הלכות פיקוח נפש וחילול שבת במלחמה ובהצלת יחיד: גבולות הסיכון העצמי והכרעת חכמים

- - - לא מוגה! - - - 

לחלל את השבת. ולכן גויים שצרו על עיירות ישראל והם באים כדי להרוג בנו, מותר לכתחילה להילחם כנגדם ביום שבת גם אם המלחמה הזו כרוכה בחילולי שבת. אלא שגברה מחלקת מה הרקע לכל הקטטה לכל המלחמה הזו. אם כל הוויכוח הוא רק על ממון בשביל כסף, אסור לנו לבוא ולחלל שבת. אפילו אם נפסיד הרבה כסף, אסור לנו לחלל שבת. אבל אם הנושא הוא לא כספי אלא הנושא הוא נפשות, בזה אמרנו שמותר להילחם כנגדם גם אם יהיה חילול שבת. הגמרא מסיימת, ובעיר הסמוכה לספר מחללים את השבת אפילו אם באו על עסקי קש ותבל. והגמרא לומדת את זה ממה שמסופר בסוף ספר שמואל א', שם בפרק ל' מסופר שדוד המלך סיפרו לו שהפלישתים שעושים את הגרנות, מה שקראנו, באו על עסקי קש ותבל. ואז הוא שאל בה השם, הגמרא שואלת, מה השאלה? האם יצא למלחמה או לא יצא למלחמה? דבר כזה לא שואלים את הקדוש ברוך הוא, לא בשמיים היא, אלא צריך לשאול מהבית דין. הסנהדרין היו בראשות שמואל הנביא, אותם היה צריך לשאול. אלא הגמרא אומרת שבאמת לא הייתה כאן שאלה כלפי בורא עולם אם לצאת המלחמה או לא, כי זו הייתה עיר הסמוכה לספר, ושמואל ובית דינו בוודאי שהטיעו לצאת לאותה המלחמה. אלא כל השאלה הייתה אם יצליח או לא. הקדוש ברוך הוא אמר לו, שיילחם ויצליח. תראה, לפי התשובה אתה מבין גם את השאלה שכל השאלה הייתה אם יצליח או לא. אז כמו ששם דוד המלך היה... היה לו היתר, גם לנו יש היתר בעיר הסמוכה לספר שמותר להילחם גם ביום שבת אפילו אם הם באו על עסקי קש ותבן והסיבה היא, אומר רשי, עיר הסמוכה לספר ברגע שיש להם שליטה ואחיזה הם מתחילים להשתלט בהתחלה על הממון, על הקש והתבן ואחרי זה על הדברים האחרים ממלח הארץ תהיה נוחה לפניהם להיכבש ולכן שם הדבר שונה שאפילו אם הם מתקיפים אותנו והרקע הוא בהתחלה כספי אנחנו יודעים שההמשך יהיה גם נפשות ולכן צריך לחלל עליהם את השבת. היום בימינו כאן הדוגמה הפשוטה, אלה שנמצאים היום בגבולות, אלה שנמצאים בגבול הצפון אפילו אם יהיה עסקי קש ותבן, גם כן מחללים עליהם את השבת. אבל לאו דווקא בארץ ישראל. לו יצויר שיהיה דבר כזה בחוץ לארץ, שיהיה מקום ריכוז של יהודים. ועל הגבול בין סוף הבתים של היהודים לבין הבתים של הגויים, שם יש את הקרב והמאבק, אפילו אם יהיה הקרב הזה, המאבק הזה, רק על עסקי ממון, גם שם זה ייקרא כמו עיר הסמוכה לספר, וגם שם, אפילו אם לא באו אלא על עסקי קש ותבן, מחללים עליהם את השבת. האוזרוע מוסיף, לא רק אם כבר באו, כבר יש מלחמה, אפילו לא באו עדיין, אלא רוצים לבוא, מה שנקרא בסלנג שלנו מלחמת מנע. גם מלחמת מנע, גם היא מותרת בלכתחילה. חוץ לארץ סלנדוו של סנדנדוו של סנדנדוו של סנדנדווויץ'. מי אמר שכאן אנחנו בעלי הבית? גם כן סימן שאלה. אם היה לנו סנדנדווין אז לא היה לנו מה להסתפק. היינו שואלים את הסנדנדווים ולפי זה היינו יכולים לדעת. אבל לצערנו אין לנו... היום סנהדרין כך שגם פה ידינו כבולות במידה מסוימת ולכן מה שכותב האור זרוע והרמה שגם מלחמת מנע מותרת הכוונה היא שיש לך פסק של גדולי ישראל וחכמיהם הם פסקו שצריך לצאת למלחמת מנע אבל כשאין לנו פסיקה של גדולי ישראל וחכמיהם אז העסק מסובך מאוד לא רק בשבת לא רק לגבי נושא של חילול שבת אלא גם בימי החול אם אתה יוצא לקרב על פי הוראה של החכמים זה טוב אבל אם אדם יוצא לקרב לא על פי הוראה של החכמים אולי הוא נקרא מאבד עצמו לדעת מי התיר לו לסכן את החיים שלו דוד המלך יכל לסכן את חיי החיילים כי היה לו פסיקה של בית דינו של שמואל הנביא אבל לנו אין את הדבר הזה ולנו כמו שאמרתי הבעיה היא כפולה ומכופלת ולכן צריך לשאול רב כדי לדעת איפה העניין עומד. פעם היו משתמשים בצבא אך ורק לצורך מלחמה היום לפעמים הצבא גם משרת מטרות פוליטיות אם זה לפני בחירות או דבר אחר כדי להאדיר לפאר ולרומם את שר הביטחון או מישהו אחר אז לפעמים פעולה צבאית יפה שמצליחים בה היא יכולה לגדל ולפאר וכן להפך אם ייכשל יהיה הפוך אבל הבעיה היא החיילים אצל ראש הממשלה הוא מהמר או כך או כך על הכיסא שלו אבל החיילים מהמרים על החיים שלהם אם אין ברירה אני מסכים אבל לפעמים יש ברירות אחרות ולא צריך לסכן את אותם החיילים ולכן צריך שאלת חכם בכל דבר ודבר כך שהעיקרון מה שאמרו לנו הפוסקים ברור שהעיקרון הזה הוא אמיתי אבל כל פרט הוא כבר לא דומה לפרט האחר ואי אפשר לקחת מזה כלל לכל הדברים כולם אלא לפעמים כן ולפעמים לא הרעיון גדול ישראל בישראל כולם חלקים מעצועים בו. למה? אף אחד לא חולק על די... אף אחד לא חולק על דברי הגמרא. הגמרא בעירובין ממהא דברי הגמרא, דברי הפוסקים הראשונים והאחרונים, כולם שווים פה אחד בדברים אחדים, אין לנו מה להסתפק. הבעיה היחידה היא אם יש סיכוי או יש סיכון. זה הבעיה. דוד המלך ברגע שקיבל את האוקיי מהסנהדרין, הוא לא מיד פתח במלחמה, אלא הוא שאל בהשם, ואז הוא קיבל את התשובה שהוא יילחם ויצליח. דוד המלך אמר, רדוף רבי ואסיגם, ולא אשוב עד כללותם, הם חצם ולא יחולקו, מפלו תחת רגליי. דוד המלך היה המשיח הראשון, ארגן טוב את הצבא, ולכן הוא יכל לצאת למלחמה. אם הייתי חייל בצבא של דוד המלך, הייתי שמח ללכת ולהילחם. שם אין שום ספק. השאלה היא, היום בצבא שלנו מי מבטיח לנו שננצח? מרן אומר בעיר הסמוכה לספר שאני בטוח שאני אנצח, אפילו על חסקי קש ותבן מותר. אבל אם אני לא בטוח שאני אנצח, אני מסכן את החיים של החיילים שלי. אם הפעולה תיכשל, אני לוקח איתי פלוגה שלמה או חטיבה שלמה והפעולה תיכשל, חלילה יהיו לנו עשרות הרוגים, מי יתיר לי? אני יכול לקחת על הכתפיים את האחריות על עשרות הרוגים? אין לי סנהדרין שאני אפסוק דיני נפשות להרוג עשרות חיילים. זה הוויכוח. אם תאמר אין ברירה, בסדר, אם אין ברירה אז נעשה. אבל אם יש ברירה, אולי לא. וזה הוויכוח בין החכמים, אם יש ברירה או שאין ברירה. הרב יתאר לי דיפלומט יהודי שגר בפריז ושומח עם סרט הגיעה, שאני חושב שזה דבר חשוב, דבר של פיקוח נפש לטרפת וטלפון. כן, ודאי. גם דבר כזה, הצלת נפש, זה לא גוף אבל זה נפש, גם כן, ודאי. אם הוא יודע שבמוצאי שבת זה כבר יהיה מאוחר, אלא צריך לעשות את זה כבר ביום שבת כדי להאציל אותה, הנך גם זה בגדר פיקוח נפש, שגם זה דוחה את השבת. מה שאתה ראה לנו במה שאתה רוצה לדבר, זה לדבר על שטחים, אם להחזיר או לא להחזיר את זיכרונן, אם זה יהיה פיקוח נפש או לא יהיה פיקוח נפש. נכון. זה מה שהוא מתכוון לומר. כן, כן, ועניתי לו, ועניתי לו. אם נאמר שיש