חידושים לפרשת וישב | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בעזרת השם נעשה ונצליח, והשם עלינו ברחמיו ירוויח.

היום נלמד על הודאתו

של יהודה.

ויקר יהודה ויאמר צדקה ממני כי

עלה נתתיה לשאלה ביני.

ויקר יהודה,

יהודה שקידש שם שמיים בפרהסיה,

זכה ונקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא.

יהודה שקידש שם שמיים בפרהסיה,

זכה ונקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא.

כמה טועים אנשים ומשתבשים כשבאים לקבוע איזה דבר הוא קידוש השם ואיזה חילול השם.

זאת אומרת, יש שיבוש

בהגדרה ובמהות מה זה קידוש השם

ומה זה חילול השם.

ואנשים טועים ומשתבשים.

חכמים, זיכרונו לברכה, לא מספיקים לגמור את ההלל על יהודה,

על שהודה במעשה תמר.

ואילו היה בזמננו מקרה כזה,

אין ספק שהיו אומרים הבריות שחילול השם גדול היה כאן.

שמעת איזה חילול השם היה?

אחד מגדולי התלמידי החכמים נתפס במעשה כמו מעשה יהודה ותמר.

איזה חילול השם, שמעת מה היה?

וחכמים,

לא מספיקים לגמור את ההלל אפילו על יהודה.

איזה קידוש השם עשה,

שאמר, צדקה ממני.

תכף נבהר את הדברים.

האנושות נעשתה כל כך מושפעת מהחומריות,

עד שכל עניין נמדד

במידת ההצלחה הגשמית אשר בו.

דהיינו,

איך מודדים היום בני אדם הצלחות

במבט הגשמי החומרי,

אם אדם מצליח או לא מצליח.

אם אדם, לדוגמה, חיפש כולל במשך חודש

ומצא כולל,

ונותנים לו שם 1,700 שקל,

והוא לומד שם,

והוא צריך להשלים את האפשרויות שלו לגמור את החודש על ידי גמחים

של אוכל והלבשה והנעלה וכו',

מישהו יגיד שהוא הגיע להצלחה,

שזה נקרא אברך מוצלח

שראוי להתקנות בו?

זו הצלחה?

הצלחה מודדים לפי נפח מנוע,

לפי אורך המכונית,

הצלחה מודדים לפי כמה כסף יש לו,

איזה כרטיסי אשראי,

אם זה פלטיניום או שזה זהב רק,

זה, ככה מודדים הצלחות היום. מה זה הצלחה?

אבל להגיד שאחד, נעבך, לומד תורה ושוקד עליה ומסתובב גמחים, זו הצלחה?

איזה הצלחה? מי רוצה להיות ככה?

זאת אומרת, האנושות נעשתה כל כך מושפעת מהחומריות,

עד שכל עניין נמדד במידת ההצלחה הגשמית אשר בו.

מסירות נפש להודות על האמת.

הפקרת חישובים קטנטנים למען רעיונות נשגבים אינה תופסת שום מקום בעיני האנשים.

העיקר אצלם, אם השיגו חיי שלווה ועושר,

אז מה טוב.

אבל אם מוכרחים להסתפק ברמת חיים נמוכה,

סימן שלא זו הדרך ולא זו העיר.

אתה לא בכיוון בכלל.

ומאוד צריכים להתעכב על פרשת יהודה ותמר

כדי ליישר את העקמימות שבשכל ולהתרומם מהמושגים הנבערים האלה.

נחזור.

אז האנושות טועה

והיא מושפעת מהחומריות,

וכל עניין נמדד במידת ההצלחה הגשמית שבו.

לא מודדים הצלחות לפי רוחניות, מה האדם השיג.

אדם שחי על פי האמת,

אדם שמקדש שם שמיים במעשיו,

אדם שמפקיר את כל ענייני החולין וחי,

אתה מבין, ממחיצת

הקדוש ברוך הוא בדלת עמוד של הלכה,

אדם כזה, נו,

אשריו,

אשריו.

אבל להיות כמוהו, לא, לא מדנה ולא מקצתיה.

מסירות נפש להודות על האמת,

אתם יודעים מה זה מסירות נפש להודות על האמת?

כמה אנשים מוכנים למסור את נפשם לומר את האמת?

כמה אנשים בכלל מוכנים לומר את האמת בלי למסור את נפשם?

הרי מה שיותר קל להשיג את מה שרוצים,

זה מה שאומרים.

אבל להגיד את האמת במקום שאתה עוד תפסיד?

כמה אנשים מסוגלים להגיד את האמת במקום שהם עלולים להפסיד?

מסירות נפש להודות על האמת.

הפקרת חישובים קטנטנים

למען רעיונות נשגבים.

מה זה חישובים קטנטנים למען רעיונות נשגבים?

אתם יודעים מה זה?

להפקיר חישובים קטנטנים

למען רעיונות נשגבים.

מה אתם אומרים?

לקדש את שמו יתברך,

לזכות את הרבים,

להציל את עם השם,

להביא מחיי העולם הבא. זה רעיונות נשגבים?

רעיון נשגבים, נכון?

לעומתם, אם אדם ילך לישון מוקדם, יאכל טוב,

ינוח טוב, ירוויח טוב,

זה לא חישובים קטנטנים?

נו, כמה אנשים מוכנים לוותר על החישובים הקטנטנים

בשביל רעיונות

נשגבים וגדולים?

כמה?

לך תגיד לבן אדם, בוא, מהיום תתחיל להשקיע בכיוון כזה,

שבסוף תוכל לעשות ולפעול גדולות ונצורות בעם ישראל.

הוא אומר, מה יוצא לי מזה?

ישר, אנשים תכליתיים.

מה יוצא לי מזה?

לא יצא לך מזה שום דבר.

יצא לך מזה רק דבר אחד,

שאתה תצליח להגשים את רצון השם.

לא, אני לא בנוי לזה, יש אנשים שבנויים לזה, אני לא יכול לעמוד בזה.

אנשים מיוחדים, אנשי סגולה ומעלה,

אני לא יכול.

