הלכות תשעה באב: דיני רחיצה, תפילה, וחולים לפי ההלכה

- - - לא מוגה! - - -

כל זה לאדם חזק, אדם בריא, אדם שהוא חלש בקושי עובר את הצום של תשעה באב אפילו אם הוא יאכל טוב בערב תשעה באב. אם יעשה את התענית בצורה שאמרנו אפילו שזו לא תענית שלמה אבל יומיים בצורה כזו יכול להיות חולה אחרי זה ולכן עדיף לעשות את העצה הראשונה שמרן אמר שילך לחכם ויעשה התרה על הנדר שלו. איך? כן, אין בעיה. אין אומרים תחינה ערב תשעה באב במנחה משום די יקרה מועד. אגב, אם הוא שבת, אין אומרים צדקתך. יום תשעה באב, הפסוק קורא אותו, קרא עלי מועד ואשיבור בחורי. הפסוק לא אמר זמן אלא קרא עלי מועד, לרמוז שלעתיד לבוא יום תשעה באב יהיה יום מועד, יום חג, כמו שהיה בתקופת בית שני, שם הנביא זכר היה אומר צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה, לששון ושמחה, האמת והשלום יהבו. ולכן אנחנו רומזים את הדבר גם לעתיד לבוא, שיהיה יום טוב, וכבר בהווה לא אומרים וידוי, לא ביום תשעה באב עצמו וגם לא בערב תשעה באב. גם במנחה של ערב תשעה באב לא אומרים וידוי. זה המנהג שלנו. אבל התימנים לא נוהגים כך. התימנים הבלעדים אומרים וידוי גם בתפילת מנחה של ערב תשעה באב וגם ביום תשעה באב. כל זה לא דין שנאמר בגמרא, אלא כל זה רמז שכתב הגאות מימוניות, ואנחנו, הספרדים והאשכנזים, נוהגים בזה. התימנים לא קיבלו עליהם את הדבר הזה, והם כן אומרים את הווידוי. בסדר, הם נהגו ככה רשאים לומר את הווידוי, אין בזה חלילה חשש איסור. לכן, אדם שמתפלל עם התימנים אבל לא יכול לומר כמותם את הווידוי. ליל תשעה באב, אנחנו אומרים תיקון חצות כרגיל, אבל ביום תשעה באב יש מחלוקת בין המקובלים, והגאון חידה בספרו יוסף אומץ, הבן-איש-חי ועור דנו בהרחבה בנושא, והמסקנה היא שאל תעשה, אין צורך לומר ביום תשעה באב בחצות היום. כך גם הלילה הזה, ליל ראש חודש אב, או מחר בצהריים, גם כן אנחנו לא אומרים תיקון חצות, לא אומרים תיקון רחל, גם מחר אנחנו נמנעים מלומר את תיקון חצות. רק ביום שלישי מחרתיים, אם לא יבוא משיח, אז נצטרך לומר תיקון חצות, גם לילה וגם יום. גם כן אותו דבר, גם כן, לא. אף-על-פי שאכל סעודה המפסקת, מותר לחזור ולאכול, אלא אם כן קיבל עליו בפירוש שלא לאכול עוד היום. אגב, וקבלה בלב אינה קבלה, אלא צריך להוציאו בשפתיו. הכלל הוא לגבי כיפור, אנחנו חייבים לקבל על עצמנו תוספת מחול על הקודש. והניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, וכי בתשעה מטענים ועלו בעשירים מטענים, אלא לומר שגם בתשעי, כמה דקות לפני שיתחיל כיפור, צריכים לקבל על עצמנו תוספת מחול על הקודש. אלה דברי מרן בסימן תרח, סעיף ב', שחייבים מעיקר הדין לקבל תוספת מחול על הקודש. המנהג שלנו לגבי כיפור, חצי שעה לפני השקיעה מקבלים תוספת. לגבי תשעה באב, אין את הדין הזה. אין נדמות תשעה באב לכיפור, שם יש לנו את הפסוק, ורק בערב כיפור יש דין תוספת. אבל לגבי