סיכוי שאנחנו חזקים כמו דוד המלך, אם אנחנו דומים לדוד המלך באותה העוצמה, בדיוק תגיד, כמו שדוד יצא לקרב על עיר הסמוכה לספר, כמו שדוד התנהג, גם אנחנו נוכל להתנהג אותו דבר. אז גם אנחנו נגיד להם, יחכו לנו בסיבוב, אנחנו מצפצפים עליהם, ולא נחזיר שום דבר, לא נעשה שום דבר, ואם מישהו יעז לעשות משהו, נקה אותו שוק על ירך. אבל אם אנחנו לא באותה הדרגה של דוד המלך, דוד המלך לא היה פחדן, הוא היה גיבור חיל, היה אמיץ, אבל המנהיגים שלנו פחדנים. אין לנו את אותה ההנהגה שהייתה אז. אז ממילא, אם אין לנו הנהגה כזו, אין לנו צבא כזה, אין לנו את הכוח והיכולת, אז אין לך ברירה. אדם שאין לו ברירה הוא נכנע, הוא הולך שבוי, נכון? אין לו ברירה. במקום להתאבד, במקום למות, אז הוא מוכן להיות שבוי. למה? כי אין לו סיעתא דשמיא ואין לו ברירה. השאלה אם לנו יש ברירה, או שאין לנו ברירה. זה הוויכוח האמיתי בין חכמי ישראל. אבל לא הוויכוח אם הסעיף הזה נכון או לא, חס ושלום. הסעיף הזה, אמת, דברי הגמרא, דברי הפוסקים, השאלה אם אנחנו דומים למה שכתוב בסעיף הזה להלכה ולמעשה או לא. רוב החכמים דעתם שלא להחזיר. רוב החכמים דעתם שצריך לעמוד עד הסוף ולא להפקיר את ארץ ישראל לפניהם. כן. מה דעתם במלחמות הקודמות? המלחמות הקודמות של עם ישראל נבדוק בהיסטוריה. היו חלק מהמלחמות לכאן וחלק מהמלחמות לכאן. לדוגמה, בזמן בית שני המכבים לחמו. המכבים לא הרימו ידיים, לחמו. הקדוש ברוך הוא נתן להם סיעתא דשמיא, מסרת גיבורים. רבים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, מורשעים ביד צדקים. היה באמת קרב, והקרב, ברוך השם, הסתיים בניצחון. אמנם היו קורבנות, היו גם הרוגים מצידנו, אבל ניצחנו. היה גם בזמן חזקיה מלך יהודה, לפני אלפיים וחמש מאות שנה, כשבא סנחריב, הגמרא מספרת שהיה ויכוח בין חכמי ישראל מה לעשות. הרי סנחריב כבש את כל העולם כולו. נשארה רק יהודה, ירושלים, זה הכול. היה יכול בקלות רבה לטאטא אותם, רק הוא היה קצת עייף, הוא אמר, נחכה, מחר בבוקר נגמור אותם. ולכן, כשבניו וסיעתו השלימו, ראו שאין ברירה, אין לך כוח כנגדם, ולכן הם הרימו ידיים והשלימו. שם מסופר בגמרא שהם אמרו, החיילים של הסנחריב, אנחנו לא צריכים בכלל להילחם כנגדם. הם היו כל כך צבא אדיר, 64 מיליון. אמרו, אנחנו נריק, החיילים יריקו, הם יטבעו ברוק שלנו, שבו אנחנו צריכים להילחם כנגדם. כל אחד יריק קצת ויגמרו איתם. עד כדי כך הם היו צבא גדול. אבל חזקיה וסיעתו לא רצו להשלים. מי צדק? מה קרה בסוף? וישכימו בבוקר כולם פגרי מתים. הנה, חזקיה מלך יהודה צדק. אבל לחזקיה אמנם לא היה צבא, לפי הטבע, לא היה לו שום סיכוי כנגד סנחריב, אבל היה לו דיוויזיות רוחניות. הוא ידע את מה שנאמר בסוף, חובל עול מפני שמן. חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיה מלך יהודה שהיה דולק בבתי כנסיות ובתי מדרשות. הוא ידע את מה שהוא עשה לעם ישראל, הפיץ, הרביץ תורה בעם ישראל מדן ועד באר שבע. אפילו תינוק ותינוקת ידעו דיני טומאה וטהרה, קל וחומר הדברים האחרים. ולכן היה לו את הביטחון העצמי, היה לו כתפיים רחבות, והוא ידע לקראת מה הולך. השאלה אם אנחנו דומים לזה לא הרבה ולא מעט, אנחנו רחוקים מאוד מאותו מצב. שהיה פעם, ולכן יש את הוויכוח, אם נדמה את עצמנו לאז, לתקופה ההיא, או לא. הנה יאשיהו מלך יהודה, הוא לא הלך לשאול בדברי הנביאים, הוא חשב שהוא ינצח, ומסכן נהרג. עשו את גופו כקברה, הוא בעצמו נפגע באותה המלחמה, ועם ישראל גם נפלו. כך גם צדקיהו, הוא לא הלך לשאול, גם כן נפל, ובית המקדש נחרב. היו כמה מפולות, היו כמה תקופות שעם ישראל לא הצליח במלחמה, ולפעמים שאלו את חכמי ישראל ולפעמים לא שאלו. גם בתקופת בית שני, הגמרא מספרת בגיטין נ״ו שהיה ויכוח בין הבריונים לבין חכמי ישראל, בראשם היה רבי יוחנן בן זכאי. רבי יוחנן בן זכאי ידע שאין סיכוי, ולכן הוא העדיף ללכת להיכנע, ואילו הבריונים לא נתנו. כששאל אותו הקסר, אם אני מלך, למה לא באת עד עכשיו, אז אמר לו, יש בריונים שהם מפריעים לנו, שלא נתנו לנו. אז רואים, כבר אז היו הוויכוחים הללו, ובתקופות מסוימות כן הסכימו חכמי ישראל למהלך הזה, וחלק לא הסכימו, אבל כל דבר צריך לדון לגופו של דבר, ואין בדברים האלה כלל אחיד לומר שתמיד צריך להיכנע או תמיד צריך להילחם, אלא צריך לדון לגופו של דבר. אסור להתאבד, זה ברור, מצד שני גם אסור לנו להביא את עצמנו לסכנה של התאבדות, לא בהווה וגם לא בעתיד. אפילו אם היום אתה לא בסכנה, לכערה היום אתה חוגג, אתה עושה שלום, אבל אתה יודע שמחר אתה תהיה בסכנה, אתה מביא את עצמך לידי סכנה, אז גם זה מהווה בעיה רצינית. המזל שלנו עד עכשיו, אני שלום וכי אדבר, המה למלחמה. עד עכשיו הם לא מוכנים לתת יד לברק, הוא מוכן לתת לו את הרגל שילחץ, אבל לא את היד, זה בינתיים. אבל מה יהיה אם הוא ירצה ללחוץ יד, אז אנחנו בבעיה האמיתית, מה לעשות. כן. איך התייחסו ל-67'? היו שואגים חכמים בהם? ב-67', רוב ככל החכמים אמרו להילחם. חלק מהגיוס שלפני המלחמה היה ביום שבת. המלחמה פרצה, זה היה יום שני בבוקר, וחלק מהחיילים שהתגייסו היו חיילים דתיים, וביום שבת הייתה הוראה של החכמים לצאת, לנסוע, לעשות הכול. כן, כן. היו הרבה חיילים שבנו כאן, בקו החזית בנו בונקרים, תעלות וכולי. גם ביום שבת עשו את כל הפעולות האלה וחיללו את השבת על פי הוראות החכמים, כי שם לא היו ספקות. שם זה היה אומנם מלחמת מנע, אנחנו ירינו את הירייה הראשונה, אנחנו פתחנו בקרב וניצחנו, אבל הם חנקו אותנו כמו טבעת. הם סגרו לנו את מצרי טירן, עשו כך ועשו כך, לאט לאט. אתה רואה שטבעת החנק הולכת ומתהדקת, ולכן לא היה ברירה. אז לא היה ויכוח בין החכמים. כל החכמים פה אחד סברו שאז היה הדבר מותר. או לא תקום פעמיים צרה, גם מלחמת יום הכיפורים. שם הם התקיפו אותנו, שוב, אליבדי כול עלמא, זו הייתה מלחמה שהיה צריך גם לחלל עליה את יום הכיפורים או את שבת. כל הבעיה היא, כמו שאמרתי, מלחמות לעתיד, בדברים שאינם בהווה, אלא בעתיד, כדי למנוע מלחמה, מלחמת מנע וכיוצא בזה, ואז, כמו שאמרנו, צריך לקבל את ההסכמה של גדולי ישראל וחכמיהם. בדרך כלל הם לא אוהבים לשתף את החכמים בנושא הזה. אין חכמים בחדר המטכ״ל. כשהמטכ״ל מתחיל בפעולה מסוימת, הם לא שואלים את החכמים. היה רק מקרה אחד ויחיד, שהם פנו לחכמים, כי הם חששו מאוד מכישלון. זה היה מבצע אנטבה, מבצע יונתן. אז הם שאלו, כי הם פחדו, אם עסק ייכשל, היו חלילה מאות הרוגים, והם חששו מאוד, ולכן הם שאלו, כדי לשריין את עצמם