האם מותר להזמין חילונים וגויים לחג? דין בישול ביום טוב, תינוק שנשבה, וגדר מחלל שבת בפרהסיא

 

- - - לא מוגה! - - - 

התורה התירה לנו אוכל נפש, כמו שכתוב, אך אשר יאכל אוכל נפש ולבדו יעשה לכם, אבל התורה מוציאה מן הכלל את הגוי לכם ולא לנוכרים. יש איסור מן התורה לבשל לגוי ביום טוב,

כמו שכתוב בביצה כא,

ולא רק גוי אלא גם יהודי רשע מחלל שבת בפרהסיה,

גם הוא דינו כגוי.

ולכן גם לדעת האומרים שהקראים הם יהודים,

אך על פי כן אם הם כופרים בתורה שבעל פה, אותם האנשים אינם שומרים שבת כהלכתה,

אומרים אלא דינם כגויים לכל דבר.

כך גם, קל וחומר, באותם האנשים שיש עליהם ספק, על היהדות שלהם,

שגם מהם צריך להיזהר. כגון

לפני כמאה שנה

עם ישראל גילה קבוצה של יהודים בהודו שמכונים בשם בני ישראל.

אותה כת, עד לפני מאה שנה, לא היה ידוע לנו מהם כלום.

הראשונים שפגשו בהם היו היהודים מבבל, מבגדד.

אותם הבגדדים היו נוסעים להודו לצורך המסחר, ושם הם פגשו בהם.

חלק מיהודי הודו,

יהודים כשרים, מיוחסים,

אם מקודשין או ממקומות אחרים.

אבל הקבוצה הזו שאנחנו מדברים עליהם,

הם לא ידעו כלום מהדת, מהתורה.

לא היה להם ספר תורה ולא ידעו מה זה כיפור,

מה זה פסח,

מה זה סוכות,

שום דבר לא ידעו מהתורה.

הם טענו שהם יהודים,

וידעו לומר שני מילים, שמע ישראל.

האם הטענה שלהם אמיתית או לא אמיתית,

הם שלחו מייד לשאול את מורם ורבם,

אז כבר רבי נשחי נפטר, תרסט הרב עלה לישיבה של מעלה,

בנו הגאון רבי יעקב חיים הוא שמילא את מקומו,

והם שלחו מייד לשאול אותו מה דינם של האנשים האלה,

אם אפשר לצרף אותם למניין לעשרה,

אם אפשר להתחתן איתם וכו'.

הרב הפנה מייד את השאלה לבתי הדין שם,

בבבל ובגדל,

וגם שלח את השאלה לבתי הדין כאן, בירושלים.

ומאז ועד היום, כמאה שנה,

יש עליהם ויכוחים בין גדולי הפוסקים, א', אם הם יהודים או לא,

אם כשרים נבוא בקהל או שיש חשש ממזירות וכו'.

המסקנה, מה אנחנו אומרים לאותם האנשים?

עצה פשוטה מאוד,

שילכו לעבור גיור.

יש כ-50 אלף מהם בארץ,

שלוח אותם לרחוב החבצלת 12, יש שם בית דין,

יעשה את הטבילה,

ואז ממה נפשך מכאן ולהבא הוא יהודי.

אם הוא היה יהודי קודם, הנם הטובים לה,

הנה ברוך השם הוא קיבל עליו מהיום עול מלכות שמיים,

נכנס למקווה, יצא משם יהודי אליבא דכולה עלמא.

אלא מים במקרה הזה, כמו במקרה של הקראים,

לא יברך.

גוי שטובל,

גוי שמתגייר, צריך לברך על הטבילה אחרי הטבילה,

או לא, במקרה הזה אין צורך לברך,

יאמר ברוך אתה יהרהר שם ואלוקנו,

לא יברך מצד הכלל ספק ברכות להקל,

וכך גם לגבי אותם האנשים שבאו מאתיופיה.

גם עליהם יש ספקות רבים.

המפגש הראשון עם האנשים האלה היה לפני כאלף שנה.

אלדד הדני שבא משם וסיפר מה קורה שם.

הוא חיבר ספר ארץ ישראל והתוספות בחולין ב' וכמה מקומות מזכירים אותו,

נושאים ונותנים בדבריו.