תשעה באב אין דין תוספת, ולכן מותר לאכול עד שעה 744, עד שקיעת החמה יהיה מותר לאכול. אלא אם כן, אם האדם הזה קיבל בפירוש על עצמו, בשעה שבע הוא אומר, אני מקבל עלי תענית. אמר בפה, זה משהו אחר. אז לא מדין תוספת, אלא מדין, כמו אדם שמקבל על עצמו כל צום שחייב לצום, גם פה, אם הוא הוסיף אז הוא חייב. אבל אם הוא לא אמר בפה, אלא אחרי שגמר את הסעודה ב-7, היה נדמה לו שהוא לא צמא ולא רעב, הוא יכול להתחיל לצום. כך היה נדמה לו. אחרי עשר דקות הוא יתחרט, הוא רואה שהוא צמא ורוצה עוד הפעם לשתות. כיוון שלא אמר בפה כלום, לכן נחזור עוד הפעם ולאכול, כי קבלה בלב אינה קבלה. יש בנושאים האלה של הלכות צדקה, כשאדם חשב לתת, או פה, יש מחלוקת האם נדיב לב עולות, המחשבה תופסת בדברים כאלה של מצווה, או שהמחשבה לא תופסת. וכאן אצלנו המסקנה היא, כמו שאמרנו, כל הבעיה היא בדרבנן, ולכן גם אם חשב, המחשבה לא מחייבת אותו, רשאי לחזור בו, רשאי להתחרט ולחזור ולאכול או לשתות. אין בדבר הזה שום בעיה. תשעה באב, ללא כיומו לכל דבר, ואין אוכלים אלא מבעוד יום, ואין השמשות שלו אסור כיום הכיפורים. גם בכניסת היום בין השמשות אסור, וגם ביציאת היום, גם כן בין השמשות, החמירו בו חכמים, למרות שזה ספק דרבנן, ולכן כל הדינים שיש ביום תשעה באב יש גם בין השמשות. תשעה באב עשו ברחיצה, השיחה, נעילת הסנדל, תשמיש, כל הדברים האלה, כמו שאמרנו, אסורים כולם גם בין השמשות, ולכן עם שקיעת החמה מן הראוי שיחלוץ את הנעליים, לא ימשיך לנעול נעלי עור, אלא ילבש נעלי בד או נעלי גומי וכיוצא בזה. שוב, אין הבדל בין אנשים לנשים. גם אנשים, שימו לב שגם הן יחלצו את הנעליים או נעלי בית מעור, אלא גם הן ייקחו אך ורק נעלי גומי, פלסטיק וכיוצא בזה. אם חל תשעה באב במוצאי שבת, אז קודם צריך לומר ברוך המבדיל בין קודש לחול, ורק אחר כך הוא יכול לעבור מבגדי שבת לבגדי חול, ולכן ימתין כמה דקות. לא ילך לבית-הכנסת מוקדם, ימתין לצאת הכוכבים, יאמר ברוך המבדיל בין קודש לחול, ורק אחר כך יחליף, ילבש נעלי בד, ילבש את בגדי החול, ואחר כך ילך לבית-הכנסת. כך צריך לעשות לגבי מוצאי שבת. אבל השנה זה חל ביום שלישי, אין לנו את הדוגמה הזאת, אלא מייד עם השקיעה, 744, חייב להחליף את הנעליים, ומתחילים כל ההלכות, כל הדינים שיש לגבי תשעה באב. אין שום עניין להחליף בכלל את המתלמיד במוצאי שבת ואין לך? לא, לנו לא, אין שום עניין. זה השבת שלנו. הרמ״ה כותב, ונהגו שלא ללמוד תורה בערב תשעה באב מחצות ואילך, כי אם בדברים המותרים בתשעה באב, ולכן נמחל בשבת אין אומרים פרקי אבות, וכן לא יטייל ערב תשעה באב. מצד הדין אמרנו, הכול מותר עד השקיעה. אפילו אחי בא המהרין ואומר לנו שמצד המנהג צריך להחמיר, ולא לעסוק בתורה, אם זה בהלכות שבת וכיוצא בזה, כבר מחצות והלאה. 