בדעת הקהל, אז הם חיפשו גב רחב. אבל חוץ מאותה הפעולה, לצערנו, כמעט כל הפעולות כולן, הם לא שואלים, ולכן חייל קרבי יש לו בעיה, הוא צריך להתייעץ עם החכמים, כיצד עליו לנהוג ונע... אנחנו לא חיילים, אנחנו בפנסיה כבר, לנו אין את הבעיות האלה אבל חייל קרבי צריך לדעת כיצד עליו לנהוג ולא רק לגבי שבת השאלה, השאלה היא גם בימי החול אם מותר לו, אם כל הקרב הזה שהוא מסכן את החיים שלו זה דבר טוב או חלילה שזה קרוב למעבד עצמו לדעת את מי שאלו אז את הרבנים הראשיים הם פנו אז יש שאלה לרבנים הראשיים אם מותר להחזיר בני ערובה או לצאת לקרב והרבנים הראשיים אז ענו לא לצאת לקרב אלא לתת לשחרר בני ערובה זו הייתה התשובה של הרבנים, בסוף הם יעשו את המבצע כנראה אם באים כאילו פטור ג'סר לא חדש אותם, לא, אני אומר אלא מגן אברהם אומר שאני יודע שהוא בוודאי בא אך ורק בשביל ממון ולא בא בשביל נפשות אז המגן אברהם אומר שייתן לו, לא יתנגד ולא יחלל את השבת בין אלה יש אנשים שהיא לא יצטרכו לתת לך אוה, זה מרן ממשיך, מרן ממשיך מיד יש מי שאומר שבזמן הזה אפילו באו על עסקי ממון מחללים שאם לא ינחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והווה כעסקי נפשות כי אין אדם מעמיד עצמו על ממונו אלה דברי תרומת הדשא. אבל הרבה אחרונים חלקו על דברי מגן אברהם ואמרו הגמרא במסנהדרין ע״ב אומרת אם במחתרת תימצא הגנב ועוכה במת אין לו דמים אבל אם זרחה השמש עליו דמים לו. הגמרא מסבירה שכל הנושא הזה של רודף בין בחול ובין בשבת. על פי אותה הגמרא המסקנה היא שלרוב ככל הפוסקים שגם אם האדם הזה לכאורה השודד הזה אומר אני בא רק לקחת ממון אין לו עסק עם נפשות אפילו אחרי הוא נקרא רודף הבא לאורגך השקיע היום 99% מהגנבים הם לא באים בידיים ריקות. העניים שבהם באים עם סכין, אלה שכבר גנבו הרבה יש להם אקדח או רובה, הם באים עם רובה או אקדח, ולכן כשאדם מגלה אחד כזה, אתה מגלה את האדם הזה ויש לך רובה טלסקופ, קח את הרובה, ירייה ראשונה בראש שלו. אחר כך אתה רוצה גם לירות באוויר, הרי בחוק של המדינה כתוב גם צריך לירות באוויר, בסדר? אני לא מתנגד. אחרי זה גם תיתן ירייה באוויר, אבל ירייה ראשונה, למה? כי הבא להורגך השכם להורגו. לגבי שבת, הירייה השנייה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. סכנת נפש ועד שלום. סכנת, זה לא סכנה, ייקחו אותו לבית הסוהר. אם לא, אז ייקחו אותו לבית הסוהר, אם לא תהיה ירייה באוויר. אז כדי שלא ייקחו לבית הסוהר, אז יש כאן עניין של מלאכה שאינה צריכה לגופה, טוב, בסדר, אני מסכים, גם בשבת. אבל עקרונית, שלא יעשה בדיחה מעצמו, אם הוא יירה קודם באוויר, אצל הגנבים אין הלכות סדר קודם באוויר. השודד רק הרגיש שיורים, הוא ייתן לו מייד, ישיב באש, ולפעמים הם שניים או שלושה, הם לא באים אחד-אחד, ולכן הוא צריך לתת לו מייד להקדים, לפתוח עליו באש, ואם הם שני שודדים, שיחסל את שניהם ותבוא עליו הברכה. רבי, איך הוא מודד עליו? איך? לא. אמרתי שזה דעת החולקים, וככה המסקנה. רבי חנינא בן הקשה אומר. אדוני חפץ סימן צדקו יגדיל תורה בסימן שכט סעיף ח. הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים, וכן נהר שוטף, וכן יחיד הנרדף מפני עובד כוכבים. מצווה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם. ועיין העל סוף סימן ש״ו מי שרוצים לאנסו עם חללים עליו שבת. הגמרא שם ממשיכה ואומרת לנו שגם אדם שרואה את יהודי שנמצא בסכנה אם זה סכנה שהוא נמצא בספינה ואיבד שליטה על הספינה, מותר לנו להפליג בים ביום שבת, לעשות חילולי שבת כדי לנסות ולחלץ להציל את אותם האנשים. כך גם נהר שוטף יחיד שנרדף מפני גוי ובידנו לעזור לו, לסייע לו להציל את היהודי הזה. חייבים בדבר הזה לא רק בחול אלא גם בשבת. גם זה בכלל פיקוח נפש שדוחה שבת ומחללים את השבת גם על זה. הגמרא במסכת סנהדרין בדף ע״ג אומרת אדם שיכול להציל ולא מציל, פחדן. אדם הזה עובר בלאו דאורייתא לא תעמוד על דם רעך ולא רק שיש בזה לאו אלא הגמרא אומרת והשבותו לא לא רק השבת ממון אלא קל וחומר השבת גופו שחייב כל אדם להשתדל לא רק אם זה יהיה בחינם אלא אפילו אם זה יעלה לו כסף גם לשלם על זה כדי להציל את אותו האדם. אם הוא הצליח, הציל אותו, ואותו האדם שניצול הוא עשיר גדול, אתה יכול להביא לו אחר כך את החשבונית. אני שכרתי מסוק כדי להציל אותך, המסוק עלה לי 5,000 דולר ואני שלם, אין בעיה. אותו אדם ישלם. אבל עקרונית אני חייב למצוא את כל הדרכים, את כל התחבולות כדי להציל כל יהודי לא רק בימי החול אלא גם בשבתות, כך שיעשה ולא תעשה והשבותו לו או לא תעמוד על דם רעך שייך גם ביום השבת כי גם ביום השבת הוא חייב לחלל את השבת עליהם כדי לנסות ולהציל. תודה. לחלל על השבת חולים תכף נראה שאסור כן. הירושלמי דן, כשאני בא להציל אני בעצמי נכנס לסכנה האם א' אם אני חייב ב' אם אני רשאי או לא דברי הירושלמי לא הוזכרו כאן אלא בחושן משפט סימן תכב שמה הפוסקים דנו בדברי הירושלמי והמסקנה היא אין היתר לאדם לסכן את החיים שלו כדי לנסות ולהציל יהודי אחר. חייך קודמין. הגמרא מספרת לגבי אדם שיש לו גלון מים נמצאים שני בני אדם במדבר אם ישתו שניהם שניהם ימותו ואם אשתה אחד ינצל נחלקו בן פטורה ורבי עקיבא והלכה כרבי עקיבא הוא אמר לו וחי אחיך עמך חייך קודמין ולכן מוטב שאותו בעל המים הוא ישתה לבדו את כל המים למרות שהשני ילך לעולמו הכלל הוא חייך קודמין הן בגשמיות והן ברוחניות ולכן גם במקרה שלנו לא יבוא ולא יהיה אדם עלה בטעות על מוקש יש שם שדה מוקשים לא מסומן הוא צועק, הצילו, הוא צועק עזרה, הוא פצוע, הוא שותה דם, מדמם אסור לנו לנסות לחלץ אותו כיוון ששדה המוקשים הוא לא מסומן כל מי שינסה להיכנס אולי גם הוא יעלה על מוקש ויאבד את החיים שלו עם כל הרצון הטוב אין לנו יותר תנסה להזעיק מסוק המסוק יבוא, ישלוף אותו למסוק זה יותר קל מורידים כבל מהמסוק שולפים יחד עם האלונקה, שולפים אותו, מוציאים אותו, זו הדרך היחידה כדי לחלץ אותו אסור, אין יותר, כל זה איבוד לדעת, הדבר אסור לא רק בזה, גם בים יש את השאלה הזו לעיתים קרובות לפעמים אדם נכנס לתוך מערבולת מים והוא צועק עצילו אם אני בעצמי מי יודע להציל, יש לי סירה טובה, אני יודע לשחות מצוין. טוב, למה לא? תיקח את החסקה ותלך ותנסה להציל אותו מצוין, תבוא עליו ברכה. אבל הרבה פעמים גם השני לא יודע לשחות טוב, לא יכול לעמוד מול הזרם של מים הזדונים, והלך החבר לאחר רגלי, גם השני, גם כן, גם הוא תובע, גם הוא הולך לגן עדן. השאלה היא, למה לאבד סתם נפשות? ולכן