הלכות ומנהגי תשעה באב, אבילות ודיני צומות

 

- - - לא מוגה! - - - 

תשעה באב אסור ברחיצה ושיחה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, ואסור לקרוא בתורה, נביאים וכתובים ולשנות במשנה, במדרש ובגמרא ובהלכות והאגדות, משום שנאמר פיקודי השם ישרים, נשמח לב.

התינוקות של בית רבן ותילים בו, אבל קורה באיוב דברים הרעים שבירמיה.

אם יש ביניהם פסוקי נחמה,

צריך לדלגם.

יום תשעה באב כולנו מבינים על חורבן בית המקדש,

ולכן אנחנו נוהגים בו מנהגי אבילות. כל מה שאסור לאבל אסור גם לנו.

והגמרא בתענית ל' מונה את הדברים.

כמו שאבל אסור בשמחה, גם אנחנו אסורים בשמחה.

יש שם דוגמה שבתוך שבעה ימי אבילות אפילו לקחת תינוק להשתעשע עמו,

גם זה אסור.

ולכן גם אסור לו לעסוק בתורה,

כי התורה משמחת את ליבו של האדם, כמו שכתוב, פיקודי השם ישרים משמחי לב.

ואין אם זו תורה שבכתב, תורה שבעל פה, בכל מקרה אסור לו ללמוד,

אלא רק בדברים הרעים.

לגבי אבל ביום ראשון יש מחלופת אם גם בדברים הרעים מותר לו או שגם זה אסור.

המסקנה היא, מרן כתב באווה דעה סימן שפד שגם אבל ביום הראשון גם לו מותר ללמוד,

מותר לו לעסוק בדברים הרעים.

כך גם לנו.

ביום תשעה באב מותר לנו ללמוד את ספר ירמיהו באותם הפרקים,

פרקי נבואת הזעם והתנבא שם על חורבן בית ראשון.

וספר איכה,

גם את ספר איכה ישיבה בדד,

גם כן חיבר הנביא ירמיהו, כמו שהגמרא אומרת, בעברה בתורה יו דלת.

וספר איוב, גם הוא בתחילתו,

עוסק בסיפור הנורא של איוב, ואחר כך המשך הוויכוח הפילוסופי על מה ולמה.

אבל נסיים, אם יש ביניהם בתוך ירמיהו

פסוקי נחמה, צריך לדלג אותם.

וכן,

את המדרשים על הדברים הללו,

תודה,

המדרש על איכה,

על איוב,

או ילקוט שמעוני על ספר ירמיהו, גם הדברים האלה,

גם הם עוסקים בעניינים שאינם משמחים את ליבו של האדם, העניינים האלה הם עצובים,

ולכן גם אותם מותר ללמוד.

למרות שכשהאדם לומד דבר עמוק יותר, יש לו סיפוק יותר,

אפילו אחרי עדיין זה לא שמחה.

ולכן גם הפירוש, גם הוא מותר ולכתחילה.

הראשונים דנו אם אדם מברך ברכות התורה ביום תשעה באב.

בתשובות הגאונים כתוב שהאבל בשבעה ימי אבלותו, וכן אנחנו ביום תשעה באב,

לא מברכים את ברכות התורה, הוא בא בשבולי הלקט.

אבל רוב הראשונים חולקים על זה ואומרים שכן יברך.

והמחלוקת היא תלויה בשאלה

איך חכמים יוכלו לעקור דבר מן התורה, כלומר, אל תלווה תורה שהתורה מצווה אותנו ללמוד תורה, והגית בו יומם ולילה.

הרדב״ז, כשדן נוגע בשאלה הזו, מתרץ פשוט ואומר,

יש כוח לחכמים לעקור דבר מן התורה ושווה אל תעשה.

ועוד חודשיים בדיוק יחול ראש השנה ביום שבת.

אם לא יבוא משיח, אנחנו לא נתקע בשופר.

שבועיים אחרי זה,

יום ט״ו בתשרי.

אם לא יבוא משיח, אנחנו לא ניקח את הלולב, לא נקיים את המצווה,

שמא יעברנו ארבעה אמות ברשות הרבים.

למרות שיש מצווה מן התורה, אתה רואה שחכמינו כן הפקיעו את המצווה בשב ואל תעשה.

אז ככה הוא הדין, גם פה יש כוח לחכמים.

למה לא הפקיעו לילה?

ביום השני, ביום השני,

המצווה מן התורה הוא לקחתם לכם ביום הראשון. רק ביום הראשון, שאר הימים דה רבנן.

אז הפקיעו לגמרי.

מה שיש לך למחרת מצווה זה כאילו, כן, מצווה חדשה שהיא דה רבנן,

שאין שום קשר בין המצווה דה רבנן שהפסדנו למצווה החדשה מדה רבנן, שיש מהיום השני והלאה.

אמרו שצריך ללמוד את הדברים הרעים? גם כן לא? לא.

אסדה חמד, הוא אומר את הרעיון שלך, הוא אומר, לעולם המצווה כן קיימת,

אלא במקום שילמד בהלכות שבת, הלכות יעי נסך, ילמד בדברים הרעים.

זו הטענה של אסדה חמד.

הוא מביא את זה בשם המאירי,

ומועד קטן טו, כך הוא אומר את זה לגבי עוול, אז הוא עדין גם פה. זאת אומרת, לפי דבריו,

עם אדם אין לו חשק ללמוד.

כעת, אם הוא לא לומד, הוא עובר על איסור דאורייתא של ביטול תורה.

השאלה היא, ביום תשעה באב אין לו חשק.

האם הוא חייב ללמוד,

או שהוא אומר, אין חשק שלא ילמד.

לפי המשמעות של הגאונים,

אין איסור ביטול תורה ביום תשעה באב.

אבל לפי דברי המאירי,

יש איסור ביטול תורה גם ביום תשעה באב,

עד את זה תלמד דבר אחר. זה התירוץ השני.

יש מטרצים לפי מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי במנחות צדיק ט'.

הוא אומר שם שאדם יכול לנצל את החובת

מצוות תלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית.

וחלק מהראשונים פסקו אותו להלכה, הרמב״ן, הריטב״א, אמירי

מדבר בזה הרמה ביוראי דעה סימן רמ״ו סעיף א'.

שם הספק אם מותר לעברו לפני עם הארץ או לא,

וכו'.

אז אם נאמר שאדם יוצא לידי חובה בקריאת שמע,

ודאי שביום תשעה באב גם כן חייבים במצוות קריאת שמע,

אומרים אליו, על זה יחול הברכה,

הברכה וברכות התורה תחול על הדבר הזה.

נמשיך בראן,

בתינוקות של בית רבן,

בית אלים בו.

זאת אומרת,

לא הולכים התלמידים ללמוד בתלמוד תורה.

השאלה היא, האם בטלים לגמרי,

או שבמקום שיעסקו בחומש בראשית שמות,

שילמדו איתם את ספר איכה וכיוצא בזה.

גם זה מחלוקת באחרונים.

חבר הכי יוסף מביא עוד שיטה, הוא אומר, יש מי שאומר שכל זה היה בתינוקות שלהם.

היום התינוקות שלנו,

הם לא אוהבים ללמוד.

אדרבא, כשהם מתבטלים, עונג הוא להם.

כשהם לומדים זה צער.

זאת אומרת, לפי זה מותר ללמד אותם את אותם הדברים הרעים גם למי שעשה.

אבל מסיים הגאון חידה, ואין דבריהם נראים.

צער למורים.

צער גם למורה, חוויה תדיא.

כשאין לתלמידים חשק ללמוד, אין את המוטיבציה,

מסכן המורה שצריך ללמד ילדים כאלה.

כן, ההתמודדות היא קשה מאוד, נכון?

דור המשיח, ילדים ישונים.

טוב, היינו בסעיף ג', יש מי שאוסר ללמוד על ידי הרהור.

נחלקו ספר המאורות

במהריל ואני רוצה ללמוד הלכות שבת או הלכות נטילת ידיים.

אני לא אומר בפה כלום,

אלא אני מהרהר, אני מסתכל.

האם מותר או לא?

לפי דעת המהריל אסור, לפי דעת

ספר המאורות הדבר מותר.

לומד את ספר המאורות מהפסוק

שמחה לאיש במענה פיו.

זאת אומרת, כשאדם אומר, מבטא בשפתיים, אז יש לו שמחה.

אבל אם זה הרהור במחשבה בלבד, לא.

זו הטענה של הרב.

אבל המרן לא נקט כך, אלא ליבד המהריל ומרן,

במענה פיו יש שמחה שלמה,

כשהוא מהרהר, שמחה פחות,

אבל עדיין יש שמחה, וגם שמחה פחות,

גם היא אסורה ביום תשעה בעם.

זה הוויכוח שיש, וזו המסקנה להחמיר,

הן פה והן לגבי אבל בתוך שבעה ימי אבלותו.

גם שם המסקנה ביוראי דעה בסימן שפד להחמיר ולאסור בדבר.

בכל התורה כולה ההלכה היא הרהור לאו כדיבור דמה.

מרן כתב את זה בראשונה באורח חיים סימן סב.

אם אדם, במקום לקרוא את קריאת שמע בפה,

הרהר את זה במחשבה,

הליבד דברן שמה,

לא יצא ידי חובה,

גם בדיעבד.

מרן חזר על זה בסימן קא לגבי

תפילה

שגם בתפילה אם אדם מהרהר לא יצא ידי חובתו.

בסימן קפה מרן כתב בברכת המזון,

אם הרהר את ברכת המזון גם בדיעבד לא יצא.

חזר על זה מרן באורח חיים סימן ר״ו לגבי כל הברכות.

אתה מברך על המחייה או ברכה אחרת.

אתה לא יכול, אתה לא רשאי להרהר הרהור לאו כדיבור דמה גם בשאר הברכות.

אבל לגבי האיסור במצוא חיפשך בדבר דבר,

מרן הביא לנו את דברי הגמרא בשבת קנון.

מרן העתיק את זה בסימן ש״ו,

הרהור לדיבור אסור, הרהור מותר.

שם יש כפל בלשון של הפסוק,

כפילות ודבר דבר, משם דייקנו שרק דיבור אסור אבל אהור מותר. שם זה הדבר היוצא מן הכלל.

אבל בדרך כלל בכל התורה כולה, כמו שאמרנו, הרהור

לאו כדיבור דומה.

אצלנו כאן זה העניין של השמחה,

ולכן גם פה אצלנו זה השונה,

וגם על ידי הרהור הדבר אסור.

יש מחלוקת לגבי יום שבת.

לא יבוא ולא יהיה, אבלים יתחילו היום שבעה.

מגיע יום שבת.

האם יום שבת מותר להם לעסוק בתורה או לא?

האם זה נקרא דברים שבפרהסיה שמותר, או דברים שבצנעה?

מחלוקת בראשונים, ומרן פסק ויורד היה על סימן ת׳,

שגם ביום שבת אסור זה נקרא דברים שבצנעה.

השאלה היא, אולי לפחות נוכל להתיר על ידי הרהור.

אין לנו כאן ספק ספקה.

אולי תלמוד תורה נקרא דברים שבפרהסיה ומותר,

ואולי הרהור יהיה מותר, כמו שאומר כאן בספר המאורות,

זה הספק ספקה, ולכן

במקום צורך בשעת הדחק, אם האדם הזה לא מסוגל ביום שבת ללמוד את הלכות הבינות,

אז אין החלומה, נוכל להקל לו.

אבל בדרך כלל רוב האנשים מסוגלים ללמוד באחד מאותם הדברים,

ועדיף יותר, אם כבר, אז כבר,

שינצל את אותם הימים,

שישנן את אותם הספרים, אותם ההלכות.

יש לנו הלכות תשעביה מסימן תקמ״ט עד תקס״ב.

כל זה דבר שמותר.

וכן הלכות אבילות ויראי דעה מסימן ש״מ עטף ג׳.

גם הלכות מנודה ומוחרם ויראי דעה סימן של״ד גם זה להלכה למעשה גם בזמננו ולכן גם את זה הוא יכול ללמוד כמו שהגמרא דנה באלו מגלחים

במועד קטן מדף יד ח' והלאה דיני אבל מנודה ומוחרם גם את ההלכות שעליהם את כל זה השייב הלכתחלה ללמוד

כולל גם אם הטור ובית יוסף יכול ללמוד את זה עם הראשונים

לאו דווקא את הקיצורים אלא יכול ללמוד גם את ההלכה ושורשה

חיינו יחד עם הבית יוסף רק שלא יעמיק יותר מדי.

הגאון חידש שם באירועי לאה בברכי יוסף סימן ש״ד מספר שהוא נכנס לנחם

אחד מהחכמים וראה אותו שהוא יושב ולומד בעיון נמרץ

והעיר לו הרב

שהוא לומד כך בעמקות בעיון נמרץ הוא בא לידי חידושים

בוודאי שהוא יבוא גם לידי שמחה ובאותו הרב

נהנע בראשו הודה לו הסכים לטענה הזו.