1245, רבע לאחת, כבר יהיה אסור. ולמה? אדם שאכל בשר, אסור לו לאכול מאכלי חלב עד שיעברו שש שעות. עד שש שעות יש עדיין טעם בפה. אומר החתם סופר, גם אדם שלומד תורה, לא רק באותו רגע שהוא לומד תורה הוא נהנה ושמח, אלא פקודי השמש משרים ושמחי לב גם אחר כך. עד שש שעות זה יכול לתת לו שמחה, נתת שמחה בלבי, ולכן משום זה מן הראוי שלא ילמד בערב תשעה באב הלכות שבת, הלכות מזוזה, מסכת בכורות. אם הוא צריך ללמוד דף יומי או דברים אחרים, שילמד אך ורק מסכת מועד קטן, דף יח' והלאה, ולא ילמד דברים שיכולים לשמח את לבו של האדם. כך הסביר גם בספר בגדי ישע את דברי הרמה. אדם שיכול, כדאי מאוד שינהג ויעשה כן. אבל יש אנשים שקשה להם מאוד ללמוד הלכות ישעביה והלכות אבלות, קשה להם הדבר. הוא רוצה ללמוד את הדף היומי שלו וכיוצא בזה. אם לא, אתה יודע שיהיה ביטול תורה. בזה דן המאמר מרדכי, הובא כאן בדברי הביאור הלכה למקום, דיבור המנחיל ולכן, והרב אומר שאין זה דין לדינה, מעיקר הדין צריך להתיר. אנחנו לא נהגנו את החומרה הזו, מה שכותב כאן הרמל. הרב אומר שזה לפעמים חומרה דעתה לידי כולה. הוא רוצה להחמיר, אבל במציאות, בפועל, מה יהיה? אנשים, אין להם את הסבלנות, את הכוח הנפשי ללמוד הלכות אבילות, ולכן הם מתבטלים. בפועל נעשה בגלל זה ביטול תורה. הוא מביא את מה שנאמר בירושלמי בדבר אחר לגבי חול המועד. אמר רבי אבא בר ממל, אם היה מי שימנה עמי הייתי מבטל את חול המועד. למה? כל מה שאמרו שלא לעבוד, כדי שאדם יוכל לשתה ויעסוק בתורה. וכאלה, מה הם עושים בחול המועד? אוכלים ושותים ומפוחזים. אז להבדיל הוא אומר גם פה, אם היה, במקום שילמדו הלכות שבת, ילמדו הלכות אבלות, החרשתי. במקום שילמדו הלכות שבת, ילמדו הלכות שעה ואהבנו. אבל בפועל קשה לאנשים, ולכן בפועל נעשה כאן ביטול תורה, ולכן דעתו של הרב לא נוחה מהמנהג הזה. ולכן, אדם שבאמת יודע את עצמו שיגרם לו ביטול תורה, הנה חנמה, לא נחייב אותו לנהוג במנהג הזה. אבל אדם שלא אכפת לו, יש אנשים שלא נבהלים והם לומדים גם את ההלכות האלה. בעיקר אנשים שעובדים בחברה קדישה. הם לא נבהלים מהדברים האלה, הם הולכים, קוברים אנשים וכולי, ותראו אותם הם אנשים רגילים. אל תחשוב שהאנשים האלה נמצאים כל החיים שלהם בדיכאון בגלל שהוא עובד בחברה קדישה. לא, הם אנשים די נורמליים ודי שמחים. אלא מה, הוא רגיל בדברים האלה. וזה לא מבהיל אותו, הוא לא ווסווס ולא פחדן, ולכן הוא יכול ללמוד הלכות אבלות בכל השנה, גם בערב תשעה באב ואחרי הצהריים, אז אנשים כאלה באמת כדאי מאוד שינהגו ויעשו כן. אבל יש אנשים שקרוצים מחומר אחר, בעיקר אצל הבבלים. הבבלים, העיראקים, מאוד פחדנים בנושא הזה. יש גם קצת מההונגרים, גם הם פחדנים. הוא פוחד, אם הוא יקרא הלכות אבלות, ילמד הלכות קבורה, אז הוא יקבור חלילה איזה מישהו, ולכן הם פוחדים מאוד לקרוא, לנגוע בנושאים האלה. לפעמים אתה רואה, תלמידי חכמים גדולי תורה, בכל מקצועות התורה אתה מדבר אתו אורוי יודע. בנושא הזה, במחילה מכבודו, הוא אפס. אתה רואה שהוא לא יודע לא על