דיני תפילת תשלומים וטעויות בתפילה (מעין המאורע, אתה חוננתנו ויעלה ויבוא) וגדרי תפילה בציבור וברכת הביננו

- - - לא מוגה! - - -

הוא יעלה ויבוא, זה לא מוכרח בגלל שהוא מחשיב את זה עדיין חול, עדיין זה לא ראש חודש, שם זה לא דבר שבקדושה, שכח כנראה. ולכן, משום זה, שם הדבר קל יותר, אין הכרח גמור לחבר את שני הדברים. אם כי רוב הפוסקים חיברו, אבל כלל גדול בידינו, ספק ורכות להקל. גם שם, אם אתה רוצה לחזור לנדבה, על ידי תנאי לנדבה, למה לא תחזור? אבל זה לא חיוב מעיקר הדין. אבל אם האדם הזה בא ואומר, תשמעו אחינו, אני התכוונתי בתפילת ערבית הראשונה לשם ערבית, ובשנייה התכוונתי לשם תשלומין. למה בראשונה לא אמרתי אתה חונן אותנו? בשנייה אמרתי, פשוט מאוד, אני רציתי לומר בראשונה, שכחתי, זה הכול. למה אמרת בשנייה? חשבתי, אם לא אמרתי בראשונה, אז לפחות נתקן בשנייה, זה הכול. אבל האמת, התכוונתי במאה אחוז שהראשונה הייתה לחובה והשנייה לתשלומין. יצא. כל הדברים האלה, מה שהגמרא אומרת זה, אתה מגלה את מחשבתו מתוך מעשיו, ובשדמה היא מעשה כך שבראשונה לא אמר אתה חוננתנו, בשנייה אמר ידי חובת הראשונה לא יצא, ולכן חייב לחזור את התפילה השלישית. אדם שלא אמר אתה חוננתנו, ואחר כך, אחרי התפילה הזו, היה צריך לרוץ למהר ולעשות הבדלה. לא עשה עדיין הבדלה, לקח עוגה, בירך בורא מיני מזונות, ואכל. הגמרא דנה בנושא הזה שם, והמסקנה היא, טעה בזו ובזו, לא יצא. מה פירוש טעה בזו ובזו? הטעות הראשונה לא אמר אתה חוננתנו. הטעות השנייה, אחלה לפני הבדלה. אומר השיעי, לא יצא ידי חובת התפילה. כנסו אותו, חוזר עוד פעם, מתפלל תפילת ערבית. מתי אתה אומר שאם לא אמר אתה חוננתנו, בדיעבד יצא? כל זה, מתי אתה אומר, אם לא אמר אתה חוננתנו, יצא ידי חובת התפילת ערבית בדיעבד? כשמיד עשה הבדלה. פה הוא הפריד לפני הבדלה אחר, ולכן חייב לחזור. כך דעת רוב הפוסקים. ומרן פסק את זה לקמן בסימן רצע נגדה לעיל. אבל הדין הזה לא מוסכם. ספר המאורות מסביר את הגמרא האחרת. לפי דעת ספר המאורות יצא ידי חובת העמידה אלא שחייב לרוץ מיד ולעשות מיד הבדלה. רק אם אין לו בכלל כוס יין. האדם הזה נמצא בסין, בהודו, ושם כל היין הוא יין נסך. שם אין יין כשר. טוב, אין לו ברירה, שם יחזור את התפילה. אבל אם יש לו יין, נעשה מיד הבדלה להלכה. אנחנו אמנם פוסקים כדעת מרן, אבל יש לנו עצה פשוטה לצד דחובה אליבא דכולי עלמא. לפני שאחזור את התפילה, יאמר כך אם אני חייב תהיה לשם חובת ערבית ואם לאו תהיה תפילת נדבה. לא צריך לחדש בה דבר. גם בלי לחדש בה דבר זה בסדר. למה? הסברנו למעלה בסימן קז, בכל מקום שמעיקר הדין הוא חייב להתפלל, והתנאי לנדבה הוא רק לחומרה בעלמא, על צד היותר טוב, אז במקרה כזה מספיק שיאמר תנאי לנדבה ולא צריך לחדש בה דבר. מתי צריך לחדש בה דבר? אם מעיקר הדין לא חייב, וסתם תפילה כמעט בנדבה, שם גם, צריך להוסיף באחת מהברכות האמצעיות לחדש בה דבר. פה אנחנו קיבלנו הוראות מרן, ומרן פסק, כדעת רוב הפוסקים שהסבירו את הגמרא אליבא דרשי, שלא יצא ידי חובת ערבי, יתכנסו אותו חכמים. ולכן, יחזור אמנם ויעשה תנאי לנדבה, אין לו מה להפסיד. זה כמו ביטוח, שלא יהיה חשש כל לאוס של ספק ברכה לבטלה, אבל אין חיוב לחדש בה דבר. עכשיו, מה יהיה אם האדם הזה יתפלל שתי תפילות? בראשונה לא אמר את אחוננתנו, בשנייה אמר את אחוננתנו. ואחר כך טעה ואכל, אז לא חייב לחזור עוד שתי תפילות, מספיק לחזור רק עוד תפילה אחת. כי התפילה השנייה שאמר, שבה כן הזכיר את אחוננתנו, יצא בה ידי חובה. הראשונה היא הבעיה, אבל השנייה הייתה בסדר. ולכן האדם הזה טעה ואכל, אחרי שאמר את אחוננתנו, לכן יצא ידי חובה של התפילה השנייה. תפילת הערבית השנייה עומדת במקומה. רק תפילת התשלומין, שאותה בלבל ואמר לפני, היא לא בסדר. יחזור ויאמר עוד עמידה אחת לתשלומין, ובזה הוא מסיים את העניין, ולא חייב לומר עוד שתי תפילות, אלא מספיק לחזור עוד תפילה אחת. עם האדם הזה בירך על כוס מים, שהכול נהיה בדברו. לפני שטעם נזכר, אני לא אמרתי אתה חוננתנו בתפילה, ולא הבדלתי. אם אני אטעם עכשיו מהמים האלה, אם אני אטעם מהעוגה הזו, אני אצטרך עוד הפעם לחזור את כל התפילה. מוטב שיהיה ברכה אחת לבטלה, ולא כל העמידה תהיה לבטלה. לכן, אחרי שהאדם אומר ברכה לבטלה, מרן כתב בסימן ר״ו, צריך לומר מיד, ברוך שם, יאמר מיד ברוך שם, וזהו. אבל לא יטעם מהעוגה אפילו משהו. אמנם בתענית, אם בשבע עשרה בתמוז אדם טעה וברך מזנות על עוגה, יטעם משהו שהברכה תחול. אבל פה, מה הוא רוצה להרוויח? שלא תהיה ברכה אחת לבטלה. אולי הוא מפליא למפריע את כל הברכות הראשונות של העמידה. לכן, שב ואל תעשה עדיף, רק הקדוש ברוך הוא ירחם עליו, והוא רחום יכפר עבוד. זה לא נקרא אכילה. הוא נקרא אכילה? גם בתענית זו אכילה. אלא שהאיסור אכילה בתענית, כשאתה אוכל גרגיר אחד של עוגה, זה דה רבנן. ואילו ברכה לבטלה דה רבנן, העדפנו לקחת סיכון על איסור דה רבנן, ולא לקחת סיכון על איסור דה רבנן. אבל כאן, אם אתה אומר שהברכה מזנות היא לבטלה, והעמידה מה? תשע עשרה ברכות מה יהיו? הוא חוזר עליהן עוד הפעם, גם כינוי לבטלה. אז לכן, כדאי יותר לקחת סיכון למפרע על הברכה האחת מזנות, ולא להפליל את כל העמידה למפרע. לכן אמרנו שהמסקנה היא שב ואל תעשה עדיף, יותר טוב שלא יטעם כלל ויקח. אדם שלא אמר אתה חוננתנו בתפילתו, אסור לו לומר באמצע שמע קולנו את אתה חוננתנו. בדיעבד אמתעה ואמר יצא. לקמאן הטור בסימן רש צדיק דנט דן בנושא הזה, אבל מרן פסק שלא אומרים תשלומין לאתה חוננתנו באמצע שמע קולנו. אלא אם כן האדם הזה משער שמשתמא על פי רוב, לא יהיה לו אחר כך כוס יין לעשות הבדלה. נמצא בסין באיזה מקום נידח, אין שם לא יין וגם לא אלכוהול. איפה שיש מוסלמים, קנאים, שיעים, שם אוי ואבוי אם יהיה לך אלכוהול, ישרפו אותך עם זה באחד. לכן, שם בחי גוונה אין מנוס, אז יכוון בשמע קולנו, שם יאמר, אבל לנו ברוך השם יש יין בשפע. לכן, אתה רוצה להרהר שם, למה לא? תהרהר, הרהור אליו כדברו דמנו. אבל לומר בפה לא כדאי, לא מומלץ במקרה זה לומר בשמע קולנו כלל ועיקר. אם אדם טעה וברך ביום הכיפורים על פרי או על מזונות, יאמר מיד ברוך השם. זה לא דומה לצום דה רבנן. פה אפילו גרגיר אחד אסור באכילה ביום הכיפורים מדאורייתא. חצי שיעור אסור מן התורה. לכן, עדיף יותר, מוטב יותר, שלא יטעם מאשר יטעם, ויעבור על איסור דאורייתא בקום ועשה על ידי אכילת הגרגיר. כל הקולה שאמרנו רק לגבי תעניות דה רבנן, אבל אין דמיון בין זה לבין צום יום הכיפורים שהוא דאורייתא, שם הדבר חמור יותר. הרדבז דן באדם שלא התפלל ערבית במוצאי שבת. היה אנוס ולא התפלל, בא להתפלל ביום ראשון שחרית שתיים. אמרנו קודם שצריך להזכיר בשתיהן אתא חונן, הכל רגיל. השאלה היא, בערבית יש אתא חוננתנו. האם גם פה יש אמירת אתא חוננתנו או לא? ב. אם כן, אם צריך לומר אתא חוננתנו, היכן יאמר? יאמר אותה בעמידה הראשונה, או יאמר אותה בעמידה השנייה? יש לנו כאן כמה וכמה דעות. דעה ראשונה, שלא יאמר לא בראשונה ולא בשנייה. דעה השנייה, רבי עקיבא איגר אומר שיאמר בראשונה ולא בשנייה. למה בראשונה? הוא מסביר, רבותינו תקנו אמירת אתה חוננתנו בתפילה הראשונה שאדם מתחיל להתפלל בחול. במקרה זה ערבית במוצאי שבת. אם התפילה הראשונה הייתה שחרית, אז היה אומר בשחרית אתא חוננתנו. אז כאן לאדם הזה צריך לומר שיאמר אתה חוננתנו בתפילה הראשונה שלו שהיא העמידה הראשונה של שחרית. כך אומר גם הגאון רב חיים סולובייצ'יק מבריסק. אבל החולקים אומרים לא, יאמר רק בשנייה. אם יאמר בראשונה אז הוא מגלה דעתו שהראשונה לתשלומין והשנייה לחובה. אז צריך לומר אתה חוננתנו לא בראשונה אלא רק בשנייה. אבל אנחנו פוסקים להלכה ולמעשה שב ואל תעשה עדיף לא יאמר אתה חוננתנו, לא בראשונה ולא בשנייה. אתה חוננתנו תקנו רבותינו רק במוצאי שבת בלבד. אבל אומר הגאון רבי רפאר בחר מיוחס בספרו פרי האדמה, כל זה דווקא באדם שיש לו יין. בעזרת השם האדם הזה יקיים כהוגן את מצוות ההבדלה. יש לו ברוך השם יין, הוא מבדיל, לכן אין צורך לומר אתה חוננתנו לא בראשונה ולא בשנייה. אבל אם האדם הזה לא הבדיל, אז מה הוא יפסיד את מצוות ההבדלה? בזה לא. בזה אתה אומר לו שיאמר אתה חוננתנו בשחרית כדי שירוויח, כדי שיקיים בזה את מצוות ההבדלה. לאדם הזה כן מתירים לומר אתה חוננתנו. במקרה זה יאמר אתה חוננתנו בעמידה השנייה. אנחנו לא