כל זה אינו תופס מקום בעיני אנשים, העיקר אצלם, אם השיגו חיי שלווה ועושר, אז מה טוב, אבל הם שוכחים דבר אחד,

שכל מה שאדם נח בשלו ובמנוחה,

ביקש שיעקב יושב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. אין שלווה,

אשכח משלווה.

אבל הוא רוצה להשיג שלווה ומנוחה בעולם הזה.

אז מה טוב, זה טוב לו.

אבל יהודי יקר, תבין,

אחרי שתנוח, יש עוד זמן לנוח.

כשנפטרים אומרים, ינוחו על משכבותם.

אתה עוד תנוח?

הרבה זמן.

לא כל אחד נח, צדיקים נחים.

האחרים רק מתחילים את העבודה איתם.

אבל מי שנח בעולם הזה,

וי וואי, מה מחכה לו בעולם הבא?

אבל מי שעמל, עמל וטרח,

אז ינוחו על משכבותם.

סימן שלא זו הדרך ולא זו העיר, יאמרו לך אלה שמוכרחים להסתפק

ברמת חיים נמוכה.

ולכן צריך להתעכם על פרשת יהודה ותמר,

ליישר את הקמימות שבשכל.

מה לעשות, השכל עקום,

צריך ליישר אותו ולהתרומם

מכל המושגים הנבערים.

בואו נתבונן.

הרבה עצות ותחבולות היו בידי יהודה כדי להתחמק בצורה דיפלומטית,

מהאשמה שבעצם מעשה תמר נבע ממנו.

הרי כידוע,

יהודה נטה מן הדרך, אמנם על ידי מלאך,

אבל הרועה לא יודע שזה על ידי מלאך,

בשביל להקים זרע מתמר

ולהעמיד מלאכים ממנה.

באשר הוא מנע ממנה את שאלה בנו,

שהיה צריך לייבם אותה.

וכיוון שכבר מתו שני

בעלים אצל תמר,

חשש יהודה שהיא תהיה אישה קטלנית,

שהיא אישה קטלנית,

ואז אם הוא ייתן את הבן השלישי שלו, שלה,

אחרי ערב האונן,

אז חלילה הוא גם ימות.

אז הוא התחמק מלתת, והיא לא ויתרה, היא רצתה להוציא מהצדיקים האלה,

מהמשפחה של הצדיקים האלה, זרע קודש,

והיא המתינה לו בפתח עיניים.

והוא לא הכירה,

כי היא הייתה צנועה מאוד בביתו, אז הוא לא הכיר אותה בכלל.

והמלאך חיטא אותו בשביל לקיים את רצון השם,

ונעשה המעשה, והוא השאיר אצלה סימנים.

ואחר כך הלכו לחפש

את הקדישה עם יבע עיניים שם, באותו מקום, ולא מצאו.

ואז כשהודיעו לו שתמר זינתה,

אז הוא אמר לו, הוציאוה ותשרף.

איזה גדלות.

יהודה כלתו,

לא מסתיר, לא אומר כלום.

אם הדין, הוציאוה ותשרף, היא הייתה בת כהן.

היא הייתה בת של שם בן נוח.

שם, הבן של נוח היה כהן,

ומלכי צדק מלך שלם.

אז היא הייתה בת כהן, ובת כהן שזינתה, דינה בשרפה.

אז הוא פסק, הוציאוה ותשרף.

בלי שום כחל ובשום סרק.

רק מה לעשות, היא שולחת לו הקרנה למי אין.

ויהודה במעמד

של תמר,

אביה השם בן נועה, שהאריך ימים למעלה משלוש מאות שנה,

יצחק ויעקב

ושבטים

כל גדולי הדור קם ואומר, צדקה ממני.

איזה ביזיונות.

גדול הדור עומד

ואומר צדקה ממני.

הוא דן, הוציאוה ותשרף,

והוא אומר צדקה ממני.

הייתה לו אפשרות להתחמק בצורה דיפלומטית

וגם להציל את חיי תמר ועובריה כדי למנוע חילול השם.

הוא היה אומר פשוט מאוד שהוא מטיל חיסיון

על המשפט,

צו איסור פרסום,

מעמעם כמו בימינו, כשרוצים לעמעם כנגד אישים שיש להם

קשרים בממשלה,

והכול היה בסדר.

הוא היה אומר, היא צודקת,

היא לא אשמה,

ומשחרר אותה.

הוא לא היה צריך לחשוף את עצמו.

כן?

מכל מקום, או שהוא היה עושה כמו השופט גלדשטיין.

יש שופט גלדשטיין

שהתברר שהוא העביר כל מיני פרטים מתיקים

למישהי שאצלה הוא היה עושה התעמלות,

ובסוף הוא החליט לפרוש בשביל שלא ישפטו אותו.

קורים מקרים כאלה. שופט,

שופט,

שופט,

מוסר מידע מתיקים אחרים,

לא יאומן כי יסופר.

שופט.

קיצורו של דבר,

הרבה עצות ותחבולות היו בידי יהודה כדי להתחמק בצורה דיפלומטית וגם להציל את חיי תמר ועובריה כדי למנוע חילול השם. אילו היה מרגיש שיש בזה חילול השם.

אולם יהודה בחר להודות על האמת בפה מלא, בלי שום אמתלאות,

משום שזהו באמת הקידוש השם הכי גדול.

יהודה הבין

שמה שירד כבודו על-ידי הודאתו

יהודה הבין שמה שירד כבודו על-ידי הודאתו,

אין בזה אלא הקרבה למען בירור האמת.

בכל מה שהאדם יותר מקרים עבור האמת,

יותר גדול קידוש השם.

זאת אומרת,

אנחנו מבינים

שאם אדם היה מונע

את הידיעה הזאת מן הרבים,

היה בזה מניעה של חילול השם.

ופה אנחנו לומדים בדיוק הפוך,

שבירור האמת,

איך שהיא אמת,

זה קידוש השם יותר גדול,

וכמה שמוסרים את הנפש יותר להגיד את האמת

ומתבזים יותר

ויורד מכבודו,

זה קידוש השם שאין כדוגמתו.

אדרבה,

חילול השם הכי גדול הוא מה שמתעלם מן האמת משום חישובים אנוכיים.