ולכן כשהאדם הזה יושב יחד עם החברותא הוא יושב ולומד את ההלכות האלה מתוך כוונה ברורה כדי לחדש חידושים

בזה יש מקום לאסור הן ביום תשעה באב והן

בשבעה ימי אבלות. כי אין לך שמחה גדולה מזו מאדם שמחדש חידוש.

אבל כשהאדם הזה לומד רגיל,

גורס רגיל, לפעמים דרך אגב יתחדש לו איזה חידוש

אז זה לא נורא בזה אין לנו עליו שום טענות, שום קושיות.

אפילו תוך שבעה ימי אבלותו הוא יכול לעבור גם כן.

כן, אותו דבר.

גם לגבי תוך שבעה ימי אבלות גם כן, אין לנו עליו טענה, כיוון שהוא למד רגיל,

אם יתחדש לו חידוש יהיה רשאי גם אפילו לכתוב את זה כדי שלא יישכח החידוש ממנו,

לכן יהיה הדבר המותר.

אסור ללמוד חוק לישראל.

הן האבל בתוך שבעה ימי אבלותו והן לנו בתוך שבעה ימי אבלות או ביום שעה באב,

אסור לנו לעסוק בתורה,

כך גם בעניין זה של חוק לישראל.

אמנם מרן כתב בסעיף ד' מותר לקרוא את כל סדר היום, פרשת הקרבנות, משנת איזו ומקומן ומדרש רבי ישמעאל.

סדר התפילה כן, אבל זה לא.

שם אדם רגיל דש בזה.

365 ימים בשנה אתה אומר כל יום אשרי יושבי ביתך. אדם רגיל, אדם לא מתפעל ולא שמח בדבר הזה.

אשר אין כן, חוק לישראל, אדם פעם בשנה קורא את הקטע הזה,

בוודאו שהוא יכול לבוא לידי שמחה, ולכן לא ילמד חוק לישראל.

הרעיון של חוק לישראל אין לו יסוד בהלכה לפי הפשט.

יסוד העניין של חוק לישראל הוא בעיקר על פי הקבלה.

לפי הקבלה אדם צריך מדי יום ביומו לעסוק בכל מקצועות התורה.

תורה, נביאים, כתובים,

משנה, גמרה, זוהר, הלכה ומוסר.

הגאון חידה הוא שתיקן לנו את הדברים הללו, את החוק לישראל.

אבל כמו שאמרנו,

פעם בשנה אדם קורא נניח חוק לישראל, פרשת ועת חנן, הקטע של יום חמישי,

בוודאי שאם הוא קורא ומבין, אין לך שמחה גדולה מזו.

במקום זה, אם אדם רוצה לצאת לידי חובת המקובלים,

שכן יוכל לעסוק בכל מקצועות התורה,

אז תביא לו מהדברים הרעים באותם מקצועות התורה.

אתה יכול לכתוב לו, חוק לישראל,

את הפרשה, הקטע, כתולית בנים.

זה הקטע שקוראים ביום תשעה באב בבוקר בשחרית.

את הפסוקים האלה יהיה לו כתורה.

אחר כך הנביאים, אתה יכול לקחת את ההפטרה של ירמיהו, אסוף אסיפם.

אתה יכול לקחת את אותה ההפטרה ולשבץ לו כנביא.

וכן הלאה, כתובים, משנה גמרא, כל הדברים שנוגעים לענייני אבלות, אותם תשבץ לו,

ואותם הוא יכול לקרוא ביום תשעה באב.

שמעתי שהרב מזוז בבני ברק

הוציא שני דפים, הוציא עלון, ושם הוא שיבט

את כל הדברים המותרים בלימוד ביום תשעה באב,

כך שיהיה לו גם,

על פי הקבלה, לימוד כעין, לימוד חוק לישראל.

כדי להשלים את חוק לישראל של יום חמישי,

או שיקדים, יקרא את זה ביום רביעי.

מה שלא הספיק, את המשנה הגמרא ילמד את זה במוצאי תשעה באב בלילה.

גם אחרי הצהריים אסור. מה שעשו, אסור כל היממה.

מהשקיעה,

מ-745 בשבוע הבא,

רביעי בלילה, בדיוק עד שבוע,

מ-745 עד שמונה וחמישה למחרת,

כל היממה,

24 שעות ו-20 דקות יהיה אסור כל הדברים האלה. אין הבדל אם זה בבוקר,

לפני הצהריים, או אחרי הצהריים.

מחלוקת בתהילים, האם מותר לגרוס תהילים או לא.

אם אדם רוצה ללמוד תהילים, ודאי שאסור.

לימוד התהילים, כשאדם קורא את זה עם רשי במצודות,

ודאי שאדם יכול ליהנות.

יש שם דברים יפים, זה לא רק דברים רעים.

ולכן, להבין את התהילים על ידי כל עלמא אסור.

אבל כשאדם גורס את התהילים,

האם גרסה בעלמא זה דומה לאדם שלומד את סדר היום, פרשת הקורבנות, וזה ומקומן,

שאדם רגיל בזה ולא נהנה או לא. מחלוקת באחרונים.

לקט יושר מהראשונים דן בנושא הזה, והוא מספר שהוא בעצמו כן היה גורס תהילים.

ולכן, מיקר הדין,

הן אבלים בתוך שבעה,

והן ביום תשעה באב, גם כן יהיה מותר לגרוס תהילים.

אין איסור מעיקר הדין. כך הוא הדין גם לגבי זוהר.

אדם שלא מבין גורס את הזוהר, בלי להבין יהיה מותר.

הכל זה באדם שלא מבין. יש אנשים שמבינים.

כל מי שלמד גמרא, יש לו רקע מבין את הארמית,

יכול גם להבין יפה את הזוהר.

יש שם גם בזוהר סיפורים,

יש שם גם דברי אגדה וכיוצא בזה. יכול אדם לקרוא וליהנות מאוד באותם הקטעים.

ולכן כל מה שאנחנו אומרים,

שוב גרסה בעלמא.

אבל כשאדם הזה מתעכב, קורא את זה לאט לאט ומבין,

הן בזוהר והן בתהילים, בחיי גוונה, לבדי כולה עלמא,

הדבר אסור.

נקרא סיפור של אלוהים אולי, מה שווה תקופם כשהזוהר הוא מאוד חיוני אשם.

כן, בסדר. אם יהיה לו קטע כזה, אז לא תהיה בעיה.

יש שם כדפת של תהילים,

לא קורה, לא נראה.

בסדר.

בגלל שלא יהיה לזה ליווי כלי נגינה.

יש היום תהילים עם כלי נגינה?

לא שמעת?

בערוצים. כן, בערוצים, כן.

יש גם זה כבר.

עם כלי נגינה, ודאי שבעיה.

ב-17 בתמוז כבר אנחנו נמנעים, לא שומעים כלי נגינה.

אז אפילו שזה תהילים, אבל אם זה יחד עם אוד,

האוד מנגן לך עם זה, זה יפה מאוד.

זה מתאים למסיבות חתן וכלה, לא מתאים

לימים האלה.

הרמב״ם מסיים, מותר לחזור לפרשה בתשעה באב.

זאת אומרת, בליל תשעה באב, האדם רוצה להכין את קריאת התורה,

הוא החזן שאמור לקרוא מחר רוצה להכין את הקטע כתוליד בנים,

מותר. או אחרי הצהריים רוצה להכין את הקטע והיכן משה,

בזה אין בעיה.

אבל להכין את כל פרשת ואת חנן,

להתחיל לקרוא את הכל, בזה אין לו היתר, השאיר את זה ליום שישי,

אז יש לי...

נכון שיש חופש יותר נוח, אפילו אחי.

זה קטעים שמשמחים את ליבו של האדם,

ולכן בזה אין לו היתר. רק הקטע של קטע נדבנים זה דבר שמעציב,

רק את זה הדבר מותר.

מעוברות ומניקות מתענות בתשעה באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים,

אבל בשלושה צומות אחרים פטורים מלהתענות אף על פי כן ראוי שלא תוכלנה להתענג במאכל ובמשתה, אלא כדי קיום אבנד,

ראיין סימן תקנ סעיף א'.

יש מחלוקת לגבי קריאת פרשת בהיה כביאך, כדישתי כל וכה.

כשאנחנו מנחים תפילין,

אנחנו רגילים לומר את שתי הפרשיות האלה, האם ביום תשעה באב אפשר או לא.

דן בזה הגאונובי אלישעד דנגור בספרו,

הוא רוצה להוכיח מדברי הרמב״ן שהדבר אסור,

שבזה אין היתר בדבר, כי זה לא דבר שהוא מחובת היום.

אבל כף החיים אומר שכן.

בן איש חי כתב שכל אחד יעסק עם מנהגו,

משמע שאין איסור בדבר.

דברי הבן איש חי משמע שמותר.

הגאון רביל אלישעד דנגור והבן איש חי, שניהם למדו תורה אצל הזבחי צדק. שניהם היו חברים,

ובדבר הזה הם נחלקו.

אם מרן אמר שסדר היום מותר, אז גם והיה כביאך קדישתי כל וכה, גם זה דבר שהוא חלק מסדר היום,

ולכן כף החיים ואבין איש חי הקלו בדבר, וככה המסקנה שאפשר בלכתחילה.

אם לקט יושר התיר לקרוא תהילים,

אז גם והיה כביאך, גם זה לא גרע מתהילים,

ודאי שגם זה יהיה מותר בלכתחילה. מעיקר הדין, אין מקום לאסור.

יש חלק מהסידורים שהגרסה שם ביום תשעה באב,

במקום אז לשיר משה ובני ישראל,

יש להם את שירת האזינו.

כך גם בתפילה, נקדש את שמך בעולמך,

ברכת שים שלום, שלום רב על עמך ישראל תשים לעולם.

מחלוקת בראשונים, דן בזה שבעולי הלקט

מביא את השיטה הזו, הרמב״ן חולק עליו.

אנחנו פוסקים להלכה ולמעשה,

שאומרים את הכל כרגיל,

לא משנים כלל ועיקר.

לפי דברי הקבלה,

אל נשנות, גם ביום תשעה באב אדם צריך לומר את שירת הים.

נכון ששירת הים זה דבר שצריך לשמח את ליבו של האדם,

אבל במציאות אנחנו רגילים בזה ממש יום-יום.

כיוון שכולנו רגילים בזה כל יום, אנחנו לא מרגישים שמחה והתפעלות מיוחדת,

ולכן אין לשנות.

ידוע שבענייני תפילה אנחנו הספרדים נמשכים אחרי הדברי המקובלים,

ולכן המסקנה היא לחייב שכן יאמר את כל אותם הדברים.

איך?

בניגון, השאלה היא איזה ניגון, ניגון של הטעמים של הספר תורה.

הגיל, כן. כמו שאדם קורא בתורה, גם החזן שקורא בתורה בתשעה באב גם כן אומר את הניגון הרגיל, שוב גם הניגון הזה הוא רגיל, לא משמח, אנחנו רגילים בניגון הזה.

אנחנו מנגנים את הניגון הזה כל יום בקריאת שמא גם.

גם בקריאת שמא אתה קורא אותה בטעמים, את המנגן.

אותו דבר גם בזה, אין בעיה.

ואין לי גון מהגשר שבת לטחת

ואין לי גון מהגשר שבת, לא את שבת למה זה?

נגון השבת זה שמשה. לא זה לא. זה לא. מה זה לא? למה לא? היום קראת ככה? כן, אני כל היום קוראים לו.

לא, כי מישהו אומר שעוד היה בשמחה.

אז שמה לא.

לא היום זה היום.

וזה היה אמור כמו המקובלים שהיו מרימים את ג'לדיה,

והם הולכים כאילו במים.

הרב לופה סיפר במפינות על סילברה, היה שם הרב גדול.

כן.

הוא היה יוצא למרכז, כאילו הוא הולך במים וישר עד ישן.

לא כדאי. עדיף יותר שיאמרת את הטעמים, הניגון הרגיל של הטעמים, טעמי המגרף.

הרמה לקמאל בסימן תקנט, הרמה אומר שהם, האשכנזים, לא עוברים פיתום הקטורת.

אבל אנחנו רגילים מדי יום ביומו לומר את פיתום הקטורת על פי רבנו ארי, ולכן גם בזה מן הראוי לומר ולא לדלק. כך כותב בספר מעבר יבוק, שגם זה חלק מסדר היום.

לפי הקבלה יש חובה לומר לפחות שלושה פעמים ביום,

אנחנו אומרים את זה פעם אחת

לפני הודו, לפני אזור מקומן,

פעם שנייה אחר כווה, פעם השלישית בתפילת המנחה, ולכן, גם ביום תשעה באב לא ישנה.