המסקנה בדברים האלה, שחייך קודמין ואסור לאדם לסכן את עצמו, גם אם יש לו כוונה טובה להציל אחרים, אף על פי כן הדבר אסור. הרדב״ז הוא שמסכם לנו את ההלכה בעניין זה, מה שאמרנו קודם, אלה דברי הרדב״ז, והוא ממשיך ודן לגבי אדם שרוצה להתנדב. אתה אומר, לא חייב, השאלה אם הוא נקרא מאבד עצמו לדעת ואסור, או שהדבר מותר. המסקנה שלאחרונים ערוך השולחן ואגודת אזוב בדעת הרדב״ז, שבסכנה גדולה אסור, אבל אם זה סיכון קטן, מותר. הסיכון הוא לא גדול, אחוז אחד או שניים, אבל 99% נכנסים ויוצאים ניצולים, אז בזה מותר לאדם לקחת סיכון, אבל כגון זה ייאמר, שומר מצווה לא ידע דבר רע. אבל איכא דשכיח חזקא, כמו שאמרו שם בפסחים ח', שם אסור לו להמר על החיים שלו, הרי זה כמאבד עצמו לדעת. מניח רכב בוער, אני מנסה לחלץ משם, אז הוא עצמו, אותו האדם שמנסה לחלץ, גם הוא יכול חלילה להישרף. מה, הוא עשוי מפלדה? הוא לא ישרף. גם הוא יש לו שערות וגם הוא יכול להישרף. ולכן, ברגע שיש סיכון גדולה, אם אין לו מסכת חמצן, אין לו את מה שצריך כדי לעבור בתוך העשן, אין לו היתר לנסות ולהציל, כיוון שהסכנה היא גדולה. רק אם הסיכון הוא פחות מ-10%, רק במקרים שכאלה יש לו היתר לסכן את עצמו. כמו שאמרנו, שומר מצווה לא ידע דבר רע. והגמרא מביאה שם ראייה ממה שמסופר בשמואל הנביא, כשאמר לו הקדוש ברוך הוא ולך ותמשח את דוד שיהיה מלך על ישראל. שמואל הנביא עונה להקדוש ברוך הוא איך אלך ושמע שאול והרגני אני אהיה כמו מורד במלכות אמר לו הקדוש ברוך הוא עגלת בקר תיקח בידיך ואמרת לזמוח להשם באתי קשייה היא על שמואל הקדוש ברוך הוא אומר לך אתה מתווכח עם הקדוש ברוך הוא אתה אומר איך אלך אלא שמואל שאל כהוגן זה שכיח חזקה זה לא נזק רחוק וסכנה רחוקה ולכן שאל כהוגן ענה לו הקדוש ברוך הוא שיסווה את הליכתו כדי למנוע את הסכנה וכך היה כך הוא עשה ובדרך זו בתחבולה זו הצליח למשוח את דוד למלך בהפטרה שקראנו אתמול אנחנו מתחילים את סוף הפרק האשכנזים מתחילים את תחילת הפרק כשאמר אליהו הנביא לתלמידו אלישע תלך תאמר לאחאב גם שם הייתה השאלה הזו הוא מתווכח עם אליהו הנביא אליהו הנביא אומר לו לך והוא פוחד אומר לו אם אתה תיעלם פתאום ואז יבוא אחאב ויגיד שאני משקר עליו ויהרוג אותי איך אתה מתווכח עם אליהו? אליהו הנביא יודע מה שהוא אומר איך אדישכיה חזקה אסור לאדם להתאבד וגם לאליהו הנביא מותר לשאול את השאלה הזו, וכך היה אליהו הנביא אחר כך ענה לו תשובה כהוגן. וכן כל כיוצא בזה, זו ההנהגה שצריכה להדריך אותנו תמיד בכל עניין, גם כשיש לנו לב רחמן ואנחנו שומעים זעקות הצילו, לפעמים הזעקות האלה מחרידים את האדם, והאדם מאבד את השכל לפעמים, לא חושה פעמיים, אבל אדם בן תורה, אדם מראה שמיים, צריך לחשוב, גם אם אני רוצה להציל, בתנאי שזה לא יהיה על חשבון החיים שלי, קודם כל חייך הקודמים, ואם אתה יכול להציל גם את השני, אז בוודאי תבוא עליך ברכה, אבל... אבל אסור לו לסכן את החיים שלו כדי להציל את השני. אם הסכנה היא גדולה, הדבר אסור. אין הבדל אם ההצלה היא כלפי אנשים זרים או כלפי הבן וכיוצא בזה. לפעמים לעמוד בניסיון הזה זה ניסיון נורא. הוא רואה את הבן שלו טובע, הוא צועק צעקות הצילו והוא ככה עומד. אני לא יכול לדמיין דבר כזה, ניסיון כזה, אבל זו ההלכה ואסור לאדם לשחק עם החיים שלו, אסור לו לסכן את עצמו, הרי זה כמו שאמרנו, כמעבד עצמו לדעת. זה תלוי אם הוא בא לשאול לבית דין או אם הוא מחליט לבד? לא, לא. בין אם הוא בא לשאול או לא בא לשאול, ההלכה במקומה עומדת. ההלכה לא משתנית בגלל שהוא לא בא לשאול, אלא כל אדם היה צריך לבוא ולשאול. ניקח משל אחר. הרבה פעמים אדם איבד את הכליה, הכליות שלו לא עובדות. הדרך היחידה להציל את החיים של האדם הזה, השתלת כליה. אבל אתה לא יכול לקחת מסתם אדם ולהשתיל, אלא צריך למצוא את הרקמות שיתאימו לו. יש בערך 50 סוגי רקמות באדם, ולפי סוג הרקמות אתה יכול להתאים לו. בא רופא ואומר, תראה, אנחנו בדקנו, יתברר לנו שהאבא והבן זה אותו סוג רקמות, אנחנו רוצים שהאבא יתרום את הכליה. בא האבא לרב ושואל, אני מוכן להתנדב, אני מוכן לתרום. השאלה היא אם מותר. לא תמיד החכם יאמר לו מותר. ברוב המקרים החכם יאמר לו, אסור לך לתרום את הכליה. והסיבה היא, כשהוא תורם, הוא נשאר עם כליה אחת בלבד. לפעמים הניתוח מצליח והכליה הזו עובדת במקום שניים, הכל בסדר, הכל מסתדר. אבל לפעמים הניתוח לא מצליח. לפעמים הכליה האחת לא מצליחה לעבוד במקום שתי כליות, והאדם הזה אחרי כמה שבועות, אחרי כמה חודשים, הוא מת. הלך החבל אחר הדלי. ולכן צריך לשאול מעיקרה את הרופא כמה סיכויים הוא נותן להצלחה של הניתוח. בדרך כלל אדם צעיר בן 20-25 אם עושים לו ניתוח כזה והוא מוותר על כליה אחת הוא יכול להתגבר איכשהו על הכל אבל אם האדם הזה מבוגר האדם הזה הוא בן 60 אדם בן 60 שאתה מוריד לו כליה אחת יש סיכון יותר מ-10% בניתוח הזה ולכן אוסרים עליו בתוקף עם כל הרצון לעזור לבן שלו לעזור לאדם אחר שיעזור לו בכסף, יעזור לו בכל אבל אסור לו לסכן את החיים שלו לגמרי מכל וכל אז איך החיים מזמן דוד? גם זה היה מסוכן איפה מאיפה לקחו את היתר? המלך שכופה אותם? לא, זה לא מלך שכופה אלא יש לנו בספרי פרשת כי תצא הדברים שם מפורשים וכך כותב להלכה בספרי דבריו שם הוא כותב את הדבר הזה שבמלחמה ההנהגה היא אחרת אם אני יודע שאני יוצא לקרב ואם אני נפצע יש מי שיבוא, ייקח אותי, יש מי שיחלץ אותי אז אני מוסר את נפשי, אדם הולך במסירות נפש אבל אם הוא יודע מראש שיפקירו אותו אז גם הוא לא ילך מעיקרם זה הווה הטליא ולכן במלחמה יש הנהגה אחרת הדברים שנכתבו בספרי דבריו פסק אותם להלכה בספר ציצי אליעזר חלק יג ושם הוא כותב את החילוק שיש בין זמן רגיל מצב של תביעה או ניתוח וכיוצא בזה לבין דוגמה של מלחמה במלחמה יש היתר יותר למה? זה לא רק שאני מסכן את עצמי להציל אותו אלא כמו שאמרתי המלחמה היא מורכבת ממערכת שלמה כשכל המערכת כולה מתפקדת הכל הולך לפי הכללים האלה וכולם נלחמים במסירות וכל אחד מגן על השני אז יכולים גם לנצח אם כל אחד יעשה שם את החשבון חייך קודמי כל אחד יחשוב פעמיים לפני שהוא מתקדם צעד אחד יתקדם צעד אחד וילך עושה שלום במרומיו של עוד צעדים אז אף פעם המלחמה לא תצליח. לכן שם יש הנהגה אחרת, זה מה שלמדנו מדברי הספרי, אבל כמו שאמרתי זה רק במלחמה, שוב, מלחמה על פי הסנהדרין, זה נקרא מלחמה. אבל מלחמה שהחליט איזה אלוף לצאת, איזה רמטכ״ל התחיל לצאת, החליט שצריך לעשות כך וכך. מי אמר שהאדם הזה צודק? האנשים האלה הם לא