האם מותר להדליק חשמל ביום טוב? – דיני אש, חשמל, מכשירים חשמליים ופיקוח נפש בהלכה

 

- - - לא מוגה! - - - 

החגים, את המועדים, פסח, שבועות, סוכות, ראש השנה,

אבל אנחנו מצווים ומוזהרים בהם, כל מלאכת עבודה לא תעשו.

כל מה שאסור ביום שבת, אסור לנו לעבוד ולעשות מלאכה גם בימים הטובים.

שישה ימים בשנה יש, והם ראש השנה,

יום הראשון של חג הסוכות, יום שמחת תורה,

ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות.

אבל התורה הוציאה מן הכלל,

אך אשר יאחל לכל נפש, הוא לבדו יעשה לכם.

לבשל, וכן על זה הדרך מותר לכתחילה כדי שאדם ישמח ויענג את יום החג, את היום טוב.

דבר שני, התורה הוציאה מן הכלל, הירושלמי אומר,

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת,

כך קראנו בחומש שמות פרשת ויכהן,

אומר הירושלמי,

יום השבת הוא דאסור, הא ביום טוב שרה.

ואף על פי כן,

המשנה במסכת ביצה בדף ל״ג, המשנה אומרת,

אין מוציאים אש לא מן העצים, לא מן האבנים, ולא מן העפר, ולא מן המים, ואין עושים פחמים וכו'.

ומרן בסימן תקב ושאר הפוסקים העתיקו את כל זה להלכה,

וכך המסקנה למעשה,

שרק להעביר מאש מצויה אני מעביר מאש לאש,

אבל להמציא אש חדשה ביום טוב הדבר אסור.

ולמה?

הרמב״ם מסביר לנו את העניין יפה.

התורה אמרה לנו,

אך אשר יאכל לאכול נפש הוא לבדו יעשה לכם. מה זה הוא?

הוא ולא מכשיריו.

מכשירי אוכל נפש שיכולת לעשות אותם אתמול.

להכין את הסיר לבישול,

יכולת לעשות את הסיר יום קודם.

אסור לך לבוא ולייצר סירי בישול ביום החג.

גם פה אומר הרמב״ם,

יכולתי להמציא את האש מהעצים או מהאבנים ביום קודם,

בערב יום טוב.

ולכן גם זה דומה למכשירים,

ולכן אין לנו כולה, אין לנו צד היתר לבוא ולהמציא את האש ביום טוב.

התורה זהב,

כשקורא את הטעם של הרמב״ם,

הוא מבין שדברים כפשוטם.

כמו שאסור מדאורייתא לייצר סירים,

כלי מאכל,

מכשירי אוכל נפש,

כך גם אסור מדאורייתא להמציא אש חדשה ביום טוב,

שניהם שווים מבחינת האיסור.

אבל הרב המגיד, בהסבר דברי הרמב״ם, לא מפרש כך.

הרב המגיד מבין שהרמב״ם מסביר לנו למה חכמים אסרו.

תודה.

הרי האש היא לצורך המאכל,

ואם כן, למה אסרו להוציא את האש החדשה מהעצים?

אז חכמים אסרו, והוא מסביר שהדמיון של חכמים,

כמו שאסור לייצר סירים, סירי מאכל,

אז כאין זה גם מצאו חכמים לנכון לאסור לנו להמציא אש חדשה.

אבל לעולם אין זה מן התורה אלא מדי רבנן,

זו הבנת רוב הפוסקים,

וכך ההלכה היא למעשינו.

יש לנו כמה וכמה דברים, נפקא מינא למעשה,

במהלך הזה,

אם זה דאורייתא או דרבננא.

נפקא מינה ראשונה לגבי דעבד,

ועל זה מסיים הרב המגיד ואומר שבדעבד,

אם הוציאו אש מהעצים והאבנים, בדעבד מותר.

לצערנו יש הרבה אנשים שאינם בני תורה, או פחות מזה,

אנשים לא דתיים.

אתה רוצה ממנו אש,

אלה שחולים במחלת העישון,

אתה אומר לו, תן לי רגע את הסיגריה שלך, אני רוצה להדליק את הסיגריה שלי.

אז הוא מייד שולף מהכיס או מצית או גפרור, והנה, קח.

מה תגיד לו?

אני לא נהנה מזה, עשית עוון אסור מדאורייתא,

או שהעוון הזה דרבנן,

וכיוון שהרוסי הזה לא יודע את ההלכה,

לא נסלח לכל העם בשגגה,

אולי בדעבד כן יהיה מותר. זו הנפקא מינה בוויכוח האמור.

כי אם תאמר שזה דאורייתא,

הרי למדנו באהבה כמה עין א',

אדם שמבשל בשבת, גם בדעבד אסור לו לאכול את מה שבישל.