פוסקים כדעת רבי עקיבא איגר, אלא כדעת המגן אברהם ורוב הפוסקים שאמרו שעדיף יותר שיאמר אתה חוננתנו בשנייה. אבל אם טעה ואמר בראשונה בדיעבד יצא. בזה אל תחזיר אותו. עד כדי כך זה לא לעיקרה, אלא אם כן רוצה לחזור על פנאי לנדבה ולחדש בדבר למה לא. אבל לא חייב מעיקר הדין לחזור בזה. אין צורך להשיבו, אין צורך להחזירו. אם לא עמל לא בראשונה ולא בשנייה יצא, אבל יעשה מאמץ להשיג מיד כוס יין, או אם אין יין באותה עיר לפחות ימצא שיכר, ויעשה מיד הבדלה על השיכר. אבל אם האדם הזה אכל, לא יכול לבוא ולהשלים. תשלומין אתה יכול לומר ביום שני, שלישי, אם עדיין לא אכלת. אבל אם אכלת אתה לא יכול לבוא ולקחת כוס יין לברך ולעשות את כל זה עם ברכה, אלא אם כן הוא אכל על פי הדין. כמו שאמרנו פעם, באונן שאכל במוצאי שבת לפני הבדלה, כי האונן לא חייב בהבדלה במוצאי שבת והיה מותר לו לאכול, שם רשאי להבדיל עדיין ביום ראשון בברכה. אבל מה שאין כן לגבי אדם שאכל באיסור, שם הדבר חמור יותר, שם אין צד להתיר לו לברך על ההבדלה. אני עובר לסעיף יא. טעה במנחה של שבת בהתפלל שמונה עשרה. ולא הזכיר של שבת, מתפלל במוצאי שבת שתיים. ואינו מבדיל בשנייה, ויתפלל אותה בתורת נדבה, ואינו צריך לחדש בה דבר. והוא הדין אם לא הזכיר יעלה ויבוא במנחה של ראש חודש. בדין זה דנו הרבה מגדולי הראשונים, רבנו יונה, התוספות, חכמי פרובינצה ועוד. הזכרנו קודם את החקירה והשאלה שבה תלויים כל הבעיות הללו. אדם שלא התפלל כלל, לא אמר את תפילת מנחה ביום ראש חודש, אפילו אם עתה בלילה זה לא ראש חודש, עליבא דקולי עלמא, צריך להתפלל ערבית שתיים. חסר לו תפילה. אבל השאלה תהיה אם האדם הזה ביום ראש חודש במנחה יתפלל, רק לא אמר יעלה ויבוא, ולא זכר. כעת הוא נזכר, אני לא אמרתי יעלה ויבוא במנחה. כעת זה ליל ב' לחודש, זה לא ראש חודש. השאלה היא האם יתפלל ערבית שתיים או לא. השאלה תלויה כך אם תאמר אדם שלא אומר יעלה ויבוא, כל הברכות שלו לבטלה, הכל אפס, אם זה אפס, בבקשה, נא להתפלל, תאמר כעת ערבית שתיים. אבל אם נאמר לא, התפילה שלו הייתה תפילה, הוא יתפלל. אלא שחסר לו דבר גדול, יש לו חיסרון. נו, אז מה התועלת עכשיו שהוא יעשה תשלומים שיתפלל ערבית שתיים? הרי הוא לא יכול, אינו רשאי לומר בתשלומים, יעלה ויבוא, זה שקר, זה לא ראש חודש. אבל בשביל מה לחזור? זו החקירה שדנים בראשונים. דעת רבנו יהודה שהובא בתוספות ורוב הפוסקים, שצריך להתפלל רק תפילה אחת, ואינו צריך להתפלל תשלומים, משום שמעיקר הדין התפילה שהוא אמר היא תפילה, אלא שחסר שם דבר גדול, אם היה נזכר מוקדם, ביום ראש חודש, היה מתקן. בלילה אין מה לתקן. בכל מקום, מרן אומר עצה פשוטה. יש לנו עצה לצאת ידי חובה לבדיקו לעלמא, שאחרי שיגמור את ערבית יעשה תנאי לנדבה, ויאמר כך, אם אני חייב תהיה לשם תשלומים ואם לאו לנדבה, וצריך לחדש בדבר, בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי. זה טוב, מתי? אם הבעיה הייתה ביום ראש חודש, ומוצאי ראש חודש זה יום חול, ראשון, שני, שלישי, וכיוצא בזה. אבל אם חל ראש חודש ביום שישי, או בערב יום טוב, אחסיר יעלה ויבוא. וזה דבר מצוי מאוד, כי אותם האנשים שדרכם בקודש לאחר, אף פעם הם לא באים מוקדם. זה לא בעיה רק בערב שבת ומנחה, זה בעיה לכל הימים, לכל השבוע. הם מאחרים בעבודה, מאחרים בתפילה, מאחרים לשיעור. כל דבר הוא בא מאוחר. צריך לשאול את האמא שלו, אולי היא ילדה אותו מאוחר, אולי זה התחיל משם העסק. פעם הצעתי לאדם כזה, אמרתי לו, אולי תקנה אוטו, תקנה מכונית, תגיע מוקדם. הוא אומר לך, אתה עדיין לא מכיר את האנשים. הוא אומר לי, תראה, אני יוצא מהבית חמש דקות קודם התפילה, לכן אני מגיע מאוחר. הוא אומר, אם יהיה לי אוטו, אני אצא עשר דקות יותר מאוחר, ואני אהיה אחר גם. זה ככה זה, זה מסלול של אנשים מסכנים שמתחילים את הכל מאוחר. מה קורה לאנשים המאחרים האלה? הרצים יצאו דחופים, מתפלל מהר מהר את תפילת מנחה של יום שישי כדי להדביק, ואז קורא לו הפשלה, שכח יעלה ויבוא. אם הוא נזכר מיד, טוב, יתקן מיד. לפעמים, עד שנזכר במה שקרה, מסתכל על השעון, צאת הכוכבים, כבר ליל שבת. עכשיו, הוא בא ושואל אותך, הוא אומר לך, יום שישי היה ראש חודש. שבת זה לא ראש חודש. אז מה התועלת כעת שאתפלל ערבית שתיים, אומר פעמיים, אתה קידשת, הרי אני לא יכול להגיד בתשלומים, יעלה ויבוא. בשלמה בחול, פתרנו את הבעיה, אמרנו, יעשה תנאי לנדבה, יתפלל פעמיים, מצוין. פה בשבת, אין קורבן נדבה, אין תפילת נדבה, אם כן, הוא לא יכול לעשות תנאים כאלה. מה יעשה? העצה היחידה היא, או שהוא יהיה חזן ויאמר ברכת מעין שבע, או שיאמר לחזן, תכוון עליי להוציא אותי ידי חובת התפילה בברכת מעין שבע. אמנם, דעת הטור שמעין שבע לא מוציאה שבעה ברכות, אבל מרן פסק בסימן רס ח', כדעת רבנו משה גאון, האשכול ומהריל, שברכת מעין שבע יכולה לפתור במקום שבעה ברכות, לכן יעשה את הדרך הזו. זו העצה, הייעוצה. דוגמה שנייה, מרן אומר, אדם שלא התפלל תפילה טובה ביום שבת, במקום לומר, אתה אחד ושמך אחד, אמר, אתה חונן. וגמר את כל התפילה כך, בכלל לא הזכיר שבת, לא יצא. צריך מיד לחזור ולאמר, תפילת שבת, אתה אחד ושמך אחד. אבל הוא לא נזכר מיד, נזכר בלילה. נזכר במוצאי שבת. למה אתה מחזיר אותו תפילה? כי הוא לא אמר בתפילה שלו אזכרת שבת. נו, עכשיו בלילה במוצאי שבת הוא יגיד מקדש השבת? הוא לא יגיד. אם כן, בשביל מה לחזור? שוב, זה תלוי במחלוקת שאמרנו. האם זה נחשב שכאילו לא התפלל בכלל, או שכן התפלל, רק שחסר לו משהו? מה העצה? פה אתה יכול להגיד לא העצה. פה זה מוצאי שבת. מוצאי שבת הוא יכול לעשות תנאי לנדבה לפני העמידה השנייה, ובשנייה לא יאמר את אחוננתנו. זו התקנה, בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי. כך גם אם יהיה לו בעיה בערב יום טוב. בערב יום טוב לא יתפלל מנחה, אז אין שום ספק, שום בעיה. הלבד יקול עלמא, צריך להתפלל ערבית שתיים בלל יום טוב, בשתיהם יאמר אתה בחרתנו. אבל אם היה האדם הזה מבולבל קצת, ובערב ראש השנה, במקום לומר ברכנו, התחיל לומר ברך עלינו. אולי היה מזג האוויר מעונן, או סיבה אחרת, וקלקל. וכן, על זה הדרך. וכל מיני דוגמאות מעין אלה שהחסיר חיסרון מסוים בתפילה, שוב, תהיה אותה הבעיה. האמת הוא שהאדם שלא יתפלל מנחה ביום שישי, ובא לומר, אני, במקום לומר תפילת תשלומים, אני אשמע מהחזן מעין שבע. מייעצים לו, לא כדאי. אל תעשה דבר כזה. יש מחלוקת, למה לך להסתבך? אליבדי כל העלמא, אתה רשאי לומר עוד פעם תפילה, שיחזור עוד תפילה ויאמר אתה קידשת, כי זה ספק אם מעין שבע פותרת שבע. לכן, לא יעשה כן. רק בדיעבד אנחנו אומרים שפתר, או שעת הדחק, שיש מחלוקת, ואינו רשאי אליבדי כל העלמא לחזור, יש ספק, בזה אמרנו, שיסמוך על החזן בברכת מעין שבע. כאן אין לו שום חשש ברכה לבטלה. הוא אומר לחזן, תכוון עליי להוציא אותי. נו, הוא שמע, ענה אמן. והיה, אם נאמר שהוא לא חייב בתפילה. אז הוא כיוון, מה קרה? גם אתה מכוון, מה יש? מה, הוא אמר כאן איזה ברוך אתה השם שם שמיים לבטלה? לא. חלילה. אני דיברתי בדוגמה שהאדם הזה בא ושואל כך. לא התפללתי בכלל מנחה ביום שישי. האם כדאי שאכוון על החזן, או כדאי שיתפלל בעצמי? תגיד לו, תגמור את העמידה, מיד תחזור עוד הפעם עוד תפילה. ולא יכוון על החזן. למה? כי כוונה על החזן לצאת ידי חובת שבע הברכות בברכה אחת זה מחלוקת. וכאן אין ספק שהוא יכול להתפלל ערבית שתיים, כי הוא בכלל לא התפלל מנחה. בזה לא כדאי לכוון על מעין שבע, לכתחילה יתפלל הוא בעצמו את העמידה השנייה. מתי אני אומר את הפטנט הזה לכוון על מעין שבע? זהו כשיש מחלוקת. התפלל מנחה ביום שישי, אבל לא אמר אתה יעלה ויבוא. ובליל שבת זה ליל ב'. אז אמרנו, יש מחלוקת, ספק, אין לו ברירה, יכוון על ברכת מעין שבע. זה הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, זו התקנה היחידה. כשאדם לומד את ההלכות האלה, אז הוא לומד עד כמה הדבר חמור מאוד בכל הנושא הזה. הוא בוודאי ייזהר לא להתבלבל, לא לשכוח ולא לגרום לעצמו צרות צרורות. כל כך הרבה בעיות יש בנושאים האלה. לפני שאדם לומד, תשאל אדם עם הארץ, יגיד לך, כן, הכל הוא יודע. מה שאתה רוצה הוא יענה לך מיד, לשטוף מהשרוול. כשרואים כמה הבעיות חמורות, זה אולי מרתיע. סעיף האחרון של הסימן, כותב רבנו יונה, טועה ומזכיר מורה שאר ימים בתפילה שלא בזמנה, לא אוהבי הפסקה. למדנו את זה מהדין של