מי שאינו מוכן לוותר על כספו ומעמדו

למען כבוד שמים,

בזה שאדם מפקיר כל החישובים הקטנטנים שלו

ונעשה כסקופה הנדרסת למענו יתברך, בזה הוא מראה את גודל החשיבות והחביבות

שיש לו עבור דבר השם.

זאת אומרת,

חילול השם הכי גדול, מה שמתעלם מן האמת משום חישובים אנוכיים.

בעצם, אין השם לנגד עיניו,

יש לו רק דבר אחד,

חשבון אחד יש לו,

חישובים אנוכיים.

חילול השם הכי גדול

זה שהאדם מתעלם מן האמת

משום

חישובים אנוכיים.

תמר

ואשת פוטיפר,

קראו לה זלייכה,

תמר ואשת פוטיפר,

שניהם נתכוונו לשם שמים,

נעמית זרע קדושים.

תמר זכורה לטוב, צדקת שאין כדוגמתה,

ואשת פוטיפר נרשעת,

ולא נוסיף יותר.

למה?

חכמים, זיכרונם וברכה, אמרו ששניהם התכוונו לשם שמים.

תמר התכוונה להעמיד מלכים,

זרע קודש,

וגם אשת פוטיפר.

למה?

כי היא שאלה בה את אסטרולוגים שלהם, אסטרולוגים.

היא שאלה,

ואמרו לה שאו היא או ביתה

יביאו מיוסף זרע קודש.

אז היא רצתה מאוד להתדבק בו.

מה ההבדל?

איך בודקים?

למה בסוף זאת נזכרת לטובה וזאת לרעה?

ברור שתמר התכוונה לשם שמים עד הסוף.

מה הראיה?

הרי היא לא אמרה ליהודה,

אתה היית במעשיך.

היא אמרה לו, הכר נא למי אלה.

ואם הוא לא יודע,

היא הייתה מוכנה לסרף,

היא

ושני עובריה שבהם יש את פרץ

שממנו יצא מלך המשיח.

והיא ידעה שיש לה גואלים בתוך הבטן,

כמו שאומר המדרש.

היא הייתה מוכנה להסרף.

ממנה למדו

מוטב לאדם להפיל עצמו לכבשן האש,

ואל ילבין את פני חברו ברבים.

ממנה למדו מתמר.

הגמרא מספרת

שהיה חכם תלמודי,

שהיה תמיד שם ארבע מטבעות אצל עני.

היה חור, והוא היה זורק לו ארבע מטבעות כל בוקר והולך.

פעם אחת העני אמר, הוא רוצה לראות מי זה.

והוא הלך עם אשתו שמה,

וכשהוא זרק את ארבע המטבעות,

ההוא פתח את הדלת, התחיל לרדוף אחריהם,

רוצה לראות מי אלה שזורקים לו.

והם בבורחם,

היה תנור,

תנור

שעופים שם,

בשביל שהוא לא יראה אותם, קפצו לתוך התנור.

מה יש? הוא רוצה לראות אותם.

זה לא הם אשמים, הם רצו לעשות צדקה מהודרת,

שהוא לא ידע ממי הוא מקבל שלא יתבייש. הוא מעוניין להתבייש, הוא רוצה לראות אותם.

הם לא רצו, קפצו לתוך התנור.

מכוח מה הם עשו את זה? מה זה? איזה מין דבר זה?

על אותו בסיס

מוטב לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש

ולא להלבין פני חברו ברבים.

אפילו שהוא בוחר בזה, הם לא רצו להלבין את פניו.

שאחר כך תהיה לו בושה.

כרגע הוא רוצה סקרנות,

אבל אחר כך הוא כבר יתבייש כשהוא יראה אותם.

אז בכל אופן קפצו לתנור.

זאת אומרת, זה לומדים תמר, אז אם

היא הייתה מוכנה

להישרף

עם שני העוברים,

אז ברור שלא הייתה לה שום הנאה עצמית ושום אנוכיות.

אם היא מוכנה להישרף,

אם אדם הוא אנוכי,

הוא דואג לעצמו.

אם הוא בעל הנאה,

הוא דואג להיענות.

אם היא רצתה ילדים, אז היא רוצה לגדל אותם.

אז מה את הולכת לסרב?

לא היה לה שום צד.

היא הלכה רק על-פי האמת.

האמת שמגיע לי היא שיצאו מבטני צדיקים.

לכן היא השפילה את עצמה, היא היתה צדקת, צנועה.

השפילה את עצמה ועשתה כמעשה הנקלות ביותר.

עמדה בפתח עיניים בשביל להקים זרע.

כי אם הבן לא מייבם, בזמנם האבא היה מייבם.

אז היא המתינה לו ליהודה ומן השמיים דאגו שכך יהיה.

ונתעברה.

נתעברה.

נו.

אבל עכשיו הגיע מבחן חדש של אמת.

מה האמת?

שאסור להלבין את פניו.

אם היא תלבין את פניו, מה שווה?

אז החליטה שאם האמת כרגע היא שהיא צריכה להסתרב, אז היא תסרב.

זאת צדקת מהתחלה עד הסוף.

משמע,

שכל העיבור לא היה מטרת הנאה,

אלא המטרה הנשגבה,

להעמיד זרע קודש.

אבל לעומת זאת, אשת פוטיפר, מה היא הייתה?

אשת פוטיפר, סיפור אחר לגמרי. ברגע שהיא ראתה

שהוא לא מוכן להישמע על היוסף,

אז היא הפלילה אותו והעלילה עליו והכניסה אותו לבית-הסוהר ואיימה עליו בהריגה,

ברצח.

העיקר שהוא יתרצה,

והצדיק לא רצה.

אבל אמרו לך אסטרולוגים שזה או ממך או מביתך,

נכון?

אז אם זה לא ממך,

אז למה את מכניסה אותו לבית האסורים?

אז יכול להיות שזה יהיה מביתך.

אם החיפוש שלך היה אחר האמת, העיקר שיצא מכן

זרע קודש, מה לי את, מה לי ביתך.