ולא נפק. השאלות שלו זה כמעט כמו איזה עם-ארץ, למה? כי הוא פוחד ללמוד את ההלכות האלה, אבל כל זה בגדר גוזמה. דיברנו פעם בדברי ספר חסידים שאין בזה שום חשש אדרבא ולשלמה פערים שפתנו, אלא כל מה שנאמר בדברי ספר החסידים, כשאדם חלילה לומד את זה בצורה לא נכונה, לומד את זה מהר מדי, שטחי מדי, אז באמת יש עליו כפידה. אבל כשאדם לומד את זה לימוד טוב, יסודי, לאט-לאט, הלכה אחרי הלכה, אין שום חשש בדבר. ולכן, אם האדם הזה יעמיץ לבו בגיבורים, אז כבר בערב תשעה באב מרבע לאחת הוא השתדל לעבור לנושא הזה, יום וחצי שילמד את הנושא הזה, כדי שיהיה לו ידיעה גם באותו נושא. אבל אדם שלא מסוגל, כמו שאמרתי, אדם שזה למעלה מכוחותיו מבחינה רגשית, הרגש שלו לא נותן לו, טוב, אז ביום הוא יוכל לשבת ולעסוק בתורה ביום ח' באב, עד שקיעת החמה הדבר מותר. אנחנו לא קיבלנו על עצמנו את החומרה האמורה. לא, אין חשש. גם בזה שילמד ויצליח, תאחל לו הצלחה. מחר בבוקר יש להם מן הסתם מבחן, יש להם מבחנים, שיצליח בעזרת השם. תודה רבה. אבל כאן חולה שהוא לא אסם ואין שאלה, יש בעניין שיעשה, רק לגבי אכילה ושתייה, כיוון שהוא לא מרגיש טוב, הוא פטור. לא. אבל חוץ מהאכילה ושתייה, כל הדברים האחרים, הוא חייב בהם. רחיצה, שיחה. אסור לו לעסוק בתורה, כי אם בהלכות הדבר העצוב הזה, דברים שהם מותרים, דברים הרעים. כך שרק דבר אחד, אנחנו מפרידים בין דבר לדבר. רק דבר אחד התרנו לו, דברים אחרים. הכול נוהג אצלו. ולכן, שוב, אם הוא מסוגל ערב תשעה-באב בחצון, להתחיל ללמוד הלכות תשעה-באב והלכות אבלות, כדאי מאוד שיינהג ויעשה כן. למרות שאין דעתו לצום, כמו שאמרנו, אנחנו מפרידים בין הנושא של הצום, שהוא הנוסח המנה פטרה, לבין ההלכות האחרות, הדינים האחרים, דיני אבלות, שיש לנו בתשעה-באב או בערב תשעה-באב, כמו הדוגמה הזאת. אפשר לקבל את הצום, האם יש עניין שיעשה צום שעות בנובע או אכל בצהריים, הוא מסוגל, כמו אדם מסוגל, גם עד הערב, כמו, אין חובה. אין חובה. אין דין תענית שעות בנושאים האלה, ולכן אין חובה בדבר. הרמב״ם מסיים, וכן לא יטייל ערב תשעה-באב. זאת אומרת, לא רק לגבי לימוד תורה, גם טיולי לא יחפש לעצמו באותו היום ללכת לטייל, גם הטיולים משעשעים את האדם, משמחים אותו, כמו שאבד בתוך שבעה ימי אבלותו. לא הולך לטייל, יושב בביתו, כך גם ביום תשעה-באב או אפילו בערב תשעה-באב אחרי חצות, עדיף ישב בדד וידום. סימן תקנדס, רחיצה אסורה בתשעה-באב, בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט את צבעו במים, גם זה דבר שנאסר, גם זה משמח את האדם, ולכן גם זה אסור, אין היתר בדבר. לגבי אבלים, לגבי שבעה ימי אבלות, אסור, אבל דבר אחד יוצא מן הכלל שמותר, פניו, ידיו ורגליו במים קרים, כן מותר. כאן אצלנו, בתשעה-באב, אפילו להושיט את צבעו במים, אסור. קל וחומי לרחוץ פניו, ידיו ורגליו, שהדבר אסור. מה נשתנה? מה ההבדל בין זה לזה? שם, שבעה ימים אתה