סעיף י'. אם אמר, אתה חוננתנו גם בעמידה הראשונה וגם בשנייה, יצא. למרות שבשנייה זה היה מיותר, הוסיף אתה חוננתנו אפילו אחי. שיבח את הקדוש ברוך הוא. לכן בדיעבד יצא. כך הוא הדין בכל ימות השנה. שאלה כזו מצויה הרבה אצל האנשים שחוזרים בתשובה. תפילה הראשונה שלו, שהוא התחיל להתפלל, הוא עדיין לא יודע איך לנווט, אז הוא התפלל, ככה אמר את הכול. אמר גם יעלה ויבוא, גם על הניסים, בימי מרדכי ואסתר, הכל הוא אמר, ברוך השם, זוכרנו לחיים ובספר החיים ברכה ושלום. אתה רואה שהוא לקח לו רבע שעה תפילה, שאלתי אותו, למה כל כך הארכת? מה קרה? הוא אומר לך, תראה, יש פה מילים קטנים, וזה לוקח הרבה זמן. בדיעבד יצא. למה? כמו ששם יצא, הוא הדין גם פה. אמנם יש מחלוקת בדעת מרן, האם רק בתפילת תשלומין, שהיא קלה יותר, או בכל התפילות, המסקנה היא ספק והיא יכולה להקל, ובכל התפילות יצא. אלא אם כן, שוב, ירצה לחזור על תנאי לנדבה, בזה יכולים להתיר לו שאחזור על ידי תפילת תנאי לנדבה, שאחזור את הכול בצורה מסודרת. הכי טוב, שלפני שיתחיל להתפלל, ידריכו אותו מה לומר ומה לא לומד. תגיד לו, זה הצנזורה המשמיטה. תעשה לו סוגריים, את זה לא אומרים, את זה אומרים כדי שידע איך להתפלל בצורה מסודרת. אני רוצה לסכם בקצרה חלק מהדברים שלמדנו עד עתה. יש לנו ארבעה סוגי תפילות. יש הסוג הראשון, שחייב האדם הזה להתפלל תפילת תשלומין, כגון לא התפלל באונס, בשוגג או טעה. סוג שני, שבכלל לא מתפלל תשלומין, זהו באדם שמעיקרה לא היה חייב, כמו אונן, אדם שהיה מחוסר הכרה לא עלינו או אדם שהיה משוגע והתרפא. עכשיו הוא בריא, נורמלי, אפילו אחי, אין לו תשלומין, בזה לא שייך. יש עוד שני סוגים שלמדנו בסימן הזה. סוג אחד חוזר על ידי תנאי לנדבה וצריך לחדש בה דבר. היינו להוסיף באמצע הברכות האמצעיות איזו בקשה. יש סוג אחר שלא צריך לחדש בה דבר. אני אפרט חלק מהדברים. אדם שלא יתפלל מנחה במזיד. כעת הוא בא להתפלל ערבית שתיים. אמרנו שחייב לעשות תנאי לנדבה, אבל כאן מעיקר הדין לא היה מתאים שהאדם הזה יתפלל בכלל. ערבית שתיים עוונו כפליים. לכן כל מה שאנחנו אומרים לו תנאי לנדבה זה על צד היותר טוב אבל הוא חייב להוסיף בה דבר כמו שמרן אמר בסעיף ה'. וכן בכל הדוגמאות שמעיקר הדין הוא לא יכול להתפלל. כל מה שהוא מתפלל זה בהתנדבות. שם הוא חייב לחדש בה דבר. נאמר בליל ראש חודש לא אמרתי יעלה ויבוא. רוב הפוסקים אומרים שיצא. רבנותם אומר שלא יצא. או לא אמר על הניסים בליל חנוכה. רב הפוסקים אומרים שיצא. רבנותם אומר שלא יצא. אני רוצה להחמיר. בבקשה, אם אתה מכוון טוב באבות, 100%. תעשה תנאי לנדבה וגם תוסיף בה דבר אז יהיה מותר. מה זה להוסיף בדבר? לפני שהוא חותם כי אתה שומע תפילת כל פה אומר שהקדוש ברוך הוא יחזיר בתשובה שלמה את כל חיילי צה״ל. אתה כבר יודע. ממילא בזה יצא ידי חובה בזה הוא עושה את התפילה בצורה מושלמת. אבל בדברים שמעיקר הדין חייב לחזור. תנאי לנדבה זה לצאת ידי חובת החולקים על מרן. בזה התנאי לנדבה הוא לא כל כך הכרח. ממילא לא צריך לחדש בה דבר. ניקח דוגמה. אדם שהיה צריך להתפלל מנחה, שעה ארבע הוא זכר, צריך להתפלל. הוא אמר יש לי זמן, אחר כך. אחר כך היה עסוק בבית החרושת, היה עסוק בחנות ולא התפלל. האדם הזה בא ועושה תפילת ערבית שתיים ולפני העמידה השנייה עושה תנאי לנדבה. התנאי לנדבה הוא על צד היותר טוב כי מעיקר הדין צריך להתפלל תשלומין כמו שכתב מרן. הוא רוצה לצאת ידי חובת הלשון הראשון של הנימוקי יוסף ולכן הוא עושה תנאי לנדבה. בזה לא צריך לחדש בה דבר אלא מספיק שלפני העמידה השנייה אומר אם אני חייב תהיה לשם תשלומין וימילא ולנדבה, כאן אינו צריך לחדש בה דבר וכן כל כיוצא בזה. זה הכלל היסודי בכל הדינים כולם אנחנו לומדים את ההלכות שאדם ידע את עיקר הדין נפקא מינא גם אם בא לתקן שידע איך לתקן. אדם שלא אמר בתפילת ערבית יעלה ויבוא יצא. בשחרית אם לא אמר לא יצא. שמה לא צריך תנאי לנדבה. אליבדקו לעלמא אם לא אמר יעלה ויבוא ושחרית ודאי לא יצא וחוזר. אבל אם לא יתפלל ערבית בליל ראש חודש וצריך עתה להתפלל שחרית שתיים. בראשונה הוא אמר יעלה ויבוא בשנייה הוא לא אמר יעלה ויבוא. חוזר או לא חוזר? לא חוזר. למה לא? זה שחרית עכשיו אתה מסתכל עכשיו יש שמש או לילה? אתה מסתכל על התפילה העיקרית שבאה מחמתה והתפילה העיקרית היא לילה ערבית לא חוזר. לכן גם פה מעיקר הדין לא היה צריך לחזור על התשלומים. אתה רוצה לעשות על צד היותר טוב, לחזור פעם שלישית כדי לומר בה יעלה ויבוא, לצד יד יחוה דבדי כל העלמא? בבקשה, תעשה כן. אתה צריך לעשות תנאי לנדבה ולחדש בה דבר. וכן כל כיוצא בזה, זה הקנה מידה לגבי כל הדינים הללו. אבל אם קרה לו טעויות, בעיות בתפילת מוסף, הוא לא יכול מספק לומר אני אחזור עוד הפעם לתפילת מוסף ואני אעשה תנאי לנדבה, אם יצאתי טוב, אם לא, יהיה לנדבה. או שקרה לו בתפילת נעילה, קרה לו איזה בלבול גדול והוא הסתבך ולא יודע מה קרה, עכשיו הוא רוצה לחזור, עדיין לא נגמר כיפור, הוא רוצה לחזור עכשיו את נעילה, יעשה תנאי לנדבה. מי נתן לך אפשרות לעשות תנאים לנדבה? זה אין חניה, זה אזור נעילה, גרירה, מי יודע מה יעשו לו. לכן, בחיי גוונה אין אפשרות לחזור. האפשרות לחזור היא רק בערבית שחרית מנחה של חול, שם על ידי התנאים לנדבה, שם הדבר יועיל. אבל שבתות, ימים טובים ותפילות מוסף, אין את האפשרויות הללו. גם אישה שקרה לה דבר כזה, גם היא יכולה לעשות את כל אותם הפתרונות שאמרנו. כך כותב מחצית השקל באישה שקיבלה עליה שבת. ואחר כך היא רוצה להתפלל מנחה, היא לא יכולה, כי עשתה את זה כבר קודש, להתפלל ערבית שתיים. מזה אתה לומד מדבריו שתמיד הכלל של תפילת תשלומים שייך לא רק בגברים, שייך גם בנשים. גם לנו, לגברים, האדם הזה בא למוסיוף, עוד לא התפלל מנחה, אלה התחילו כבר ערבית. אז הם אומרים ברכות השם, והוא ענה יחד איתם, ברכות השם המבורך, ברוך השם המבורך לעולם ועד. תגידו לאדם הזה, אדוני, סטופ, אתה לא מתפלל מנחה, הפסד את המנחה. כבר קיבלת שבת. אלא תאמר את הקטעים האחרים שיש לך, תתחיל לקבלת שבת, ותתפלל ערבית שתיים. זהו, זו התקנה. שם הוא לא צריך לנהל אינדבה, כי שם לבדיקו לעלמא, הוא לא יתפלל בוודאי תפילת מנחה, חייב להשלים אותה על ידי תפילת ערבית שתיים. אתה רוצה, תשמע, השאלה אם צריך, לא צריך. מה, מה התועלת? הוא ענה ברכו את השם המבורך אז בוודאי שהוא לא יכול להתפלל בנחם אם היה ספק הייתי אומר לך עצה תלך לשמוע אבל כאן זה מיותר לא צריך אתה רוצה תעשה אבל אין צורך בזה אלא יתפלל הוא בעצמו ערבית שתיים ולא צריך לשמוע מהחזן את תפילת ברכת מעין שבע אלא הוא בעצמו יאמר ערבית שתיים יש פה ספר בן איש חי נכון הספר הזה זה ספר שכל אדם חייב לשנן ולדעת יש פה את רוב הדברים שמצויים עליך למעשה יום יום אדם שבקיא בספר בן איש חי בעל פה אז כל בעיה שיש לו אז הוא יכול להתמצא פחות או יותר אבל אדם שלא יודע בן איש חי מימיו לא למד את הספר הזה אדם כזה מסכן החיים שלו קשים מאוד מבחינה רוחנית זה כמו אדם שמימיו לא יודע מה זה אותו לא להחליף גלגל או שום דבר כל דבר הכי קטן שיהיה לו צריך להזמין מכונית גרר השם ירחם עליו ועל הכסף שלו כך גם להבדיל הדבר הזה אדם צריך לדעת גם כל דבר ודבר הלכה למעשה מה מותר ומה אסור ואם יקרה לו איזה טעות איך נתקן לכן כל אדם צריך לא רק לקנות את הספר בן איש חי צריך גם לשנן את זה לדעת את זה ישר והפוך בעל פה בעזרת השם נעשה גם לבחן פעם על זה סעיף יתא ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתיים של חול מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה שנייה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל בשתיהן יצא תמיד לעולם תפילת התשלומים זהה לתפילה העיקרית שמתפלל בה למה הדבר דומה לאורח אצל בעל הבית? ולכן, אם לא יתפלל מנחה ביום שישי, יתפלל ערבית שתיים בליל שבת, ואומר בשתיהן אתה קידשת. לא יתפלל מנחה ביום שבת, מתפלל במוצאי שבת ערבית שתיים, ואומר בשתיהן אתה חונן לאדם דעת. השאלה היא לגבי מצוות הבדלה, היינו אתה חוננתנו, אם יזכיר והיכן יזכיר. התפילה הראשונה היא לערבית, ולכן בערבית של מוצאי שבת צריך לומר בה אתה חוננתנו. אבל השנייה אינה לערבית אלא תשלומי מנחה, ולכן אתה חוננתנו שם, זה מיותר, לא לצורך, ולכן לא יאמר בתפילה השנייה אתה חוננתנו. כך גם לגבי כל דוגמה כעין זו לגבי תוספת שמוסיפים בתפילה, גם שם