אבל היא לא רצתה את ההנאה שלה,

ואם היא לא תזכה להנאה היא בעצמה,

אז שימות מצדה, אני ארוג אותו גם.

זאת רשעה.

הכוונה בהתחלה לשם שמים,

אבל הסוף מעיד על ההתחלה.

אדרבה, חילול השם הכי גדול הוא מה שמתעלם מן האמת,

משום חישובים אנוכיים.

תמר,

לא היו לה חישובים אנוכיים והיא לא התעלמה מן האמת,

לכן היא צדיקה וקדושה.

אשת פוטיפר התעלמה מן האמת שהיא ידעה

ורק עשתה חישובים אנוכיים, לכן היא רשעה.

מי שאינו מוכן לוותר על כספו ומעמדו למען כבוד שמים,

זה חילול השם.

אנחנו אומרים,

כן, ואהבת את השם אלוקיך בכל המוחות ובשם ובכל מועדיך.

כל יום אנחנו מודיעים לכולם

שאנחנו כל כך אוהבים את השם יתברך,

שממש כל הכסף שלנו, הכול הכול הכול

לשם יתברך.

בכל מועדיך.

לא סתם אומרים את זה, צועקים.

שמע ישראל!

יש מישהו שלא שמע?

שמע ישראל! שומעים כולם?

בכל מועדיך אנחנו,

כל הכסף, כמה אתה רוצה מעשר? מה פתאום מעשר לנו?

90% לך.

מה פתאום אנחנו נותנים מעשר?

יש כאלה בכלל לא נותנים.

זקנים.

לא נותנים, לא גומרים את החודש.

הם לא גומרים את החודש.

החודש גומר עליהם.

בכל אופן,

מי שאינו מוכן לוותר על כספו ועל מעמדו למען כבוד שמים,

שמים.

זה חילול השם.

סיפרתי ביום שישי, אני אחזור עוד פעם, חשוב שידעו.

לפני מספר שנים

הגיע אליי יהודי

ואמר לי שהוא רוצה לתרום כל שנה

9 מיליון דולר

לארגון שופף.

מספרים שלא שמעתי אף פעם.

בחלומות לא חלמתי על דברים כאלה.

9 מיליון דולר.

שאלתי אותו, מאיפה יש לך כל כך הרבה כסף שאתה יכול כל שנה לתת 9 מיליון דולר?

הוא אומר, תראה,

יש איזה גרמני שנותן לי כל שנה 15 מיליון דולר ואומר תחלק אותם ליהודים.

לא מעניין אותי למי תחלק, לאיזה מטרות,

אבל תחלק ליהודים. כנראה שיש לו...

חובות ישנים כלפי היהודים.

תחלק אותם.

אז הוא אומר, אני מכיר את מה שאתה עושה, מעריך מאוד את מה שאתה עושה, ואני רוצה לתת מתוך כל הסכום הזה

תשע מיליון דולר.

אמרתי לו,

הגרמני הוא גוי, נכון?

אמר לי כן.

אמרתי לו, אז אני לא יכול לקבל את הכסף.

ההוא הסתכל עליי, נדהם.

מה זה אתה לא יכול לקבל את הכסף? מה זה אני לא יכול לקחת את הכסף?

למה?

אמרתי לו, חסד לאומים חטאת.

הלאומים

שהם נותנים חסד, צדקה, זה חטאת לישראל.

קטרוג עלינו.

הוא אומר, מה, אבל יש אחרים שכן לוקחים.

אני נותן פה, נותן שם, לוקחים. אמרתי, לא יודע, אני לא לוקח.

אמר לי, למה? הוא מתחנן עדיין.

אמרתי לה, אני לא לוקח.

לא לוקח.

אמר לי, תראה, אולי תשאל מישהו,

איזה גדול, איזה פה, איזה שם.

אמרתי לו, אני יודע מה תהיה התשובה,

אבל אתה יודע מה?

אני מוכן ללכת איתך לרב שלי.

אמר לי, בסדר, הלכנו לרב הגאון, הרב יהודה שפירא,

נכנסנו אצלו.

אמרתי לו, תספר אתה.

אמר לי, כבוד הרב,

אני רוצה לתרום לארגון שופר

9 מיליון דולר

כל שנה.

והרב לא רוצה לקחת.

שואל אותו, למה?

הוא אומר, תראה, אז אני מקבל את זה מאיזה גוי גרמני

שתורם לי 15 מיליון.

והוא אומר לי, לא, הוא לא רוצה לקחת.

הוא אומר, נכון, הוא לא יכול לקחת.

הוא יצא בהלם.

זהו, הלכנו.

אבל אפשר למצוא היתרים.

אפשר למצוא היתרים.

לא חיפשנו היתרים.

לא חיפשנו היתרים.

אם הקב' ברוך הוא רוצה לתת, הוא יכול לתת את זה בדרך שלו עם היתרים.

הבנתי שהניסיון שלי זה האם אני אחפש היתרים,

אני לא אחפש היתרים.

לא אם אני אקח או לא אקח.

לקחת, אפשר לקחת. אם אתרים.

השאלה אם אתה מחפש היתרים או לא.

סומך נופלים.

כשאדם נופל, מחפש להסתמך על משהו.

כן? נשען על משהו. כן? יש על מי לסמוך. סומך נופלים.

אני לא רוצה ליפול, לא רוצה שום דבר. כמו שלא היה לי קודם, לא יודע אחר כך מה הבעיה. אני לא חי? כן, חי. עושה מצוות? עושה.

בשביל מה להיכנס למיטה חולה?

פעם אחת תתחיל עם היתרים, כל החיים שלך היה עם היתרים.

ופה יש סיבה למסיבה, כי 9 מיליון דולר, אפשר לעשות כל כך הרבה חוזרים בתשובה.

לאין שיעור, זה לא יאומן, אפשר להפוך את הסיטים.

אבל זה הניסיון.

זאת אומרת, מי שאינו מוכן לוותר על כספו ומעמדו למען כבוד שמים,

זה חילול השם.

וזה חילול השם.

אם היינו לוקחים,

כיוון שאנחנו לא בוטחים בשם,

לא מאמינים בשם,

ובוטחים בידו של אדם שנותן לך מתת

שלא כפי רצון השם.