כך מרן פסק בסימן שייח,

המבשל בשבת, כונסים אותו,

אסור לאכול מזה, אם כן גם פה נאמר שיהיה אסור ליהנות מאותה האש.

אבל אם תאמר לא, אצלנו כאן זה דרבנן?

הגמרא בביצה יח אמרה לנו שבעוון דרבנן, כגון הטביל כלים בשבת,

הפריש תרומות ומעשרות.

בדבר הזה,

אם היה בשוגג,

מותר ליהנות מזה. ופה האדם הזה שהדליק לו,

הוא לא למד לא בתלמוד תורה ולא בישיבה.

ברוסיה שמה לא היו להם תלמודי תורה,

גורבצ'וב לא דאג להם שיהיה להם תלמודי תורה ולכן הם בחזקת שוגגים, עמי ארצות.

אז אם כך, אולי בדיעבד אני כן יכול להדליק מזה ואני כן יכול ליהנות מאותה האש.

זה הוויכוח שיש בין גדולי הפוסקים.

הגאון רבי אהרן בן שמעון בספרו, ומצור דבש,

מדבר בהרחבה בנושא הזה ואוסף כאמיר גורנה שרוב ככל הפוסקים הלכו בשיטת

הרב המגיד ומרן הבית יוסף, שבדיעבד זה מותר,

שאין איסור הולדת האש מדאורייתא, אלא כל זה דרבנן,

ולכן יש מקום להתיר בדיעבד, אם נעשה הדבר בשוגג,

יהיה מותר לנות מאותו אש.

אנחנו דנו לגבי הדלקת החשמל ביום טוב, והמסקנה היא לא אסור,

ולא רק הדלקת החשמל, האור,

אלא כל מכשירי החשמל לסוגיו, מאוורר, מזגן,

מיקסר חשמלי, מחם חשמלי וכיוצא בהם.

ושוב, גם בהם עדיין יש אנשים ששוגים,

עדיין יש אנשים שטועים ומדליקים את החשמל.

ולא פעם קורה הדבר הזה בתוך כותלי בית-המדרש או בית-הכנסת.

ושוב, האדם הזה,

שאוהב מאוד את הקור של המזגן,

רוצה לשבת קרוב למזגן וללמוד בליל חג השבועות.

אבל הוא יודע את האמת, הוא יודע שאת המזגן הזה הדליק איזה יהודי, הדליק את זה שלא על-פי הדין, הדליק את זה ביום החג.

האם יש כאן קנס?

האם אסור ליהנות מהחשמל? אסור לשבת ולקרוא לאור אותו החשמל?

האם אסור לשבת ליד הקור של המזגן,

או שבדיעבד בכל זה אולי יהיה מותר גם זה שנוי באותה המחלוקת.

ההיסטוריה של החשמל

כמאה שנה.

בזמנו, כשהמציאו את אור החשמל,

היו סך הכול שני גנרטורים בעולם.

כמו הגנרטור שיש לנו לכבוד שבת בשכונות האלה,

משהו בגודל כזה,

שלנו נקרא משוכלל מאוד, שלהם היה פרימיטיבי.

הגנרטור האחד היה בניו יורק,

השני היה בלונדון.

איך האנשים מתחברים לגנרטורים האלה,

כל אחד מושך כבל ומתחבר לבית שלו,

כך היה בדיוק אותו דבר אז.

ואז לא היו לא מאווררים ולא מזגנים ולא תנורים,

בסך הכול הייתה המנורה,

המנורה שהמציא אדיסון,

היו מתחברים כולם לגנרטור והיו משלמים.

כך התחיל אור החשמל לפני כמאה שנה.

ומייד אחרי שאור החשמל התחיל,

התחילו גם בעקבות זה גדולי הפוסקים,

השאלות ותשובות לדון.

מה הדין של החשמל הזה?

האם יש בו איסור מן התורה,

מדרבנן, לגבי שבת?

מה דינו לגבי יום טוב?

וכן, בשאר כל התורה כולה,

מה דינו של החשמל?

במשך הזמן החשמל גם עבר בכוח הזרם כדי להרוג, לטבות לנו.

אנחנו טובים, חוטאים,

והשאלה אם החוטאים האלה יכולים להיות ציציות, כשירים.

דנו לגבי המצות במשך הזמן, מכוח החשמל התחילו גם לעשות את המכונות של המצה ומה לא.

יש לנו לאורך כל הדרך שאלות ותשובות.

עם ההתפתחות הטכנולוגית הזאת באה בעקבותיה גם השאלה המרכזית שלנו כאן לגבי יום תור.

חלק מגדולי הפוסקים כתבו מה שכתבו,

והתירו.

ועל זה השיגו עליהם וכתבו שאין על מה לדבר.

כל אותם הפוסקים שכתבו לא הבינו מה זה חשמל.