יהיה אותו כלל. אמש הבאתי דוגמה, לא יתפלל מנחה בערב ראש חודש. בא להתפלל ערבית שתיים בליל ראש חודש, לומד מרן בבית-יוסף בסימן תכב, לומד מדברי הדין הזה, שגם שם יאמר בעמידה הראשונה יעלה ויבוא, אבל בעמידה השנייה לא יוסיף ולא יאמר יעלה ויבוא. הרמה חולק. הרמה מביא בשם הקולבו, שיזכיר גם בראשונה וגם בשנייה. הוא אומר, זה לא דומה להזכרת אתה חוננתנו. שם זו סתם מצווה שמשולבת בתפילה. את המצווה, קידוש, אתה עושה פעם אחת. הבדלה, אתה עושה פעם אחת. הבדלת פעם אחת אתה חוננתנו מספיק. אבל כאן הזכרת מעין המאורע צריך לאומרה בכל התפילות. מעין המאורע אומרים גם בערבית וגם בשחרית, ממילא גם בתשלומין. זו הטענה של הרמה. אבל אנחנו קיבלנו הוראות מרן, ולפי דעת מרן, לא רק בדבר שהוא מצווה בפני עצמה כמו הבדלה, אלא גם כל הזכרת מעין המאורע, כל תוספת כזו אין צורך לומר בתפילת התשלומין. שם, כשלא התפלל מנחה ביום שישי, הוא בא לומר ערבית שתיים בליל שבת, צריך לומר בשתיהן אתה קידשת. כי אתה קידשת זה עיקר התפילה, זה חלק מהתפילה. ולכן אתה מתפעל כעת ערבית בשבת. ערבית בשבת לא ייתכן לומר אתה חונן, צריך לומר אתה קידשת בשתיהן. אבל פה התפילה נכון, הוא אומר בשתיהן אתה חונן. תוספת? את התוספת אין צורך להוסיף. ממילא, גם בדוגמה הזו, גם כן אין צורך להוסיף כלל ועיקר, היינו, רק בראשונה יאמר יעלה ויבוא, ולא בשנייה, כך הוא הדין גם בערב פורים, בערב חנוכה, לא יתפלל מנחה בכד כסלו, בל יתפלל ערבית שתיים בליל כה כסלו, ליל חנוכה, יאמר בערבית הראשונה על הנסים, הערבית השנייה לא יאמר על הנסים, כי התפילה הזו, התשלומין, היא בשביל מנחה, ומנחה של ערב חנוכה לא היה עדיין חובה לומר על הנסים, ולכן לא יאמר בתפילת התשלומין השנייה על הנסים, אלא יצא ידי חובה כשאמר את הכול תפילה פשוטה, מבלי להוסיף כלל ועיקר. אם האדם הזה נאנס ולא יתפלל ערבית בראש חודש, אז ודאי שביום ראש חודש בשחרית הוא אומר שתי תפילות ובשתיהן יאמר יעלה ויבוא. וכי העמידה השנייה היא תשלומין ליום חול? גם היא תשלומין לראש חודש. אז בערבית של ראש חודש היה צריך לומר מה יעלה ויבוא, אז גם בתשלומין יאמר יעלה ויבוא, בזה גם מרן יודה לכל בוא ולהרמה. כל המחלוקת, כל הוויכוח הוא, רק דווקא בערב ראש חודש שלא יתפלל מנחה. אני ממשיך המשך של הדוגמה הראשונה. לא אמר מנחה בערב ראש חודש, מתפלל ערבית שתיים. לכתחילה צריך לומר יעלה ויבוא בראשונה ולא בשנייה. בדיעבד, אם האדם הזה טעה ואמר יעלה ויבוא, גם בראשונה וגם בשנייה, בדיעבד יצא. מניין לנו שיצא? מהדין של התחוננתנו. מרן סיים, אם האדם הזה לא יתפלל מנחה ביום שבת, התפלל ערבית שתיים, ואמר התחוננתנו גם בשנייה, למרות שהוסיף דבר מיותר, בדיעבד יצא. ממילא גם פה, גם מרן יודה לדברי הקולבו, שאם לא אמר לא בזו ולא בזו יצא, גם אם אמר בזו ובזו, אמר בראשונה יעלה ויבוא, וגם בשנייה יעלה ויבוא, בדיעבד יצא. כך גם בערב חנוכה. לא אמר בשתיהן על הניסים יצא. אמר גם בראשונה וגם בשנייה. הוא לא למד את הבית יוסף בסימן תכב. הוא למד את הרמה וחשב שככה ההלכה. לכן אם בדיעבד אמר גם בראשונה וגם בשנייה, בדיעבד יצא ידי חובתו. הכלל הוא אדם שמוסיף דבר מיותר, מוסיף מאורע שאר הימים, גם אם זה היה מיותר ולא היה צריך לאומרו, אפילו אחי, בדיעבד יצא ידי חובה. נמצא, אנחנו משווים את כל הזכרות מעין המאורע, משווים את כולם, כמו שבעתה חוננתן הוא לא אומר בשנייה, כך הוא עדין בכולם לא יאמר. אבל אם הבעיה היא בין ערבית ושחרית או בין שחרית למנחה, הרי שם גם בזו וגם בזו, בשתיהם חייבים לומר יעלה ויבוא, שם אין לך ספק, צריך לומר יעלה ויבוא גם בראשונה וגם בשנייה. עם האדם הזה התפלל שחרית שתיים וקרה לו טעות בהזכרת יעלה ויבוא. בראשונה, אם לא אמר יעלה ויבוא, ודאי שחוזר, הליבדיקו לעלמא. אין מחלוקת בדבר. אין ספק שאם אדם לא אמר יעלה ויבוא בשחרית, בראש חוד, יש חוזר. אבל אם המדובר הוא לגבי תפילת התשלומין, העמידה השנייה, אם לא אמר בא, יעלה ויבוא, בזה יש לנו מחלוקת גדולה באחרונים. המסקנה היא, יחזור על-ידי תנאי לנדבה. אם לא אמר יעלה ויבוא, יעשה עוד הפעם תפילה שלישית ויאמר כך, אם אני חייב, תהיה לשם תשלומין, ואם לאו, תהיה לנדבה. אבל אם לא אמר, בשחרית יעלה ויבוא, וחוזר מתפלל מנחה שתיים, ושם קרא לו שכחה בתשלומין, שם הוא לא צריך לעשות תנאי לנדבה. הליבדיקו לעלמא חוזר. למה? כאן המחלוקת היא למה הוא מתפלל תשלומין בשחרית, כי הוא לא התפלל ערבית. אם בערבית עצמה היה שוכח ולא אומר יעלה ויבוא, וידי עבד יצא, אז אולי התשלומין לא יותר טוב מזה. לכן יש אומרים שלא יצא. לכן אמרנו תנאי לנדבה, יפתור את הבעיה. אבל כשהוא בא לעשות תשלומין במנחה של ראש חודש, כאן ממה נפשך? אם אתה הולך לפי הזמן של התפילה הזו, במנחה, חוזר. אם אתה הולך לפי התפילה הקודמת, היינו שחרית, גם שם חוזר. ממה נפשך חוזר? לכן, אם שכח יעלה ויבוא, בין בראשונה ובין בשנייה, חוזר. כך הוא הדין אם האדם הזה לא יתפלל מנחה ביום חול המועד. בא להתפלל, ערבית שתיים, בליל חול המועד, ושכח יעלה ויבוא, או בראשונה או בשנייה, חוזר. ממה נפשך? בלילה בחול המועד, חוזר. אם לא אמר יעלה ויבוא בערבית, כך גם במנחה, בשתיהם חוזר. לכן, ממה נפשך? אם לא אמר באחת מהן יעלה ויבוא, חוזר. הבעיה תהיה על הלילה הזה. האדם הזה לא יתפלל מנחה היום בראש חודש. הלילה גם כן ראש חודש. הוא בא כעד להתפלל ערבית שתיים. בעמידה השנייה שהיא תשלומין לתפילת מנחה לא אמר יעלה ויבוא. גמר את העמידה ובא לשאול. התפללתי תשלומין אבל לא אמרתי יעלה ויבוא. אם אתה הולך בשביל התפילה שבשבילה הוא אמר את תפילת התשלומין היינו מנחה כמו ששם אם לא אמר חוזר אולי גם פה נהיה חזור. אבל אם נלך לפי העיקר האורח ובעל-הבית, בעל-הבית עצמו זה ערבית, אם בו לא היה אומר לא היה חוזר, אז גם האורח שלו, גם התשלומין, לא יחזור. גם זה מחלוקת. מה יעשה? תנאי לנדבה, בזה הוא פותר את הבעיה, יוסיף עמידה שלישית. אבל כדאי שיעשה לא רק עמידה ותנאי לנדבה, אלא גם יוסיף איזו בקשה כלשהי. כמו שאמרנו, יוסיף באמצע השמע-קולנו, שהקדוש-ברוך-הוא יחזיר בתשובה שלמה את כל חיילי צה״ל או בקשה מעין זו, ואז בזה, הלבדי כולה עלמא, התפילה שלו היא מאה אחוז, בזה הוא לא מסתבך כלל ועיקר. אדם שלא אמר בתפילת מנחה של יום שישי יעלה ויבוא, אינו רשאי לחזור ולהתפלל בליל שבת, ערבית שתיים, אלא יסמוך על ברכת מעין שבע של החזן ובה יצא ידי חובה. אני חוזר על הדוגמה. האדם הזה נקלע למצב שכן יתפלל מנחה ביום ראש חודש, אבל לא אמר בה יעלה ויבוא. אם היה נזכר מייד, מייד הוא חוזר ואומר את כל העמידה אם יעלה ויבוא. לא נזכר אלא בלילה. בלילה זה לא ראש חודש, זה מוצאי ראש חודש. מה יעשה? האם יחזור או לא? זה תלוי במחלוקת הידועה בין התוספות בברכות כו לבין הריף. לפי התוספות לא חוזר, לפי הריף חוזר. לפי התוספות, אדם שלא אמר יעלה ויבוא, התפילה שלו היא לא אפס. זה כן תפילה, אלא שיש כאן חיסרון גדול שלא אמר יעלה ויבוא. לכן אתה מחייב אותו לחזור. זה טוב אם הוא נזכר ביום ראש חודש. אם הוא יחזור, יש תועלת. בתפילה השנייה יגיד יעלה ויבוא. אבל אם הוא נזכר בלילה, במוצאי ראש חודש, אם הוא יחזור, יגיד ערבית שתיים, מה אתה מרוויח? גם בעמידה השנייה הוא לא יגיד יעלה ויבוא. אם כן, בשביל מה לחזור? לכן, לפי דברי התוספות, אין צורך לחזור. אבל הריף סובר, לא. אם לא אמר יעלה ויבוא, התפילה אפס. כאילו בכלל לא יתפלל. לכן, לפי דברי הריף יחזור ויתפלל ערבית שתיים במוצאי ראש חודש. מה אנחנו עושים? יוצא לידי חובה לבדיקו לעלמא. מרן אמר יעשה עוד תפילה אבל יעשה תנאי לנדבה. זה טוב כמו ראש חודש של החודש הזה. מחר בלילה מוצאי ראש חודש זה יום חול. אז אפשר להביא קורבן נדבה בחול, אפשר גם להתפלל תפילת נדבה, אז הוא יכול לעשות תנאי לנדבה, ויחזור תפילה נוספת יעשה ערבית שתיים. אבל אם יזדמן לו ראש חודש ביום שישי, שבת זה לא ראש חודש, וקרה לו טעות במנחה של יום שישי, לא אמר יעלה ויבוא. זה מצוי וקורה הרבה לאותם האנשים שבאים מאוחר, אלה שמאחרים, ואז הרצים מצאו דחופים. מהמהירות, לא אמר יעלה ויבוא. אם הוא נזכר מייד, היה מתקן. לא זכר. בא בלילה, אחרי שאמרנו בואי, כלה שבת מלכתה, הוא בא לחכם ואומר לו, אני לא אמרתי יעלה ויבוא. ערבית ליל שבת זה לא ראש חודש. אם כן, מה התועלת שהוא יחזור עוד פעם, עוד עמידה? הרי הוא לא יתקן בזה. מה תאמר? יעשה