דתיים, הם לא שומרי שבת, אנחנו לא מקבלים אותם לעדות, לא מצרפים אותם למניין, אז איך אפשר לסמוך על שיקול הדעת שלהם שאין להם שום נגיעה ושהם מתכוונים רק לטובת עם ישראל? אולי יש להם גם חשבונות אחרים. הוא רוצה לקבל דרגה, רוצה להצליח, עשה את הפעולה, הצליח, מקבל את הדרגה. ככה זה עובד שם בצבא. אז יכול להיות אולי שהיו לו נגיעות ולא היו לו כוונה טובה רק בשביל עם ישראל. ולכן, כאן, כמו שאמרתי, בצבא של ימינו, ספק אם הדברים של הספרי הם להלכה ולמעשה. אבל הוא יצויר שהייתה סמכות לצבא, היה להם חכמים, בית דין, סנהדרין, שהיו שואלים אותם כל דבר והיו עושים על פי הוראת החכמים והיו אומרים לנו, מחר בבוקר יוצאים לקרב על סוריה. ואז באמת הייתה הנהגה אחרת, יוצאים למלחמה, אז תגיד, רדפו אויבים והשיגם ולא אשוב עד כלתם, הם חציהם ולא יחלקום, שם אנחנו נמסור את נפשנו, גם להציל פצוע, גם בשביל דברים אחרים, שם באמת תהיה הנהגה שונה מן הקצה אל הקצה. כן. שאלה. בבקשה. בקשר לתוכנית, מותר לקחת חלקי חילוף גם מיהודים? אפשר וצריך לקחת חלקי חילוף גם מיגועים, אין לי שום בעיה. למה? כן, הכול מותר. אין לי שום בעיה. יש שואלים, לפי הקבלה, אם יותר טוב לקחת מיהודי או לא. בסדר, אני מרשה לך, תיקח מיהודי. אבל הוא שואל אם מותר. מותר, ודאי שמותר לקחת גם את הלב של הגוי, כליה של הגוי, וכיוצא. היום מרכזי ההשתלות בעולם, המקום הכי טוב בעולם זה בלגיה, אחר כך יש בארצות הברית. ושם יש בשפע הרבה גופות, הרבה מתנדבים, והרקמות יכולות להתאים פחות או יותר. הוא יושב שם, מחכה בתור, עד שמוצאים אדם שהרקמות שלו מתאימות, ואז הוא עושה שם את ניתוח ההשתלה, אם זה לב, אם זה כליה. אז אין בעיה, אפילו שהכליה הזו של הגוי, כשזה נכנס לתוך גופו זה מתקדש, אחר כך הוא מתפלל, לומד תורה, הכל מתקדש, אין לו מה לחשוש. מה יש לזה? גם כן יהיה מותר. אם זה יתאים, הוא יהיה מותר, אבל עד היום הניסיונות עם הבהמות לא הצליחו. הכל היה כישלון. אלא כל מה שהצליח, אך ורק בבני אדם. סליחה, הרב, כבר שיינו מריש לקיש וגיטין, שהיה התרנס מן המלחמה ומתנו דיירה, והרב ענה לי שתוספות הוא בערב, שזה קודם שחזר למותר. אבל גם שני התוספות אומרת שבסתמה לא היה מזלזל כל כך. זה לא מצד האיסור, זה מצד שזה לא יפה. אז כנראה שגם... הוא שיער בעצמו, הוא ידע שהוא גיבור וכולי, ולכן הוא שיער בעצמו שהוא יוכל לנצח, שהוא יוכל לעשות כך וכך. וכמו שאמרנו, זה היה לפני שחזר בתשובה. ולכן קשה לנו ללמוד מזה הלכה למעשה, שאדם יהיה מותר לו לסכן את עצמו. בכל אופן זה היה סכנה. נכון שהוא היה גיבור, והנה בסוף, סופו הוכיח על תחילתו. אבל מלכתחילה, ודאי שאדם צריך להיזהר לא לעשות דברים שכאלה. שימצא פרנסה יותר טובה. אבל למה, האם הוא משער בעצמו שהוא כן יכול? שוב, אם זה לא שכיח חזקה, כמו שאמרתי, הסיכון הוא רק אחוז אחד, אין סיכון גבוה, אז יהיה הווה אמנה להתיר, ושוב לצורך מצווה. גם כשהסכנה היא מועטת, אם אין מצווה, יהיה אסור. אסור לאדם לסכן את עצמו גם בסכנה קטנה. כל מה שאמרנו בסכנה קטנה מותר זה רק כשאומר מצווה לא ידע הדבר רע, ראינו אך ורק שיש מצווה. כמו שמסופר שם בעירובין כא, שרבי עקיבא סכן את עצמו בשביל מצוות נטילת ידיים, שלקח את המים ונטל בהם את ידיו. אז לצורך המצווה היה מותר... לא, היה לו היתר לקחת סיכון קטן כזה על עצמו. או מה שהגמרא מספרת בברכות ל״ג שהוא עמד בתפילה, אותו החסיד, ובא ואמר לו המלך שלום. הוא לא ענה לו. המתין עד שגמר את התפילה, ואחר כך אמר לו, כתוב בתורה שלכם, רק אשמר לך ואשמור על נפשך מאוד. אם הייתי נותן ראשך מעליך מי היה דורש דמך מידי? אמר לו המתן עד שאפייסך. ואז הוא הביא לו משל, אם היית מדבר עם המלך, אני הייתי בא ואומר לך שלום, היית עונה לי? אמר לו לא. ואם היית עונה לי, אמר לו, היו הורגים אותי. אמר לו, אני הייתי עומד ומדבר לפני בורא עולם, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ושם מפרשים כולם שואלים, התפארת ישראל ושאר הפוסקים, שואלים, הרי אסור לאדם להביא את עצמו בסכנה, מוטב שיעבור ולא ייהרג. רק בשלושה דברים החמורים, עבודה זרה, גילוי ערוד ושפיכות דמים, ייהרג ואל יעבור. וכאן, תפילה זה לא אחד מהשלושה. אז מי התיר לו לסכן את עצמו לא להשיב שלום, אלא הוא ידע, שיער שהמלך הזה הוא מלך טוב. עובדה, סופו הוכיח על תחילתו שלא הרג אותו, אלא המתין עד שיסביר לו, ולכן מותר היה להמר, לקחת סיכון קל, ולא לענות לו שלום. אבל אם באמת תהיה הסכנה הגדולה, אז בוודאי שחייב להפסיק בעניין התפילה. כמו שאמרנו, איך הדשכי החזקה לא סומכים על הנעש. יש שאומרים לך, נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. מדובר שם בנחש לא ארסי, שהנחש הזה הוא לא ארסי. הוא מכיר את הנחש. אה, מכיר. מכיר, יש שם... יש אנשים שמגדלים בבית נחש, כמו שמגדלים כלב. אנחנו ברוך השם לא. אבל יש אנשים שמגדלים את זה בבית. נחש שהוא לא ארסי, ומגדלים אותו בבית. אפילו שהוא כרוך על עקבו ומטריד אותו, אפילו אחי לא יפסיק. אבל אם באמת יש ספק סכנה, אפילו ספק אם הוא ארסי או לא, מדובר שחייב להפסיק כדי להזיק. כעזרה, כדי לחסל אותו, בין וחול בין ושבת. כל היוצאים להציל חוזרים בכלי זינם למקומם. כל אותם שיוצאים להציל בעניין של פיקוח נפש, הוא יצא לקרב והצליח, כשגמר את הקרב חוזר עם אותם הכלים. הוא לא צריך לומר, הרי אני מטלטל ארבע עמוד בכרמלית, הרי הכלים האלה, כלי נשק, הם מוקצה בשבת. לא צריך לומר דבר כזה, אלא הגמרא בעירובים ממה אומרת לנו שהתירו סופו משום תחילתו, אחרת אם לא תתיר לו לחזור עם הכלי נשק, פעם אחרת לא יהיה לו את הרצון לצאת. הוא יודע שהוא יפסיד, יאבד שם את הכלים, והתירו כדי שפעם אחרת גם יצא לקרב, יצא למלחמה, לכן התירו חכמים סופו משום תחילתו. נחלקו האחרונים בהסבר הגמרא והשולחן ערוך. האם השהתירו רק את האיסור הזה, או הוא הדין גם איסורים אחרים? האם התירו רק איסור דה רבנן, או גם איסור דה אורייתא? לפי הרמב״ן, הרשב״א והר״ן, גם איסורי דה אורייתא התירו כדי שפעם אחרת לא יתעצל בעניין הצלת נפשות. אבל רוב הפוסקים נקטו שרק איסור דה רבנן ולא איסור דה אורייתא. יותר מזה כותב הרב פרנק בהר צבי, שרק את האיסור מוקצה בכרמלית. רק מה שראינו כאן מותר, יותר מזה לא. הוא מוכיח את זה ממה שאמרה המשנה בראש השנה כג, שם הדוגמה של המשנה לגבי עדים שיצאו לראות את החודש, והמשנה ממשיכה, אף חכמה באה לילד, יש לה אלפיים אמה לכל רוח. שואל הרב, אם התירו לגמרי סופו משום תחילתו, למה יש לה רק אלפיים אמה