אבל מאז,

מהתקופה של אלדד הדני עד דורו של הרדב״ז

לא היה קשר איתם ולא ידענו מה קורה.

בתקופתו של הרדב״ז הקשר הזה התחדש

ושאלו את הרדב״ז מי הם, מה הם, אם הם כשרים לבוא בקהל.

הרדב״ז ענה להם שהם הצאצאים של שבט דן וכשרים לבוא בקהל.

כך כותב גם רבי יעקב קסטרו, תלמידו, ועוד.

שוב, לא היה קשר איתם מעל 300 שנה.

עד לפני כמאה שנה שהקשר איתם התחדש.

וגם עליהם במאה האחרונה דנו עשרות מגדולי האחרונים וגם עליהם יש לנו סימני שאלה ושוב, גם שם מן הראוי להפנות אותם לגיור.

אלא מה חלק מהם יכולים לומר שעל פי רוביהם יהודים ואינם צריכים לברך על הטבילה.

כל אלה שבאים בשנים האחרונות הם בוודאי גויים.

הם מכונים בשם פלאשמורה.

הפלאשמורה,

עליהם אין לנו הרבה מה להסתפק,

הם גם צריכים לברך על הטבילה.

הראשונים שבאו היו מכונים בשם פלשים.

אותם הפלשים היו בחזקת יהודים, היו שומרים

חלק מהתורה הם כן שמרו שם.

אבל אלה שבאים באחרונה, הפלאשמורה,

לא היה להם שום קשר עם העם היהודי.

תשאל את אותם האתיופים הראשונים שבאו,

תשאל אותם, מי אלה הפלאשמורה?

הם יגידו לך, אלה גויים.

כשהיינו שם באתיופיה הם היו זורקים עלינו אבנים, כך הם יגידו לך.

היו הולכים לכנסייה ביום ראשון ולא היה להם שום קשר עם העם היהודי.

אלא מה, היום אם מתים שם ברעב, אין מה לאכול,

אז כאן בארץ יש אוכל בחינם מלא מופת,

יש כאן דירה בחינם,

נותנים להם לעולים החדשים,

ולכן הם באים בהמוניהם, באים לכאן.

אבל אין להם שום אחיזה,

שום קשר למציאות של עם ישראל,

ולכן אלה שבאים באחרונה, אם הוא רוצה להתגייר,

ויאמינו בהשם, הוא משה עבדו, רוצה להתגייר גירות אמיתית,

למה לא? נקבל אותו בזרועות פתוחות,

בתנאי, כמו שאמרנו, שילך לבית הדין, יעשה את הגיור כדת וכדין,

להם אנחנו נאמר שגם יברכו.

כך גם יש קבוצה חדשה שקוראים לה בשם בני מנשה.

מאיפה צצו הכת הזו?

יש יהודים...

שעובדים בסוכנות היהודית

כדי להביא עולים חדשים

ואם אין עולים חדשים שואלים אותו על מה אתה מקבל עשרים אלף שקל בחודש

אז הם צריכים להמציא אנשים שמוכנים לבוא לארץ

אז הם הלכו ודיברו איתם, אמרו להם תגידו נתן ביניהם מנשה

וכך הם אומרים זהו

אבל אין להם שום קשר עם העם היהודי. באיזה עריץ?

הודו

בזמנו הרבנות שלחה את הגאון הרב בוארון

הוא נסע לשם, ישב שם חודש שלם

בדק את כל המסמכים שיש להם, בדק את הארכיון

כל מה שאפשר לחקור ולדרוש הרב עשה

והמסקנה שלו הייתה, הוא חזר לרבנות ודיווח, הוא אמר

אלה גויים גמורים לכל דבר

אין להם שום קשר עם העם היהודי

ולכן אם אחד מהם רוצה להתגייר, למה לא?

הוא רוצה לשמור תורה ומצוות, קלה כבחמורה

אחת כזה אנחנו גם נאמר לו לברך וציוונו על הטבילה.

לענייננו, אם עדיין הוא לא יתגייר,

לא רק שאסור לבוא ולתת לו לבשל בשבילו ביום טוב,

אלא אפילו להזמין אותו מערב יום טוב,

גם כן הדבר אסור, גזירה שמא ירבה בשבילו.

כך הוא הדין גם לגבי יהודי רשע.