תנאי לנדבה לצד ידי חובת הריב חכמי פרובינצה? אין קורבן נדבה בשבת ואין תפילת נדבה בשבת. לכן, העצה היא, יאמר לחזן, תכוון עלי בברכת דמעיין שבע, תוציא אותי ידי חובה. בזה הוא פותר את הבעיה. כל שכן, אם הוא בעצמו החזן, אז הוא יכול לכוון על מה שהוא אומר בברכת דמעיין שבע. בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי מכל וכול. זה הפתרון היסודי. הבאנו דוגמאות רבות למחלוקת הזו. יש לפחות עשרה דוגמאות, נפקא מינה למעשה. נאמר דוגמה נוספת. בראש חודש כסלו הבא עלינו לטובה אדם שיבוא וישאל אותך שאלת חכם. אני התפללתי שחרית, העמידה הראשונה, אמרתי ברך עלינו בסדר, אבל שכחתי יעלה ויבוא. אחר כך חזרתי עוד פעם את כל העמידה. העמידה השנייה, במקום ברך עלינו אמרתי ברכנו, ובסוף אמרתי יעלה ויבוא. עכשיו, בסך הכול יש לי באחת, אמרתי יעלה ויבוא. מכל וכול זה הפתרון היסודי. הבאנו דוגמאות רבות למחלוקת הזו. יש לפחות עשרה דוגמאות, נפקא מינה למעשה. נאמר דוגמה נוספת. בראש חודש כסלו הבא עלינו לטובה, אדם שיבוא וישאל אותך שאלת חכם. אני התפללתי שחרית, העמידה הראשונה, אמרתי ברך עלינו בסדר, אבל שכחתי יעלה ויבוא. אחר כך חזרתי עוד הפעם את כל העמידה. בעמידה השנייה, במקום ברך עלינו אמרתי ברכנו, ובסוף אמרתי יעלה ויבוא. עכשיו, בסך הכול יש לי באחת, אמרתי יעלה ויבוא, ובשנייה אמרתי ברך עלינו. יחד זה מסתדר לפי התוספות, כן. זה הציל את המצב. לפחות שם יש לו ברך עלינו, כאן יעלה ויבוא. ביחד, הזכיר גם זה וגם זה יצא. אבל לפי הריב וחכמי פרובינציה זה כאילו לא יתפלל בכלל. הראשונה אפס, השנייה אפס, אפס ועוד אפס, אפס. מה יעשה? בראש חודש כסלו הבא, זה יום חול, אתה יכול לעשות תנאי לנדבה. תגיד לו, תחזור עוד הפעם, אבל לפני כן תעשה תנאי. אם ההלכה כמו הריב וחכמי פרובינציה, תהיה לשם חובה, ואם לאו, תהיה לנדבה. בזה הוא פותר את הבעיה, יוצא ידי חובתו. אמרנו עוד שאלה בשבוע שעבר, לגבי ליל סוכות בעוד שנה. זה יחול בדיוק בליל שבת. צריך לומר בליל סוכות, גם רוצה וחליצנו וגם יעלה ויבוא. בפעם הראשונה שבירך ברכת המזון, אמר רוצה וחליצנו, שכך יעלה ויבוא. חזר עוד הפעם לראש. בפעם הראשונה עשה הפוך. גמר, כעת בא לשאול את החכם, עכשיו מה, אני יצאתי ידי חובת ברכת המזון או לא? מה, תגיד לו, יעשה תנאי לנדבה? אדם יכול לתרום תרומות, לעשות נדבות בברכת המזון? ממתי? אפילו ברכת המזון של החול אי-אפשר לעשות נדבה. קל וחומר שבת. מה תגיד לו? מה יעשה? אם יש אחד מבני ביתו, מהשכנים, שעדיין לא בירך ברכת המזון, יאמר לו, תכוון עלי והוציאני. ואם לם, אז יאכל עוד כזית בסוכה, כדי שיוכל לברך שוב את ברכת המזון. רק שישים לב, בפעם השלישית לא לשכוח. כך הוא הדין בליל פסח שחל בשבת. גם שם תהיה אותה הבעיה, וגם שם אותה התשובה. דווקא מילה נוספת. חזן ששכח בברכת רצה יעלה ויבוא. לא אמר. והציבור הזה, לא ידעו. הגבאי אמר לו לחזן, תמשיך בינתיים, אני הולך לשאול רב. יש להם במשרה טלפון, מייד שאלו, והרב מייד אמר להם לחזור. טוב, עד שהוא הגיע חזרה, החזן הרי המשיך. אמרו ברכת כהנים, התחיל שים שלום. בא הגבאי הזה, אומר לו, הרב פסק, תחזור לרצה. טוב, הוא חוזר לרצה עוד הפעם, מתחיל, אומר יעלה ויבוא. הכהנים, פעמים שואלים את הגבאי הזה, אנחנו בירכנו פעם אחת ברכת כהנים. נו, יצאנו ידי חובה או חוזרים עוד הפעם? אם אתה אומר, כשלא אמר יעלה ויבוא זה אפס, אז גם ברכת הכהנים שלהם הייתה כאילו אפס ממילא, אז לא יצאו ידי חובה. צריכים עכשיו לומר. עולים ואתה אומר, לא, זה לא אפס. מה שהיה זה בסדר, רק היה כאן איזו תקלה שצריכים לחזור ולתקן אותה, אז הוא חזר ותיקן אותה. אבל זה לא היה אפס, ויצאו ידי חובה ברכת כהנים. מעיקר הדין, ההלכה היא כדעת התוספות ורוב הפוסקים שזה כן תפילה, ולכן אינם חייבים באמירת ברכת כהנים, מן הראוי שיצאו רגע החוצה. יצאו רגע החוצה כדי שאליבדיק ולעלמא לא יעלו עוד הפעם פעם שנייה לדוכן. אין צורך לחזור פעם שנייה ולומר ברכת כהנים. אנחנו פוסקים מעיקר הדין, ההלכה כדברי התוספות. דווקא מילה נוספת. בעוד שבועיים אדם שהתפלל בשבת וקרא לו טעות בתוך טעות. או ביום ראש חודש כסלו, בעוד חודש, התפלל וקרא לו טעות בתוך טעות. גם שם הנפקא מינה במחלוקת הזו. אני אתחיל בדוגמה הראשונה. האדם הזה התפלל ערבית בליל שבת. במקום להתחיל, אתה קידשת, התחיל אתה חונן, לא הרגיש. ככה, המשיך, המשיך. טעות שנייה, במקום לומר ברך עלינו, התחיל לומר ברכנו. ולא הרגיש. הגיע על הצדיקים ועל החסידים, פתאום שומע אומרים, ויכולה השמים והארץ, והוא עדיין לא קילה את התפילה. אז הוא נזכר מה קרה לו. טעות בתוך טעות. מרן פסק בסימן רסח, תמיד חייב לגמור את הברכה שימצא בה, שהתחיל בה, ואחר כך לחזור לברכת שבת. פה האדם הזה התחיל על הצדיקים. לגמור או לא? למה לא? כי כאן הוא לא אמר ברך עלינו. אם תאמר, כמו הריף, אם כן כל הברכות כאילו הן אפס. אם זה אפס, אז כאילו הוא הגיע לרופא חולה עמו ישראל, כאילו הוא נמצא שם, זו התחנה שלו, ממילא יפסיק מיד ויתחיל, אתה קידשת. אם תאמר כך התוספות, צריך לגמור את אותה הברכה. המסקנה היא, יפסיק במקום, יאמר משפט אחד ותן תל אמונתה לברכה, ויחזור מיד לאטה קידשת. כך גם לגבי ראש חודש כסלו. שוב, האדם הזה עשה שתי טעויות. הטעות הראשונה, לא אמר ברך עלינו. המשיך. הטעות השנייה, צריך לומר בראש חודש כסלו, יעלה ויבוא, לא? שכח. התחיל מודיעין, באמצע נזכר. עכשיו, לאיפה יחזור? אם תאמר, כעריף, שהאדם שלא אומר מעין המאורע הזה כאילו אפס, אז כאילו מהמילה, רצה והלאה, הכול אפס. הוא לא אמר יעלה ויבוא, הכול אפס. אם כן, איפה הוא נמצא? הוא נמצא אחרי המילים שומע התפילה. אדם שנמצא בין שומע התפילה לרצה, הוא לא צריך לחזור לברך עלינו. יכול לומר שם בין ברכה לברכה, יכול לומר, ותן תנומתה לברכה, וימשיך רצה ויאמר יעלה ויבוא. כמו שאומר יגל יעכו, שכאן כלכלתו שקלקל ולא אמר יעלה ויבוא, זו תקנתו, שלא יצטרך לחזור לברך עלינו. האם אומרים כלכלתו תקנתו או לא? גם זו מחלוקת. שוב, המסקנה היא כאן, ספק ברכות להקל. אתה לא הולך בזה כדברי התוספות, כי יש מחלוקת עקרונית. תמיד, בכל מקום שאדם שכח ולא אמר, ברך עלינו, ונזכר באמצע המודים. האם חוזר לברך או חוזר לשמע קולנו? זה עצמו מחלוקת. לכן, יש לך כאן ספק ספקה, אתה מונע אותו, אל תחזור לברך עלינו, אלא תאמר את המילים ותן אותם לברכה, ותמשיך משם והלאה על הסדר עצה, רק שישים לב בפעם השנייה לומר יעלה ויבוא כהוגן בצורה מושלמת. דווקא מילה נוספת, באדם שלא התפלל מנחה בו' בחשוון, בא להתפלל ערבית שתיים בליל ז' חשוון, והאדם הזה עשה סלט מהתפילות שלו. בראשונה הוא לא אמר ברך עלינו, בשנייה אמר ברך עלינו. אז הוא גילה דעתו, הראשונה הייתה תשלומין, לכן הוא עדיין לא ביקש גשם, אמר זה שייך עדיין לקיץ, התפילה הזו. לכן לא אמר ברך עלינו, בשנייה אמר, אם כן לא יצא ידי חובת הראשונה, צריך אם כן לחזור. ידי הראשונה לא יצא. האם יחזור עוד שניים או אחד? שוב יעשה תנאי לנדבה וזה יפתור את הבעיה. אני עובר לסימן קט, הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור לקדושה או לקדיש, יתפלל, ואם לאו, אל יתפלל אם אין השעה עוברת. הגמרא בברכות כא עוסקת שם מתי נחשב לאדם תפילה במניין, תפילה בציבור, ומתי לא. הן לגבי שחרית ומנחה והן לגבי ערבית יש כלל יסודי לשתיהן, אם האדם הזה איחר. אבל הוא יודע שהחזן כאן מאריך הרבה, או שהם מחכים לאיזה רב או לאיזה חזן או לאיזה זקן שיגמור את התפילה, אז הם לא מתחילים מייד את החזרה. מהרגע שגמרו גאה לישראל. עד שמתחיל את החזרה, לוקח להם שבע-שמונה דקות. אז אפילו אם איחרתי, אני באתי ואני רואה שהחזן כבר נמצא באמצע התפילה. הוא נמצא איזה ומקומן. אפילו אחי, אני אוכל למהר להניח תפילין, לעשות סדר דילוגים לפיכך והלאה, ולהיות יחד איתם בעמידה. הם אומרים, קדושה, קדוש קדוש, גם אני אומר איתם, קדוש קדוש. ממילא, גם זה נחשב לתפילה בציבור. נכון הדבר שלכתחילה, המצווה מן המובחר, מהי תפילה בציבור? להתחיל עם כולם יחד, השם שפתי תפתח. ואני לא התחלתי איתם. כשהחזן התחיל השם שפתי, אני הייתי עזרת אבותינו הטוב מעולם. נכון שלא היה לך עזרת אבות ולא הספקת להגיע יחד איתם טוב, אבל בסוף תוכל לומר איתם, קדוש. ולכן, גם זה נחשב לתפילה בציבור. הוא הדין גם בתפילת ערבית. נניח, האדם הזה הלך רגע לשירותים. החזן לא חיכה לו, התחיל והוא