כלומר, אז אתה מחליט לקחת ואתה לוקח מיד האדם ולא מיד השם.

כמובן שיהיו כאלה שיגידו שהשם שלח אותו בדרך כזאת בשביל שאני אעשה להם יותר ככה וככה.

בזה שאדם מפקיר את כל החישובים הקטנטנים שלו,

רגע, אני רוצה שתבינו עד כמה זה נכון.

אני רוצה שתבינו עד כמה זה נכון.

שאל אותי אחד, תגיד לי,

אבל אם תמר רצתה כל כך שאלה בנים צדיקים ובשביל זה היא נתבזתה והייתה מוכנה לעשות את אותו מעשה,

איך היא היתה מוכנה שהם ימותו

בשביל לא להלבין את פניו?

אבל בכל אופן, הגואלים של ישראל נמצאים בפנים.

אז איפה האמת תצא?

הרי האמת היא שבסוף יבוא גואל צדק והעולם יגעל,

ואם הורגים אותו, שורפים אותו באש, לא יצא.

כשעושים את האמת אין שום שיקולים, אין שום חשבונות. האמת היא אמת נטו, ואת הפתרונות והחשבונות יעשה הקדוש ברוך הוא.

כשאברהם אבינו קופץ לכבשן האש

ולא מודה ולא משתחווה לעבודה זרה, נו,

אז מה? לא יהיה בכלל, האומה הישראלית ולא יהיה כלום.

אבל זה לא החשבון שלו, החשבון שלו זה לעשות את האמת.

את התוצאות וההשלכות יעשה הקדוש ברוך הוא.

תמר קופצת, מוכנה לקפוץ לאש, מוכנה לקפוץ לאש, זה האמת.

יהיה גואלים, לא יהיה גואלים, האמת זה לא להלבין את פניו ברבים, זה האמת.

איי, אבל בשביל זה צריכים למות שלוש נפשות,

וכל גואלי ישראל,

אין חשבון.

זה האמת.

איי, אפשר לעשות הרבה הרבה נפשות, להציל יהודים וכו' וכו' וכו' וכו' וכו' עם קצת היתרים.

היתרים, לא סתם, היתרים.

לא בלופים.

לא.

אין יותר טוב מחלק דלת.

זאת האמת.

לכן, בזה שאדם מפקיר את כל החישובים הקטנטנים שלו ונעשה כאסקופה נדרסת

למענו יתברך, בזה מראה גודל החשיבות והחביבות שיש לו עבור דבר ה'.

ה' אמר,

לשמור על דבר ה' כמות שהוא זה הדבר הכי חביב והכי חשוב

לפני הקדוש ברוך הוא.

מי מוכן להיות כאסקופה הנדרסת

בשביל לעשות את רצון הבורא או לשמור על דבר ה'?

אתם יודעים מה זה אסקופה הנדרסת? פה בכניסה אתם רואים

איפה שדורכים כולם, שם בפתח בין שתי המזוזות,

שם זה נקרא אסקופה הנדרסת,

כי כולם עוברים ודורסים אותה.

כל אחד עובר ודורס אותה.

מי מוכן להיות כאסקופה הנדרסת

לשכב בפתח בית הכנסת שכולם ידרכו עליו בשביל שיתקיים דבר ה'.

אתם מאמינים או לא מאמינים?

בואו תשמעו.

יש ספר שנקרא כור ההיתוך,

מזמן מגלע עמוקות.

הספר הזה חשוב מאוד.

הבן של הרב חיים גרנמן,

אחד מגדולי הדור,

אמר לי לפני שנים רבות

שכדאי לי לקרוא את המעשה הזה,

מזמן המגלה העמוקות.

אחרי שקראתי את הסיפור הזה,

חזרתי בתשובה עוד פעם

והדפסתי 22,000 ספרים

וחילקתי למאות אתליזים את הספר הזה,

לקחתי כתובות ושלחתי להם, כי המעשה הוא על

שני קצבים

שהאכילו ערים שלמות

נבלות וטרפות במשך שנים,

כמו הסיפור שהתגלה עכשיו במונסין.

והאכילו,

דרך אגב, זה שנתברר שזה התאבד, לא יכול היה לסבול אפילו

איך מסתכלים עליו העולם.

בקיצור, האכילו נבלות וטרפות.

יום אחד ברר להם מה הם עשו בכלל, הם לא הבינו כי הם היו שני ילדים קטנים שבהתחלה היו מעניים אותם, הדוד שלהם היה משעבד אותם ועושה בהם כרצונו.

ואז בלית ברירה הוא גם היה משאר אותם רעבים.

ואז הם הלכו וקנו בשר טרף

והחליפו בשר והיו עושים משלוחים וככה הרוויחו קצת כסף,

ואחר כך התחילו לקנות בהמות לבד, ואחר כך פתחו מה שחטה, ואחר כך פה ושם.

בקיצור, וככה הלכו ונתעשרו וגדלו, והנאמנות שלהם הייתה גדולה בעיני הבריות, כיוון שהם היו שייכים בהתחלה לדוד.

יום אחד אחד מהם שומע

מישהו שקורא בניגון גמרא,

שאומר, מה העונש על אלה שמאכילים נבלות וטרפות?

אה?

והוא תופס את הראש

ובוכה ולא יודע מה לעשות.

ותופס את השותף שלו ומספר את הסיפור, ושניהם בוכים ולא יודעים מה לעשות, ואוי ואבוי ומה יהיה.

ובסוף בסוף הם הולכים למגלה העמוקות שהיה גדול הדור,

והם מבקשים ממנו דרך תיקון לתשובה.

ואז מתכנס כל הבית דין של כל העיר וכו' וכו', ואומרים, אין עצה ואין תבונה נגד השם, אין תשובה, אין להם תשובה, לא יכולים לעשות תשובה.

בסוף המגלה העמוקות לוקח על עצמו,

באחריותו, שאם הם יעשו א', ב', ג', ד',

מה שהוא יגיד להם,

רק אז, וכולי, היי ואולי,

אז הם יוכלו לצאת מתוך הסבך הנורא שהם הכניסו את עצמם, את כל האנשים.