נכון שהוא נולד עם היהודייה,

אבל מחלל שבת בפרהסיה,

אוכל חזיר ביום הכיפורים, אין לו לא דת ולא דין,

גם אדם כזה דינו כגוי לכל דבר.

ממילא אסור להזמין אותו גזירה שמא יבשל בשבילו, שמא ירבה בשבילו,

אלא תזמין אותו מפני דרכי שלום ביום אחר, בשעה אחרת.

אפילו בשבת,

אם אתה רוצה להזמין אותו אליך לשבת, מותר.

הרי בשבת אסור לנו לבשל, אין לנו את החשש

שמא ירבה בשבילו.

אבל ביום טוב, כאן הדבר גרוע יותר.

לפעמים יש לאדם איזה קרוב משפחה,

או גיס או בן דוד,

ולפעמים, לא נעים מפני דרכי שלום, אתה צריך, אתה נאלץ להזמין אותו.

אין בעיה, תזמין אותו, תגיד לו שיבוא בערב שבת.

אבל להזמין אותו לשבוע הבא,

לחג השבועות, הדבר אסור.

האדם הזה הוא בחזקת רשע, מחלל שבת בפרהסיה.

אז אותה הגזירה שנאמרה בגמרא לגבי גוי, אותה הגזירה שאסור להזמין אותו לשם מהרבה בשבילו, שייכת גם כאן.

אומנם יש שלימדו זכות עליהם מדברי הרשב״א והר״ן.

הר״שב״א בביצה כ״א והר״ן בביצה י״ד אמרו את הטעם שהרבה בשבילו באוכל טרף,

מאכל איסור.

מה שאסור לנו לאכול כאן, אין כאן.

הועילו מקנאי לאורחים.

אבל משמע מזה,

אם זה ביהודי שאני לא יכול לתת לו מאכל איסור, אני מבשל בשבילו רק מאכל יותר,

אז בחיי גווני יהיה מותר להזמין אותו, ואין חשש מהרבה בשבילו.

הרי ממלאת אישה קדירה ושרף ענפיש אינה צריכה אלא חתיכה אחת.

כך למדו בדברי הרשב״א והר״ן.

אבל שאר הפוסקים לא הבינו כך. תראו את דברי רבנו בצלאל אשכנזי, אמר ש״ך,

כנסת הגדולה בארטי ושאר הפוסקים שהמסקנה שלהם להחמיר ולאסור. ולכן גם כשהאדם הזה אין לו ברירה מפני דרכי שלום הוא נאלץ להזמין את אותו האדם,

כמו שאמרתי, יזמין אותו בכל השנה,

יזמין אותו אפילו מערב שבת עד מוצאי שבת,

שם אין גזירה, שם יהרבה בשבילו, יהיה מותר.

אבל להזמין אותו שישה ימים בשנה,

פסח, שבועות, סוכות,

חג עצרת,

יום מתן תורה או יום שמחת תורה באותם החגים,

אין לנו יותר להזמין אותו, יש את הגזירה,

שמא ירבה בשבילו, והדבר אסור.

ובכל זאת, יש סמינרים בשבוע הבא,

הרבה סמינרים עושים לאותם החילונים.

השאלה היא איך עושים, איך אתה בא ומארגן דבר כזה.

שם המטרה בסמינר לקרב אותם לאבינו שבשמיים,

להחזיר אותם בתשובה שלמה,

וכאן זה בגדר פיקוח נפש.

פיקוח נפש דוחה שבת,

אז דוחה גם את הגזירה דה רבנן, שם יהרבה בשבילו.

תראו את מרן בסימן שו, סעיף יד.

שם למדנו שפיקוח נפש שמחננים שבת לא רק על סכנה פיזית של הגוף

שאדם עומד למות, אלא גם סכנה רוחנית.

שם הדוגמה של מרן.

מי ששלחו, שחטפו את הבת שלו,

להוציא אותה לשמד.

לא יהרגו אותה, אלא רק תצא לתרבות רעה.

מרן אומר שצריך לחלל עליה שבת,

שיוצא אפילו מחוץ לשלוש פרסאות.

עד כדי כך,

משם אתה למד שגם סכנה רוחנית הרי היא כסכנה פיזית, ולכן אם שם המטרה בסמינר לקרב אותם לאבינו שבשמיים,

אז אין בעיה,

שם בוודאי מותר לעשות את זה גם ביום תשעה באב. תעשה להם סמינריון ותנסה להחזיר אותם בתשובה.