לכל רוח? תגיד, לאן שתחזור הביתה, תתיר לגמרי. אתה רואה, אפילו באיסור תחומין דה רבנן לא התירו לגמרי, קל וחומר להתיר איסורי דה אורייתא. והנפקא מינם. לקחתי חולה לבית החולים ביום שבת הגעתי לבית החולים, ברוך השם החולה הזה נכנס, הכל בסדר אני רוצה לחזור ברכב ביום השבת לבית לפי האמור, לפי דברי הרב פרנק בהר צבי אין היתר לחזור ברכב, כי כאן זה איסור דאורייתא כשאתה נוסע אתה מדליק את המצית החשמלי, אתה מדליק את האש ולכן אין מקום להתיר לו לחזור ברכב, אלא ישאיר שם את הרכב ויחזור רגלי, אם הוא רוצה שיחזור רגלי, אם הוא לא רוצה יכול להישאר שם, גם שם יש אוכל, יכול לאכול שם, יישאר עד מוצא שבת, אבל לא מתירים לו, אי אפשר להקל ולהתיר לו על ידי יהודי. לכן, בית חולים שערי צדק וכיוצא בהם, יש להם משמרת לילה, נגמרה המשמרת, הרופאים והאחיות רוצים לחזור לבית, קשה להם להישאר שם, יש להם מיניבוס שהנהג הוא גוי. הגוי הזה הוא שמסיע את הרחם, ודבר זה דין אמירה לגוי, יש מקום להקל, יש מקום להתיר, שיחזיר אותם לביתם. אבל שיהודי יחזיר אותם, הדבר אסור, אפילו אם הוא אומר, אני בן כה מחלל שבת, אין דבר כזה בן כה, אלא אתה מסייע על ידי עוברי עבירה, ואסור לך להצטרף איתותיהם, אלא כמו שאמרנו, ההיתר מוגבל אך ורק אם הגוי הוא שמסיע אותם חזרה לבית. מה עוד נחילה? בבית חולים הדסה יש אפשרות לחזור ברגל לשם בשבת? הדסה עין כרם מתכוון. אין שם בתים ואין שם... הדסה עין כרם זה בתוך תחום שבת. בין הבית האחרון של קריית מנחם לבין הבניין הראשון, בית ספר לאחיות של הדסה, אין 960 מטר. בקו אווירי יש סך הכל 700 מטר. וזה בתוך תחום שבת, ולכן אם הכיסים ריקים אין לה שום חפצים ושום דבר בכיס... מותר לו לכתחילה ללכת לשם ברגל, לחזור ברגל, אין שום איסור, כל זה עדיין נחשב כאילו בתוך ירושלים, ולכן ללכת רגלים מותר. אף שברגל, דרך הכביש, זה יותר מ... נכון, הכביש, הכביש מתפתל, נכון. הכביש הוא מתפתל מאוד, וזה בערך שתי קילומטר. אבל המשנה במסכת עירובין, המשנה מלמדת אותנו שבודקים את זה בקם אווירי, והמשנה אומרת, לוקחים חבל. המשנה מתארת בצורה מפורטת, יש שם רק 600 תחומים, מותר ללכת ולבוא לשם, ואין איסור בדף. אז זה הגיע לגבי הרב. בפתחי תשובה מביא לנו בחושן משפט את מה שאמרנו, שאסור לאדם לסכן את עצמו כדי להציל אחרים. אמרנו שסכנה קטנה מותר. יש אדם שבאותו רגע הוא מגזים מהסכנה הקטנה, הוא עושה סכנה גדולה, והוא מדקדק והוא לא מנסה להציל, זה לא טוב. אין אדם צריך לקחת סיכון. אדם שמדקדק יותר מדי בכך, הוא עצמו פעם ייפצע ואף אחד לא ייגש אליו. יגידו לו, חייך קוטבין. זה העונש שלו, מידה כנגד מידה. ולכן, כשיש אפשרות והסיכון הוא קטן, מן הראוי שיעשה. הרב, לגבי דוד אדם חוזר, כדי להציל אנשים אחרים. כן. הוא חזר, אני חזרתי. חזרת איתו? כן. לא חזר בשבילי. כן. יש מחלוקת אם מותר או לא. בשביל ללכת על זה מותר שינוי. כן. יש מחלוקת אם הדבר מותר או לא. תראה, בספר שמירת שבת כהלכתה, הוא הראשון שדן בזה, הוא כותב בלשון כזו. הוא אומר, מותר אם לא יוסיף הבערות אש בגללי. זאת אומרת, אני שוקל 70 קילו. בגלל התוספת המשקל הזה, האם יהיה עוד ניצוץ אש או לא? נניח מבית חולים הדסה. עד גאולה, עד המקום שהוא הגיע, היו עשרים אלף ניצוצות אש. מה היה אם לא הייתי שם? האוטו היה יותר קל, פחות שבעים קילו, אולי במקום עשרים אלף היה פחות ניצוץ אש אחד. נמצא שהנהג היהודי שהסיע גם אותי הוסיף עוד ניצוץ אש אחד ובחיי גווני יהיה אסור. אז הוא לא חותך את העניין, אלא הוא משאיר את הנושא פתוח, לבדוק את זה במציאות. אם במציאות לא תהיה תוספת של ניצוץ מותר, אם תהיה תוספת הדבר אסור. שאלתי אנשים, אנשי מקצוע, וחלק ענו לי כיוון שהמנוע של האמבולנס הוא גדול, הנפח הוא 4,500 סמ״ק, אין חשש, וחלק ענו לי בוודאי שכן. הסיבה היא, מי שמכיר, יודע איך הרכב נוסע בירידה, כדי שהאוטו לא יידרדר, אני מכניס את זה להילוך נמוך. כשמכניסים להילוך נמוך והאוטו ריק, אין הרבה ניצוצות אש. אבל כשהאוטו כבד מאוד, אז ממילא זה מאמץ את המנוע קצת, ויש בוודאי תוספת של יותר מניצוץ אש אחד. אז אם אתה עולה איתו, נניח הוא עלה רק עד הצומת של בית וגן, עד שמה הוא נסע איתו, הגיע לרמזור, וזהו, ירד מהאוטו, וזה לא תהיה בעיה. אבל כשהוא ממשיך, הרי כשהוא ירד את הירידה של הר הרצל, שמה הוא מכניס להילוך נמוך. היום ברכב החדיש הוא לא צריך להכניס, זה נכנס באופן אוטומטי, המהלכים הם אוטומטיים. ולכן, למסקנה, אם נהג האמבולנס הוא גוי מותר, אם נהג האמבולנס יהודי, אסור. היום רוב נהגי האמבולנסים בדרך כלל הם גויים. בירושלים רובם הם גויים. ולכן, שיעמוד שם, יחכה ליד התחנה שלהם, ויראה, ידבר איתו, ישאל אותו אם הוא יהודי, דרוזי וכו'. אם הוא היה בצבא, לא היה בצבא, ישאל אותו את השאלות ויבין עם מי יש לו עסק. אם זה גוי, אין בעיה, יהיה מותר. גם כשאנחנו מתירים ומקלים בדבר, בתנאי, לא אני פותח את הדלת, כשאני פותח את הדלת נדלקת מנורה, אלא קודם הגוי יפתח את הדלת. נדלקה המנורה, גם אתה יכול לפתוח ולהיכנס. מי יסגור קודם? אני קודם סוגר. אם הוא יסגור קודם ואחר כך אני, כשאני סוגר, המנורה נכבד, קודם אני סוגר ואחר כך הוא. נמצא שהגוי פותח ראשון והגוי גם סוגר אחרון, בדרך הזו יהיה מותר. שוב, הגענו לגאולה, והוא לא צריך לחנות שם. יש לו קריאה לקחת יולדת מרמת אשכול. אז אני אומר לו, תעצור לי כאן, בגאולה, אני רוצה לרדת. אסור, אין דבר כזה. כשאתה פותח את הדלת נדלקת מנורה, איך תרד? אם היה חלון פתוח, אתה יכול לקפוץ מהחלון, אני מבין. אבל חלונות של האוטו קטנים, אי אפשר לקפוץ. אז מה לעשות? תיסע איתו עד התחנה הסופית. איפה שהוא נוסע, רמת אשכול, שם בלאו הכי הוא צריך לעצור, לפתוח את הדלת בשביל היולדת. גם אתה תרד שם ולא קודם לכן. פעם הרכבים היו בנויים כשהדלת האחורית, כשהיו פותחים וסוגרים אותה, לא הייתה נדלקת מנורה. אז הוא יכל לפחות לקפוץ דרך הדלת האחורית. היום גם מהדלת האחורית נדלקת מנורה. כך שאין לו שום תקנה, אלא פשוט מאוד. אם הוא לוקח טרמפ יחד עם הגוי, התוספת הזו, אז כמו שאמרנו, יהיה היתר שייסע איתו עד הסוף. מה לא קשאר לך, אדוני הביטחון. עכשיו באונגולות החדשות, עד שמחמיסים את זה, יש מנורה שדולקת, שעושה רעש, שמסמן, שמזמזם. כן. עכשיו הוא רוצה להצים את זה, כי זה גם סכנה. נכון, נכון. אז שיישב בפנים, שלא יישב ליד הנהג. שיישב בפנים. בפנים אין את הבעיה של החגורה. אם הוא לא יושב בקבינה ליד הנהג, אלא יושב בפנים, אין את הבעיה של החגורה שמזמזמת, אז