לפני כמאה שנה, בשנת תרסג' יצאה חוברת בשם בית ועד לחכמים,

ושם יש מאמר על הנושא הזה,

ומי שכתב, כתב יפה, כתב לעניין,

ושם הוא מביא, שהמהרשם, ערוך השולחן,

היו כמה מגדולי החכמים שכתבו אחרת.

אבל הוא כותב עליהם משפט קצר,

הם לא הבינו ולא ידעו מה זה חשמל.

במקומו של המארשם לא היה חשמל,

במקומו של ערוך השולחן לא היה חשמל.

סיפרו לו סיפורים, אמרו לו, בלנדון יש חשמל.

איך זה, מה זה?

לא היו אז מהנדסי חשמל,

לא היו את הטכנאים שבקיאים היטב במהות של הנושא, בכל הטכניקה, בכל הטכנולוגיה הזאת.

בואו וסיפרו להם סיפורים, וחלק מהם הבינו כך,

שכל הזמן האש בוערת בחשמל,

אבל יש וילון שבלילה סוגרים אותו כדי שתוכל לישון, שלא יסנוור אותך.

כשאתה רוצה להדליק, מזיזים את הוילון ויהי אור. כך הסבירו להם בערך.

אז אם כך,

כל הזמן ניצוץ החשמל על האש, כל הזמן נמצאת שמה,

ואני רק מגביר את העוצמה, אני רק מזיז את הוילון,

ולכן חלק מהם התירו גם להדליק את זה ביום טוב.

הטעות הזו הייתה לא רק בארצות אשכנז,

אלא גם בארצות ספרד, והיו הרבה קהילות אצל המרוקאים או מקומות אחרים,

שלא רק הרבנים אמרו מותר, אלא העם כולו גם נהג להתיר. עד היום יש עובדי מרוקאים שטועים ומדליקים את החשמל.

אומרים לך מותר, אין בו שום מלאכה, שום איסור,

אבל האמת היא שזה דומה למה שלמדנו.

כמו שלהמציא אש חדשה מהעצים, מהאבנים וכיוצא בהם, אסור, כך הוא הדין גם פה.

אין מקום להקל בדבר,

ולכן צריך להסביר בלשון יפה לאותם האנשים שעדיין טועים בדבר,

שלא ידליקו, שלא יעשו את המעשה הזה.

קל וחומר בבית-הכנסת, ביתו של ה'.

הגם לכבוש את המלכה, עם מי בבית?

בבית-הכנסת לעשות את זה?

בוודאי שרצוי להזהיר אותם שלא יעשו את זה.

אבל בכל אופן, קורה מקרה,

ונכנס אחד מאותם עמי ארצות,

היה חם לו לגש והדליק את המזגן.

או הדליק את המאוורר,

האם נאסר בדיעבד או לא, וכמו שניסחנו את הדברים,

אין כאן איסור מן התורה, הבעיה היא בדירבנן,

וכיוון שהדבר נעשה בשוגג ונסלח לכל העם בשגגה,

ולכן מותר לי ליהנות מאותו המאוורר או המזגן ביום החג,

ואין מקום לקנוס ולאסור בדיעבד.

הבעיה השנייה היא בעיה שמי שדיבר בה כן הבין מה זה חשמל,

אבל היא בעיה חמורה מבחינת ההלכה,

ויש לנו סימני שאלה,

עליה דנים גדולי הדור.

בזמנו היה ירחון שהיו כותבים בו כל גדולי הדור, שמו של הירחון היה קול תורה,

בעריכת הרב שזורי,

וכתב שם מאמר הרב של ירושלים דאז הגאון רבי צבי פסח פרנק,

בעל הספרים, הר צבי, מקראי קודש ועוד.

הוא כותב מאמר כדי להתיר הדלקת החשמל ביום טוב,

והעביר ראייה רב במסכת סנהדרין עז.

חלקו עליו כמעט כל גדולי הפוסקים.

הראייה שלו מדברי הגמרא, הגמרא דנה,

אדם שירה חץ על החלון אבל באותו רגע שהוא ירה את החץ היה שם תריס.

מייד אחרי יוריית החץ בא יהודי והרים את התריס.

אחרי שהרים, החץ נכנס לחלון ושבר.

הגמרא,

משמעות הסוגיה שמה, שזה גרמה ולא מעשה ופתור.

אם נאמר שמה זה גרמה גם פה את החץ יורה חברת החשמל.

אלא מה? זה מגיע לכפתור ונעצר שם. הכפתור זה התריס.

אני מניע את הכפתור, מסלק את התריס,

ואז החץ, דהיינו הזרם, מתקדם קדימה.

האם נאמר כמו ששמה זה גרמה?

גם הנעת הכפתור שאני מדליק את החשמל, גם זה גרמה,

גם זה לא מעשה,

וגם בזה יכולים לומר שאם זה רק גרמה, אולי ביום טוב, ויהיה לנו צד כולה בדבר.

זה המהלך שכותב שם הרב פנק.