אבל מה שאין כאן בסתם רשע,

אם יש לו גיס

שאין לו לא דת ולא דין, הוא בא להתארח,

איך אומרים, לאכול בחינם.

אתה מדבר איתו משהו כדי לקרב אותו,

הוא אומר לך, זה לא מדבר ללב שלי, זה לא נכנס למוח שלי.

מה שאתה מדבר,

אין לך עם מי לדבר. אז אחד כזה,

אסור לבוא ולבשל בשבילו ביום טוב,

ולכן גם אסור להזמין אותו אלינו לחג גזירה שמרבה בשבילו.

אם אתה עושה כוס תה לנו ביום טוב,

מותר לקחת את שקית התה ולהניח בתוך המים החמים.

אין איסור מבשל ביום טוב. מותר לכתחילה לבשל ביום טוב,

לנו הדבר מותר.

אבל כשאתה מגיש כוס תה לאותו הרשע,

אם אתה מכניס את שקית התה במים הרותחים,

אתה מבשל בשבילו,

ויש כאן איסור גמור.

שמה, בדוגמה הראשונה, כשאתה מבשל הרבה מרק

ומלאת אישה קדירה בשר, אף פעם פיר שאינה צריכה אלא חתיכה אחת.

שמה גם אנחנו נהנים מזה.

אבל פה אתה מגיש לו כוס,

הכוס הזה מיועד רק בשבילו.

אתה מכניס בתוך הכוס הזה את השקית תה,

אתה נכשל שאתה עושה מלאכה,

אתה מבשל לצורך אדם רשע שדינו כגוי לכל דבר.

שמא יבוא לך לכל זה,

לכן עזרו חכמים להזמינו,

שמא ירבה בשבילו.

אולי אני יכול הרב לקרב אותו ואולי אותו, אני בלי סי מילה, אבל דבר איתו קצת

אין לך נאמה, אם יש סיכוי אם האדם הזה לא יתרחק הרבה

ואם תדבר איתו אתה מקווה שבעזרת השם הכל יהיה בסדר,

יחזור בתשובה, אין לך נאמה.

אבל אם לא,

אם אתה יודע שאין סיכוי, האדם הזה יתרחק יותר מדי וכשאתה מדבר איתו עולה לך בזגזול, אין לו דרך ארץ

האדם הזה פלח אז אם אין סיכוי עדיף יותר להזמין אותו אליך בימים אחרים,

תזמין אותו לשבת, למה תחכה עד חג השבועות?

תזמין אותו לשבת הזו כבר,

אם הוא ישמור שבת אצלך הנה הרווחת,

עדיף להקדיב תזמין אותו ליום שבת,

אבל אם לא הזמין אותו לשבת ורוצה להזמין אותו לחג ויש סיכוי שיחזור בתשובה, אז אמרנו זה בגדר ספק פיקוח נפש

שדוחה את האיסור האמור, אבל מה שאין כן,

אם אין שום הווה אמנה,

האדם הזה פלח, יש אנשים פרימיטיביים שהמוח שלו לא עובד טוב.

זו לא בעיה רק שהוא לא דתי,

פעמים גם המוח, השם ירחם,

ולכן אחד כזה עדיף לא להזמין אותו לחג, לא להזמין אותו ליום.

יש אנשים שהם בגדר תינוק שנשבע,

ועליהם אין את הבעיה האמורה, כגון

יש קרוב למיליון יהודים ברוסיה,

הם בוודאי תינוק שנשבע.

לא למדו בבית ספר יהודי, לא יודעים מה זה דת, מה זה דין, עליהם אין ספק,

ודאי שעליהם אין את האיסור לבשל בשבילם ביום טוב,

וממילא מותר גם להזמין אותם.

או היהודים שנמצאים בארצות הברית,

מתוך שישה מיליון, יש שם חמישה מיליון יהודים שלא למדו בבית ספר דתי וגם בגדר תינוקות שנשבו.

כך גם בצפון אירופה, יש שם,

בארצות סקנדינביה וכיוצא בהם, יש יהודים שהם בגדר תינוקות שנשבו.

אבל היהודים כאן בארץ אינם בגדר תינוקות שנשבו.