יפתור את הבעיה. גם בזה. אם אין מקום בפנים אז תהיה בעיה, כשהוא מכניס את החגורה גם בזה הוא עושה איסור דה רבנן בידיים וגם זה יהיה אסור. ולנסוע בלי לכבור את החגורה זה מותר? לא, סכנת חיים. אם ייכנס בהם באמצע הדרך איזה שיכור, איזה משוגע אז הוא יכול לבוא לידי סכנה עם החגורה כולי ואולי. לכן זה בעיה. לכן עדיף יותר שישב בפנים. הוא שואל שאלה טובה. אם הוא יאמר לנהג הערבי, תפתח לי את הדלק. כן, יהיה מותר. אם הגוי עושה את הכול, אין בעיה. כיוון שהוא נסע לשם בהתר, הוא לא הלך לטייל, הוא הביא לשם חולה שיש בו סכנה, אז כמו שהותר לחזור בכלי זין, הותר גם דין אמירה לגוי. אמירה זה רק דיבור, זה ייסוד הרבנן קר. אם הגוי עושה את הכול, אין שום בעיה. אז למה שתהיה בעיה לגבי רכב שהוא ישאיר אותו מופעל? למשל, הוא לקח יולדת בבית החולים והשאיר את הרכב מופעל, לא קיבע את הרכב. אסור לו לעשות ככה, זה סכנה, הוא מסכן חיים. חייב מייד לכבות. לא, לא, הוא לא מסכן את החיים. הוא שם את האוטו בצורה כזאת שהוא יוכל לחזור ולנסוע עם האוטובוס בלי להביא את האוטובוס. הסיבה היא, הסיבה היא שכשאתה מתחיל לנסוע חזרה, אפילו אם לא חיבאת, כל לחיצה על הדוושה היא מוסיפה עוד ניצוצות אש. כשהרכב עם המנוע דולק ועומד, בכל שתי שניות יש ניצוץ אש אחד. כשאתה מתחיל לנסוע עם האוטו אתה לוחץ על הדוושה, ואז בכל שנייה יש שתיים ושלוש ניצוצות אש. ככל שאתה נוסע יותר מהר, אתה מגיע לשמונים-תשעים קמ״ש, יש לך שלוש וארבע ניצוצות בכל שנייה. אז זה לא אותו דבר כשהאוטו עומד או כשאתה נוסע. ולכן גם אם הוא לא קיבה את המנוע, אין לו היתר לצאת חזרה ברכב שלו, בין בחול ובין בשבת. אלא הדבר היחיד שהוא צריך לעשות, לסגור. לכבות את המנוע, לסגור את הרכב, לנעול את מנעול ההילוכים, כדי שלא יבוא ילדים לשחק בזה, וזהו, השאיר את האוטו שם עד מוצאי שבת. זה יכול להגיד לעצור מפה? לגוי? לגוי כן, לגוי אין בעיה. כיוון שיצאת בהתר לצורך פיקוח נפש, לכן יהיה הדבר אמותה. אבל אם הנהג הוא יהודי, לא. אבל עכשיו הוא עוצר את ה... הוא עוצר בשבילי, הוא ותיק. בסדר, אבל אמרנו, האמירה לגוי, כיוון שיצאת בהתר לצורך פיקוח נפש, יש לכן לדבר מותר. בשורה הקודמת הוא אמר שזו הסכנה לשירת האוטורית יוקה בגלל שצעירים יכולים לקחת... ילדים, כן. אמרנו שילדים יכולים לקחת. לכן אמרתי, לא שיסגור, שיכבה את האוטו וינעול את המנעול ההילוכים. אמרנו, את כל הדברים האלה יעשה, אולי ואולי, שלא יגנבו. כן. כשילדים עולים עם נהג אחד גול, אז יש את הסבלניציה הזאת, וזה בעצם הם עושה. זה לא ברור אם הוא עושה את זה. זה לא ברור שזה הם. אולי זה הוא, זה הנהג. הוא שלוחץ על דוושת הבנזין. לכן זה מתייחס קודם כול בראש ובראשונה אליו. אם הנהג היהודי, אני מכשיל את היהודי שהוא עושה את התוספת ניצוצות אש, דבר שהוא עושה. איזה שוטר נמר נתניהלי תיבוי, ונעלה עוד חמישה יהודים איתו. יש ניצוצות, מה שהרב אמרנו. טוב, גם שם, הנה חנמם יהיה, לצורך מצווה, הלכתי לצורך פיקוח נפש, אז גם שם נתיר, הנה חנמם יהיה, דוגמה כזו, כשהגוי עולה בלאו הכי במעלית, ואני עולה יחד איתו, וכולי, נכון הוא אומר, גם שם יהיה הדבר, יש הווה אמנה להתיר גם שם. אבל כשאין מצווה, לא הלכת לפיקוח נפש שיעשו. יולדת הרי היא כחולה שיש בו סכנה, ומחללים עליה את השבת לכל מה שצריכה. מרן מפרט לנו בסימן הזה דיני יולדת. הגמרא במסכת שבת בדף קכט מביאה שמה את כל הנושא בהרחבה, ומרן מפרט לנו כאן את כל הפרטי-פרטים של ההלכה הזו. ולכן, ברגע שהאישה קיבלה צרי לידה, צריך לחלל עליה את השבת, ולא רק עליה, אלא גם על המ... המיילדת, קוראים לה חכמה, חכמה הכוונה המיילדת המדחנים אומרים, זהו חכם הרואה את הנולד, היא הראשונה שרואה את התינוק ולכן קוראים לה בעברית חכמה, בטרם תבוא עליהן המיילדת וילדו, אז גם על המיילדת צריך לחלל את השבת. אותה גמרא ממשיכה ומדליקים לה נר. אם חדר היולדות, החדר הזה חשוך, צריך להדליק את הנר כדי שיהיה אפשר ליילד אותה בצורה בטוחה. אפילו אם המיילדת היא כל כך יודעת לילד טוב, היא אומרת, אני לא צריכה איתו, אני גם בחושך יודעת לעשות, אף על פי כן חייבים להדליק לה את הנר. והסיבה היא, היולדת יכולה להיכנס לפחד. היא תאמר, אם יש חושך, המיילדת לא תראה טוב, לא תדע, אז היא יכולה להסתבך ולמות. מהפחד לבד, ההלם הזה גם יכול להביא את היולדת לסכנת חיים. ולכן, מן הראוי להדליק את הנר. הגמרא ממשיכה. אפילו אם היולדת הזו היא שומה, היא עיוורת. אז תאמר לך, ההורה, נגיד לה שהדלקנו את הנר. נעבוד עליה, נגיד שהדלקנו את הנר, ונמשיך לעשות הכול בחושך. גם בזה חייבים להדליק את הנר. הגמרא מסבירה, כשאדם הולך בחושך, מגשש באפלה. היא תרגיש שהם מגששים, הולכים בצורה כזו, היא תבין שהמקום לא מואר, חשוך, ואז היא תיכנס להלם, לפחד, ותבוא לידי סכנה. ולכן, חייבים להדליק לה את הנר. בזמן רבותינו, בזמן חכמי התנאים והאמוראים, כל העולם הרפואי של הגויים לא קישרו, לא היה קשר בין הבריאות, המצב הפיזי של החולה, לבין המצב הנפשי. רבותינו הימו הראשונים שהבחינו בדבר. והנה אתה רואה כאן שמתחשבים גם במצב הנפשי של החולה שלא ייכנס להלם הרמב״ם כידוע היה רופא גדול וכתב גם ספרי רפואה בין היתר בספרים שלו הוא מדגיש הרבה את הנושא הזה, המצב הנפשי של החולה ומדורו של הרמב״ם גם חכמי הרופאים הגויים גם הם למדו מאיתנו והיום הם יודעים את הקשר ההדוק שיש בין המצב הנפשי של החולה לבין המצב הפיזי לפעמים אתה עוזב את החולה לא מטפל בפצע קודם כל אתה מרגיע אותו כדי שלא ייכנס להלם מה שנקרא בלשונם שוק אלא צריך קודם כל שהוא יהיה שלו ורגוע ואז תוכל להציל את חייו ולכן אישה פחדנית שהיא כל לידה היא פוחדת מאוד והיא רוצה שיהיה רופא פרטי אומרת רק הפרופסור פלוני יכול להציל את החיים שלי באמת הפרופסור בא בכל לידה למזלה קיבלה כאבי לידה בליל שבת, מה עושים? תטלפן מיד לאותו פרופסור שיבוא ויבצע את הלידה תאמר אבל מי צריך את הפרופסור? הרי יש שם מיילדות רופא היום בבית חולים הדסה בדרך כאבה בחדר לידה יש שם רופא אם כן, מה פתאום, מדוע ולמה נביא עוד אחד? כך היא רוצה? היא בוטחת רק בזה? אין ברירה כדי שלא תיכנס לפחד ולהלם לכן הדבר מותר. כך הוא הדין אם האישה הזו גרה ליד בית החולים ביקור חולים או שהיא גרה ליד שערי צדק. אם היא תקבל כאבי לידה והיא תלד שם היא נכנסת שתי פסיעות היא שמה, לא צריך לחלל שבת. אבל היא אומרת לא, אני רוצה הדסה. זה מרחק גדול. אל תעשה חשבון של שבת. מה שהיא אומרת אתה עושה, תרשום אותה לבית