אצל האשכנזים, לא כולם אומרים את זה,

יש חלק שמדלגים, מתחילים ישר בתפילת המנחה אשר יושבי ביתך.

גם אחרי כווה, בבוקר, לא כולם אומרים, אלא יש כאלה,

אחרי כווה, מיד, אומרים קדיש היה טוב, עלינו לשבח.

לא כולם היו אומרים את פיתום הקטורת,

ולכן הרמב״ם אמר שכאן ממילא

זה יהיה חומרה על דעתה לידי כולה, כיוון שלא רגילים כל יום, לכן זה יהיה כמו דברי תורה שאסור.

אבל מה שאין כאן לדידן שאנחנו אומרים כל יום, הלווא דקולה עלמא יהיה מותר. כך הסביר בספר קור לזהב,

כך הוא הסביר את דברי הרמה, ממילא לדידן, שאנחנו ברוך השם מקפידים מדי יום ביומו, אנחנו כן אומרים את פיצום הקטורת, לכן גם ביום תשעה באב אפשר לומר את פיצום הקטורת ואין צורך לדלג, אין צורך לשנות כלל ועיקר.

יש עוד נקודה לגבי ברכת כהנים,

וגם שם המסקנה היא שאומרים,

מברכים את ברכת כהנים.

כהנים שם מסיימים וישם לך שלום.

האבלים,

כולל עם ישראל ביום תשעה באב, אסורים באמירת שלום,

אז איך הוא יאמר ויעשה ממך שלום?

זו השאלה, אבל המסקנה היא,

רק האבלים עצמם, אסור להם לומר ברכת כהנים. זה מה שאנחנו מונעים בשם ואל תעשה.

כהנים אחרים שאינם אבלים, אפילו בבית האבן, נושאים כפיהם.

כאן, ביום תשעה באב, המנהג שלנו, שוב, על פי דברי המקובלים,

שגם הכהנים עצמם, למרות שאנחנו כולנו אבלים, כולל הכהנים,

אפילו כי זו אבלות ישנה,

ולכן אומרים את ברכת הכהנים,

לא מדלגים שום דבר, וככה המסקנה למעשה.

בחוץ לארץ היו מקומות שהיו מדלגים, אבל כאן בארץ המנהג,

שגם ביום תשעה באב אנחנו זקוקים לברכה של אחינו הכהנים,

ולכן יברכו את ברכת הכהנים ולא ידלגו. גם בשחרית וגם במנחה.

רק אם הכהן היה חולה,

אם הכהן היה נאלץ לאכול בגלל שהוא חולה, אז אדם שחר לא יכול לעלות ברכת כהנים במנחה.

אבל מי שכן שם,

אז מן הראוי שיברך את ברכת הכהנים, כמוהו, כמו כל עם ישראל,

לא יחסיר.

זה לא קשור לראשונה בינתיים בבוקר, אלו...

לא, זה לא צמוד לנושא הזה.

לפי דברי המקובלים, זה צמוד להנחת תפילין דרבנותם. תודה.

ואליבא דהרשש,

אנחנו כן מניחים תפילין דרבנותם, ממילא יש לנו גם ברכת כהנים,

הן לגבי אבינים בתוך שבעה ימי אבונותם והן לגבי יום תשעה באב.

מקובלים חיברו, אמרו, שזה שווה לזה.

אנחנו פוסקים בשניהם שכן,

גם מניחים תפילין דרבנותם, וממילא גם הכהנים עולים לדוכן.

הגמרא במסכת פסחים נד, הגמרא אומרת

שמעוברות ומניקות

חייבות לצום ביום תשעה באב,

לא כמו צומות אחרים שהקלו חכמים,

אלא תשעה באב הוכפלו עצרות.

הגמרא מדבר בזה בבית יוסף למעלה בסימן תקמ״ט,

כשאין נשמד,

רצו מתענים, רצו אין מתענים, והעידנה רצו,

רצו להתעלות, אבל רצו מי?

אנחנו הבריאים, אבל לא לנשים בהיריון,

ולכן עשרה בטבת, סמגדליה, שם אנחנו יכולים להקל להן.

מה שאין כן לגבי תשעה באב שהוכפלו בו עצרות,

אחרי בית המקדש פעם ראשונה ושנייה,

שם לא יכול להיות שיהיה תלוי ברצו או לא רצו.

ולכן, גם נשים בהיריון או נשים מניקות,

גם הן אמורות

לצום באותו יום. אלה דברי הגמרא,

וכך פסקו כל הפוסקים, ואין בזה מחלוקת בהלכה. דווקא ברחם הוא ברח או על זה בצום?

אין הבדל.

אין הבדל. בכל מקרה,

בית משעבי אב חייבת לצום.

הראשון שדן בנושא הזה בתקופה האחרונה היה

הגרון רבי צדקה חוסיין, היה אב בית הדין בבגדד לפני 300 שנה.

הוא מתאר את הקושי שהיה לנשים בהיריון לצום ביום תשעה באב.

אצלנו 30 מעלות זה חם, קשה לנו.

כעת, מה יש בבגדד?

כעת יש שם 42-43 מעלות, שם זה אוויר של מדבר חם מאוד שם.

הם רחוקים מהים, אין להם ים קרוב,

ולכן שם זה קרוב לגינם,

הם סובלים מאוד.

הוא מתאר את הסבל הנורא שהיה לנשים בהיריון.

אבל הוא לא מסתכם.

הוא מתאר את הסבל הנורא, אבל הוא לא מסתכם את הדברים בלשון נחרצת.

גם שאר האחרונים, גם כן חלק העתיקו את הדברים שלו,

אבל לא סיכמו.

בדור האחרון,

חלק מחכמי דורנו סיכמו את הדברים להלכה ולמעשה שהדבר יכול לגרום הפלה.

ולכן המסקנה היא שיכולות נשים בהיריון הן מבתחילת ההיריון או בסוף ההיריון,

או באמצע צריכה לאכול ולשתות כדי שלא תפילה. אפילו אם היא אומרת, אני מרגישה טוב.

היא לא מרגישה שום בעיה.

לא תמיד היא יכולה להרגיש את הדבר,

לחוש,

לדעת מה קורה עם העובר.

עד שהיא תרגיש לא טוב, כבר ילד נפלט החוצה, נד ולד.

ואז היא הרגה את הילד, אז מה, איזה חומרה זו.

היא רוצה לעשות צום, להרוויח מצווה דה רבנן.

מצד שני, היא תהרוג את התינוק, תיכשל באיסור רציחה.

בוודאי שמן הראוי להיזהר בדבר.

ולכן נשים בהיריון,

אסור להן לצום ביום תשעה בארץ.

אפילו אם היא מרגישה חזקה וזה היא מרגישה חזקה.

זה מה שהדגשתי, היא מרגישה חזקה.

מה קורה בפנים עם העובר?

היא יכולה לחוש מה העובר מרגיש.

ואם היא שמה כמה הריונות בתשעה בארץ? יש את זה בדירה מזגן. אין שום קשר בין ההיריון הקודם להיריון הזה.

לפעמים בהיריון הקודם הכל היה בסדר, חילוף החומרים, המאזן, הכל היה טוב.

בהיריון הזה יש בעיות. למה כיפור לא התגנת להם?

גם בכיפור אנחנו לא אומרים בוודאי שתצאו.

אלא ששם,

כשיש לנו ספק, אנחנו לא יודעים אם האישה הזו,

אם העובר שלה בריא או לא בריא, אתה שולח אותה לרופא.

הרופא יכול לעשות בדיקות,

אולטרסנט,

מוניטור וכיוצא בזה, ולפי הבדיקות הוא יכול לשער יותר.

שם, כיוון שזה דאורייתא, אתה מנסה לבדוק.

כאן זה ספק דרבנן.

אולי תהיה הפלה, אולי לא תהיה הפלה. הספק הוא כאן הוא לא בדאורייתא, אלא בדרבנן.

ולכן אין הווה מנע לבוא ולהתיר לה לצום,

שמא חלילה וחס יקרה אסון והיא תפיל.

הבעיה היא כפולה. א', מזג האוויר,

אבל הבעיה היא לא רק מזג האוויר, אלא גם היובש,

חוסר נוזלים.

24 שעות וחצי שאדם לא אוכל ולא שותה,

לנו זה כלום, אתה מרגיש קצת כאב ראש.

אבל לעובר זה יכול לגרום הפרעה,

זה יכול לגרום התקבצויות,

שבסופו של דבר תהיה הפלה.

ולכן,

זאת אומרת, חכם ששגה בהוראה ואמר לה לצום, ובסוף נגמר הסיפור בהפלה,

אותו החכם

צריך תיקון. שגגת תלמוד עולה זדון. הוא אשם בדבר הזה שאותו התינוק מסכן הלך לעולמו,

הוא היה אשם, היה לו את הפשיעה, הגרמה והנזיקין בדבר.

ולכן צריך להיזהר,

לא להקל ראש, לדעת את חומרת הבעיה,

כיוון שהדור שלנו הוא דור חלש.

עד לפני כמה דורות האנשים,

הנשים היו אנשים חזקים מאוד,

ולכן לא היה הרבה סיכון. הסיכון היה רחוק מאוד.

אבל היום הדור הוא דור חלש מאוד, ולכן יש מקום להתבונן היטב.

מי שהתעורר ראשון בדבר הזה מתוך הרופאים היה מנהל מחלקת יולדות בזמנו בבית חולים שערי צדק, דוקטור בייטרופ.

הוא שהתעורר בדבר.

בכל יום יש לו כך וכך לידות,

ויש מקום ברווח בבית החולים.

תשעה באב כיפור, בית החולים מתמלא עד אפס מקום.

כל הפרוזדורים פעם נקרה, פעמיים נקרה, אבל זה חוזר על עצמו כל שנה,

ואז הוא התחיל לעבוד במחקר הזה,

ואז הוא ראה שהיום יש גורם את ההתקבצויות האלה,

שעל ידי זה היא מפילה או לידה מוקדמת. אז אם במקום שתלד ביום ה-273 וילדה ביום ה-272,

טוב, חסר יום אחד, זה לא נורא.

הוא נשאר בחיים.

אבל לפעמים היא יכולה להפיל, אם זה בתחילת ההיריון,

ואז הילד הזה ילך לעולמו,

ואז זו חומרה דעתן ידי כולה. זה מה שהוא הסיק.

הוא העביר את המסקנות שלו לרבנים של עבדת עדה חרדית.

הרבנים של בית החולים שערי צדק, הוא תמיד מתואם עם רבני עבדת עדה חרדית,

והם סיכמו להלכה ולמעשה, הם דיברו עם עוד כמה פרופסורים,

עם עוד כמה רופאים,

והמסקנה הייתה שצריך לומר לאותן אנשים לאכול ולשתות.

יש לי חבר בשם דוקטור ניסים כהן,

שלחתי אותו שיבדוק את הנושא,

לא בערב כיפור, כשהרופאים אין להם זמן, אלא בזמן רגיל.

הוא נסע כמעט לכל הרופאים בארץ.

מנהל מחלקת יולדות בחיפה,

שם זה בית החולים הרמב״ם,

הוא נסע לבית החולים באר שבע, נסע לכל המקומות,

והוא כרופא, כששואל את מנהל המחלקה,

הוא שואל אותו בצורה נוקבת, והפרופסור עונה לו גם בצורה יותר מדויקת.

המסקנה, המכנה המשותף

בין כל הרופאים הוא שיש סיכון של הפלה בצום כשאדם צם מיום שלם.

השאלה היא איזה חודשים הצום יכול לגרום סיכון גבוה ואיזה חודשים לא,

ויש בזה ויכוח בין הרופאים. לא כולם אותו דבר,

יש חלק שאומרים שבתחילת ההיריון הסיכון גבוה, בסוף לא.

יש כאלה שאומרים לא, בהתחלה לא, באמצע.

לכן, אז זה הדרך. יש שרשרת דעות,

אבל כמו שאמרתי,

המהלך שהצום יכול לגרום הפעלה.

לכולם, כל הרופאים מודים לדבר הזה, השאלה היא רק על איזה חודשים ועל איזה שבועות המדובר.

כאן לגבי תשעה באב שזה דה רבנן,

אתה לא יודע בדיוק איזה חודשים, אז ספק דה רבנן לכולה.

ולכן מן הראוי בלכתחילה של לייעץ לה לאותה אישה כדי שלא תסתבך ולא תפיל, לכן מן הראוי שלא תצום ביום תשעה באב.

רבני הבדץ גם ביום כיפור אומרים כך,

הם לא מצריכים שאלת רופא לפני כיפור, אלא גם ביום כיפור.

כל אישה בהיריון מהיום הראשון עד היום האחרון חייבת לאכול ולשתות.

כך פוסקים הרב רן צופר, הרב פישר, וכן שער החנה.