רחום, התחילו את התפילה. הוא בא לכאן, רואה, החזן מנגן והיה עם שמוע. אני אתפלל איתם? הוא לא התפלל. זה נקרא תפילה בציבור או לא נקרא? תאמר לו, כיוון שפה החזן מאריך, אתה תתחיל, עד שתגיע אלוקי ניצור לשני מרע, רק שם החזן יאמר קדיש תתקבל. נמצא. אתה יכול להספיק לענות, אמני יש מרבה, לכן זה נחשב לתפילה בציבור. אבל אם האדם הזה נכנס לאיזה שטיבלך, בשטיבלך לפעמים הוא צריך להתחיל עשר דקות קודם. וכאן, אם הוא איחר, אפילו אם הם נמצאים אהבת עולם, גמרנו, זה הלך עליו. למה? הוא יתחיל איתם, זו לא תפילה בציבור. כשהוא יהיה על הצדיקים ועל החסידים, הוא יאמר תתקבל, יגיד מודים, יגיד כבר יש אל המה, נגמר. אם כן, הוא לא שמע את הקדישים בסוף, זה לא נחשב לו לתפילה בציבור. לכן תאמר לו, אדוני היקר, תחפש לך מניין אחר, תחפש מקום שעדיין לא יתפללו ערבית, תלך להשטיבלך בזיכרון משה או בכותל, תמצא מניין. פה זה לא נחשב בשבילך למניין לתפילה בציבור. כך הוא עדין גם לגבי שחרית ומנחה. ההבדל הוא כך, פה בערבית צריך להספיק לשמוע ולענות, יש מרבה של תתקבל. בשחרית או במנחה צריך להספיק לשמוע ולענות את קדוש קדוש. לכן, אם הוא יספיק להגיע השם צורי וגואלי הראשון, ואז הם יתחילו קדוש קדוש, זה עדיין בסדר. נניח בשבת הוא יכול להביא בחשבון שהחזן מנגן. לא רק מנגן על אילו אל בקדשו נשמת קול חי, אלא גם בנקדישך מנגנים. גם זה לוקח שתי דקות, בפרט אם יש להם חזן על הכיפאק עושה להם מנגינה יפה עד שהגיע וקרא זה לזה ואמר, הוא יספיק לומר צורי וגואלי הראשון, ויוכל לענות יחד איתם קדוש קדוש, ממילא זה נחשב לו לתפילה בציבור. אבל אם האדם הזה איחר מאוד, הוא יודע מראש, גם לזה הוא לא יספיק להגיע, ממילא כדאי לכתחילה למצוא מניין אחר. אבל, בשחרית ומנחה יש לו עוד דרך, עוד עצה. ימתין קצת בעזרת אבותינו, ויתחיל יחד עם החזן. החזן אומר את החזרה ואני אומר את הלחש, ואני צמוד איתו כל הזמן מילה במילה. אני מגיע מחיי המתים, אני רשאי לומר נקדישך, כמו שמרן אמר בסעיף ב' בשם הגאונים והרשב״א, שזה נקרא מהעניין ויכול לומר, ואין כאן חשש, הפסק. לכן גם זה יכול להיחשב כתפילה בציבור, כך דעת המקובלים וכך ההלכה למעשה, בין לגבי שחרית, בין לגבי מנחה. זה טוב אם הוא איחר קצת, אבל אם איחר הרבה, הוא הגיע עזרת אבותינו, והחזן כבר התחיל את תפילת החזרה. גמרנו, זו לא תפילה במניין. יעזוב את בית-הכנסת כאן, ילך למוסיוף. במוסיוף ימצא מניין שנמצאים קרוב אליו עזרת אבותינו, יתפלל יחד איתם וימשיך את סדר התפילה משם והלאה על הסדר. כך מייעצים לאדם הזה לעשות כן לכתחילה. אדם שדרכו להאריך מאוד בתפילה. פעם דיברנו בנושא הזה בהרחבה ואמרנו שיש לאדם הזה תקנה ועצה. למדנו בדברי הפרי חדש בסימן תצב״ו שהאדם הזה יכול להקדים עם החזן הזה, האשכנזי, מתחיל הודו בשבע והוא ממהר מאוד. שבע ועשרה הוא כבר תהילות לאל עליון גאלם. גמר מהר. אז מי מחייב אותי להתחיל הודו? הוא יחד איתו בשבע. איפה כתוב? אני קם שעה קודם, אני מתחיל שש וחצי, מתחיל מוקדם, וכשאני נמצא ויברך דוד הוא מתחיל הודו. מה יש? אתה לא חייב להיות איתו צמוד בהתחלה. כך אני ממשיך הלאה. אני מגיע כימי השמיים על הארץ, שם אני עושה תחנה, שומע חצי קדיש שלו, אם ברכו. אני ממשיך. אני מגיע, גואלנו ה' צבאות, הוא כבר נמצא ויציב ונכון, אני יכול להתחיל את העמידה. ואז כשהוא מגיע קדוש קדוש, אני כבר הגעתי ה' צורי וגואלי, עניתי יחד איתו קדושה, בזה זה מצוין וטוב. זה טוב בחזן נורמלי, רק הוא קצת מהר, אבל הוא נורמלי. יש חזנים לא נורמליים. תתחיל בשש וחצי ותעקוף, כל העקיפות שלך לא יועילו. לך יש מנוע רגיל, מנוע בוכנה, אצלו יש מנוע סילון, הוא יעקוף אותך מימין, משמאל, מלמעלה, מלמטה, מאיפה שאתה רוצה. ואז אתה התחלת ויציב, והוא היה עדיין תחילת יוצר. אבל למרות כל זה, אתה היית על הצדיקים, הוא כבר התחיל חזרה. אז בזה, בלאו הכי, אתה לא תספיק לקדושה, אין תועלת, לכן לא כדאי לעקוף ולמהר. כדאי להתחיל יחד עימו, יחד עם כל הציבור, השם שפתי תפתח. זו התפילה הטובה ביותר. מה יהיה? אני לא אשמע קדושה? אני לא חייב לשמוע קדושה. גם על פי הקבלה, אומר הגאון רבי יוסף חיים, שעולה לו בשמיים כאילו שמע לחץ. וחזרה כאילו הכל היה בסדר ולכן יתעלם גם בערבית אותו דבר אני מקדים אותו אני יודע בדיוק בשמונה יש להם עניין אז האדם הזה מתחיל רבע לשמונה שמונה ושתי דקות אם הגיעו שומר עמו ישראל עד גם הוא הגיע כבר שם זה בסדר הוא יחד איתם עכשיו כאן שומע את הקדיש ואחרי זה מתחיל איתם השם שפתיים הוא יפסיד את הקדישים אחר כך תתקבל יש למה יפסיד הוא יתחיל איתם כשהוא מתחיל איתם אין לו שום בעיה הוא צמוד איתם מה שלא הספיק לענות קדיש הקדושה הוא נקרא אנוס מתי אתה עושה איתו חשבון אתה מספיק לקדושה או לא מספיק זה כשהוא איחר הוא בא מאוחר זה קנה מידה לבחון אם הוא איתם או לא איתם אבל כשהוא היה איתם הוא התחיל איתם בסדר החזן היה מהיר מדי אז זו בעיה שלו ולכן לי אין בעיה אני מתפלל על הסדר לאט לאט עם כוונה טובה ולכן אין לו מה לחשוש בשחרית, אם הוא מקדים קצת, אין לו מה להפסיד. כי אחרי גל ישראל אין קדיש, לכן אמרנו לו, תקדים ותאמר קודם, כדי להגיע יחד עם החזן לקדוש קדוש. בערבית או במנחה זה לא כדאי. למה? בערבית, מה הוא יקדים? אז הוא מפסיד את החצי קדיש, מפסיד ישמר הבא שלפני העמידה. מי אמר לך שישמר הבא שאחרי העמידה יותר גדול מישמר הבא שלפני? שניהם אותו דבר. לכן אל תמהר, אל תקדים, אל תפסיד את החצי הקדיש שם, אלא תפסיד, תתקבל, זה לא נורא. כך גם לגבי מנחה. האדם הזה אומר לך, תראה, אומנם אני אפסיד קדיש, אבל אני ארוויח בסוף קדושה. מי אמר לך שהקדושה יותר חשובה מאשמר הבא? אדרבה, הפוך. האמת הוא, אשמר הבא זה הדבר, השבח העצום ביותר שיש. זה עוד יותר חשוב אפילו מקדוש קדוש. לכן אתה רוצה למהר, כשהחזן יתחיל אשרי, אתה רוצה להתחיל בשם שפתי. מה יהיה על החצי קדיש שישמר הבא? אתה מפסיד את זה. לכן לא כדאי למהר. תשמע יחד אתם ישמר הבא, תתחיל אתם בשם שפתי, ומה שיהיה אחר כך, מה שיהיה יהיה, אם לא הספקת לענות קדוש קדוש, זה נקרא אנוס ויצא ידי חובה. כל זה, במה דברים אמורים? באדם רגיל. אבל אדם שאומר לך, תשמע, אצלנו, ברוך השם, אנחנו לומדים תורה. ואחרי שגומרים שיעור ראשון, אני שמעתי קדיש על ישראל. שיעור שני, גם שם, ברוך השם, אומרים קדיש, גם שם אמרנו קדיש על ישראל. אז אצלי חובת הצדיק היינו לומר את מספר הקדישים יהא שמאיר הבא מברך, עשר קדישים, אני כבר השלמתי. היום הזה, מאתמול בלילה עד מנחה, אני כבר אמרתי לא עשרה פעמים מיש מרבה, אלא יותר מזה, אבל ארבעה קדושות, זה חסר לי. קדושה אמרתי בבוקר בשחרית, אבל כעת במנחה, אם אני לא אומר, אז אני לא אגיע לצדיק. לכן, מתירים לו להקדים קצת, יוותר על יש מרבה, כדי שאספיק לקדוש קדוש. מה זה צדיק? זה אמרנו בווידוי של יום הכיפורים. צדיק זה 90 המינים. ד', ארבע קדושות. י', עשרה קדושים. ק', מאה ברכות. זה מה שחייבים אנחנו לעשות כל יום מראש השנה הזה עד ראש השנה הבאה, בעזרת השם. לכן, מתי אתה אומר יש מרבה יותר חשוב מקדוש, אם חסר לו גם זה וגם זה, או שיש לו גם זה וגם זה בלאו הכי? יש מרבה יותר טוב. אבל אם יש מרבה, הוא אמר עשרה פעמים כבר היום. חסר לו בקדושות, חסר לו קדושה אחת, מתירים לו להקדים. החזן מתחיל אשרי, הוא יתחיל כבר, השם ספתיו תפתח, כדי שיספיק להגיע לקדוש קדוש יחד עמם. בזה יכולים להתיר לו לעשות כן לכתחילה. החזן יכול לכוון עליך בקדושה כגון. הוא יודע שאתה לא מספיק, אתה תהיה על הצדיקים, ואז אתה עושה תחנה, מפסיק רגע, שומע כעונה, והוא מתכוון עליך, אומר קדוש קדוש, ואתה מתכוון עליו. וזה כתב הרשב״א, שומע כעונה זה בסדר. קח דעת התוספות ועוד. אבל רק אם אתה יודע שהחזן הזה, תלמיד חכם, מתכוון עליך ואתה מתכוון עליו, בזה כדאי להמתין, יש תועלת. אבל בסתם חזנים של ימינו חבל לך לחכות. אפילו לפני מאה שנה הגאון רבי יוסף חיים דן על החזנים של זמנו. אפילו אז הוא לא בטוח שהם מכוונים. אתה חושב שהחזנים של אשתי מלכים, אין להם מה לעשות, רק לחשוב עליך, לכוון עליך, על מה שיכוונו על עצמם. לכן, אין לך מה לחכות. תמשיך על הצדיקים, תמשיך על הטול, ואם מצאת במניין אחר קדיש, קדושה וכיוצא בזה, זהו זה, תזכה שם לצאת ידי חובת. דבר נוסף שהגמרא הוסיפה לגבי מודים. היינו, לא רק אני עושה חשבון אם אני אספיק להגיע ליש מרבה או לקדוש קדוש, אלא