ואז הוא נתן להם דרך תיקון.

בדרך התיקון שהוא נתן להם, למה אני מספר? בשביל הסקופה הנדרסת.

מחובתם היה ללכת במשך שלוש שנים כל יום בעיר אחרת להיות,

להיכנס לכל בתי הכנסת,

לעמוד לפני כולם, לספר את הסיפור, מה שהם עשו,

ולגנות את עצמם וכו' וכו' וכו',

ולשכב בפתח של בית-הכנסת כאסקופה נדרסת, ולבקש מכולם שידרכו עליהם בשעה שהם

יוצאים מבית-הכנסת ויירקו להם בפנים.

שיעשו להם חסד, הם מתחננים.

הם מתחננים במשך שלוש שנים כל תפילה בבית-כנסת אחר לעבור בכל העולם כולו,

להודיע את רשעתם ומעשיהם המקולקלים,

ולשכב שם, חוץ מזה שהם הלכו יחפים כל הדרך וכו' וכו',

ואסור להם לישון במקום אחד, מה שהם עברו.

אבל לשכב על האסקופה,

ושידרכו עליהם וירקו להם בפנים.

אתם שומעים?

זאת אומרת, מי שחוטא ועושה חטאים,

ומחטיא את הרבים,

אתם שומעים מה התיקון?

אסקופה נדרסת.

מה אנחנו לומדים פה?

כשאדם מפקיר את כל החישובים הקטנטנים שלו ונעשה כאסקופה הנדרסת למענו יתברך,

לא צריך לשכב שם,

אבל הוא מוכן שיבזו אותו, שיאמרו עליו. אבל העיקר שהוא מעמיד את דבר השם יתברך.

שאם לא כן,

התיקון שלך יצטרך להיות שבאמת ידרכו עליך בסוף.

אז כדאי שאתה תהיה מעצמך מבין את הדברים ותהיה מוכן,

כמו שאתה אומר בעצמך כל פעם, בנפשי כעפר לכל תהיה.

ממש תדרכו עליי,

אני מתחנן,

נפשי כעפר לכל תהיה.

איזה כיף לי, דורכים עליי.

סוף-סוף מתקיים מה שהתחננתי במשך כל התפילות,

מישהו דרך עליי.

נו, איפה אתם מכירים?

דברים, דברים, דברים, מה מדברים?

שמע ישראל!

בכל מועדיך.

בזה מראה את גודל החביבות והחשיבות שיש לו לדבר השם.

בוודאי, שימו לב רבותיי,

תלמיד חכם

שירקד ברחובות,

יש בזה משום חילול השם.

משום שהוא מבזה את כבוד התורה.

אז אחד ביום שישי

וליל שישי,

כשלמדנו, אמר, מה?

אבל ברסלב רוקדים ברחובות.

אמרתי, לא נכון, חילול השם?

זה מה שכתוב.

בוודאי,

תלמיד חכם שירקד ברחובות,

יש בזה משום חילול השם,

משום שם וזה את כבוד התורה.

מה זה לרקוד ברחובות?

מה זה לרקוד ברחובות?

תאר לך, היית רואה את הרב קנייבסקי מבקש לעצור

את הרכב שלו בעלנבי ומתחיל לרקוד שם לפני אנשים.

מה זה היה קידוש השם או חילול השם?

הרב עובדיה

נכנס לשוק מחנה יהודה, מתחיל לרקוד.

זה קידוש השם או חילול השם?

זה פשוט שזה חילול השם, לא?

אה?

אמרתי, אני לא בנאבי מקורות, כן.

זאת אומרת,

מה זה לרקוד?

לרקוד

זה נובע מהפנימיות,

שאתה כבר לא יכול לשאת את הגוף.

יש לך כל כך שמחה פנימית שהיא כבר מקפיצה אותך.

זאת אומרת,

אדם שלומד, נגיד עכשיו עם חברותיו, ופתאום הוא מבין

את התוספות,

הוא דופק על השולחן, הוא קם,

אה, יא, יא, יא, יא, יא, יא. זה מה זה? הוא לא שולט בזה. זה מבפנים.

אבל אחד שכל רמזור רוקד, זה לא מבפנים.

מה זה?

זה תוכנית?

זה בכלל, מה זה? זה רפרטואר?

מה הוא עושה?

כל רמזור יורד רוקד.

זה משמחה?

אולי ההבהובים של הרמזורים עושים לו את זה,

אבל בכל מקום,

שבן אדם יעשה את זה בצורה כזאת, זה חילול השם.

וכל שכן, אם הוא מלך

וגם תלמיד חכם.

והנה מצינו,

מצינו בדוד,

שהיה מפזז ומכרכר לפני ארון ה'.

כן,

יש חילוק גדול.

בשמחת תורה,

כשמוציאים ספרי תורה,

ודאי שיש מצווה לרקוד לפני התורה,

אנחנו רוקדים לפני התורה,

יש לנו שמחת תורה,

התורה היא חיינו.

אדם שמח, התורה לפניו.

זה לא היה סתם ספר תורה, זה היה ארון ה' עם הלוחות.

ודוד היה מחדש חידוש גדול, הוא היה רוקד.

אז מיכל בת שאול מוכיחה אותו,

לא מלגלגת,

מוכיחה, כי זה חילול השם לרקוד ככה,

מוכיחה אותו ואומרת לו, מה זה?

מה הוא עונה לה?

היא אומרת לו ששאול אביה היה יותר מכובד ממנו,

הוא לא היה רוקד ככה עד שהשמלה הייתה מתרוממת לו.

אז הוא השיב לה שבית אביה היו מבקשים כבוד עצמם ומניחים כבוד שמים,

אבל הוא מניח כבוד עצמו ומבקש כבוד שמים.

אונקלותי עוד מזאת.

אני מוכן להקל בכבודי עוד יותר מזה לכבוד ה'.

כמו שכתוב, אל תתהדר לפני מלך.

כהן גדול ביום הכיפורים

עובד בשמונה בגדים,

הכול זה בזהב וכסף,

אבל את הדשן הוא מרים בידיים.