כאן יש לנו בעיה יותר ולכן הדגשנו שאסור להזמין חילוני

ביום טוב, גזרה שמרבה בשבילו ויעזור לידי איסור.

החילוני שגר כאן בירושלים,

אי אפשר לומר שהוא תינוק שנשבה.

הדוגמה של תינוק שנשבה,

לקח את התינוק בן שבוע, לקחו אותו לסין.

אימצה אותו שם משפחה סינית.

הוא גדל, אימא סינית. מה הוא יודע מהתורה שלנו? כלום.

אולי בקושי הוא יודע במזרח התיכון יש שם מדינת ישראל. חוץ מזה הוא לא יודע כלום.

זה נקרא תינוק שנשבה.

אין לנו עליו שום טענות, הוא בגדר אנוס לגמרי.

אבל אותם החילונים שנמצאים פה הם כן יודעים.

הם לא בגדר אנוסים.

אני לא אומר שהם יודעים את כל התורה ותוכל להביא אותם לכאן,

שיגידו לנו שיעורים בבית כנסת ברוחו.

הם לא רבנים גדולים עדיין,

אבל הם לא נמצאים בקצה האחרון.

הם לא בגדר אנוס. אולי הם בגדר שוגגין, בחלק מהדברים,

אבל בוודאי שאינם אנוסים, ולכן אין להם את ההגדרה של תינוק שנשבה.

בקטע האחרון הזה,

איך להגדיר את העניין של תינוק שנשבה,

יש דיון ארוך בין גדולי הפוסקים.

הרדב״ז מאריך בזה ועוד מרן בכסף משנה בבית יוסף, וכל האחרונים דנו לגבי הקראים.

הדוגמה של הרשעים שהיה בזמנם היו הקראים,

ועליהם הם דנו גדולי הפוסקים אם הם בגדר תינוקות שנשבו או לא.

יש שהבינו מדברי הרמב״ם בהלכות ממרים שאותם הקראים הם בגדר תינוק שנשבה,

אבל זה לא מוסכם.

יש מחלוקת,

ולא רק בימים ההם על הקראים, אלא גם בזמן הזה.

אבל הבעיה בירושלים היא חמורה שבעתיים.

לגבי מקומות אחרים בעולם,

אתה אומר שהם לא למדו בבית ספר יהודי, לא יודעים מה זה דן.

כאן בירושלים אנחנו,

יותר מ-70% בירושלים יהודים שומרי שבת, יראי שמיים.

כמעט כל יהודי חילוני,

או שבעבודה הוא עובד עם אדם דתי, עם אדם יראי שמיים,

או שהוא שכן של בית כנסת,

או שכן של ישיבה, או תלמוד תורה.

אין דבר כזה שהוא יהיה מנותק לחלוטין.

ואם הוא עובד עם אדם יראי שמיים,

מה עושים בהפסקה? מדברים קצת?

בדרך כלל פותחים שיחה,

היהודי הדתי מספר לו. היה לנו חג השבועות,

למדנו כל הלילה, הרב אמר לנו דברים יפים, מתוקים לדבש.

מדי פעם פותחים שיחה,

ואם אותו אדם ממשיך בשרירות ליבו הרע,

יש לו תאוות,

בגלל התאוות הוא לא מוכן לחזור בתשובה,

אז אי אפשר לקרוא לו אנוס,

כי הוא לא יכול לומר שהוא לא יודע כלום.

בירושלים בוודאי שהם יודעים.

יש שישה תחנות רדיו שמשדרות

שידורים דתיים, תחנות דתיות,

ויש שם כל מיני רבנים,

תלמידי חכמים שאומרים דברי אלוקים חיים.

הרבה פעמים גם החילוני, בטעות, במקרה או שלא במקרה,

הם פותחים והם שומעים. יש שם אנשים מעניינים מאוד, מרתקים.

גם החילונים אוהבים לשמוע את הרב לסרי,

או הרב אמנון יצחק, הרב נויגרשל וכיוצא בהם.

פעם נסעתי באוטובוס, הנהג היה בלי כיפה,

אבל ברדיו הדתי היה הרב לסרי.

הוא פתח והיה שומע, היית רואה אותו מתמוגג מנחת.

איך היה נהנה מכל אמירת קנך שלו,

איך היה האדם הזה, היה מבסוט.