לא יכול לומר לאנשים, לאותם האבלים, שלא יתרחצו או לא ירחצו את הפנים. זה קשה מאוד. זו גזירה שרוב הציבור לא מסוגלים לעמוד בה, ולכן שם הקדו בדבר. מה שאין כן כאן אצלנו, סך הכול יום אחד, יום אחד אדם כן מסוגל להחמיר בדבר, ולכן מן הראוי שאפילו להושיט את צבעו במים לא יעשה כן, קל וחומר שלא ישטוף את הפנים ולא יצחצח שיניים. גם שטיפת הפה, גם היא אסורה. אמנם לגבי תעניות אחרות, צום גדליה וכיוצא בזה, שם רק אסור לאכול ולשתות. אין שם איסור רחיצה. ולכן, בשעת הדחק שיש לאדם סירחון ריח רע בפה, שם יקלו הפוסקים שיאכל לצחצח שיניים. אבל כאן אצלנו הסביר רבי יהודה הנשיא אל ברצלוני, מה הרי קיבלנו על עצמנו חובה לא רק אכילה ושתייה, אלא גם איסור רחיצה. ואין לך הנעת רחיצה גדולה מזו כשהוא רחץ את הפנים או רוחץ את הפה. אפילו אם נאמר, הוא מבטיח לך ששום טיפה הוא לא יבלע. גם בלי לבלוע, עצם העובדה שהוא שוטף את הפה, זה נקרא איסור רחיצה, ולכן הדבר אסור מעיקר הדין. אין הבה אמנה להתיר לאותו אדם. יש אנשים חולים במחלת העישון, בגלל שהוא מעשן הוא רוצה שגם נתיר לו לצחצח שיניים או לשטוף את הפה. זאת אומרת, אם לא כן, יש לי טעם מר בפה. הוא צודק, הסיגריות עושים לו ריח מסריח וטעם מר. אז שלא יעשן. לא בגלל שהוא משוגע ועושה שטויות, הורס את החיים שלו, אז אנחנו נתיר לו את הדבר השני. אדרבה, תגיד לו שיעשה הפסקה יום אחד. אני מבטיח לו שהוא יישאר בחיים אם יום אחד הוא לא יעשן. אני אקריא לו שום דבר. הלילה ליל ראש חודש אב פטירתו של אהרן הכולד. יום תשעה באב, עם ישראל אבל על חרבן בית-המקדש. וכמו שהאבלים אסור להם לרחוץ, כך גם לנו, לכל עם ישראל, בין אנשים ובין נשים, אסור לנו לרחוץ. ולא רק במים חמים, אלא גם במים קרים אסור, ואפילו להושיט אצבעו במים, אפילו רחיצה קלה כזו, גם כן אסורה. גם טבילה שהיא לצורך מצווה, גם היא אסורה ביום תשעה באב. ולכן כל המקוואות בעולם סגורות. אין הבדל בזה בין אנשים לנשים. גם הנשים אסור להן, גם לנו אסור. ולכן אם אדם קם בבוקר והלך למקווה, ראה שהמקווה סגור, שלא ינסה לחפש מקווה אחר. כל המקוואות בעולם, יום הכיפורים בתשעה באב, לכולנו אסור לטבול. אולי אני יכול לומר שאני לא מתכוון להנאה, כי במציאות זה מוכרח להיות פסיק ראשי שייהנה. ולכן אין לנו ברירה אלא למנוע ולאסור את הטבילה. אדם שידיו מלוכלכות ביתית או בצורה, מותר לרחוץ כדי להעביר הלכלוך, ולא ייטול כל ידיו, אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך. ולכן, אישה שמחליפה לתינוק, אחרי שהיא גומרת להחליף לו את הטיטול, בדרך כלל, בכל השנה, מה היא עושה? שוטפת את הידיים עם סבון, עם שמפו, דבר אחר. גם ביום תשעה באב מותר לה לרחוץ, כיוון שאין לה כוונה להנאה ותענוג, ולכן בחיי גוונה הדבר מותר. כך הוא עדין גם, אדם שיוצא מהשירותים, גם שם מותר לו לרחוץ את ידיו, כי גם שם אין לו כוונה להנאה ותענוג, אלא להסיר את הרוח