אם אני יכול להספיק להגיע למודים זה טוב, אם לא, הציבור משתחווה ואני לא משתחווה. נראה האדם הזה ככופר למי שהציבור משתחווה, ולכן אם הוא יודע שלא יספיק גם למודים, ממילא זה לא נחשב לו לתפילה בציבור. יותר עדיף שימצא לו מניין אחר, הן לגבי שחרית והן לגבי מנחה. הדוגמה של מודים בחזן לא שייכת לגבי ערבית, אלא רק לגבי שחרית ומנחה בלבד. אז סדר העדיפות הוא, כמו שאמרנו, קודם כול יש מרבה. הפחות חשוב, זהו קדוש קדוש. פחות מזה מודים וברכו, הם פחות מאשר הדברים האלה. ולכן, אדם שברוך השם זכה, אמר את הכול, וכאן הוא רואה, מתחיל החזן נקדישך וכאן מתחיל בעלמא דברא קרעותה. אז הוא יכול להספיק או קדוש קדוש או יהא שמר הבא. יותר טוב שאילך לשמוע את הקדיש יהא שמר הבא. אבל אם פה מתחילים ברכו ופה קדושה קדושה יותר חשוב מאשר ברכו את השם המבורך. אלא אם כן קדישים שמעתי, קדושות שמעתי, חסר לי ברכו. אני איחרתי ואת ברכו לפני והוא רחום, אחרי והוא רחום, את ברכו הזה חסר לי. אין לי את ברכו היום. וזה ילך למניין כדי לשמוע את אמירת ברכו. זה מה שחסר לו, ואת זה הוא צריך להשלים. הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור עם מתפללים, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור לקדושה או לקדיש, יתפלל. והוא הדין אמן דאל הקדוש ושומע תפילה, דינן כקדיש וקדושה. ואם לאו, אל יתפלל. ואם אין השעה עוברת. ואם נכנס אחר קדושה, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור למודים, יתפלל. ואם לאו, אל יתפלל. והוא הדין אם יכול להגיע למודים או לאחת מהברכות ששוחים בהן כשיגיע שליח ציבור למודים, יתפלל. ואם צריך להתחיל כדי לסמוך גאולה לתפילה, ונזדמן לו שמגיע שליח ציבור למודים, כשהוא באחת מהברכות באמצעיתה, ישחה עמו. אבל אם הוא בתחילתה או בסופה, לא ישחה שאין שוחים בתחילת ברכה או בסופה, אלא באבות ובהודאה. הגמרא במסכת ברכות כא דנה לגבי ההגדרה של מצוות תפילה בציבור. מתי נחשב לאדם הזה שהתפלל תפילה טובה, מושלמת, בציבור, ומתי לא? אין ספק שהאדם שהתחיל יחד עם הציבור, ברוך אתה השם, השם שפתי, ברוך אתה השם, מתחיל ממש צמוד יחד. זה הדבר הטוב ביותר בכל התפילות, ולא חשוב לנו מתי הוא יסיים, אם הוא מעריך או שהציבור מקצר, אם כן ישמע קדושה או קדיש, זה לא חשוב. כיוון שהתחיל עם הציבור, בוודאי שיש כאן מצוות תפילה בציבור, וזו המעלה הטובה ביותר. הבעיה שהגמרא דנה כשהאדם הזה איחר, בא מאוחר קצת, הוא מתחיל כשהציבור כבר נמצא באמצע העמידה. האם כשיתחיל אז גם זה ייחשב לו כתפילה בציבור, או שזה נחשב כתפילה ביחיד? על זה הגמרא אומרת, אם הציבור מעריך והוא יגמור ויספיק לשמוע קדושה, כשהוא יהיה אלוקיי ניצור לשונים מרע, הם יגידו קדוש-קדוש, זה נחשב לו לתפילה בציבור, הן בשחרית והן במנחה. או אם זה בערבית, הוא התחיל קצת מאוחר, כשהם היו אומרים אהבת עולם, הוא התחיל תחילת ערבית. אבל כשהם יגידו קדיש תתקבל שאחרי העמידה יהיה שמי רבם מברך, הוא יהיה אלוקיי ניצור לשונים מרע, ויוכל לענות עמם יש מרבה. גם זה יכול להיחשב לו כתפילה בציבור, ורשאי להתחיל יחד עמם. אבל אם לא, ילך ויחפש לו מניין אחר, כדי שיוכל להתפלל תפילה מושלמת, לרבות שישמע גם קדיש או קדושה בצורה טובה. בער אבונה מוסיף לנו בעיה נוספת, האם יש חיוב גם לענות עם הציבור מודים או לא. המסקנה היא, כמו שאומר רבי יהושע בן לוי, שגם מודים הוא דבר של עיכובה. זאת אומרת, אם האדם הזה איחר, את הקדושה אומנם הוא יאמר יחד עם החזן, אבל כשהחזן יגיע למודים הוא יהיה אחריו מפגר. הוא לא יכול להתפלל עמו בצורה כזו, משום שהחזן משתחווה ואומר מודים, כל הציבור חייב להשתחוות יחד עמו ולומר עמו מודים. הוא לא משתחווה, הוא עומד כמו בול עץ, נראה ככופר במי שהציבור משתחווים ומתפללים, ולכן אסור לו להתפלל איתם, אלא ילך למניין אחר. לפעמים הוא יכול להגיע במקום שמותר להשתחוות, אבל לא תמיד הוא יכול לתכנן את עצמו בצורה כזו. זה לא דבר שהוא בשליטתו המלאה של האדם, ולכן לא סומכים על זה ואומרים לו שילך להתפלל במקום אחר, במניין אחר. אלא אם כן השעה עוברת, אין זמן. האדם הזה בא ב-1715, יש לו עוד חמש דקות לסוף הזמן. איפה ימצא מניין אחר ואיפה יוכל להתפלל? לכן אין לו ברירה, שיתפלל עמם וישתדל להיות, בשעה שהחזן אומר מודים, הוא יהיה באמצע ברכה, ואז יהיה רשאי להשתחוות. כל האיסור להשתחוות יותר מאותם ארבעה מקומות שציוו לנו רבותינו, כל האיסור הוא להשתחוות בתחילת ברכה או בסוף ברכה. רבותינו תיקנו לכל אדם ארבעה. הכהן גדול, בכל ברכה הוא קורע ומשתחווה. המלך, כיוון שקרא, שוב אינו זוקף. רק לאחר שיגמור את התפילה זוקף, כמו שנאמר בשלמה המלך, שרק לאחר שגמר תפילתו קם מכרוע על ברכיו. אם האדם הזה מוסיף יותר מארבעה קריאות והשתחוויות, האדם הזה נראה כשחצן, כיהיר, כאילו הוא כהן גדול או מלך. הוא אדם חשוב ונכבד שצריך להכניע את עצמו יותר ולא מספיק לו ארבעה מקומות הללו. ולכן כל המוסיף גורע, בל תוסיף, ואין לו היתר להוסיף על הארבעה. במה דברים אמורים? כמו הארבעה בדיוק, באבות או במודים, בשניהם אתה קורע בתחילת הברכה ובסופה. לכן אסור לך לכרוע כשאתה אומר על הצדיקים או כשאתה אומר ברוך אתה השם. אבל כשאתה אומר את המילים ותן שכר טוב, אין איסור. לכן האדם הזה נמצא באמצע ברכת על הצדיקים והחזן הגיע למודים. ככל להשתחוות שם אין שום בעיה. אפילו אם האדם הזה חתם לשען ומבטח לצדיקים, יכול לחכות, לא ימשיך לשתוק, ישתחווה עם החזן, אחרי שיזקוף, ימשיך הלאה, תשקוד. גם זה פתרון לשעת חירום. בצורה כזו יוכל להשתתף בהשתחוויה יחד עם הציבור, ומצד שני לא יעבור על בל תוסיף, לא יעבור על דברי חכמינו. אם האדם הזה איבד את תפילת הלחש, לא הספיק, אבל הוא מתחיל יחד עם החזן, מילה במילה, השם שפתי תפתח, משם על הסדר. גם זה יכול להיחשב לו, לעלות לו לתפילה בציבור, כמו שכתבו הרמב״ם בשאר הפוסקים. וכשיגיע לברכת מחיי המתים, אומר רבי גאון, יכול לומר יחד עם החזן, מילה במילה, נקדישך ונעריצך. נכון הדבר שלמדנו למעלה בסימן קד שאפילו יהיה שמי רבה אסור לענות באמצע העמידה, קל וחומר קדושה, כאן הוא נמצא במקום הנכון. הוא שוחה עם הזרם, כיוון שהוא נמצא במקום המדויק אחרי החתימה מחיי המתים, לכן לא רק שרשאי לענות את הקדושה, אלא רשאי להתחיל מנקדישך עד הסוף, ימלוך השם לעולם. את כל זה רשאי לכתחילה לומר. כך גם אם הוא מגיע יחד עם החזן, הטוב שמך ולך נאה להודות. ושומע שם ברכת כהנים, עונה אחריהם אמן. כשהכהנים מסיימים את הדרכה לברך את עמו ישראל באהבה, או וישמריך וחונק השלום, כמו שאנחנו עונים אמן, גם הוא רשאי לענות אמן, כמו שכתב רבי אברהם בן הרמב״ם. כיוון שזה המקום הטבעי, ולכן אין בזה חשש הפסק. כותב מר נח, אם האדם הזה החזן שואל על יום צום, אני מתפלל תפילה אחת בקול רם, אין לחש וחזרה. איך אנחנו משבצים את סדר ברכת ענינו ומתחילים עד האל הקדוש בקול רם, אתה חונן, הוא שותק, אומר בלחש, עד שמגיע גואל ישראל, שם הציבור עוצר, ממתין לשמוע מהחזן את ברכת ענינו. אחרי שחתם העונה לעמו ישראל בעת צרה, אז אמשיך הלאה על הסדר את רפאנו השם. אם לא, אז יאמר את זה בברכת שמע כולנו. אבל לכתחילה, כיוון שיש שם עשרה מטענים, זה המקום הטבעי, ושם ראוי לכתחילה לאומרו, שממשיך הרשב״א ואומר שכל זה בקדושה של החזרה. אבל אם הגעתי למחיי המתים והחזן הגיע, עונים באימה ואומרים ביראה. בין אם זה במניין אחר, במניין שלי, לא חשוב מאיכן אני שומע אמירה זו, אסור לי לומר יחד עמם קדוש קדוש. או בקדושה דה סדרה, קדושה שאחרי ובא לציון גואל. ושם אני שומע וקרא זה אל זה, ואמר, אינני רשאי לומר אחרי מחיי המתים, לומר שם קדוש קדוש. כי סדר הקדושות אינם שוות. זה סוג אחר וזה סוג אחר. וכך פסק מרן בשולחן ערוך בסעיף ג', יחיד העומד בתפילה וכשהגיע למקום הקדושה היו הציבור אומרים קדושה דה סדרה, אינו אומר קדוש עמהם, שאין הקדושות שוות. למד מרן מדברי הרשב״א עודין ונראה דהוא הדין אם היו הציבור אומרים כתר של מוסף, והוא היה בתפילת שחרית הגיע למחיי המתים, שאינו אומר עמהם קדוש, אלא ישתוק ויכוון למה שאומרים ושומע כעונה. זאת אומרת, גם פה סדר הקדושות אינו שווה. זה כתר וזה נקדישך, ולכן לא יענה. כך גם הפוך. אם האדם הזה נמצא מחיי המתים של תפילת מוסף ושומע שהציבור המניין השני אומרים נקדישך של שחרית, לא יענה. קל וחומר אם האדם הזה מתפלל תפילת ערבית מוקדם, מתפלל מפלג