשה, שרק בתפילה הראשונה יאמר יעלה ויבוא, כי הערבית העיקרית היא ראש חודש, ובה יאמר יעלה ויבוא, אבל העמידה השנייה היא תשלומין למנחה, מנחה זה לא היה ראש חודש. ואם שם לא אמר, שם לא היה צריך לומר יעלה ויבוא, גם פה בעמידה הזו אין צורך לומר יעלה ויבוא. זה החידול של מרן. אבל התשבץ אומר שצריך לומר גם בראשונה וגם בשנייה, וכך דעת רוב האחרונים. ולכן אם האדם הזה רוצה לומר גם בשנייה יעלה ויבוא, יש לו על מי לסמוך. אבל לכתחילה יותר טוב, שלא יאמר בשנייה יעלה ויבוא. כך הוא עדין לגבי ערב חנוכה, ערב פורים. האדם הזה לא יתפלל מנחה בכף ד' כסלו או בי' ד' אדר. בא להתפלל בליל חנוכה או בליל פורים. בראשונה יאמר על הניסים, בשנייה שהיא לתשלומין אין צורך לומר על הניסים. אבל אם לא יתפלל מנחה בכף ה' בכסלו, יכול לומר בליל כ' בכסלו על הניסים בשתי התפילות. למה? כי גם הלילה חנוכה וגם המנחה שבגללה אני מתפלל את התשלומים, גם היא הייתה חנוכה. או ראש חודש יומיים, לא יתפלל מנחה ביום ראש חודש הראשון, בא להתפלל ערבית בליל ראש חודש השני, אין מחלוקת, אין ויכוח. אליבא דקולי עלמא צריך לומר יעלה ויבוא גם בראשונה וגם בשנייה. כותב הרמ״ה אם האדם הזה לא יתפלל מנחה בערב ראש חודש. בלילה בערבית כשבא להתפלל ערבית שתיים בליל ראש חודש עשה כך בראשונה לא אמר יעלה ויבוא. בשנייה אמר פוסק הרמ״ה שלא יצא וחייב לחזור לומר תפילה שלישית. הסיבה היא, כשלא אמר יעלה ויבוא בראשונה, הוא גילה דעתו בזה שהראשונה הייתה תשלומין למנחה והשנייה הייתה לערבית. נמצא שהקדים את התשלומין לפני העיקר עשה מהעיקר תפל, לכן חייב לחזור. כך דעת רוב האחרונים, אבל נעלם מהם דברי התשבץ. התשבץ אומר בין אם דילג בראשונה, בין אם דילג בשנייה, בני עבד יצא. וכך ההלכה למעשה, אמר בשתיהן או לא אמר בשתיהן או אמר באחת מהן, ולא חשוב איזו, בדיעבד מאה, יצא ידי חובה. דוגמה שנייה שדנים בה האחרונים, הפרי חדש, הכנסת הגדולה ושאר האחרונים, לא יתפלל ערבית בליל ראש חודש. צריך להתפלל ביום ראש חודש אחרית שתיים. צריך לומר יעלה ויבוא גם בראשונה וגם בשנייה. ממה נפשך? אתה הולך לפי הכעת, הרגע הזה, ראש חודש. צריך לומר בשחרית יעלה ויבוא. אתה הולך לפי התשלומים, גם אז היה ראש חודש. אם כן, צריך לומר יעלה ויבוא גם בראשונה וגם בשנייה. אם לא אמר בראשונה יעלה ויבוא, ודאי שלא יצא, חוזר. בשחרית או במנחה, אם לא אומר יעלה ויבוא, חוזר. אבל אם האדם הזה בראשונה אמר יעלה ויבוא. מגיע לעמידה השנייה, שם החסיר יעלה ויבוא. האם אנחנו מצמידים את התשלומים קומפלט אחד עם שחרית, כמו בשחרית, אם לא אמר יעלה ויבוא חוזר, גם פה חוזר? או נאמר לא, כל התפילה השנייה, התשלומים, כל זה במקום ערבית. בערבית עצמה, אם לא אמר יעלה ויבוא, לא חוזר, אז גם בה לא חוזר. מחלוקת, והמסקנה עם עיקר הדין יצאה, אבל כדאי שיחזור על ידי תנאי לנדבה. יאמר, אם אני חייב, תהיה לשם תשלומים לערבית, ואם לא חייב, יהיה לשם נדבה. בזה הוא פותר את הבעיה על ידי תנאי לנדבה. כל המחלוקת היא שלא התפלל ערבית, והטעות קרה לו בתשלומים של שחרית. אבל אם לא התפלל שחרית, הוא בא להתפלל מנחה? שם אין ויכוח. כולם מודים? שבין אם לא אמר יעלה ויבוא במנחה הראשונה, בין אם לא אמר במנחה השנייה שהיא תשלומין לשחרית, בשתיהן לא יצא. הסיבה היא ממה נפשך? במנחה חוזר, ושחרית חוזר. איך שאתה הולך, בין לפי התפילה הראשונה, בין לשנייה, בכל מקרה חוזר, וכך ההלכה.