רעה. כך גם כשאדם קם בבוקר, נוטל אדם ידיו שחרית, וצריך להיזהר שלא ייטול ידיו, אלא עד סוף קשרי אצבעותיו. לא נוטל עד סוף כף היד, כמו שאנחנו עושים בכל בוקר, אלא רק עד סוף קשרי האצבעות, כולל גם את האצבע האגודל. גם שם אין לו כוונה להנאה, אלא להסיר את הרוח רעה. מה לי אם האדם הזה מוריד לכלוך טיט וצועה? מה לי אם הוא מוריד את הלכלוך של הרוח רעה? גם פה וגם שם אין לנו הגבלה, יהיה מותר מלכתחילה, אלא, כמו שאמרנו, יעשה את זה עד סוף קשרי אצבעותיו. תודה. ולכן, יברך גם וציוונו על נטילת ידיים. כך הוא הדין לאחינו בני ישראל הכוהנים. הם רגילים, גם בשחרית וגם במנחה של יום הצום, מברכים אותנו בברכת כוהנים, ולפני ברכת כוהנים, קודם כול צריכים ליטול את ידיהם. כמו העבודה בבית-המקדש, ועשית כיאור נחושת לרוחצה, גם הכוהנים חייבים ליטול את ידיהם. כך גם לגבי אדם חולה שצריך לאכול, גם הוא חייב בנטילת ידיים. הכלל הוא, אדם שהוא חולה שאין בו סכנה, שמותר לו לאכול ביום תשעה באב, אבל שאר הדברים הוא חייב בהם. לא בגלל שהוא אוכל ושותה, בגלל שהוא חולה, אז נתיר לו לנעול נעליים רגילות, או חלילה נתיר לו להתרחץ. לא. זה לא קשור אחד לשני. כאן לגבי האוכל, הוא חולה אנוסח אמנה פטרי, אין לו ברירה ולכן מותר, אבל אסור לו לנעול נעליים, אסור לו להתקלח, להתרחץ, ולכן השאלה היא לגבי האוכל לפני שהוא אוכל לחם. אז כמו בכל ימות השנה חובה ליטול ידיים, אז גם פה, אם הוא אוכל לחם, חייב ליטול את ידיו. אבל אם הוא לא אוכל לחם, הוא אוכל דברים אחרים, פטור מנטילת ידיים, לא צריך... לטון את ידיו, כלל ועיקר. אסור לנו לרחוץ את הפנים או לשטוף את הפה ביום תשעה באב. גם אדם שרגיל כל בוקר לצחצח שיניים, יום תשעה באב אסור. והסיבה היא, מצד איסור החיצה. אפילו אם האדם הזה אומר לך, אני מוריד את הראש ואני מתחייב לך שאפילו טיפה אחת אני לא אבלע. אז לא תהיה כאן הנעת שתייה, אבל יש כאן הנעת רחיצה. לרחוץ את האצבע אסור. יש לך הנעת רחיצה יותר גדולה מזו שאדם רוחץ את הפה, ובוודאי שהדבר אסור, אין יותר בדבר, ולכן מן הראוי, אם הוא רוצה שלא יסבול מהריח בפה, אחרי שיגמור סעודה מפסקת בשעה שעה וחצי ביום שני בשבוע הבא, יצחצח את השיניים, ישטוף אז את הפה, כשיש שאריות מזון בין השיניים זה גורם את הריח רע. כשהוא מצחצח היטב את השיניים זה הפתרון, זו התקנה שעליו לנהוג ולעסוק, אבל לשטוף את הפה ביום תשעה באב בין בלילה ובין ביום, הדבר אסור, עד מוצאי תשעה באב בצאת הכוכבים בשעה שמונה. יכול ליטול לעצוף כף ידו. כן. אין היום כמעט אסתניסט. אסתניסט זה אחד ממיליון, על זה המשנה דיברה. רבן גמליאל רחץ לילה ראשון שמתה אשתו, אמרו לו תלמידיו למתנו רבנו, אבל עשו ברחיצה, אמר להם עיני כשרה כל אדם, אסתניסט אני. אז יש אדם שאם לא יתרחץ, חלילה יכול להיות חולה, עד כדי כך. אז זה אחד ממיליון. אנחנו, זה לא נוח, זה לא נוח לנו, זה לא נעים וזה קשה לנו, אבל לא