שם צריך שיהיה שיעורים, כל עשר דקות.

פה ביום שעה באב אין את זה.

שם זה דחויה, פה זה הותרה ולכן יכולה לאכול כרגיל.

אלא שמרן לסיים, ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה,

אלא כדי קיום הוולד.

אבל לא צריכה כל העשר דקות, כאן זה דרבנן, הותרה, ולכן כאן אין צורך לאכול בשיעורים.

הרופאים טוענים שגם לגבי הקלוריות,

גם זה יכול לגרום את ההעפלה.

האישה בהיריון צריכה לצרוך בממוצע קלוריות

של כמו חצי קילו סוכר.

קלוריות בערך במשקל כזה.

זה הכמות של הקלוריות.

ואם היא תשתה, נניח היא שותה קולה,

שותה דברים כאלה,

בכוס קולה יש ארבע כפות סוכר.

זה מצוין.

אז אם מהבוקר עד הערב היא שתתה רק קוקו קולה,

יש שם הרבה סוכר.

אבל אם היא תשתה רק מים,

זה גם יכול לסבך אותה,

היא זקוקה גם לאכילה,

לא רק לשתייה, גם חיסרון באוכל, חסרו לה בקלוריות. החולשה הזו גם כן יכולה להוליד

את ההעפלה.

עד לפני שתי דורות

ילדים חלשים לא היו חיים.

ילד חלש או שהיה מת בלידה,

לא היה אינקיבטור בעולם,

אלא ילד חלש היה הולך.

וכן על זה הדרך.

אם בקושי הצליחו להחיות אותו בלידה,

אחר כך במחלות הילדים שהיו נפוצות,

לאט לאט הם היו נעלמים.

מי היה שורד?

רק הגזעים החזקים, רק הבחורים החזקים.

ממילא הדור היה החזק, הייתה סלקציה טבעית.

אבל עכשיו, בדורות האלה,

גם ילד שנולד בשביעי, אולי אפילו בשישי,

אנחנו מצליחים להחיות אותו.

הצלחת לחיות אותו, אבל הוא חלש.

ילדה כזו, אומנם היא חיה,

אבל היא חלשה מאוד.

ולכן, בגלל החולשה הזו,

זה מוליד את שרשרת התגובות אם היא בהיריון העלולה להעפיל,

ולכן אין לדמות את דברי הגמרא לדור שלנו,

כיוון שירדה חולשה לעולם.

מרן ממשיך, שאישה אחרי הלידה עד חודש

היא בחזקת חולה

שאין בה סכנה, ולכן עד חודש מותר לה לאכול ולשתות.

הן לגבי הפלה והן לגבי לידה.

בין אם התינוק יונק או לא יונק,

עצם הלידה גורמת לך חולשה נוראה עד חודש, עד שהיא מתאוששת מזה.

למדנו באורח חיים סימן ש״ל.

שלושה ימים היא בחזקת סכנה,

בוודאי.

אחרי שלושה ימים,

אם היא אומרת,

אחרי שבעה ימים,

על ידי גויים מותר לחלל את השבת עליה,

למה? כי דינה כדין חולה שאין בה סכנה.

אמרנו אז רמז,

אל תראי כי גם זה לך, בן.

גם ג' מחללים.

לך גם זה ז' עד שבעה ימים האומרת,

אם היא אומרת שהיא בסכנה.

לך, למד, כותב. על ידי גויים יהיה אדמה מותר,

אז את עצמנו כאן בעניין תשעה באב, עד חודש אפשר מלכתחילה לתת לה לאכול ולשתות.

אחרי חודש,

אפילו שהיא בסדר, היא מרגישה טוב.

זה דבר תלוי אם הילד שלה, אם התינוק,

מקבל תוספות, יכול לאכול דברים אחרים או לא.

כך כותב הגאון רבי שמואל אבו אבו אבו בספרו דבר שמואל,

שאם התינוק לא אוכל שום דבר אחר,

הוא מסרב, אתה נותן לו רק פירות ורק ירקות ודברים אחרים,

הוא לא רוצה.

רק יניקה.

אם היא לא תאכל ותשתה ביום תשעה ואם, לא יהיה לה מה להעניק.

אתה יודע מה? יש כאלה שלא לוקחים את זה. אתה לוקח את הבקבוק, אתה שם לו בפה,

והוא עם הלשון דוחס את זה החוצה וזועק זעקה גדולה ומרה, וואי, רוצה אוכל.

מה אוכל? רק את האמא. זהו, יש תינוקות בודדים. יש גם בעיות אחרות. האישה היום מונה, כשאתה ילדים קטנים, צריכה לשפה בהם.

אם תעצור, אם תעצור, היא תזכה במיטה.

הילדים בסכנה, נמצאים לבד בבית, אבא בספיגה.

אז שיחזור מהר. אם רק זו הבעיה,

אז תגיד לו שיקום קצת מוקדם, יתפלל בנצח הבא, ויחזור מהר לבית.

יגמור את התפילה,

אחד בקינות יעשה בבית עם הילדים שלו.

אבל מצד זה עדיין אין לנו את הכוח להתיר, לאכול ולשתות ממש.

זה לא גובל בפיקוח נטשי. זה לא נוח.

זו בעיה שצריך להתמודד איתה.

אז תגיד לו, תן לו את העצות שיעקוף את הבעיה הזו.

אבל לגבי אישה בהיריון, או אישה שמליקה בפועל,

והתינוק לא אוכל שום דבר אחר. דבר אחד ויחיד זה רק,

אז אין ברירה, בחיי גוונה,

מותר לה לאכול ולשתות כדי שיהיה לתינוק מה לאכול.

אבל אם התינוק אוכל מטרנה דברים אחרים,

אז יום אחד שילה תניק אותו, שיאכל את המטרנה,

יאכל את הדייסות שלו, או פירות,

יש היום את הצנצנות,

גרבר, כן, הגרבר הזה, יש בו את הפירות.

אם הוא אוהב את זה מאוד,

יש שם את כל הקלוריות,

הוויטמינים, הוא יכול להישאר, אם זה חי וקיים,

לא פחות מהחלב של האימא שלו,

ולכן גם בזה יהיה הדבר אסור.

הוא, אין לה היתר לאכול ולשתות, עדיין אנחנו מחייבים אותה לצום כדת וכדין.

דברי הגמרא ומרן,

שעד חודש הכוונה היא בלידה רגילה.

אבל אם היא ילדה בניתוח,

בוודאי שהניתוח הוא מחליש הרבה יותר.

שוב, גם בזה יש כאלה שמתאוששות מהר,

יש כאלה פחות.

כל אחת לפי הטבע שלה,

קשה לנו להגדיר את הדבר.

אלא,

כאן אתה לא צריך לחפש דרגה של פיקוח נפש.

הרי גם חולה שאין בו סכנה יכול לאכול ולשתות בתשעה בים. תשעה בים זה דרבנה.

חכמים תיקנו את הצום אך ורק לנו,

לבריאים, אבל לחולה שאין בו סכנה לא תיקנו.

ולכן צריך לשער.

אם היא עדיין בחזקת חולה שאין בה סכנה,

המצב שלה, החולשה שלה, זה כמו אדם שיש לו שפעת וכיוצא בזה,

או שברוך השם היא התאוששה כבר. זהו.

ולכן אי אפשר להגדיר את זה בתאריך.

לידה רגילה, אתה אומר בממוצע, זה חודש.

אבל לגבי קיסרי, ודאי שזה לוקח יותר,

השאלה כמה יותר.

לפעמים הניתוח היה בסדר, הכל היה 100%. הרופא המנתח היה אדם טוב, אדם ירש שמיים, שעשה את העבודה,

לא היה זיהום, לא היה שום דבר,

וברוך השם היא התאוששה מהר מאוד אחרי הלידה.

אז יכול להיות אולי שאחרי חודש היא יכולה,

היא מסוגלת אולי לצום.

אבל יש כאלה שלא. כמו שאמרתי, צריך לדון לגופו של דבר. לפעמים גם אחרי חודש יהיה מותר לה לאכול ולשתות.

ילדים קטנים, גם ילד שהגיע לחינוך לא חייב לצום.

כך כותב הרמ״ר מפנו, העתיקו אותו ערך השולחן, בית הלל, מטה יהודה ושעת האחרונים.

יש מחלוקת אם צריך לתת לו לצום לפחות תענית שעות, כמו בכיפור.

המקינים בדבר טוענים,

כיפור יהיה גם כשיבוא המשיח, אנחנו נצום ביום כיפור.

אבל מה שאין כן תשעבעה, מי אומר שיהיה שנה הבאה תשעבעה?

מה אתה מחנך את האלד?

חנוך לנער על פי דרכו, גם כי הזקין לא יסור ממנה, נכון?

מי אומר שנה הבאה יהיה תשעבעה, ויבוא המשיח, לא יהיה תשעבעה, ויהיה חג.

אבל מה אתה מחנך אותו? על מה ולמה?

מי אומר שלא?

לפי דברי הרמב״ם,

עולם כמנהגו נוהג, אין בין הימים האלה לאותו זמן, אלא רק שעבוד מלכויות בלבד.

זאת אומרת, ישראל תהיה אימפריה שכולם יפחדו מאיתנו.

במידה מסוימת הכוח של יצר רע יתמעט, אבל לא יתבטא לגמרי.

לא לגמרי, כך משמעות הרמב״ם. תראה את הרמב״ם בחלק האחרון, הלכות מלכים,

ולכן בתקופה הראשונה שיבוא המשיח, הניבדיקו לעלמא,

הכל ימשיך להיות כרגיל.

אבל תשעבעה, ודאי שלא. ודאי שלא יהיה תשעבעה.

ולכן, על זה דנו הגדולי האחרונים, ולכן הקלו בדבר ואמרו שאפילו תענית שעות, לא חייבים לחנך אותה. מכל מקום, שוב,

אם לגבי נשים בהיריון אמרנו,

ראוי שלא תוכלנה להתענג במאכל ומשתה אלא כדי קיום הבלג קל וחומר לגבי אותו הילד,

שלא ייתנו לו לאכול באותו היום.

אם זה ארתיק

או דברים אחרים,

תשאיר את הגלידות האלה לימים אחרים, תגיד לו היום תשעבעה,

שישתף את עצמו בצער הציבור לפחות בממתקים, בדברים הללו.

אבל לחייב אותו לעשו ממש,

בזה אמרנו שאין צורך לחייב אותו כלל ועיקר.

תגיד לו שישמור את הממתקים ללילה. זהו, תגיד לו,

אני אתן לך ממתקים,

אבל אתה מסביר לו שזה תשעה באב.

שישמור את זה, הוא ישמור את זה בארון שלו,

ובזה אתה תוכל...

טוב, לא יעמוד בבעיה שלו, אבל אתה מחנך אותו, אתה אומר לו את הדברים בצורה הזו,

כדי שישב קצת, יקרא תהילים או דבר אחר,

אפשר לעשות עמו, לנהוג עמו כך.

מותר, כן.

אבל ילד בן 12, אתה לא צריך לגעור בו?

לא, לא צריך לגעור בו. אפשר לומר לו שהוא לא חייב, אבל אם הוא צם, צם, לא נורא.

מראה, אני מדגיש, גם חולה שאין בו סכנה, מותר לו להכל ולשתות, ולכן גם אדם זקן בגיל זקנה, אפילו אם אין לו שום מחלה, עצם הזקנה,

הוא יכול להגיע על ידי חולי.

אפילו אם באותו יום הוא צם ובאותו יום לא קרה כלום.

אותו יום הוא לא נעשה חולה, אבל אחר כך הוא יהיה חולה, בימים שאחרי זה.

ולכן גם בזה עדיין יהיה אפשר להתיר לו לאותו הזקן.

שאוכל וישתה.

שוב, ההגדרה של זקן גם היא לא הגדרה קבועה בכולם.

כי יש אנשים זקנים שבן-פורת יוסף הם אנשים חסונים וחזקים.

אתה רואה אותו, הוא רץ בבית הכנסת, בקושי אתה מגיע, מספיק להגיע אחריו.

בן-פורת יוסף הוא זריז ומהיר.

יש אנשים זקנים,

אתמול הוא יצא לפנסיה בגיל 65,

בקושי הוא מסטרך את הרגליים שלו,

יש לו כבר לחץ דם וסכרת ועוד כמה מרעים וישים.

וכן שוב, גם לגבי זקנה, גם כן שם ההגדרה לא ברורה. אבל עוד פעם, צריך לדייק כאן שיהיה בגדר חולה שאין בו סכנה כדי להתיר.

אם אתה דן לגבי כיפור, שם אתה צריך להגיע להגדרה של חולה שיש בו סכנה.

אבל כאן אצלנו, לא, אפילו חולה שאין בו סכנה,

גם כן נוכל להקן עליו, נוכל לתת לו לאכול ולשתות ביום תשע באב.