המנחה את תפילת ערבית, ומהמניין השני הסמוך לו שומע קדושה. למרות שהאדם הזה הגיע למחיי המתים, אינו רשאי לענות עם הציבור השני נקדישך ונעריצך. כאן זה בכלל עולם אחר. הם נמצאים מקדישך של מנחה, ואתה ערבית, וכי יש לך בתפילת ערבית קדושה, ולכן אינו רשאי לענות שם לא קדיש, לא קדושה, ואין לו שום היתר להפסיק ולענות. במה דברים אמורים? שהאדם הזה נמצא באמצע התפילה. אבל אם הוא נמצא לפני העמידה או אחרי העמידה, סיים יהיו לרצון הראשון, רשאי לענות קדושה. ואין בזה שום חשש, בין לגבי תפילת ערבית של חול, בין לגבי תפילת ערבית של שבת. אמנם בערבית של שבת יש מחלוקת, אבל כבר העיד הגאון רבי חיים גגין שמנהג ירושלים לענות את הקדושה אפילו אחרי ערבית של ליל שבת. אמנם נכון הדבר שאדם שהתפלל תפילת ערבית ואמר ברכו את השם המבורך, הוא לא יכול אחרי זה להתפלל תפילת מנחה. אפילו אם אמר רק ברכו, כי בין עליו שבת, הפסיד את תפילת מנחה, ולא יכול לומר אתה חונן, כי אין אתה חונן בשבת. תפילה זו לא קיימת בכלל ביום שבת. אבל פה לגבי נקדישך, נקדישך שייך לא רק בתפילות החול, גם בשבת. בשחרית ובמנחה של שבת אנחנו אומרים נקדישך. אז אם יענה ויאמר אחרי הערבית נקדישך, הוא לא עושה את זה חול, הוא לא מפסיד כלום ולא מאבד כלום, ולכן רשאי לכתחילה גם אחרי זה לענות. הרב פוסקן, הוא מעיד שכך הוא המנהג. על מה הוא מעיד שכך הוא המנהג? מוסייף עדיין לא היה בזמנו, אבל הכותל היה בזמנו, ושם היו הרבה אנשים שהיו מתפללים ערבית בערב שבת מוקדם, מפלג המנחה, ולאחר שהיו מסיימים היו ממתינים לשמוע קדושה מהמניינים האחרונים של תפילת מנחה, היו עושים כן לכתחילה, ולכן אין שום בעיה, גם אנו רשאים לעשות כן, ואין בזה חשש. על הדוגמה של שחרית ומוסף, הרמה החולק. הרמה מסביר בדעת הרשב״א שאם אני הגעתי למחיה מתים אני יכול לענות כתר, וכן הפוך. אבל אנחנו קיבלנו הוראות מרן, ובפרט שגם על פי הקבלה סדר הקדושות הוא שונה ואין לערב ביניהם. ולכן אם האדם הזה בשבת או בראש חודש הגיע למחיה המתים של שחרית, גם אם הוא שומע מהמניין הסמוך כתר, אינו רשאי לענות לא את ההתחלה כתר, וגם לא את האמצע קדוש קדוש, כלום, אלא אם הוא רוצה, יכול להקשיב ולשמוע, שומע כעונה, אבל אינו רשאי להפסיק בדיבור כלל ועיקר. אדם שנמצא ביום ראש חודש עם תפילין ושומע ממניין אחר כתר, אני מדבר שהאדם הזה לא נמצא באמצע העמידה, אלא נמצא באמצע פסוקי די זמרה. הוא רשאי לכתחילה לענות גם כתר. אומנם על פי הקבלה זה לא טוב לענות כתר עם התפילין, אז יש עצה פשוטה שיכניס את החולצה בין הזרוע לתפילין, וכן בין התפילין של ראש לראשו יכניס את אצבעו לכמה שניות עד שיגמור את עניית כתר, ואחרי זה ימשיך הלאה, בזה יצא ידי חובה את המקובלים. האמת שעל פי הפשט אין איסור בדבר, אלא כל זה חומרה על פי הקבלה. כדאי שיעשה כן, אין לו מה להפסיד כלל ועיקר. בשעת הדחק כגון שהוא בדרך, או שהיה עומד במקום שהוא טרוד, וירא שאף סיכומו או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפילה ארוכה, מתפלל אחר שלושה ראשונות הביננו, ואומר אחריה שלושה אחרונות, וצריך לאומרה מעומד, וכשהגיע לביתו אין צריך לחזור או להתפלל, ואין הוא מתפלל הביננו במות הגשמים ולא במוצאי שבת ולא במוצאי יום טוב. מרן בסימן זה מפרט לנו שלושה סוגי תפילות. המשנה בברכות כח מביאה מחלוקת רבי יהושע ורבן גמליאל, האם אדם רשאי להתפלל בכל יום מעין שמונה עשרה, או חייב להתפלל דווקא תפילת שמונה עשרה. מהי ברכת מעין שמונה עשרה שאמרה המשנה? מי שיש לו סידור עינת ישראל, שם מופיעה ברכה זו. גם בסידור הצבאי, לפעמים בדף האחרון, יש שם את ברכת הביננו. סדר התפילה היא כך. אתה מקצר את התפילה לא בהתחלה אלא רק באמצע. אתה מתחיל השם שפתי עד האל הקדוש רגיל. במקום לומר שלושה עשר ברכות מעתה חונן עד שומעת תפילה, הם עושים את כל זה ברכה אחת. על כל ברכה יש משפט אחד בלבד, הביננו השם את דרכיך, זה כנגד ברכת חונן הדעת, ומול את לבבנו ליראתיך, זה כנגד ברכת הרוצה בתשובה. וכן על זה הדרך. כנגד ברכת השני, דשננו בנאות ארצך. אז עדים על דעתך ישפטו. כל ברכה, יש לך איזה משפט אחד, אתה מגיע עד הסוף, חותם, ברוך אתה השם, שומע תפילה. אחר כך אתה ממשיך, רצה, עד הסוף. נמצא, במקום תשע עשר ברכות יש לו שבעה. את כל הברכות האמצעיות, את שלושה עשר הברכות האמצעיות, הוא עשה את כולן ברכה אחת. והמחלוקת היא האם כל אדם רשאי להתפלל כך או לא. המסקנה היא שאסור. כל אדם שילך ויתפלל תפילה כזו, הוא נכנס בקללה של אביה. להיט עלה אביה. אדם שהולך ומתפלל מעין שמונה עשרה במקום השמונה עשרה, הוא מתכלל מקולל על ידי אביה. ולכן ניזהר שלא יעשה כן. אבל ההלכה היא שמעיקר הדין רשאי להתפלל את אותה התפילה בשעת הדחק. מה זה בשעת הדחק? כגון אדם שמהלך בדרך ואינו יכול להפסיק להמתין. בזמנם היו הולכים שיירות יחד. היה פחד מחיות טרף או מליסטים ושודדים. אדם שהולך לבד הוא אבוד. אבל כשהולכים שיירות יחד, אז הליסטים פוחדים. קבוצה גדולה של מאה איש, הם פוחדים מהם. הגויים, שאר בני השיירה, לא יחכו לו ולא ימתינו לו. הם ימשיכו. הוא לא יכול להתעכב. לכן בשעת הדחק אין לו זמן לעמוד ולהתפלל חמש דקות, אבל הוא יכול להמתין שתי דקות. אז יעמוד ויתפלל לתפילת אביננו. או לא יבוא ולא יהיה אדם שנמצא במלחמה. הם לוחמים כל הזמן עם הטנק וכיוצא בזה. המפקד אמר להם בשעה חמש יש לכם הפסקה שתי דקות. אז יש חלק שמנצבים את ההפסקה הזו לאכול בינתיים איזה סנדוויץ'. הוא רוצה בינתיים להתפלל תפילה שלמה מעתה חונן הלאה. הוא לא יכול. אז לפחות שיאמר את אביננו. או לא יבוא ולא יהיה אדם חולה, אדם שלא מרגיש טוב ואינו מסוגל להתפלל תפילה מושלמת, אבל את אביננו הוא יכול. הנה חנמא, מעיקר הדין בזה רשאי לומר את אביננו. אני מדגיש, עיקר הדין, אבל לא למעשה. העידו גדולי האחרונים, הגאון בעל כף החיים, המשנה ברורה בביאור ההלכה וערוך השולחן, העידו שהמנהג שלו אומרים בזמן הזה את אביננו. טעמם ונימוקם. יש כמה נוסחאות לנוסח ברכה זו. יש נוסח של הרמב״ם, נוסח של הטור, נוסח של הגאון חידש, של הלבוש, כיוון שיש כמה וכמה נוסחאות, ואיננו יודעים את הנוסח המדויק ביותר, לכן אנחנו נמנעים ולא אומרים את ברכת אביננו. לא רק בזמן החורף או במוצאי שבת ביום טוב, ששם עיקרה לא תיקנו, אלא אפילו בזמן הקיץ גם כן נמנעים ולא אומרים את ברכת אביננו מהטעמים האמורים. ארוך השולחן מוסיף ואומר, הרי יש חיוב לכוון בברכה הראשונה אבות. כשאדם הזה נמצא באמצע המלחמה ואתה רוצה שהוא יאמר תפילה, מי יודע אם האדם הזה יוכל לכוון באבות, הראש שלו לא במקום, האדם הזה מבולבל, ולכן, בחיי גוונה, הסיכום שב ואל תעשה עדיף. אבל לא אמרנו שאם עבר ואמר שיש חלילה איזה חשש איסור, איזה חשש ברכה לבטלה, חס ושלום, מעיקר הדין, אם אמר יש לו על מי לסמוך ויצא בזה ידי חובה. סוג התפילה השלישית היא רבון העולמים, צורכי עמך מרובים ודעתן קצרה. הושע השם את עמך, את שארית ישראל, וכל פרשת העיבור יהיו צורכיהם לפניך. ברוך אתה השם שומע תפילה. מהי הברכה הזו? ברכה אחת בלבד. אין כאן לא שלוש ראשונות ולא שלוש אחרונות. האדם הזה נמצא במקום סכנה ואין לו אפילו שתי דקות זמן כדי להתפלל. יש לו סך הכול עשר שניות, יאמר את הקטע הזה. וההבדל בין הבינינו לבין התפילה הקצרה האחרונה, שאם האדם הזה אחר כך, אחרי כמה דקות, ברוך השם מגיע למחוז חפצו, וכעת הוא יכול להתפלל ועדיין לא עבר הזמן. אם אמר את הבינינו, כיוון שהיא כוללת מעין שמונה עשרה, יצא ידי חובת התפילה ואינו צריך לחזור ולהתפלל. אבל לגבי התפילה הקצרה, אם באמת אחר כך אופשר לו לחזור ולהתפלל, צריך לחזור ולהתפלל את אותה התפילה. או עבר אותה הזמן, זמן של התפילה ההיא, אבל כעת הלילה הוא רוצה לומר ערבית שתיים. יכול. כיוון שלא אמר מעין שמונה עשרה, אלא רק תפילה קצרה, לכן יוכל אחר כך להשלים ולהתפלל ערבית שתיים. אבל אם אמר את הבינינו, יצא ידי חובת התפילה מעיקר הדין, ולכן אינו רשאי לומר ערבית שתיים, כיוון שיצא ידי חובת מנחה מעיקר הדין. דבר האחרון, דוגמה האחרונה, שגם בה הגמרא אמרה את הברכה הזו, תפילת הבינינו, הגמרא בברכות את זין אמרה שהפועלים שעושים מלאכה אצל בעל הבית, אם אינו נותן להם שכר חוץ מסעודתן, מתפללים שמונה עשרה, אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם. ואם נותן להם שכר, מתפללים הבינינו והעידנה, אין דרך להקפיד בכך, ומסתמא.