עד כדי כך שאדם יהיה חולה. ולכן לא כל אדם יכול לקחת את התירוץ הזה, את האמתלה הזאת, ולומר, אני אסתניסט ואני רוצה ליטול, להתרחץ, להתקלח. אין דברים כאלה. ולכן צריך גם למחות בידי הנשים שמתרחצות ביום תשעה באב אחר-הצהריים. הן טוענות ומספרות לנו סיפורים שנולד המשיח, ועל-פי זה הן עוקרות את איסור החיצה, ואין להן על מה לסמוך. אומנם גדולי ישראל וחכמיהם, אתה רואה בדברי הגאון חידה ואוד, שהעלימו עין, לא רצו להוכיח אותן, לא רצו להתעסק אתן בנושא הזה. והסיבה היא, בדורותם, בזמנם, הנשים לא ידעו לקרוא ולכתוב. כל נושא היסוד של אמונת המשיח היה מתחיל בסיפור הזה, משיח נולד תשעה באב אחר-הצהריים, ולכן לא רצו לשבור להם את כל העניין הזה, העלימו עין. אבל יש מהפך ומפנה בין מה שהיה אז להיום הזה. אז אנשים לא ידעו לקרוא ולכתוב. איך אומר עליהם הגאון רבי ירון עזריאל? היו חטובות מעצי היער. העץ יודע לקרוא, לכתוב. כך היו אז הנשים ההן, ולכן עליהן דיברנו, אמרנו, להעלים עין. היום, ברוך השם, כל הנשים שלנו יודעות לקרוא ולכתוב. האמונה במשיח לא מתחילה ברחיצה, באמבטיה של תשעה באב, ולא נגמרת בזה. ברוך השם, הן מבינות, חכמות, יודעות ומאמינות כמונו באמונת המשיח, בלי קשר לרחיצה. ולכן צריך להסביר להן שמצד ההלכה, כמו שלנו, גם להן, אסור להתרחץ ולהתקלח, אפילו במים קרים, עד מוצאי תשעבעה בשעה שמונה. שמונה בלילה, תרצה להתקלח, מותר. לפני כן הדבר אסור. ולפעמים יש לאדם הזה אישה חכמה, אז היא מקשה עליו קושייה. אתה מסביר לי יפה, אין הבדל בין הבוקר, אחרי הצהריים, והכול אסור. אם כן, למה אתם בבית-הכנסת יושבים על הכיסאות אחרי הצהריים? מה נשתנה? כמו שאסור לאכול ולשתות אחרי הצהריים, אסור להתרחץ, אז יהיה צריך לשבת על הקרקע. למה אתה יושב אחרי הצהריים על הכיסא? תענה לה, היא שואלתו. תענה לה, יש גם תירוץ טוב. התירוץ הוא, יש הבדל בין הדברים שהאבל נוהג בהם. מה שאסור לאבלים בשבעה ימי האבלות אסור גם לנו, אבל דברים שהם לא בגדר איסור בלאו, אלא עשה, העשה לא נוהג בנו. כגון, אני אפרט, אסור לנו להתרחץ, רחיצה, שיחה, נענת הסלדן, תשמיש, אסור לנו בשמחה או ללמוד תורה. אלה הדברים שאסורים לאבל, אסור גם לנו. אבל יש דברים שהם מעשה, כמו לחתוך, לקרוע את החולצה. דבר כזה, דין קריאה, אין ביום תשעה באב. האבל צריך לעשות גנות עד שלושה שבועות, הוא לא יושב במקום שלו, עובר למקום אחר. לנו אין דין גלות ביום תשעה באב. האבלים צריכים לעשות כפיית המיטה ולשבת על הקרקע. לנו אין דין כפיית המיטה, אלא כל מה שאנחנו יושבים על הקרקע בליל תשעה באב או ביומו זה בגדר מנהג. אז בעיקרה קיבלנו על עצמנו את המנהג רק בלילה, בליל תשעה באב או בבוקר. לא קיבלנו על עצמנו את המנהג לגבי תשעה באב אחרי הצהריים. ולכן בזה יש לנו צד להקל. אבל רחיצה זה דין גמור, אז כמו שאסור לאכול ולשתות אחרי הצהריים, כך גם אסור להתרחץ ביום תשעה באב אחרי הצהריים, ולכן