כל הרבנים כמעט חלקו עליו על-פי דברי יד רמה.

אחד מהמפרשים על מסכת סנהדרין,

רבי מאיר הלוי מטוליטולה, רמה רמ״ה,

לא הרמה האשכנזי המפורסם,

שראשי תיבות שלו, רבי מאיר איסרלש, רבי משה איסרלש,

אלא כאן, ראשי תיבות, רבי מאיר הלוי מטוליטולה,

הוא כותב. במה דברים אמורים? כשהחץ לא נגע בתריס, אם נגע...

זה כבר נקרא מעשה ולא גרמה ומחייבים אותו, אם כן גם פה אצלנו למעשה הזרם כאילו נוגע ולכן רוב הפוסקים החשיבו את זה כמעשה ולא כגרמה.

ההמשך,

ההשלכות שיש במחלוקת הזו זה מתחיל כאן אצלנו אבל זה ממשיך גם במקומות אחרים אם תאמר שזה רק גרמה בשבת האיסור אינו דאורייתא אלא דרבנן אם זה דרבנן

אפילו לצורך חולה שאין בו סכנה נוכל להתיר בשינוי.

אני לא אדליק את החשמל ביד אלא במרפק ולצורך חולה למדנו בסימן שכח סעיף יז את דברי הרמב״ן והרב המגד ומרן שאיסור דרבנן בשינוי מותר לעשות לצורך חולה אפילו שאין בו סכנה.

זו הנפקא מינה שם.

נפקא מינה עוד לגבי תביעת ציציות.

יש היום בעולם גם ציציות עבודת יד וגם ציציות עבודת מכונה.

האם אני רשאי לקחת מאותן הציציות שהן עבודת מכונה?

האם יש איזה הווה אמנה להתיר?

אם תאמר כדברי הרב פרנק שזה גרמה ולא מעשה,

אם כן זה כלום,

זה פסול גם בידי עבד, צריך שתהיה עבודת יד שיאמר לפני שמתחיל לשם מצוות ציצי וכאן זה גרמה.

לא עשו את זה אנשים, זה לא מעשה ידי בני אדם, אלא זה גרמה של המכונה.

שם גם מסתעפת המחלוקת האמורה.

והמשכלה היא,

ספק ברכות להקל. אסור לנו בלכתחילה לקנות ציציות עבודת מכונה,

אלא חייבים אך ורק לקנות ציציות עבודת יד.

הנפקא מינה מסתעפת עוד.

קניתי תפילין כשרות כדת וכדין,

הפרשיות מהודרות, הכול מהודר.

אני שואל את הסופר,

הרצועות האלה, מה הן?

עומד לי עבודת מכונה.

שוב, אותה הבעיה, אותה המחלוקת, אם אתה אומר שזה גרמה,

אם כן, הרצועות האלה פסולות ולכן תחליף אותן.

אל תסתבך בכל יום,

ספק ארכבתא דלא מנח תפילין,

ספק אולי הברכות שלך יהיו לבטלה,

תשלם 40 דולר ותקנה רצועות עבודת יד.

יש, ברוך השם,

מצוי בשפע,

ולכן כל אדם יבדוק את הרצועות שלו,

יביא אותן לחכם.

מי שרוצה לדעת אם הרצועות שלו טובות או לא טובות,

ולא זוכר בזמן שהוא קנה מה היה,

יביא אותן מחר. מחר יימצא כאן במקומנו הגאון הרב יוסף כהן בשעה שש, יגיע לכאן,

תראה לו,

הוא ימשמש אותן, הוא יגיד לך מיד אם זה עבודת יד או שזה עבודת מכונה.

והיה, אם אמר לך עבודת מכונה,

תחליף אותן מיד, גם רצועות של תפילין של יד וגם תפילין של ראש,

כי יש בהן, כמו שאמרתי, ספק,

והרי הכלל בידינו תמיד,

ספק דאורייתא לחומרא, ספק ברכות להקל. ולכן מן הראוי שיפה שעה אחת קודם,

יעשה את הדברים בצורה שתהיה,

הרצועות האלה יהיו כשרים,

אליבא דכולי עלמא.

דיברנו בזה לפני חודש,

לגבי מצות עבודת מכונה.

בשביל מה אתה הולך לשלם 100 שקל, 120 שקל על קילו מצות עבודת יד?

יש בזול, יש מצות שמורה משעת קצירה של הלפולין, מצות בזול,

שזה רבע המחיר. למה אתה הולך לקנות כל כך ביוקר מהם?

אתה אומר, זה לא נעשה אולי לשמה,

כי זה נעשה במכונה,

ואני הולך וקונה מצות עבודת יד שהעושה אותם אמר לשם מצת מצווה,

וזה כשרן ייבדי כולי עלמא.

אז לא רק פעם בשנה בלילה לסדר אתה הולך וקונה מצות עבודת יד,

אלא גם בדברים האחרים.