אני פחדתי שעוד מעט תהיה תאונה. במקום לחשוב עלינו על הנהיגה,

היית רואה אותו כולו אוזן,

ולא היה שם לב מה נעשה כמעט.

אבל האדם הזה המשיך ללכת בלי כובע, הוא לא הוציא כיפה והתחיל להיות דתי.

לצערנו, התאווה עדיין מובילה אותם הלאה,

הולכים כסוס שוטף במלחמה.

אבל יש היום הרבה סטיגמה,

גם אם הוא מוטה עלינו,

הוא שטונא אותנו כמילה, כי ליבדו אותנו שאנחנו השוטים, אנחנו עדיין ארצות. ולכן לא אמרתי שהם מזידים.

לכן לימדתי עליהם זכות ואמרתי שהם לא בגדר מזיד,

לכן אמרתי שאולי הם בגדר שוגג.

אבל אל תשלח אותם לקצה האחרון, אתה לא יכול לומר שהם או אונס אין כאן.

הם לא אנוסים.

ולכן קשה לנו לבוא ולהקל בדבר, בדבר הזה.

זו הדעה של רוב חכמי הדור.

תראה במנחת שלמה הרב אוירבך כך הוא מגדיר,

כך דעת הרב אליאשי והאבא ושאר חכמי דורנו ולכן קשה לנו להתיר כאן.

אולי יש קיבוצניקים בגיל 14-15 הם עדיין לא יודעים כלום מה זה דת.

עדיין לא נפגשו עם הדתיים ואולי הם בגדר תינוקות שנשבו.

אבל ברגע שהם מגיעים לגדנע בגיל 16 הם כבר פוגשים דתיים.

כל שכן כשהוא מגיע לצבא,

שם יש לו הרבה דתיים,

אולי אמרו לו פעם שהדתיים הם אנשים פרימיטיביים, פנאטיים,

אבל מייד אחרי שהוא מתגייס ורואה את הקצינים הדתיים, הוא רואה אותם אנשים נבונים וחכמים,

יותר פיקחים ממנו, יותר משכילים ממנו, יודעים כל מה שהוא יודע ויותר מזה,

ואז הוא רואה את האמת.

הרבה פעמים הוא אומר לו,

אני רוצה לבוא איתכם לשמוע קבלת שבת. הוא שמע שזה יפה, הוא רוצה לבוא.

יש כאלה מתחילים את המסלול,

מתחיל בקבלת שבת ומסיים בקבלת התורה,

חוזר בתשובה שלמה, הכול מסתדר.

יש כאלה נמצאים עדיין במ״ט שערי תאווה והם לא חוזרים בתשובה.

אז הם כן רואים, כן מכירים,

הוא ראה מה זה תפילין.

פעם ראשונה כשהוא ראה את התפילין הוא שאל, מה זה, זה מכשיר קשר?

אתה אומר לו, כן, זה מכשיר קשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא.

בפעם הראשונה הוא לא יודע מה זה, אפילו את המילה תפילין הוא לא יודע להגיד.

אבל אחר כך הם כן יודעים, הם כן לומדים את הדברים וחלק מהם אפילו באים לסמינרים.

אלא מה, הם נופלים אחר כך, אין להם את הכוח לעמוד בפני התאוות.

ולכן הם לא בגדר אנוסים,

קשה לכנות אותם בגדר תינוק שנשבע. ולכן אם אתה מוצא אבדה של אחד כזה,

אתה לא חייב להחזיר, אתה יודע שהאדם הזה מחלל שבת בפרהסיה.

אפילו שיש שם, בתוך הארנק,

יש שם תעודת זהות. אתה רואה, השם הזה, הוא עונה לשם, אתה מכיר אותו,

אף על פי כן אין עליך חובה להחזיר.

ואם יש שם שטרות אדומים,

ירוקים, כחולים,

יש שם יורו, דולרים, הכול שלך, הכול הראל הוא שלו,

ואתה לא חייב לומר שכל זה היה לאדם שהוא בגדר תינוק שנשבע, ואני חייב להחזיר לו. אין דבר כזה.

אתה מוחזק בזה, יש לך את הרשות,

כי התורה הדגישה לנו.