זה יכול להיות שמופקים למטה של מותר את הכדורים.

את הכדורים בוודאי שמותר לו.

את הכדורים בוודאי שמותר.

בדרך כלל, אחרי הכדורים חייבים לאכול ולשתות.

כדורים בלי אכילה ושתייה וזה יכולים לפגוע בבריאות שלהם, אז אין מנוס,

אז בוודאי שיהיה מותר לה לאכול ולשתות.

רק לגבי כיפור, שם אנחנו נחייב אותה שתשאל רופא, תהיה לה שאלת רופא. אבל כשאין כן לגבי תשעה מאה,

אין צורך לשאול בשאלת רופא, אלא היא יכולה לקחת את התרופות כרגילה.

הרב ילדים, אל תהיה בר מצווה,

יש כאלה חלשים שעתיים, שלוש לפני הצום, נהיה כבר לתחילות, קצת רצו להשיג,

אבל רוצים להמשיך את זה,

אבל בסוף עוברים את הצום, פעם אחת

תשאיר חובי ילד. בסדר, אפילו אם הוא יגיע קצת, ההכאה קצת היא עדיין

לא יכולה להתיר לו לאכול ולשתות.

אלא שישטוף את הפה קצת, הוא מרגיש לא נעים,

הפה שלו מלוכלך מההכאה,

שישטוף את הפה, זה אנחנו יכולים להתיר לו, אבל לאכול.

לא לוקחים את זה. אתה לוקח את הבקבוק, אתה שם לו בפה,

והוא עם הלשון דוחף את זה החוצה וזועק זעקה גדולה ומרה, טוריים? רוצה אוכל.

מה אוכל? רק את האמא.

זהו, יש תינוקות בודדים. יש גם בעיות אחרות. האישה היום, יש שמונה, תשעה ילדים שרים, צריכים לפי בית.

אם תצאו היא תשכב במיטה. הילדים בסכנה, הם נמצאים מלך בבית.

אבא בצפייה.

זה גרם, זה גם בעיה. אז שהוא יחזור מהר. אם רק זו הבעיה,

אז תגיד לו שיקום קצת מוקדם, יתפלל בנץ החמה, והוא יחזור מהר לבית.

יגמור את התפילה,

אחד לקינות יעשה בבית עם הילדים שלו.

אבל מצד זה עדיין אין לנו את הכוח להתיר

לאכול ולשתות ממש.

זה לא גובל בפיקוח נפש. זה לא נוח.

זו בעיה שצריך להתמודד איתה.

אז תגיד לו, תן לו את העצות שיעקוף את הבעיה הזו.

אבל לגבי אישה בהיריון, או אישה שמניקה בפועל,

והתינוק לא אוכל שום דבר אחר. דבר אחד ויחיד זה רק,

אז אין ברירה, בחיי גוונה מותר לה לאכול ולשתות כדי שיהיה לתינוק מה לאכול.

אבל אם התינוק אוכל מטרנה דברים אחרים,

אז יום אחד שלא תניק אותו, שיאכל את המטרנה,

יאכל את הדייסות שלו, או פירות,

יש היום את הצנצנות,

הגרבר הזה, יש בו את הפירות.

אם הוא אוהב את זה מאוד,

יש שם את כל הקלוריות,

הוויטמינים, הוא יכול להישאר, אם זה חי וקיים,

לא פחות מהחלב של האימא שלו,

ולכן גם בזה יהיה הדבר אסור.

אין לה היתר לאכול ולשתות. עדיין אנחנו מחייבים אותה לצום כדת וכדין.

דברי הגמרא ומרן,

שעד חודש הכוונה היא בלידה רגילה.

אבל אם היא ילדה בניתוח,

בוודאי שהניתוח הוא מחליש הרבה יותר.

שוב, גם בזה יש כאלה שמתאוששות מהר,

יש כאלה פחות.

כל אחת לפי הטבע שלה, קשה לנו להגדיר את הדבר.

אלא,

כאן אתה לא צריך לחפש דרגה של ויכוח נפש.

הרי גם חולה שאין בו סכנה יכול לאכול ולשתות בתשעה בים. תשעה בים זה דרבנן.

חכמים תיקנו את הצום אך ורק לנו,

לבריאים, אבל לחולה שאין בו סכנה לא תיקנו.

ולכן צריך לשער.

אם היא עדיין בחזקת חולה שאין בה סכנה,

המצב שלה, החולשה שלה זה כמו אדם שיש לו שפעת וכיוצא בזה,

או שברוך השם היא תאוששה כבר. זהו.

ולכן אי אפשר להגדיר את זה בתאריך.

לידה רגילה אתה אומר בממוצע זה חודש.

אבל לגבי קיסרי, ודאי שזה לוקח יותר,

השאלה כמה יותר.

לפעמים הניתוח היה בסדר.

הכל היה מאה אחוז.

הרופא המנתח היה אדם טוב, אדם ירא שמיים, שעשה את העבודה,

לא היה זיהום,

לא היה שום דבר,

וברוך השם היא התאוששה מהר מאוד אחרי הלידה,

אז יכול להיות אולי שאחרי חודש היא יכולה, היא מסוגלת אולי לצום.

אבל יש כאלה שלא. כמו שאמרתי, צריך לדון לגופו של דבר. לפעמים גם אחרי חודש

יהיה מותר לה לאכול ולשתות.

ילדים קטנים, גם ילד שהגיע לחינוך לא חייב לצום.

כך כותב הרמל מפנו, העתיקו אותו ערך השולחן, בית הלל, מטה יהודה ושאר האחרונים.

יש מחלוקת אם צריך לתת לו לצום לפחות תענית שעות, כמו בכיפור.

המקינים בדבר טענים,

כיפור יהיה גם כשיבוא המשיח, אנחנו נצום ביום כיפור.

אבל מה שאין כן תשעביה, מי אומר שיהיה שנה הבאה תשעביה? מה אתה מחנך את הילד?

חנוך לנער על פי דרכו, גם כי אזקין לא יסור ממנה, נכון?

מי אומר שנה הבאה יהיה תשעביה, ויבוא משיח, לא יהיה תשעביה, ויהיה חן.

אז על מה אתה מחנך אותו? על מה ולמה?

מי אומר שלא?

לפי דברי הרמב״ם,

לפי דברי הרמב״ם,

עולם כמנהגו נוהג, אין בין הימים האלה לאותו זמן, אלא רק שעבוד מלכויות בלבד.

זאת אומרת, ישראל תהיה אימפריה שכולם יפחדו מאיתנו.

במידה מסוימת הכוח של יצר רע יתמעט, אבל לא יתבטא לגמרי.

לא לגמרי. כך משמעות הרמב״ם. תראה את הרמב״ם בחלק האחרון, הלכות מלכים,

ולכן בתקופה הראשונה שיבוא המשיח,

הניבדיקו לעלמא,

הכל ימשיך להיות כרגיל,

אבל תשעבע, ודאי שלא. ודאי שלא יהיה תשעבע.

ולכן, על זה דנו הגדולי האחרונים, ולכן הקלו בדבר ואמרו שאפילו תענית שעות לא חייבים לחנך אותה. מכל מקום, שוב, אם לגבי נשים בהיריון אמרנו,

ראוי שלא תוכלנה להתענג במאכל ומשתה, אלא כדי קיום הגלאד,

קל וחומר לגבי אותו הילד שלא ייתנו לו לאכול באותו היום,

אם זה ארתיק,

או דברים אחרים,

תשאיר את הגלידות האלה לימים אחרים, תגיד לו היום תשעבע,

שישתף את עצמו בצער הציבור לפחות בממתקים, בדברים הללו.

אבל לחייב אותו לצום ממש, בזה אמרנו שאין צורך לחייב אותו כלל ועיקר.

למה ממתקים כדי שיתנהגו יוצא אחר?

תגיד לו שישמור את הממתקים ללילה. זהו, תגיד לו,

אני אתן לך ממתקים, אבל אתה מסביר לו שזה תשעבע.

שישמור את זה. הוא ישמור את זה בארון שלו,

ובזה אתה תוכל,

טוב, לא יעמוד בבעיה שלו, אבל אתה מחנך אותו, אתה אומר לו את הדברים בצורה הזאת,

כדי שישב קצת, יקרא תהילים או דבר אחר,

אפשר לעשות עימו, לנהוג עימו כך.

מותר, כן.

אמרנו ילד בן 12 שעבר לא צמצם, אם הוא יצטרך לגעור בו, זה יאכל? לא, לא צריך לגעור בו. אפשר לומר לו שהוא לא חייב, אבל אם הוא צם, צם, לא נורא.

אמרר מדגיש, גם חולה שאין בו סכנה, מותר לו לאכול ולשתות, ולכן גם אדם זקן בגיל זקנה, אפילו אם אין לו שום מחלה, עצם הזקנה הוא יכול להגיע לידי חולי.

אפילו אם באותו יום הוא צם ובאותו יום לא קרה כלום,

באותו יום הוא לא נעשה חולה, אבל אחר כך הוא יהיה חולה, בימים שאחרי זה.

ולכן גם בזה עדיין יהיה אפשר להתיר לו לאותו הזקן שאוכל וישתה.

שוב, ההגדרה של זקן גם היא לא הגדרה קבועה בכולם.

כי יש אנשים זקנים שבן תורת יוסף הם אנשים חסונים וחזקים.

אתה רואה אותו הורץ לבית הכנסת, בקושי אתה מגיע, מספיק להגיע אחריו.

בן תורת יוסף הוא זריז ומהיר.

יש אנשים זקנים, אתמול הוא יצא לפנסיה בגיל 65,

בקושי הוא מסרך את הרגליים שלו,

יש לו כבר לחץ דם וסכרת ועוד כמה מרעין בישין.

לכן שוב, גם לגבי זקנה, גם כן שם,

ההגדרה לא גרועה. אבל עוד הפעם, צריך לדייק כאן שיהיה בגדר חולה שאין בו סכנה כדי להתיר.

אם אתה דן לגבי כיפור, שם אתה צריך להגיע להגדרה של חולה שיש בו סכנה.

אבל כאן אצלנו לא, אפילו חולה שאין בו סכנה,

גם כן נוכל להקל עליו, נוכל לתת לו לאכול ולשתות ביום תשע באב.

מי זה חולת פרקים למשל?

את הכדורים ודש מותר לה. את הכדורים ודש מותר.

בדרך כלל, אחרי הכדורים חייבים לאכול ולשתות.

כדורים בלי אכילה ושתייה וזה יכולים לפגוע בבריאות שלהם, אז אין מנוס,

אז בוודאי שיהיה מותר לנו לאכול ולשתות.

רק לגבי כיפור, שם אנחנו נחייב אותה שתשאל רופא, תהיה לה שאלת רופא. אבל אם כן, לגבי תשע באב,

אין צורך לשאול בשאלת רופא, אלא היא יכולה לקחת את התרופות כרגילה.

הרב ינון, אל תהיה בר מצווה,

יש בטח אנשים שעתיים, שלוש לפני הצום,

אנחנו מתחילים כבר לתחילות, קצת אסור להכיל, אבל רוצים להשאיר את זה באמת, אבל בסוף עוברים פתאום, פעם אחת,

תשאיחו ב... בסדר, אפילו אם הוא יקיק קצת, ההכאה קצת היא עדיין לא יכולה להתיר לו לאכול ולשתות.

אלא שישטוף את הפה קצת, הוא מרגיש לא נעים,

הפה שלו מלוכלך מההכאה,

שישטוף את הפה, זה אנחנו נכונים להתיר לו. אבל לאכול ולשתות ממש,

עדיין זה לא בגדר חולה שאין בו סכנה.

אדם שמקיא קצת הוא לא בגדר חולה.

הוא בא מחמת המתח,

הוא נכנס למתח, מהם אלה הוא מקיא.

שלא יושב בבית, כשהוא יושב בבית

הוא נכנס למתח, יש לו עוד ארבע שעות לצום. איך יהיה? מה יהיה?

מתחיל להיות במתח ואז הוא מתחיל להכאה.

שלא יושב בבית, שילך ללמוד אצלנו להתכנס לברוכוף גם ביום תשע הבאה, באים הרבנים ומלמדים תורה.

אז שילך, ישמע שם דברי תורה, ישכח מהצום.

עד שהוא יזכור מהצום,

נהיה שמונה, נלך כבר לבית כדי...

אז שמה יעבור לעצום יותר בקלות זה התקנה לאותם האנשים כי הנושא של הכאות זה לא בא כתוצאה מהצום אלא בדרך כלל הכאות ביום תשעה בים אחרי הצום זה בא בדרך כלל ממתח, מהתרגשות כולנו יש לנו כאב ראש מסחרחורת למי אין?