את כל הלכלוך שיש, שנשאר מכל הקורבנות,

את הדשן הוא מרים בידיים.

אל תתהדר לפני מלך, מלכי המלחמת הזולמים.

אבל זו שמחה אמיתית, שמחה אמיתית, שמחה אמיתית.

רואים בזה שאם מוותר על כבוד עצמו,

אבל באופן

שמתרבה כבוד שמים,

לא שייך לומר בזה חילול השם.

אבל אם לא מתרבה מזה כבוד שמים, יהיה חילול השם.

היום, מרוב שהם קופצים,

הם כבר הגיעו למועדונים ורוקדים בפנים.

הם מקדשים את הטומאה בתוך המועדון.

נכנסים ורוקדים

ומעוררים את הלבבות.

חילול השם שאין כדוגמתו.

כל גדולי הדור אומרים שזה חילול השם,

והם מחליטים שזה קידוש השם.

אבל פה כתוב, רואים מזה שהיא מוותר על כבוד עצמו באופן שמתרבה כבוד שמים.

לא ליצנות מתרבה, אלא כבוד שמים מתרבה.

אם מתרבה כבוד שמים כדוד המלך,

או,

אז זה יהיה מותר.

יש להיקלטת, נקראת ריקודים באילת.

היה שם איזה ברסלבר אחד,

שאמר לי כמה זה חשוב לרקוד בשמחה.

מצווה גדול להיות בשמחה.

כן.

אז נתתי לו בסוף לרקוד על הבמה.

גם מצינו בחובת הלבבות

שאחת הסיבות שהקדוש ברוך הוא מייסר את הצדיק

כדי להראות איך שהוא עובד את הבורא בשמחה

ובסבר פנים יפות.

גם כאשר סובל מעוני ומייסורים,

כדי שילמדו ממנו בני אדם.

זאת אומרת,

לפעמים רואים צדיק מתייסר, וזה כדי שהשם רוצה שילמדו שאפילו שהצדיק מקבל ייסורים,

הוא מקבל אותם בסבר פנים יפות. בזה קידוש השם גדול מאוד.

אין ספק

שכאשר הצדיק שרוי בשלווה,

יש בזה קידוש השם,

כדי שיראו בני אדם שאכן דרך התורה הוא הדרך הנכון.

נכון? אומרים, הנה צדיק,

וטוב לו.

אה,

זה מראה שהתורה אמת.

בכל זאת מביא הקדוש ברוך הוא ייסורים כדי להראות את מסירות נפשו ואהבתו.

הווי אומר,

שקידוש השם שיש בעבודת השם של הצדיק בשעת דוחקו,

הרבה יותר גדול ממה שיש כשעובד השם מתוך שלווה.

ביקש יעקב לשם בשלווה.

אה, כל העולם היום אומר, אתה רואה את הצדיקים?

חיים בשלווה. אומר, לא הקדוש ברוך הוא, קופץ עליו רוגזו של יוסף.

לא, קידוש השם יותר גדול שמתוך הייסורים, מתוך הדוחק,

מתוך הצרות עומדים את השם.

אפילו שבעיני אנשי העולם הדחקות היא תכלית הרע,

וחילול השם בעיניהם,

נראה כאן כמה סטו אנשים מהשקפת התורה וכמה נשתמשו דעותיהם.

חושבים שאם רואים צדיק מתייסר, אז זה חילול השם,

ואינם יודעים שזה קידוש השם.

למה?

כי אם הצדיק מקבל את זה בסבר פנים יפות,

אין לך קידוש השם יותר כמו זה שאדם מוותר על כבודו,

על מעלתו,

על מעמדו,

הכל לכבוד השם,

ומקבל את הכול בתודה גדולה אחת לשם יתברך.

כמו כן,

במה שנוגע להשפעה על אחרים,

ישנה אותה הטעות אצל רבים

שחושבים שהעיקר הוא להשתמש בדרך של ברק חיצוני,

להראות עמים והשרים את יופייה, כי טובת מראה היא.

אנשים באים ומשביחים את התורה בדרך של סלסול, בדרך של ברק חיצוני.

ועל-ידי זה יימשכו הבריות לדרך התורה, כך הם חושבים.

אבל גם בזה הבל ידברו,

משום שעיקר המשיכה לתורה ועבודת השם

הוא על-ידי נקודת האמת

שמרגישים אצל העובדים האמיתיים ולא מצד רושם חיצוני.

ואין שום צורך לאדם להיות מסלסל בשערו כדי לקרב את הבריות לתורה.

השלמות האמיתית,

יש בכוחו לקרב אליו כל הדורש את האמת

ללא שום כחל וסרק.

לא צריך לייפייף את התורה בעיני הבריות

שלא על-פי האמת ועם ברק חיצוני שלה.

אמירת האמת כמות שהיא

על-ידי אנשים אמיתיים שחיים כך ומרגישים כך,

פועלת לאין שיעור למבקשי האמת.

יש כאלה שבאים סתם להתעניין, לשמוע.

אבל מי שבא לבקש את האמת ואומר, אם זו אמת אני מוכן להיות,

הם מתחברים מייד.

אבל כולם יודעים להרגיש מתי זה סלסול ומתי זה זה,

וככה שמייפייפים את התורה ומגישים אותה ככה, אתה יודע, פרווה.

ולא, מה פתאום? מה פתאום? אין גיהנום, מה פתאום?

סתם זה משל,

זה לא אמיתי,

זה רק לסבר את האוזן בשביל שזה וזה וזה.

מסלסלים בתורה. הקדוש ברוך הוא לא צריך קבלנים, הוא לא רוצה קבלנים.

הוא רוצה שיגידו את האמת. מה זה החשבון שלך?

אתה תגיד מה האמת.

אחד אומר לך,

תשמע בפלאפון מחיר שיחה זה שלושים אגורות. לא, שלא תחשוב שזה בדיוק שלושים אגורות.

אתה יודע, זה לא משלמים את זה בבת אחת.

אתם משלמים את זה בקשקושי.

כמה עולה שיחה, אדוני?

תחנה לי.

כמה עולה... לא, אני רוצה להסביר לך קודם,

בשביל שאתה תבין,

מה עושה לו ככה, לאפ-לאפ, כל היום?