וכן תעשה לכל אבידת אחיך,

דווקא אם הוא אחינו, אבל אם האדם הזה לא אחינו,

מחלל שבת בפרהסיה דינו כגוי.

כך מרן פסק בחושן משפט, סימן רס״ז וכך ההלכה,

וכן כיוצא בזה, בשאר כל התורה כולה.

אתה יושב בחתונה,

במלצר, בלי כובע, ניגש אליך ורוצה למזוג לך יין.

תיזהר, היין הזה יהיה יין נסך, יהיה אסור בשתייה,

והברכה שתברך בורא פרי הגפן תהיה ברכה לבטלה.

ולכן תגיד לו,

הכיף שלנו, אנחנו אוהבים למזוג.

תביא לי את הבקבוק הסגור.

תיקח ממנו את הבקבוק הסגור, תפתח את זה בעצמך, תמזוג.

זה מה שאנחנו עושים,

נזהרים מהם, כדי שהיין לא ייאסר. וכן נשאר כל התורה כולה.

ויבדילו השם לרעה, לצערנו, עד שיחזור בתשובה,

אין לנו צעד היתר לבוא ולומר שהם בגדר אנשים,

חלילה, בגדר אונס. לא, הם לא בגדר אונס,

אלא הם עדיין בגדר שוגג או יותר מזה.

אם הוא טובע לנהר, יום סבת, הוא להפיל את זה?

לא. מרן אמר ביורד ייעו סימן רנא לא רק שלא צריך לתת לו הוצדקה,

אלא מרן אמר אסור לפדותו אם נשבע.

הרי האדם שבוי, הוא בסכנת חיים גם.

הגמרא אומרת שבוי כולהו איתנו הוא בה, גם סכנה.

אף על פי כן, מרן אמר לא רק שלא צריך,

אלא מרן אמר אסור לפדותו אם נשבע. שיישאר שם.

אלא אם כן, אתה יודע שהוא חזר שם בתשובה.

אבל אם הוא לא חזר בתשובה,

אלא גם שם בכלא הוא ממשיך לחלל שבת, ממשיך לעשן ביום שבת,

אז אין לנו איתו שום עסק, אנחנו לא חייבים באחד כזה,

וכן בשאר כל חלקי התורה.

כדי להבין את הדבר,

המדרש מספר לנו סיפור כדי שנבין את ההבדל בין אותו שעובד אלוקים לאשר לא עבדו.

המדרש מספר שהיה אדם עני,

כל החיים שלו היה עני מרוד והיה סובל מאוד.

הוא התחיל לטעות ביער ולא מוצא את הדרך.

התחיל לבכות על מר גורלו, כל החיים עני, וגם כעת הוא לא מוצא את הדרך

מרוב שהיה עייף ישב לנוח ונרדם.

בחלום מה הוא רואה? את אליהו הנביא אומר לו,

עד כאן הייתה הגזירה,

מכאן והלאה אתה תהיה עשיר.

איך?

יש כאן עשב, העשב הזה מחייבתים במאמרו.

אתה תשתמש בעשב הזה,

איך אומרים? יהיה בבא.

הבבא הזה יוכל להרוויח הרבה כסף

ויוכל להיות עשיר.

הוא מתעורר מהשינה, הוא לא יודע.

זה אמת? זה חלום? זה היה עליהו הנביא?

או שהיה איזה שד?

טוב, מי ספק? הוא לקח את העשב הזה והתחיל ללכת.

הוא והולך,

ראה גופה של אריה צעיר.

מסכן האריה הזה, לא זכה לאריכות ימים ושנים.

נהרג בגיל צעיר.

אז הוא נזכר, יש לו ביד עשב מחייבתים.

אמר, אני אחיה אותו, מסכן הזה.

הוא ריחב על האריה,

לקח איתו עשב, שם על האריה.

וכך היה, באמת זה היה עשב מחייבתים.

האריה חי,

אבל האריה לא ריחב עליו.

טרף אותו, אכל אותו.

זה המשל והנמשל עם אותם הרשעים שיש להם

את כל הפשעים עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס,

ולכן אין לנו שום מחויבות כלפיהם,

לא בצדקה ולא בדברים אחרים.

זה המשל מהנמשל של המדרש, וזה נבין גם לענייננו.

נכון.

זה בתוך כיבוש מדרש, זה הולכים לאורך שלו.