למי אין? אולי אדם שהוא בריון, אדם שהוא בן פורת עשר בלי עין הרע אבל כולנו חלשים

ולכולנו יש כאב ראש וזה עדיין לא מהווה סיבה כדי להתיר לאכול ולשתות ולכן גם נער בגיל 13 אחרי הבר מצווה אפילו שיש לו סחרחורת לא יכולים לעכל לו כך גם לגבי ילדה אחרי גיל 12 לפני גיל 12 ראינו כנראה אין שום בעיה יכולה לאכול ולשתות אם זה עד כדי כך סחרחורת שיכול ליפול אני מסכים איתך אבל בדרך כלל הסחרחורת שיש בגלל הצום

משהו קל זה לא נורא

בדרך כלל הבעיה בצום זה חוסר נוזלים.

אנשים חושבים שהצום, לא אכלתי, אני רעב.

זה לא נכון, האוכל זה לא משפיע הרבה.

אדם יכול לא לאכול הרבה ימים ולא יקרה לו שום דבר.

המערכות של הגוף ימשיכו לתפקד עשר,

העיקר הבעיה זה שטיח.

חוסר נוזלים בגוף הוא שגורם לנו את כל החולשות האלה

ולכן כדאי שאדם ירבה בימים האחרונים שלפני הצום, ירבה בשתייה.

כשהוא מרבה בשתייה יש לו שפע על נוזלים בגוף,

הוא לא ירגיש הרבה את הצום.

נשתדל גם לא להתרוצץ ביום תשעה באב.

ללכת לטייל, יש כאלה משוגעים שאומרים

סובו ציון ועקיפוה, הולכים מטיילים להם ביום, בלילה, בחום, בשמש הזה, ללכת להסתובב,

בוודאי שהוא יכול לבוא לידי חולי.

אלא יישב בצד,

יישב בנחל, כשאדם לא מתרוצץ הוא לא מאבד נוזלים. עיבוד נוזלים, ככל שאדם מתאמץ

מבחינה פיזית אז כך גם הוא מאבד יותר נוזלים. בממוצע אדם צורך כל יום ליטר וחצי נוזלים. הוא מאדה מהגוף שלו בין ליטר לליטר וחצי בתקופת הקיץ. בחורף קצת פחות, בקיץ יותר.

ואם הוא מתרוצץ ברחוב הוא יכול לעדות שני ליטר בקלות מהגוף שלו.

אז ביום רגיל תשרוף כמה שאתה רוצה, אתה יכול למלא. עוד פעם, אתה שם מים במנוע,

המנוע ממשיך לנסוע, הכל בסדר.

אבל ביום שעבר אתה לא יכול למלא מים,

ולכן כדאי שהאדם מזה יהיה זהיר כדי שלא יאבד נוזלים.

אם לא נעשה אמנות,

הכל יתבטל, כל הגזירות האלה,

ואז לא נצטרך לצום.

כה אמר השם, צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לצום ושמחה.

כל מה שאנחנו סובלים בגלל...

רחיצה אסורה בתשעבעו, בין בחמים בין בצונן, אפילו להשיט את צבעו במים אסור.

הגמרא במסכת פסחים בדף נד,

גם בתענית יג, הגמרא אומרת שאנחנו אסורים ברחיצה.

הסיבה היא, כולנו אבלים על חורבן בית המקדש, כמו שהאבלים בשבעה ימי אבלותם אסורים ברחיצה, גם לנו אסור.

וכאן הדבר חמור יותר.

בתוך שבעה ימי אבלות מותר להתקלח קצת,

מותר לרחוץ פנה וידה ורגלה במים קרים.

כאן אפילו פנה וידה ורגלה, והדבר אסור.

אפילו להשיט את צבעו במים, להנאתו גם כן אסור.

וההבדל הוא,

שם שבוע שלם להישאר בלי רחיצה אי אפשר להתקיים בצורה כזו, ולכן התירו לאבלים לפחות עליו ידה ורגליו.

אבל כאן אצלנו הדבר קל יותר,

יום אחד סך הכול, אדם מסוגל להתגבר,

ולכן אפילו רחיצה כל דהוא,

אפילו להושיט את צבעו במים, גם כן ידבה אסור.

מה העיקרי מותר?

מה? מה העיקרי?

אתה מדבר על האבל?

לא, אבל זה שבוע שחרף בתקציב השוואה.

אנחנו דיברנו, ההלכה שקראתי על יום תשעה באב.

לגבי הימים האלה, עד מחרתיים, יום שישי, מותר להתרחץ אפילו במים חמים.

עם שמפו, סבון, הכול מותר.

שבוע הבא מותר במים קרים, אסור במים חמים.

כל ארבעה ימים, מראשון עד רביעי.

יום חמישי, יום תשעה באב, אסור אפילו במים קרים.

כך גם לגבי טבילה במקווה.

טבילה במקווה, כל הימים שלפני זה מותר,

אבל יום תשעה באב, כל המקוואות בעולם סגורות.

נשים, גברים, לכולנו הדבר שווה,

ואסור ללכת ולטבול.

בזמנם,

כשהיו נוהגים דיני טומאה וטהרה,

אז היה הווה המלא לומר, טבילה בזמנם ניצבה.

היום בזמננו אין את המושג הזה,

ולכן מרן מסכם, מי כך לא תטבול וכן נהגו.

המנהג הוא שלא טובלים.

כל המקוואות בעולם, כמו שאמרתי, הן של גברים והן של נשים,

הכול סגור, כי אין בזמן הזה דין טבילה בזמנה.

אם היו ידיו מלוכלכות, ביתית וצועה, מותר לרחוץ כדי להעביר את הלכלוך.

אבל לא יטול כל ידיו, אלא רק מקום,

המקום המלוכלך.

נפקא מינה באישה שמחליפה לתינוק שלה.

אחרי שהיא מחליפה, הידיים שלה לא נקיות,

ולכן צריכה לשטוף את הידיים.

גם אם סבון הוא שמפו, גם כן הדבר מותר, כי אין לה כאן כוונה להנאה ותענוג,

אלא כל כוונתה להסיר את הלכלוך, ולכן הדבר מותר בלכתחילה.

ולכן, לפי זה גם,

נוטל אדם ידיו שחרית.

צריך להיזהר שלא יטול ידיו אלא עד סוף קשרי אצבעותיו.

זאת אומרת, בכל יום אנחנו נוטלים עד סוף כף היד,

יום תשעה בעד, עד סוף קשרי אצבעותיו.

זה מספיק, כך אומרי, כך גם דעת המקובלת, וכך המסקנה למעשה.

כך הוא הדין אדם שיוצא מהשירותים.

גם כן יש על ידיו רוח רעה, וצריך לטהר את ידיו מרוח רעה,

אבל גם שם אין צורך עד סוף כף היד, אלא גם לגבי היציאה מהשירותים, מספיק עד סוף קשרי אצבעותיו.

ושאין כן לגבי אדם חולה שצריך לאכול ביום תשעה באב,

נכון שרק אכילה בשתייה מותר לו להתקלח אסור,

אבל נטילת ידיים לארוחה מותר לו לטעון עד סוף כף היד. כך גם לגבי הכוהנים,

גם הם נוטלים ידיהם עד סוף כף היד,

כי אין להם כוונה להנאה ותענוג, אלא כל זה נטילה לצורך מצווה,

ולכן הן בשחרית והן במנחה,

להם הדבר מותר.

היום עדיין מותר.

עד רבע לשמונה מותר לכתחילה לאכול בשר.

כל האיסור מתחיל רק בלילה אחרי ההשקעה.

אשכנזים החמירו, כן, החמירו יותר,

אבל אנחנו מקינים יותר בדבר.

שמעון הצדיק הבוקר עשו סעודה, אבל הביאו דגים, לא הביאו בשר.

הביאו דגים כבר, כן. הרב, נטילת ידיים של בוקר זה לא מצווה?

לא, זה לא מצווה כמו...

כוהנים?

זה הכשר מצווה. כל זה הכשר מצווה.

כל זה כדי להסיר את הרוח הרעה ולעמוד לפני הקדוש ברוך הוא בתפילה. ולכן,

אם אתה אומר שסילוק הרוח הרעה הוא עד סוף גשרי האצבעות, ממילא זה מיותר. יותר מזה,

אין צורך בדבר.

אשר אין כן, לגבי תפילה יש אומרים ששם זה חובה מעיקר הדין. ולכן,

כמו בתפילה למאן דאמר, כך גם ברכת כהנים,

לכן הקלנו לגבי הכהנים שאין להם כוונה והנאה לתענוג, לכן הקלנו שיטלו את ידיהם עד סוף כף היד. יש מחלוקת, גם בכהנים זה לא מוסכם.

נטילת ידיים לארוחה וכן נטילת ידיים לתפילה או לכהנים, בכל שלושה דברים יש מחלוקת.

אבל,

כמו שאמרנו, נטילת ידיים כשאדם קם מהשינה, מספיק שם עצוב כשרי שביעותיו, כמו שמרן כתב.

אסור לאדם לרחוץ את הפנים ביום תשעה באב,

גם רחיצה כזו מועטת, גם כן אסורה.

אבל,

מרן נותן לנו עצה,

אחר שנגב ידיו ועדיין נלחות קצת, ועבירם על עיניו. אם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצם במים,

רחץ ומעבירו ואינו חושש. למה דה המלך כציץ בצואה שרחץ כדרכו ואינו חושש? לכן, בחיי גוונה, כשיש לו דמעות יבשות או מוגלה, לפעמים יש לו דלקת בעין ויש לו מוגלה מסביב לעין,

אז יכול לרחוץ את זה, בזה אין חשש.

מה שמרן אומר שבכל אדם יכול,

כשעדיין ידיו לחות קצת, להעביר אותם על עיניו,

הוא מדבר שזה לח,

ואין בזה תופח על מנת להטפיח.

ולכן, בחיי גוונה,

יהיה הדבר המותר.

יש לנו רק חמישה דברים שאסור ליהנות מהם,

אבל שאר דברים אחרים,

שעביאב זה לא יום שאדם צריך לענות את נפשו ולהיות פרוש בכל סוגי ההנאות שבעולם.

אפילו כיפור,

הקרעים דורשים עיניתם את נפשתיכם,

שירים אבנים, שישתגע, שיענה את הגוף שלו.

אנחנו לא מסבירים ככה,

אלא רבותינו הגדירו לנו את סוגי ההנאות שאסורים לנו, שאר דברים אחרים אין צורך לענות את עצמו.

לכן, אם האדם הזה ישן כדי להחליף כוח,

כדי שיוכל לגמור את הצום בצורה נורמלית, אין שום מיסוי בדבר,

הדבר מותר.

שוב, המזגן, כדי שהחום לא יתיש אותו,

בלי מזגן, אתה לא יכול להתרכז. אתה רוצה לקרוא משהו ולהבין,

בחום הזה אדם לא יכול, לא מסוגל להתרכז.

הלוואי, עם המזגן, שנוכל לקרוא טוב, לחשוב טוב, שהמוח יעמוד.

כושר הריכוז יורד 30-40 אחוז. כשאדם לומד בחום ואין לו מזגן,

רופאים טוענים שהפריון בלימוד הרבה פחות.

ולכן, כאן זה לא עניין של הנאה וכיף.

היום התרגלנו לזה, וזה חלק מהחיים. בלעדי זה אדם לא יכול ללמוד,

ולכן הדבר מותר בלכתחילה.

שוב, גם כן, כדי שיתעורר,

כדי שיוכל ללמוד טוב וכולי.

אבל סתם כיף, אני מסכים איתך, שמה כדאי להימנע.

בבלבל היו לומדים בצורה כזאת כאיכות, אבל אני דיברתי עם חום כזה גדול, לא היה חיים.

נו.

במחשכים הושיבני, הגמרא אומרת, זה תלמודה של בבל, אתה רואה שהיה להם קשה, לא היה כאן.

כן, התאמצו הרבה, והיה להם קשה.

סופר, מותר לנו לכתוב בצעה באז?

כמו שהאבל אסור בעשיית מלאכה.

בכל שבעה ימי אבלות, רמזו את זה והפכתי חגיהם לאבל,

כך גם יום תשעה באב אסור לעשות מלאכה.

המשנה בפסחים נ״ד אומרת את ההלכה הזו שאסור לעשות מלאכה בתשעה באב.

מרן אומר שאומנם זה תלוי במנהג,

אבל היום בזמן הזה בכל העולם לא עושים מלאכה.

וגם הכתיבה, כשאני כותב מזוזה על ספר תורה או שאני מתייג,

אין לך מלאכה גדולה מזו.

העובדה שמקבלים על המלאכה הזו,

אתה עובד שעה,

הצלחת להוציא מזוזה יפה, מהודרת, 50 דולר.

לא כל מקצוע מרוויחים 50 דולר בשעה,

ולכן גם זה מלאכה מקצועית,

ולכן אסור לו לתקן וכיוצא בזה.