בסוף תכלס, תגיד לי, מה אתה רוצה?

לא מקבל תשובה.

אין תשובה.

תראה, זה לא פשוט, צריך לדבר על זה, אבל לא עכשיו, אחר כך.

נסיים את הדרשה,

אחרי זה תיגש אליי בצד,

אני אגיד לך בסוד.

תגיד מה שיש לך להגיד, אם לא, אל תגיד וכאילו, מה אתה, מה אתה?

התורה לא צריכה סלסולים.

זה דבר שהרבה אנשים לא מבינים.

בואו נסתכל בגמרא.

מה אומרת הגמרא?

דברים היוצאים מן הלב

נכנסים ללב, נכון? לא כתוב שדברים היוצאים מן השכל נכנסים ללב, נכון?

אפילו לא נאמר שדברים היוצאים מן השכל נכנסים לשכל.

גם זה לא נאמר.

זאת אומרת, רק דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב.

יש מפתח.

אם זה יצא מלב, נכנס ללב. אם לא יצא מהלב, יצא מהשכל, לא ייכנס.

אין, לא עומד.

כמיים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם.

זאת אומרת, אין מה לעשות.

אתה רוצה להחדיר למישהו בלב משהו?

תדאג שזה יצא מהלב שלך.

אבל אי אפשר ש... אם זה לא אצלך בלב,

אי אפשר לדאוג שזה יצא מהלב.

כי אתה לא חי ככה, אתה לא מאמין בזה ככה, זה לא יעבוד.

שומעים בדיוק מה אתה אומר ואיך אתה אומר.

אמא שבוכה ומתייפחת,

שומעים שזה הלב בוכה.

כולם מתחברים לזה.

אדם עומד באבל, שומע את הבן בוכה, בקט, אביו,

כולם פורצים מבכי.

למה אי אפשר? אי אפשר, זה לבבות, זה לב.

הלב מדבר.

אם הלב מדבר, זה פועל אוטומטית.

זה לא צריך לשכנע, זה לא משנה מה הוא אומר.

אפילו הוא רק

מקחקח בגרונו, הוא רק עושה, הוא אפילו לא אומר כלום.

זה עובד.

כשהחופץ חיים דיבר לפני גויים, ויידיש,

אין בהוך.

למה הם שמוטו את הלב של החופץ חיים מדבר?

זה לא משנה באיזה שפה הוא מדבר.

זאת אומרת, דברים היוצאים מן הלב,

כתוב מי שיש לו יראת שמיים, דבריו נשמעים.

זאת אומרת,

זה בכלל לא תלוי בשכל.

אם יש לו יראת שמיים,

אז דבריו נשמעים.

אם אין לו יראת שמיים, לא דבריו נשמעים.

לא נשמעים.

אז אני לא מבין מה זה עושים קורסים למרצים.

קורסים למרצים? יש דבר כזה. קורסים למרצים, עושים קורסים, מלמדים אותם איך לדבר. נו, אז מה זה משפיע?

אז אתה יכול למסור ידע מ...

אבל זה לא מחזיר בתשובה, לחזיר בתשובה צריך שהלב ידבר,

צריך שיהיה יראת שמיים,

צריך כמה תנאים שהאדם יעשה אותם הוא בעצמו כלפי קונו,

ואז ממילא הקדוש ברוך הוא נותן לו את הכוח הזה.

אבל אם אין לאדם את זה, זה לא יעזור שום דבר.

כי דבר שתלוי, אהבה שתלויה בדבר, הלך הדבר,

הלכה אהבה.

אם מתנים את האהבה בדבר מסוים,

ברגע שהסתלק,

הלך הכוח.

אם התורה באה בתנאים מסוימים, לא, התורה זה ככה, זה ככה, זה ככה, תלויה בדבר, הלך הדבר,

פתאום רואים זה לא ככה,

הלכה אהבה.

זאת אומרת,

האמת צריכה ללכת על דבר זה. זה מה שאמרו, זיכרונם לברכה.

שקר החן והבל היופי.

אישה יראה את השם, היא תתהלל,

שקר החן זהו דורו של משה ויהושע.

מעבר ליופי זה דורו של חזקיה.

יראת השם, היא תתהלל, זה דורו של רבי יהודה ורבי אלעי.

אמרו עליו שהיו שישה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה.

שישה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה.

היה עוני,

אבל הייתה יראת שמים אמיתית,

למשוך את הבריות לתורה, אפילו במצב של עניות מופרזת.

משום שהמשיכה הכי גדולה היא האמת הטהורה.

זאת אומרת, כוחה של יראת שמים אמיתית

למשוך את הבריות לתורה אפילו במצב של עניון מופרזן.

בתחילה, כשהייתי יוצא להרצאות,

היינו באותו ערב לוקחים אנשים בסוף ההרצאה לישיבה ישר.

היה עוד אוטו שבא אתנו, GMC,

ממלאים אותו,

נוסעים לירושלים, מירב פיינדלר,

ישיבה בירושלים,

וממלאים. הולכים לרב יפרח,

ממלאים.

מה היה קורה? היו מגיעים, היה מלא, מפוצץ, לא היה מקום לישון.

מה היו עושים?

אלה שהיו ישנים במיטה היו קמים מהמיטה,

שוכבים על הרצפה ונותנים לחדש שהגיע עכשיו ב-02-03 בלילה לשור על המיטה.

זה החזיר אותם בתשובה יותר מהכול. למה? הם ראו את האמת של התורה,

שאדם מוכן לוותר על המיטה,

על החום,

על הקול, על השינה,

בשביל שאדם חדש ייכנס למקום של תורה.

זה כמו דורו של רבי יהודה ורבי אלעאי,

ששישה מתקייסים, זו האמת, האמת הזאת פועלת.

לכן אנחנו צריכים להבין יהודים יקרים, צריכים לעבוד על נקודת האמת,

לדעת מה זה חילול השם, מה זה קידוש השם, לפי המושגים של התורה, ולא לפי המושגים של הרחוב.

והשם יזקנו ללך בדרכו להוראה.

אמן, כן יהיה רצון.