הציציות והתפילין,

גם הרצועות של התפילין, גם הן אמורות להיות דווקא עבודת יד,

ואנחנו לא סומכים להקל על דברי החולקים בעניין זה.

וכן, כל כיוצא בהם.

יכול להיות, ייתכן, ולכן יש לך פתרון קל.

אמרתי, יושב כאן גדול בתורה,

אדם שהוא מקצועי ממדרגה ראשונה,

תביא את זה מחר בשעה שש ותראה לו.

הוא יימשמש ויגיד לך אם יש איזה בעיה.

כל שאלה, כל בעיה, כמו שתיארת.

יש אנשים, אנשי מקצוע, שיכולים למשמש ולדעת בדיוק מה זה, להגיד לך אם אתה מניח תפילין כשרות, מהודרות, או חלילה יש איזה חשש בהן.

דווקא מילה עוב.

דיברנו בנושא הזה לגבי הלכות בשולי גויים.

בבית שלי הכול כשר, הכול מהודר, מאה אחוז.

אבל בא גוי,

ולא שמתי לב,

הוא לקח ושם את ציר האוכל על קיריים חשמליות.

בישל את האוכל בתוך תנור החשמלי או על קיריים חשמליות.

האם בדיעבד האוכל מותר או אסור?

אם נלך לפי המהלך של הר צבי וחסדי אבות שהחשמל הוא גרמה ולא מעשה,

ובפרט שהוא מתחדש בכל שנייה חמישים פעם,

אז אם כך,

בבישולי גויים,

מרן כתב ביוראי דעה סימן קייג שבבישולי גויים גרמה מותר,

אין את האיסור בגרמה.

אם כך,

בדיעבד אנחנו נוכל להכשיר את האוכל אם נלך על פי המהלך שאמרנו.

וכך היה פוסק הגאון חכם בן ציון שאין דין בישולי גויים בחשמל.

נניח כוס תה, כוס קפה,

הרבה אנשים שואלים, מה עם הקפה?

הגוי עשה לי, האם מותר לי לשתות קפה או לא?

יש אנשים, כשחוזרים בבוקר מהכותל המערבי,

עוברים דרך ליד שער שכם,

ושם יש רוכלים שמוכרים קפה. אתה עובר עם האוטו,

הוא דופק לך בחלון ומגיש לך כוס קפה, אתה נותן לו את המטבע,

ואדם צמא בבוקר, רוצה כוס קפה, לפעמים בחורף נחשפה וגם קלטה נפשו, מותר, אסור.

הם לא שמו את זה לא על הפרימוס ולא על הפתילה.

היום הכול נעשה חשמל.

החשמל הוא יותר זול מהנפט והגז.

ולכן, בדרך כלל הם מבשלים את הכול בחשמל.

אם תאמר שבחשמל זה גרמה ולא מעשה ואין דין בשבילו גויים,

אז מי שלא פוחד ששמו לו בזה שם המוות,

אז יכול לקחת ולשתות, ואין בדבר הזה חשש.

אם אתה פוחד,

תיקח כוס חד-פעמית, תשפוך קצת לזה,

ותכבד אותו, תפדל.

אם הוא ישתה מזה,

סימן שזה בסדר. תעשה ניסיון, יש לך שפן ניסיון עומד לפניך,

תנסה. אם הוא שתה, אז גם אתה יכול.

מעיקר הדין אין איסור בדבר, מצד דין בשביל הגויים לא אסרנו.

הוא בדבר מעיקר אדומה.

הרי מה אני חושב דרמה ומעשה במה שאתה יודע מסתכלת?

ברגע שהוא מדליק את החשמל, מה זה הדרמה ומה זה המעשה?

הרי בשעה שאתה בא ומדליק,

הזרם עדיין לא קיים בעולם. אין איזה מכל רזרבה ששם עוצרים את הזרם.

בכל שנייה חמישים פעם הזרם מתחדש.

וכשאני פותח את הכפתור, אני רק מאפשר לזרם לרוץ.

ויכול להיות שיש הבדל בין דיני נזקין לבין הדין הזה.

ניקח דוגמה אחרת.

שמתי מכם בבית הכנסת והלכתי.

בא איזה אדם שהיה צמא,

ראה מכם, רוצה כוס תה.

לקח את המחם הזה, הדליק אותו, שם מים והדליק.

אתם זוכרים את המכל, המודל הישן,

לא היה בו וסת תרמוסטט שיכבה.

היו מדליקים את זה על שלוש עד שהמים היו רותחים, אחר כך מעבירים את זה למספר אחד.

אותו אדם, אחרי שהדליק מספר שלוש,

קיבל טלפון דחוף, דחוף דחוף, צריכים אותך,

הוא עזב את זה והלך.

וזה נשאר, מספר שלוש, לא היה אף אחד בבית-הכנסת.

המים רתחו, רתחו, רתחו, עד שהמים התאדו,

והמחם נשרף.