להגיע מותר.

זאת אומרת,

הוא רק קורא את המזוזה,

הוא רואה אם זה כשר או פסול.

להגיע. הוא לא עושה שום דבר.

מלאכה פירוש הדבר שהוא כותב.

כותב או אותיות או מתייג.

אבל הגהה הוא רק רואה אם זה כשר או לא.

אין למה בוא נקבל כסף.

לא מצאנו איסור דאורייתא.

אם ביום שבת עשרה מזוזות, כי החתך הזכוכי, שאני אתחיל לעשות הגהה, יהיה מותר.

למה שבת לקחת מזוזה?

לא נגיע בינינו. הפוסקים דנו לגבי הגהה ביום שבת,

הגאון רבי חיים פלצ'י אומר, יש גזירה שמא יתקן.

לפעמים יש איזה דיבוק,

דיבוק שנעשה אחרי הכתיבה.

לפעמים היה כתוב הכל בסדר.

עם התיוג, אתה רואה איך שהתג הוא שחיבר ולא יצר צורה של אות אחרת.

אם לא יצר צורה של אות אחרת, מותר לתקן.

איך מתקנים? לוקחים סכין, סכין גילוח, ומגרבים קצת.

אז אם יעשה דבר כזה ביום שבת,

עבר על יסרודו הרייתא.

ולכן בשבת יש לך בעיה שמה שמר, אבל על ידי מלאכה,

כותב ומוחק, ולכן הדבר אסור שם.

ממילא אתה יכול לומר, אולי זה גם מוקצה מחמת חסרון כיס, או לא מוקצה.

טוב, בקטע של מוקצה יש מחלוקת.

אבל להגיע אסור.

מה שאין כאילו יום תשעה באב, הרי זה לא דין אלא מנהג.

מנהג שלא לעשות מלאכה.

בסדר, אז אני לא אעשה את המלאכה.

אבל לגזור גזירה לגזירה,

שאסור לי להגיע, שם יבוא לקלף בסכין גילוח, שם יבוא לתקן,

עד כדי כך לגזור לו. ולכן לפחות ייתרתי לו שיעסוק במלאכת ההגהה. במה?

רק במזוזה.

להגיע לספר תורה, אז הוא לומד תורה, הוא קורא בראשית דבריו אלוקים. אולי זה לא טוב.

אבל להגיע למזוזה אין שום איסור.

ולכן... במזוזה יש גם הלכות, תורה, זה לא תורה.

בסדר, יש הלכות, אבל אם הכול בסדר,

אם הוא קרא את המזוזה,

והמזוזה הייתה כשרה מאה אחוז.

אז מה הוא קרא?

הוא קרא, והיה אם שמעתי שעון מצוותי.

את זה אנחנו אומרים מאה פעם, ואין בזה שום שמחה. הוא מתכוון על התיקונים שבהלכות, אם יהיה לו ספק, אז הוא לא אומר את ההלכות הזאת. ברגע שיהיה לו ספק,

הגיע לאיזה נקודה, יש ספק, הוא מתחיל להרהר בהלכה,

את זה ישאיר בצד. שלא יהרהר.

ברגע שהוא מגיע לתקלה כזאת, לא יהרהר, לא יפסוק את ההלכה,

ישאיר את השאלה הזו לעצמו בלילה.

יסמן בעיפרון, הוא יגיע עד פה, ישאיר את זה בצד.

המזוזות שהיו בסדר, קרא אותם התחלה עד הסוף, הכל היה מאה אחוז,

בזה אין שום בעיה. ולכן סופר שדחוק לפרנסתו ורוצה לנצל גם את יום תשעה באב,

שעה-שעתיים,

אז שיתכנן את זה, כמו שאמרתי, יכין עכשיו את כל המזוזות.

את ההגה יעשה ביום תשעה באב, זה הדבר היחיד,

שכן יהיה מותר שיגיע את המזוזה או את התפילין, זה הדבר היחיד שמותר.

מה עם חול המועד?

חול המועד השאלה אם כתיבה אסורה מדאורייתא או מדרבנן.

אם נאמר שזה דאורייתא, אז זה יהיה דומה לשבת.

אם נאמר דרבנן, אז זה יהיה דומה למה שאמרנו בתשעה באב. המסקנה גם שם, מעיקר הדין זה דרבנן,

וגם שם, אם ירצה לקרוא, כמו שתיארתי לגבי תשעה באב,

גם שם יוכל להגיע את המזוזות שלו בדרך הזו.

כן, שם אפילו צפילין לספר תורה. נכון, שם אפילו צפילין לספר תורה, גם כן יהיה הדבר מותר. וכל מקום שיש טעות,

שיסמן בעיפרון. הוא לא מתקן ביום חול המועד עצמו,

הוא רק יסמן את המקומות האלה בעיפרון,

ואז בצורה כזו יוכל להגיע בימי החול המועד, לנצל את אותם הימים להגה בלבד.

כל זה מופיע בסימן תקמ״ה.

שם הפוסקים דנו בנושא הזה, ושעת הדחק, כשהוא לחוץ וצריך את זה,

לפעמים היורצעית בדיוק אחרי החג.

יומיים שלוש אחרי החג, כ׳ או כ׳ו,

הם צריכים להכניס את הספר תורה לאחד.

עדיין לא הספיק להגיח את כל הספר תורה. הם חייבים לגמור את זה.

הוא רוצה לנצל את ימי חול המועד.

חול המועד השנה זה שישה ימים.

יחול, כן, יחול חג הסוכות ט״ו בשבת, שמחת תורה בשבת,

יש לך שישה ימים באמצע,

יכול להספיק הרבה.

אז אין לך למה, כשיש תורך כזה,

אז יהיה רשאי להגיע ויסמן, כמו שאמרנו, לא יתקן.

מוצאי שמחת תורה, כל המקומות שהיה טעות, שיתקן אותם,

כדי שיוכלו להכניס את ספר תורה להיכל ועיתו בזמנו. אם שוכד, זה יהיה פגישה בארץ, אם שוכד, הוא קובע כסף, לא? זה מלאכה, אבל הוא לא ייקח כסף.

יכול לקחת כסף, אין בעיה. זה מלאכה.

נכון, אבל זה לצורך אותו היום. למה הדבר דומה?

בעל מכולת או קצב או ירקן.

אתה צריך למכור לכבוד שבת, נכון? השנה זה יום חמישי,

אז תגיד לבעל המכולת

שלא ייקח כסף,

או שימכור במחיר הקרן.

כתוב שאדרבה,

השכר של הצום,

ששוחטים ומחלקים את הבשר לעניים.

אם לא חילקו צדקה לעניים, אז כאילו הצום,

חסכתי כסף, כאילו. איך כהניאן היה עושה? אז היום, בזמן הזה, אנחנו נהיינו מודרניים, ולא שחטים כבש.

במקום זה נותנים לעניים. נותנים לכל העניים במוצאי הצום, נותנים לו כמה שקלים מחיר של סעודה.

אבל פעם היו, בפועל היו שוחטים ומחלקים לעניים בשר, כדי שיהיה להם מה לאכול לכבוד שבת וכיוצא בזה.

יש לזה מקור מהגמרא, כמו שאמרנו, ולכן אי אפשר למחות בידי אותם האנשים שמליאים את השוחט ושוחטים,

בתנאי שיהיה ליקור טוב, שיהיה להם גם מנקר ירשמים,

שיעשה את כל העבודה.

יכול להיות גם לקיים זרוע לחיים וקיבה.

אחרי שיגמרו ברכת הלבנה,

יעשו להם גם זרוע לחיים וקיבה, יבואו שבט הכוהדים,

יעשו את המצווה כהלכתה.

הלשון של מרן לקמ״ל בסימן תקנ״ט, סעיף י', מרן אומר, נוהגים שלא לשחוט ושלא להכין צורכי הסעודה עד אחר חצות.

זה הלשון של מרן.

אז אחרי הצהריים יכולים להקל בדבר ולכתחילה.

מה אומר? להריח בסמים. להריח בסמים. שוב, אם זה היה רק לשם ענאה ותענוג,

היה אב אמנה להימנע מזה. אבל אנחנו מתכוונים בעיקר להשלים מאה ברכות.

בכל יום אתה אוכל,

יש לך על נטילת ידיים המוציא ארבעה ברכות בירכת המזון,

וכן עץ אדמה שהכל נפשות על המחיה,

וכן כשאדם אוכל ושותה יש גם אשר יצר.

ומשעבעה, ואין לא זה ולא זה.

ולכן להשלים מאה ברכות אנחנו משלימים על ידי ברכות הריח, עצה בסמים, הסבה בסמים, לכן אפשר בלחתן. אומנם גם לזה יש מחלוקת,

אבל המסקנה להקל אפילו ביום הכיפורים,

כל וחומר בתשעה באב. כמו שהגדרנו קודם,

רבותינו הגדירו, אמרו, חמישה סוגי הנאות,

רחצה השיחה, נעילת הסנדל, הדברים האלה אסורים.

אבל לא אמרו שכל הנאה שהיא בעולם תהיה אסורה.

אם יש לזה תמונה יפה,

ואני מאוד נהנה לראות את התמונה הזו.

הידיים של הצייר, הידיים של זהב, עשה עבודה, משהו מדהים.

האם יעלה על הדעת שיש איסור דאורייתא ביום הכיפורים לראות את התמונה הזו?

תגיד, אתה נהנה? והתורה אמרה, והיניתם את נפשותיכם.

ודאי שלא.

התורה לא התכוונה לשאר סוגי הנאות.

אז כך גם לגבי הנאת הריח, גם היא לא בכלל דברים שהתורה התכוונה.

אין כאן לא איסור תורה ולא איסור דרבנן, ולכן רוב הפוסקים התירו אפילו ביום הכיפורים לברך עצב וסמים עשב,

קל וחומר ביום תשעה באב,

שהדבר מותר ולכתחילה.

אבודם סמים לשוכיחות עם הרגל עוד יותר ולכתחילה.

כן.

אבודם סמים לשוכיחות עם הרגל עוד יותר ולכתחילה. נכון, כן. מוגמר, מה שנקרא מוגמר. בזמנם היו עושים את המוגמר כדי לסלק את הריח הרע. היום אנחנו לא רגילים בדבר הזה, אבל לפחות עצב וסמים לברך, ודאי שהדבר מותר בין החלטה.

זה לגבי אבל בתוך שבעה, שאפילו להשתעשע עם אלה גם כן הדבר אסור.

אין שאלת שלום ביום תשעה באב.

כמו שהאבלים אסורים באמירת שלום, כולנו אבלים על חרבה בית המקדש ולכן לא אומרים שלום. הן כשאדם מדבר עם חברו פנים אל פנים והן כשהוא מדבר איתו בטלפון.

לפעמים הוא צריך אותו לאיזה עניין,

אז כשהוא מדבר, התחיל קצר ולעניין, מדבר פלוני,

יאמר מה שהוא צריך,

ולא יאמר לחברו שלום.

לא רק שלום, אי אפשר לומר, גם לילה טוב, בוקר טוב, צהריים טובים, גם הדברים האלה אסורים.

כך גם באנגלית או בשפות אחרות אסור לומר את המילה שלום.

הלו, בלועזית זה שלום.

לכן אל תתחיל את המילה הלו,

אלא תתחיל ישר, כמו שמענו, מדבר פלוני,

יאמר מה שהוא צריך.

אז לכן הוא לא לכבוד אותו במדרגות, מה לא מעריך? טוב, אז מרן המים, האדם הזה טעה ואמר לו שלום, יענה לו, ינענע בראש, בשפה רפה ובכל גדול.

באבל, בשלושה הימים הראשונים,

שם אפילו לענות לו בדיעבד, לא עונה, אלא יאמר אבל הוא.

אחרי שלושה ימים, עונה לו בשפה רפה ובכובד ראש,

וכאן האבלות של תשעה באב קלה יותר,

ולכן דילו כדין סוף ימי האבל,

ולכן עונה לו בשפה רפה ובכובד ראש. כך גם לגבי מלאכה.

שם הוא בא, אפילו אם אין לאבד הזה מה לאכול, בשלושה הימים הראשונים אסור לו לעבוד.

בימים האחרונים, אם אין לו מה לאכול, מותר.

כאן אצלנו זה בגדר מנהג, לא דין, מצד הדין אפילו אדם רגיל שיש לו

מה לאכול? יכול לעבוד בתשעה באב מעיקר הדין. אלא שנהגנו, אז אתה רואה שוב שיום תשעה באב הוא דומה לימים האחרונים של האבלות. זאת אומרת, נפקא מינה לגבי תפילין.

האם מניחים תפילין בבוקר בשחרית או לא.