חולים הדסה, העיקר שאותה החולה, אותה היולדת תהיה רגועה ובעזרת השם תצא משם. לחיים טובים ולשלום. הגמרא מסיימת. כיוון שהלידה זה דבר שהוא צפוי מראש, אנחנו יודעים שיהיה כך וכך, ולכן מן הראוי לשנות. גם למי שסובר שחולה שיש בו סכנה שעושים בשבילו ענייני פיקוח נפש לא צריך לשנות. כאן בלידה, כמו שאמרנו, אני באדי כולה עלמה צריך לשנות. הגמרא מביאה דוגמאים. צריך להביא לכלא, מביאה לה חברתה, תלוי בשערה, כך גם לגבי השמן וכולי, וכל מה שאפשר לשנות צריך לכתחילה לשנות. ולכן צריך לטלפן, במקום להרים ביד את השפופרת מההריסה כדי לטלפן, תרים את זה בשיניים, עדיף יותר לשנות בדרך הזו, וכן כל כיוצא בזה. אפשר להיות שיעכב את האש. אם זה ייעכב, ודאי שלא ישנו כלום, ודאי. אבל, דבר שבלאו הכי ניתן בקלות רבה לעשות את זה, או שהעסק לא דחוף. לפעמים הרופא אומר, בדקתי, והלידה תהיה רק בעוד שעה. אין סיכוי שהלידה תהיה בעוד דקה. יש לנו זמן, אז אם יש זמן, יעשו מה שניתן לעשות, יעשו את הדברים בשינוי, כדי לא להרבות בחילולי שבת. זאת ועוד, כותב בספר חסידים, כל דבר שאפשר להכין מערב שבת, מן הראוי שיכינו בערב שבת. נניח כל אישה היום שהולכת ללידה, היא חייבת לגלח את עצמה כדי שלא יהיה חלילה חשש לזיהום. השיער יכול לגרום זיהום, אז גם את זה לא תחכה לשבת, שמא יהיה לה לידה בשבת, מן הראוי שתכין את עצמה גם בדבר הזה. וכן, כל כיוצא בזה, בכל דבר שאפשר להקדים, עדיף יותר שלהקדים ולצמצם את החילולי שבת ככל האפשר. ממתי היא נחשבת יולדת? יש ארבעה דברים שעליהם אנחנו מחללים את השבת. היולדת נחשבת או ברגע שיש לה שטף דם, ירידת מים, צירים, בכל עשר דקות יש לה ציר. זה סימני לידה, או היא לא מרגישה את העובר יותר מחמש-שש שעות. הרבה שעות שלא מרגישה תנועה, יכול להיות שיש מצוקה של העובר, ולכן חייבים מיד להסיע אותה לבית החולים. אולי הרופא יילד או יעשה דברים אחרים. כל אחד מהדברים האלו מהווה סכנת חיים, וצריך לחלל עליה מיד את השבת ולהסיע אותה לבית החולים. התינוק בבעיה אמו הוא ישן, אבל לא הרבה. הוא ישן ארבע-חמש שעות, אבל אם שש שעות היא לא מרגישה תנועה, זה אומר דרשני, אולי קרה משהו, ולכן צריך להסיע אותה לבית החולים. שם הם מניחים עליה את המוניטור, רואים אם יש דופק או אין דופק. רואים אם יש דופק הכל בסדר, אז מחזירים אותה הביתה. בימי החול אתה יכול להחזיר אותה הביתה. אם זה קרה בשבת, לקחנו אותה, שגם היא תישאר שם עד מוצאי שבת. אין לה יותר לחזור. אלא אם כן, שוב, אם יהיה נהג גוי, נהג אמבולנס גוי, שתחזור יחד איתו. אבל אם לא היה גוי, אם מתו כל הגויים, מה יעשו? שערו שמה בבית החולים עד מוצאי שבת. כותית עובדת כוכבים, אין מילדין אותה בשבת, אפילו בדבר שאין בו חילול שבת. זאת אומרת, גם באיסורי דה רבנה אנחנו לא עושים לצורך הכותית, כי כל מה שאמרה התורה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דרשו חכמים וחי בהם ולא שימות בהם, אך ורק לצורך יהודי, עליו נאמר וחי בהם. אבל לצורך הגויים לא שייך הדבר הזה. זהו עיקר הדין. כך פסקו בגמרא כל הראשונים וחלק מהאחרונים. ולכן שואל המשנה ברורה, על מה סמכו אותם הרופאים היהודים שמחללים שבת כשבא להם חולה גוי? הרי על הגוי אסור לחלל את השבת. החתם סופר, שבילי דוד, טהרת המים ועוד, הם מיישבים את השאלה הזו ועונים כך. פעם העולם היה מנותק. מה שאני עושה בכפר שלי אף אחד לא יודע ואז היו עושים את ההלכה שאמרנו היום התקשורת הבינלאומית משוכללת מאוד אם יוודא בעולם שאנחנו לא מחללים עליהם שבת הם ינקמו בנו הרי רוב הרופאים בעולם הם גויים או יהודים רשעים מחללי שבת הם ישמעו שכך אתה עושה אז הם יסכנו יהודים אחרים גם בחול וגם בשבת כדי שלא ינקמו בנו משום איבה לכן מותר לחלל את השבת גם בשבילם מוסיף בספר טהרת המים ואומר כשאני מחלל את השבת על אותו הגוי אין לי שום עניין ושום כוונה להציל אותו מה אכפת לי אם קלינטון יחיה או לא יחיה זה לא מעניין אותי באותו רגע שאני מטפל בו אני מתכוון להציל יהודי אחר אם כן זו מלאכה שאינה צריכה לגופה זה יורד מדאורייתא לדרבנן ולכן אפילו מספק יהיה מותר כי ספק דרבנן נקולה זה החידוי של טהרת המים יש חולקים על המהלך שלו בפרט הזה אבל עקרונית רוב האחרונים כך סיכמו להלכה ולכן אין מנוס אין ברירה גם לצורך גוי או לצורך יהודי מחלל שבת בפרסיה שדינו כגוי גם לצורכם אנחנו נאלצים לחלל את השבת ליהודי שנמצא ברחוב של הרבה אנשים שאומרים אותו שוב אותו דבר הרכב התהפך כולם עוזרים לחלץ ואילו היהודי הזה עם הידיים בכיסים ככה מסתכל לא עושה שום דבר למה אתה לא עוזר למה כולם כן הוא לא מיד יפרסמו את העניין ואם יש שם איזה צלם רשע הוא גם יצלם אותו הנה ויראו בטלוויזיה אתם רואים איך הדתיים מתנהגים והתוצאה תהיה נקמה הם ינקמו בנו אנחנו בידיים שלהם גם ולכן אין מנוס מחשש איבה שהוא סכנת חיים לכן התירו הפוסקים וככה מסקנה למעשה אבל אם אף אחד לא ראה שאני ראיתי נמצא על הגג בקומה עשירית וראיתי איך שהאופנוע הזה טס וטס לתהום, נפל לתהום אף אחד לא ראה שאני ראיתי שם אין את החשש איבה, שם יהיה הדבר קל יותר במוצאי שבת תזמין בשבילו אמבולנס תזמין בשבילו את הרכב של חברה קדישה גמלות, חסד של אמת אבל ביום שבת יהיה מותר לחש ולשתוק כי אף אחד לא ראה שאני ראיתי אבל כשאתה נמצא ליד האוטו שהתהפך, אני נמצא ליד זה שם החשש איבה הוא בוודאי גדול, רע ועצום ולכן אין מנוס אלא לחלל את השבת באיזה מלאכות? אפילו שהוא יודע שהוא יהודי, אבל יהודי מחלל שבת בפרהסיה דינו כגוי וגם עליו לא צריך לחלל, הא בהא תליא? כן אז גם להתקשר דרך פלאפון זה גם יהיה מלאכה שוב כן, גם כשהוא מתקשר דרך הטלפון או עושה כל פעולה אחרת הוא נמצא ליד הרכב שהתהפך ויש לו טלפון ביד או במכשיר קשר או בדבר אחר, שוב כל הדברים האלה שהוא עושה כדי שלא ינקמו בנו אני לא מתכוון להציל את הנפגע הזה אלא להציל יהודים דתיים אחרים ולכן כל מה שהוא יעשה למאן דאמר זה ייקרא מנחה שנצחה לגופה ולכן יהיה הדבר מותר כך שבדרך כלל 99% מהמקרים אין לנו מנוס אנחנו מחללים את השבת גם עליהם אבל יפה עושים בית חולים, ביקור חולים ושערי צדק הם עושים דבר פשוט הם שם שוכרים מעיקרה לשבתות צוות של גויים, הרופאים, האחיות, רוב ככל הצוות שם הם גויים ואז מעיקרה כיוון שהם גויים מותר לגוי לחלל את השבת על הגוי השני אין שום בעיה, זה מה שהם עושים וכך באמת זו ההנהגה הטובה, כך ראוי לנהוג ולעשות מלכתחילה שישתוק הכי טוב לשתוק להחריש ולשתוק כמו שאמרתי שאנוח בשלום אנו ישכמו רבי חנניה בן הקשיא אומר