הגבאי מגיע בערב לבית-הכנסת,

קצר, מה קרה?

רואה המחם נשרף, קרה כך וכך.

הוא שואל,

מי עשה את זה?

קם אותו אדם ואמר את האמת, הוא לא פחד. אמר,

אני שמתי בבוקר, אני הדלקתי, את חטאיי אני מזכיר היום.

אז אמר לו הגבאי, תודה שאתה מודה על האמת,

נא לשלם, המחם הזה עלה לי אלף שקל.

מחם טוב, שהיה ראוי לשימוש,

האם הוא צריך לשלם או לא?

מרן מדבר בנושא של הסוגיה שדיברתי על החץ והתריס.

לפי מרן, ודאי שחייב לשלם.

ולכן אם אותו האדם שהודליק הוא ספרדי,

מייד יוציא אלף שקל וישלם לקופת בית-הכנסת.

אבל אם אותו אדם אשכנזי לא ברור שהאדם הזה חייב לשלם,

יכול להיות אולי שזה גרמה ולא מעשה,

אולי הוא יכול לומר,

קימלי כערע פרנק וחסדי אבות,

אליבא דהרמה יש מקום לדון,

יש על מה לדבר, כמו שאומרים.

תשלח אותם לבית-דין,

רצוי בית-דין ספרדי,

שיבדקו היטב אליבא דהרמה מה הדין,

האם האדם הזה, האפנדי הזה,

חייב לשלם את המחיר של המחם או שלא חייב?

לפעמים הוא אומר, אני מוכן לשלם,

אבל אני רוצה להוציא את זה על חשבון כספי המעשר.

אני רשאי או לא?

אם תאמר שהוא חייב מעיקר הדין,

הוא לא יכול לקחת את זה מכספי המעשר,

אבל אם הוא לא חייב, הוא יכול.

אז הוא מוכן לשלם, הגבאי מוכן לקבל, אז אין סכסוך, אין קטטה, רק השאלה שלו היא מדין מעשר כספים.

אז שילך לבית-הדין,

ישאל את השאלה ויספר להם מה עשה כאבייתו,

מה קרה,

ולפי זה בית-הדין יוכל לענות. אתה רואה שהעניין מתגלגל גם לדיני ממונות, גם שם יש הווה מנה לדון בדבר. אני אומר דוגמה של מחם.

יש עוד מכשירי חשמל שלפעמים האנשים מקלקלים אותם.

לפעמים הוא בא לתקן,

הוא חושב את עצמו שהוא טכנאי, שהוא מבין משהו,

ומנסה לשחק עם הלוח של החשמל,

ובמקום לתקן, קלקל.

ושוב,

אם כל זה היה תוך כדי שהחשמל כן היה פועל, כן היה עובד,

וזה מה שגרם את הקלקול,

יכול להיות אולי שיש מקום לדון אם לחייב את אותו האדם, אם לאו,

ולכן בכל המקרים האלה עשה לך רב והסתלק מן הספק.

הרב מביא לנו עוד נפקמינה בספר בית מועד וברכי יוסף, כאן אצלנו, ותקב, שניהם דנים אדם שנמצא במדבר בערב יום טוב המציא את האש מהעצים או האבנים הייתה לו אש

אבל בלילה באה רוח שערה עושה דברו וכיבתה לו את האש.

קם בבוקר, רוצה לבשל,

רוצה להכין שיהיה לו עונג יום טוב, אין.

רוצה לעשות על האש, יש לו בשר, אבל אין אש.

האם בחיי גוונן מותר או לא?

אם תאמר שתדמה את זה למכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יום טוב,

שהאיסור הוא דאורייתא, קשה יהיה להתיר.

אם נאמר שזה דרבנן, יהיה יותר קל.

זה הנפקא מינה למעשה שיש בדבר הזה והמסקנה היא להתיר. אבל זה רק ליהודי יוצא מן הכלל אחד ממיליון או פחות מזה שנמצא במדבר.

אם זה קרה בירושלים,

אפילו שנכבה לי במטבח אין לי אש,

יש לנו ברוך השם שכנים מצוינים.

תיגש לשכן, תיקח עמך נר וכיוצא לזה,

גש לשכן, תגיד לו, תדליק לי את הנר הזה,

לכבה לי האש.

כולם ידליקו לך בשמחה, יש בירושלים חצי מיליון יהודים.

ברוך השם, יש מי שידליק לך, ואליבדי כולה עלמא, גם אם נאמר שזה רק דרבנן,

אלא ואמנא להתיר. כל אב ואמנא להתיר,

אך ורק בדוגמה שהאדם הזה נמצא במדבר.

אלה דברי הגאון חידה בברכי יוסף,

זו הנפקא מינה הנוספת.

נפקא מינה עוד,

אדם שלקח חולה או חולה שיש בהם סכנה לבית חולים.