יש שלושה דעות בראשונות. הדעה הראשונה שבכלל לא מניחים תפילין ביום תשעה באב,

כמו הזאת ביום הראשון, אחריתה כי יאמר, אין לך יאמר יותר מתשעה באב.

דעה שנייה מניחים במנחה,

כמו שכתב הטור ממרן על שולחן ערוך בסימן תקנ״ה,

דעה אחרונה אנחנו מניחים בבוקר.

ושוב הדבר צמוד להלכות האלה.

הרי האבל ביום הראשון לא מניח כלל,

יום השני מניח אחרי הזריחה.

אחר כך, בשאר הימים, הוא מניח רגיל.

אז אם אתה מדמיין את ישעה באב לימים האחרונים,

ואם תאב ואמרו לו שלום, עונה להם בשפה רפה ובכובד ראש,

אז אם זה דומה לימים האחרונים, הרי בימים האחרונים מניח תפילין בבוקר בשחרית,

כרגיל.

זו התאה של הרבה מהפוסקים,

וכך דעת המקובלים. יש לנו כלל,

כשיש לנו מחלוקת בפשט,

בפשטנים, הקבלה היא שמתי תקף, הקבלה תכריע,

ולכן אנחנו מניחים במנהג ירושלים,

רוב בתי הכנסת מניחים תפילין בשחרית,

וכך ראוי לנהוג ולעשות.

תמיד יש אנשים שהם חדשים באזור והם לא יודעים,

והם עלולים לבוא בלי התפילין.

כדי למנוע אי-הבנה שלא יהיה לא תתגודדו,

לא תעשו אגודות אגודות, לכן מן הראוי ולכתחילה להודיע.

אחרי שגובלים בלילה עלינו לשבח, יודיע הגבאי,

קם מניחים תפילין בבוקר בשחרית, כדי שכולם יביאו ימיהם את התפילין,

זה הדבר הטוב יותר.

קל וחומר, במקומות שבאים גם אנשים מסורתיים להתפלל,

שם חייבים לבצע את התקנה הזו.

למה אחרת, הרבה פעמים יש אנשים שעובדים גם ביום תשעה באב.

הוא חייל או שהוא שוטר עובד,

הוא חשב שהוא יבוא במנחה להתפלל,

בסוף לא היה לו זמן.

אז מה קרה? בבוקר הוא לא הניח תפילין,

גם במנחה הוא לא הניח תפילין, נשאר ככה וזה דלא מנח תפילין.

אז אתה רוצה לעשות איזה חסידות, על איבא דבן דאמר,

וגרמנו תקנה ומכשול לאותם אנשים. ולכן היום בדורנו,

שהם רבים עתה עמי ארצות כאלה,

מן הראוי להנהיג את המנהג הזה גם מחוץ לירושלים,

שהניחו תפילין דווקא בשחרית.

אומרים את התפילה, עלינו לשבח.

לפני שמתחילים איכה,

חולצים את התפילין, ואחר כך מתחילים באחד וקינות.

זו העצה, היא הוצאה בלכתחילה.

אדם, אם קוראים לו שלום, אפשר לקרוא לו בשמו? כן, מותר. הוא לא מתכוון לאמירה שלום, ולכן הדבר מותר.

עוסקים דנו בזה גם אם מותר לקרוא לו בבית המרחץ. אתה רואה אותו במקווה,

המקום שם אסור באמירת דברי תורה או להזכיר את שמו של הקדוש ברוך הוא.

לכן יש מחמירים במקום שלום,

לקרוא לו בשם המשפחה.

אם קוראים לו מזרחי,

אז אתה קורא לו בשם המשפחה מזרחי.

או במקום שלום, הוא יגיד לו שלון,

את המ״ם יחסיר. וכן, אז זה הדרך.

או יקרא לו בקיצור, אני יודע, שולי או שם אחר.

אבל אם אי אפשר, אם הוא לא יבין אותך,

קראת לו בשם המשפחה, הוא לא עונה,

רק בשם הפרטי, הנה כאן המ״ם. מעיקר הדין, כיוון שהוא לא מתכוון, מותר,

כך גם לגבי תשעה באב,

גם פה יהיה הדבר מותר מעיקר הדין. מה עם הכנת מחיר של אישה?

מותר לאישה לבשל ביום תשעה באב לצורך מוצאי הצום, אין שום בעיה, למרות שהיא צריכה לשטוף את הירקות לפני שהיא מכניסה את זה לסיר,

וידיה נרטבות, ועל פי כן הדבר מותר בלכתחילה, כיוון שאין לה כוונה להנאה ותענוג, לכן גם בזה הדבר מותר בלכתחילה.

אנחנו אומרים ביום תשעה באב,

נחם בברכת ישכון,

ויעננו בברכת שמע כולנו.

אנחנו נוהגים, כמו שאומר מרן והפרה חדש,

שבכל התפילות מלכתחילה אומרים את זה,

וחותם בסוף הברכה,

ברוך אתה השם, מנחם ציון בבניין ירושלים.

אבל, אם שכח ולא אמר שם,

עדיין יכול להשלים את זה באמצע שמע כולנו, אחרי שיאמר את עננו,

ימשיך ויאמר את נחם,

אחרי שיגמור את נחם ולכבוד יהיה בתוכה, יסיים, כי אתה שומע תפילת כל פה, ברוך אתה השם, שומע תפילה.

לא נזכר גם שם,

ונזכר באמצע הברכת רצה, במקום שאומרים יעלה ויבוא, שם יכול לומר את נחם,

יאמר את נחם שם, שוב, ולכבוד יהיה בתוכה,

וימשיך ואתה ורחמך הרבים.

אבל אם גמר המחזיר שכינתו לציון, זהו, הפסיד, אין לו תקנה,

הפסיד את אמירת נחם, ובדיעבד יצא ידי החובה.

הוא חולש שאין בו סכנה, שפטור מהצום,

אבל הוא מתפלל, יאמר בתפילות נחם,

אין קשר בין זה לזה.

עננו הוא לא אומר, כי הוא לא צם, אבל את נחם, שזה מעין המאורע, כן אומרים.

אבל בברכת המזון לא יאמר, אלא רק בקטע של הרחמן, לפני הרחמן הוא יחיינו,

שם יאמר את נחם.

המהריד והרמה אומרים שיאמר את נחם בברכה השלישית,

כמו בברכת המזון של אבלים.

אבל יש חולקים על זה, ולכן אנחנו נמנעים.

אנחנו פוסקים,

כדעת הגרף,

שלא אומרת נחם בתוך ברכת המזון,

אלא בסוף, ברחמנו יחיינו.

המנהג הוא שאנחנו לא אוכלים בשר גם ביום י' באב,

בשבוע הבא, יום שישי,

אלא אם כן הוא טועם משהו כדי לראות אם המאכל הוא טוב, ראוי לשבת או לא,

אבל נזהרים לא לאכול בשר גם בי' כיוון שיום עשירי היה יום שרפת בית המקדש, כמו שמרן אומר בסימן תקנח בתשעה באב לעת ערב הציתו אש באחד

ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי.

לפני כך מנה כשר שלא לאכול בשר, לא לשתות יין, גם בעשירי. אבל המחלוקת שיש בשנים רגילות, אם מותר להסתפר, לכבש וכיוצא בזה,

המחלוקת הזו לא קיימת השנה.

השנה לבדי כול עלמא, הדבר המוטה, כיוון שזה לצורך השבת.

יותר מזה כתבו התוספות שאפילו ביום חמישי מותר לכבש לכבוד שבת.

ותקנת עזרה,

לכבש בחמישי, כדי שיהיה להם זמן לבשל לכבוד שבת.

ההלכה, לא כדברי התוספות, אנחנו לא מקילים עד כדי כך,

אבל ודאי שביום שישי מותר לבעלי המספרות,

מותר להם לפתח את המספרה ולספר כרגיל, כך גם בעלי המכבסות יכולים לכבש כרגיל ביום שישי הבא,

ואין בדבר הזה שום חשש.

אבל מי זה יסתחרר מבית הספורים, יש לו כולות מיוחדות.

אם לא היה לו ברירה, טוב, אבל כל מה שיש לו כולה,

שיש לו יותר מדי שערות, הכביד, ויש לו מזה כאב ראש,

ייקח סכין ויחתוך בצורה לא מסודרת,

אבל להסתפר בצורה מסודרת, אין יותר. מרן אומר את זה בסימן תקנא לגבי אדם שדחפו אבליו.

היה אבל על מת, והגיע השבוע שחל בו,

אז יהיה את הדין ההוא, ממילא גם לגבי הדין הזה, גם כאן יהיה אותו כלל ואותו דין.

עד יום שישי, עד מחרתיים, מותר להתגלח ולהסתפר כרגיל,

אלא משבת עד יום שישי הבא, זה האיסור שאמרנו לגבי תספורת וכיבוץ.

רק שראש חמל. אשכנזים מחמירים בזה כבר משבעה-עשר בתמוז, הם לא מסתכלים.

אבל לנו לדידן הדבר מותר.

גם מה שנשאר אסור לאכול במוצאי-שבת, ולא אומרים בזה הואיל וישתרה ישתרה, אלא ייתן את זה לילדים.

אבל לנו לדידן הדבר אסור.

הילדים, אם הם בריאים,

גם להם אסור מלכתחילה לבשל את הבשר.

הוא שאל רק על סעודה רביעית.

מה שנשאר משאריות של תבשיל השבת,

אז בזה, הדבר קל יותר,

יהיה מותר לתת לילדים.

אם הוא גם לא חיבץ בלילה שחודש,

יצא שהוא עשה את דבר פעם או שעמיים, אני לא זוכר אם הוא עשה שלוש פעמים.

זה עניין של להצביע לדבר לנדר או ש... שיעשה התרה, כן. אם הוא עשה כך שלושה פעמים, החמיר על עצמו,

אז שיעשה התרה, מתחרט שלא אמר בלי נדר. על-ידי ההתרה יהיה מותר לו מכאן ולבא להמשיך

ולכבש אחרי ראש חודש יישאר על קו הדין שרק

משבוע שחל בו תשעה באב יהיה הדבר אסור.

אם יש ברית מילה, ילד שנולד הלילה,

תינוק שיוולד הלילה או מחר,

הברית מילה שלו יהיה בשבוע הבא ביום תשעה באב, ואסור לדחות את הברית מילה, הן לא להקדים ולא לאחר, ויום השמיני הוא בסערנתו במצווה דאורייתא.

את הסעודה עושים בלילה.

אסור לחלק אפילו סוכריות, שום דבר, כדי שאנשים לא יטעו,

ויבואו לאכול בטעות, יחשבו שלצורך המילה כאילו מותר.

ולכן ייזהר שלא לחלק איבוד,

אלא יזמין את האנשים,

מוצאי תשעה באב, שמונה וחמישה, יבואו לאכול סעודת מצווה. כך גם לגבי פדיון הבן,

תינוק שנולד לפני שלושה שבועות ביום שלישי,

יום שלישי היה ח' בתמוז,

אז תינוק הזה, הפדיון שלו, שבוע הבא, יום חמישי,

שוב יעשו את הפדיון אחרי הצהריים,

בשעה שש וחצי בערב יעשו את הפדיון,

אחרי זה מייד, מנחה וערבית, יעשו את הסעודה של הפדיון בשעה שמונה וחמישה,

אבל בשום אופן לא יחלקו כיבוד ביום הצום.

אפילו הכוס,

הכוס של הפדיון, גם בזה אין יותר לשתות מזה. אלא אם יש שם ילד,

ייתנו לילד שהוא יברך וישתה.

או האימא.

כן, זה יום ה-31 כבר.

דיון הבן זה לא חודש, זה חודש ויום.

אז יכול להיות שהיא כבר מרגישה טוב,

ולגבי פדיון יש בעיה.

לכן אמרתי ילד.

אין לכם ברית מילה, אם האימא נמצאת,

יכולים לתת את כוס היין לאימא,

בזה אין שום בעיה.

ברכת הלבנה, מה עד?

אנחנו נמצאים ביום חמישי.

ברכת הלבנה עדיף לאחר עד מוצאי תשעה באב.

רק מוצאי תשעה באב, חמישי בלילה, אפשר לומר ברכת הלבנה.

אפשר, יכול לדחות את זה למוצאי שבת, עוד שתי לילות כדי לברך שהוא מבושם, גם זה אפשרי.

רבי חנניה, הגיהוץ מותר.

כן, מה שכיבש עכשיו יהיה מותר לגהץ, אין לסוף.

רבי חנניה בן אקי אשר יאמר.

אדוני חפץ עם רם צדקו, הגדיל תורה ואדיר.

אדוני חבר הכנסת מרגי חנין, גדלנד יאמר אני רוצה לדבר על מזה שחקורי תורה. אני לא אכפת את הלילה הזאת. אני לא אכפת את זה לדבר על הטוב שלך שחקורי תורה. אני רוצה לדבר על שחקורי תורה.