יש לו רכב,

וברוך השם, זכה במצווה,

לקח את היולדת, הגיע לבית החולים,

ברוך השם, עשה את המצווה בשלמות, הכול בסדר.

גמר, סיים את המצווה.

איך הוא חוזר הביתה?

בשבת אנחנו יודעים שאסור לו לחזור עם הרכב,

אלא חוזר ברגל.

לקח אותם להדסה, לשערי צדק,

למרות שבתי החולים האלה בתוך העיר,

אבל אין לו היתר להדליק את הרכב ולחזור ברכב.

השאלה היא ביום טוב, האם ביום טוב יש יותר או לא?

למדנו בגמרא בעירובין מ'ה,

אנשים שיצאו כדי להציל בעניין פיקוח נפש,

כל היוצאים להציל חוזרים בכלי זינם למקומם.

מרן הביא את הגמרא הזו להלכה,

בהלכות שבת, סימן שכט, סעיף ט.

ולמה? התירו סופן משום תחילתן.

דנו השאלה תיעבץ,

מאמר מרדכי ושאר האחרונים. מה זה התירו? התירו איסור דה רבנן, דאורייתא, יש שלושה דעות בפוסקים, והמסקנה היא,

התירו אך ורק איסור דה רבנן.

חלילה וחס ביום שבת להתיר לו איסור דה רבנן, שיחזור עם הרכב שלו לבית.

אלא ישאיר את הרכב שם, בחניון,

ויחזור חזרה אם הוא רוצה להתגעגע לחמים של אשתו,

רוצה...

לראות את הילדים, אולי גם הנכדים יבואו לבקר אותו,

אז הוא רוצה, בבקשה, שיחזור ברגל,

זה הדין לגבי שבת.

אבל אם תאמר שהולדת האש,

הצתת האש שבמנוע אינה איסור מן התורה ביום טוב אלא דרדנן כדעת הרב המגיד ומרן הבית יוסף,

אם כך,

אז יהיה מותר לו לחזור גם ברכב שלו ביום טוב. אם קראנו הדבר הזה בחג השבועות, לקח אישה ללדת,

יכול גם לחזור עם הרכב ולא חייב לחזור ברגל.

זו הנפקא מינה למעשה.

אף על פי כן אני לא ממליץ לו לחזור ברכב.

תאר לך שהאדם הזה יעבור דרך מאה שערים עם הרכב שלו,

כלומר הוא יכתוב שלט, פיקוח נפש, נסעתי לפיקוח נפש,

ארגנו אותו באבנים, חבל על האוטו שלו,

שלא ילך לאיבוד,

עדיף יותר שיחזור ברגל, יעשה קצת צעדה,

עדיף יותר.

אבל,

והיה, אם האדם הזה חזר ברכב,

בא ושואל אותך, עשיתי בסדר?

אני צריך תיקון? תגידו, לא צריך תיקון.

מה שהוא עשה, יש לו על מה לסמוך. הרי המשנה אומרת במסכת ראש השנה כג לגבי אותה המיילדת,

ולא רק היא, אלא כל מי שבא לעזור לעניין פיקוח נפש, יש להם אלפיים אמה לכל רוח.

גם במשנה שם אנחנו רואים את הקולות שהקל לחכמים, לאותם האנשים שיצאו לצורך פיקוח נפש.

ולכן, אם הוא חזר באותו רכב, יש לו על מה לסמוך.

אם הוא שואל אותנו עצה טובה, מה כדאי לעשות? הפתרון הוא קל מאוד.

בירושלים עיר הקודש יש לנו אמבולנסים של עזר מציון,

והם עושים, על-פי עצת החכמים, עושים דבר טוב.

יש להם צוות של נהגים גורים.

הם סוחבים במיוחד לשבת ויום טוב.

יש להם דרוזים, חובש קרבי דרוזי,

הוא שנוהג על הרכב.

אז הנהג הזה הגיע לבית-החולים, הביא איזה יולדת,

בחזרה תגיד לו,

אני רוצה לחזור אתך, הוא ייקח אותך, אבל כדאי שלא אתה תפתח את הדלת, אלא הוא יפתח לך את הדלת.

בשעה שפותחים את הדלת של הרכב נדלקת מנורה,

ולא אתה תעשה את זה בידיים, לא תיכנס למחלוקת,

הוא יפתח לך את הדלת ותחזור עמו טרמפ,

אבל אל תגיד לו באמצע הדרך,

תעצור לי כאן ליד הבית,

אלא הוא ייסע לדרכו ובמקום שלו, איפה שהוא הגיע,

שם אתה יכול לרדת.

בזה גם אין פחד שירגמו אותך באבנים. אתה נמצא בתוך אמבולנס, אתה מוגן,

זה רכב ממוגן מפני אותו נהר סמבטיון שיורק אבנים רק ביום שבת.

אתה יכול להגיד לו איך שהוא די רגלו לאשכלה,

הוא יגיד לו שהוא ירד.

לפעמים הוא הגיע לרמזור,

בלאו הכי הוא עצר. אם הוא הגיע לרמזור והוא עצר,

אז תאמר לו שיפתח לך את הדלת, שתוכל לרדת שם.

במיוחד שיעצור בשבילך זה בעיה. כשאדם עוצר את הרכב, נדלקת מנורה אחורנית וכו',

אתה גם משנה את הפעילות של המנוע,

אבל אם הוא בלאו הכי עצר ברמזור,

יש על מה לדבר. כל זה בנהג גוי.

אבל אם המדובר בנהג אמבולנס יהודי שהביא יולדת לבית-החולים ונהג האמבולנס הזה חוזר חזרה ואתה רוצה להצטרף אתו,

זה כבר, אסור לך לנסוע עמו ביום שבת למרות שנסעת בהיתר,

אף על פי כן הדבר אסור בלכתחילה.

לא רק לנו, גם לחיילים יש את הדוגמה הזו.

הרבה פעמים חיילים יוצאים לסיור.

החייל הזה נכנס מעבר לקווי האויב, פיקוח נפש, מותר.

הם הולכים לנטרל את הקסאמים או דברים אחרים,

אז גם חייל דתי יוצא איתם, הכול בסדר.

אבל לפעמים כשהם חוזרים הבסיס שלהם נמצא 20 קילומטר צפונה או מערבה, מזרחה,

והחיילים כולם עם הזחלן חוזרים כולם חזרה לבסיס,

שטח ישראל, כן.

אבל מי אמר שהוא צריך להגיע דווקא לבסיס?

אלא אם מייד אחרי שהם יצאו מעבר לקווי האויב,

יש אחרי זה יישוב יהודי.

הגעת לנתיבות,

אפשר לחיות גם בנתיבות ביום שבת.

אז הם ייסעו לדרכם, הם לא דתיים,

או שהם גויים רוסים, הם ייסעו לאן שהם רוצים.

אני אומר להם, כשנמצאים בנתיבות,

אני לא ממשיך.

מה תגיד?

אתה לא הנהג, אתה רק יושב שם, אם כן זה רק דרבנן.

אבל יש איסור תחומין, יב מין,

גם מי שיושב רכוב כי מהלך,

גם בזה יש איסור גמור מדאורייתא ולא יכולים להתיר לו. ולכן, כשהוא מגיע ליישוב הראשון,

שם הם עוצרים ברמזור הראשון, איך שעצרו ברמזור,

אתה מודיע לקצין, אני פה.

אתם רוצים אותי, אם יהיה עוד פעם סיבוב שני,

אתם אוספים אותי מכאן,

אין לו היתר להתקדם חזרה לבסיס.

זה הדין לגבי כל שבת.

פעם היה הדבר מצוי מאוד ברצועת הביטחון, שם בלבנון.

היום, לצערנו, אותה הגברת בשני אדרת, במקום הצפון.

אז במקום זה יש לנו את הצרות מעזה,

בדרום.

אבל היינו אך לאותם החיילים הקרביים,

צריך להנחותם הדרך, שלא יעשו חילולי שבת מיותרים.

קל וחומר, נהג גם מולן סיעודי, שגם כן מוגבל בהגבלות הללו.

אתה מדבר על שבת או על יום טוב?

יום טוב, יום טוב. יום טוב. מי שמתיר, מתיר לגמרי, יתיר לגמרי. כן, אם תאמר שהמעשה של הדלקת החשמל זה גרמה ולא מעשה, איך האש נדלקת במנוע של הרכב? על-ידי מצית חשמלי.

אם תאמר שזה גרמה, שוב,

ותהיה לך שרשרת של קולות לאדם הזה שיצא לצורך פיקוח נפש,

שלקח את היולדת, אז יש לנו צדדים להקל לאותו האדם. אם הוא חזר, כמו שאמרנו,

יש לו על מה לסמוך ולא צריך לתת לו תיקון. הוא רוצה תיקון על צד היותר טוב, תגיד לו שיעשה יום אחד תענית דיבור.

לא תענית ממש,

שיאכל וישתה, יבוא לכאן ויעסוק בתורה.

כבודו אמר לדעת מרן,

כל המחלוקת הזו לגבי הכלים, לגבי המצות, לגבי שם ועוד דברים,

מי לא יכול להשתמש בזה בלי בעיה? זה לא ברור שמרן ידבר ויודה גם על החשמל, כי כאן בחשמל, כמו שאמרתי, בכל שנייה החשמל מתחדש חמישים פעם,

כך שהקירבה לגרמה היא יותר מאשר הדוגמה של אותו החץ.

הלילה הזה נראה לי אור צעיד שאין, חריף,

הכינוי הריף, ראשי תיבות,

רבנו יצחק אלפסי.