צריך למחות בידה, להסביר לה שאין לה היתר. גם אם הסבתא שלה עשתה מה שעשתה, כאן, ברוך השם, בארץ-ישראל המנהג שלנו להחמיר, ולכן מן הראוי שלא יזלזלו, לא יקלו בדבר. מרן מעיקר-הדין מחייב דין נטילת ידיים לפני התפילה, ולכן כשאדם קם בבוקר, אז הנטילה של הבוקר מועילה לתפילה, כי מייד אחרי זה הוא הולך לבית-הכנסת. אבל לגבי אחרי-הצהריים, הוא רוצה להתפלל מנחה בשעה שבע, לפי דברי מרן בסימן רלב, מרן שם חייב מעיקר-הדין ליטול ידיים לפני התפילה. ממילא, גם ביום תשעה באב צריך ליטול את הידיים. למדנו את זה מהמעשה של אברהם אבינו, רבי בנאה, שם מסופר במסכת בבא מציעה בדף פה, שאליהו הנביא היה בא תמיד ללמוד תורה בבית-מדרשו של רבנו הקדוש. יום ראש חודש, כמו היום הזה, איחר. שאל אותו רבנו הקדוש, מה קרה? למה איחרת? מה הוא יגיד? היה פקק נועה של אליהו הנביא? בשמים אין פקקים, הכול פתוח, הדרך פתוחה. אז הוא אמר לו, אני רוחץ את הידיים לאברהם, קודם אברהם מתפלל, כשהוא גומר אני נוטל את הידיים ליצחק, אחרי שהוא גומר אני נוטל ידיים ליעקב, הוא מתפלל, והיום היה ראש חודש. ראש חודש יש גם מוסף. זה לקח יותר זמן. לכן, זה המעשה של הגמרא. אז כמו אצל האבות, כמו ישני חברון, אתה רואה, אליהו הנביא נוטל להם את הידיים, גם אנחנו חייבים ליטול את הידיים לפני התפילה. הגמרא מביאה לנו את הפסוק, ארחץ בניקיון כפיי ואסובבה את מזבחך השם. ולכן, אם בכל השנה אנחנו חייבים, גם ביום תשעה באב, לפני מנחת, צריך ליטול את ידיו. יעשה את הדברים מלכתחילה בכלא. בדיעבד, אם אין כלא, גם נטילה בלי כלא, העיקר שידיו יהיו נקיות. אבל זה דבר שבחובה, ולכן אנחנו חייבים בזה גם ביום תשעה באב. בדרך כלל, אנשים שיושבים ללמוד, נניח כאן אצלנו, אדם שיצא ב-1700 ל-1700 נטל את הידיים והתפלל מנחה. אחרי מנחה, מה הוא עשה? ישב ולמד. הוא לא הסיח את דעתו מהידיים. הוא לא חיכך בשערותיו, לא הכניס את ידיו למקומות המכוסים, אלא ידיו נשארו טהורות. יגיע השעה 2000, לא חייב לקום עוד הפעם וליטול את הידיים לפני ערבית, אלא הנטילה הראשונה וחמישה לשבע מועילה לו גם לגבי ערבית. אבל אם האדם הזה באמת חיכך בשערותיו, אם הסיח את דעתו וכו', אז מן הראוי שלפני שמונה עוד הפעם יקום ויחזור ויטול את ידיו, כי אמרנו שזו חובה בכל ימות השנה, אמרנו גם ביום תשעה באב, אבל לא רק, אלא גם. קל וחומר אם האדם הזה לא זכה לשמוע טוב את השיעור, אלא היה עייף מאוד, שעה וחצי גמר עלינו לשבח, ונרדם. רק כשצעקו, יהיה שמרבם יברך, אז הוא פקח את העיניים. אז אם הוא ישן חצי שעה, אז כאן בחיי גמריו ודאי שהוא חייב לקום וליטול את הידיים. יש על-ידיו אולי רוח רעה והוא יודע שחייב לקום וליטול את הידיים. אבל החברותא שלידו היה אשם. היה צריך להעיר אותו, לא היה צריך לרחם עליו. אסור לרחם על אדם שיושן בבית-הכנסת, אין יותר לישון בבית-הכנסת. ולכן, בלכתחילה צריך היה חברותא להקדים רפואה למכה. אבל לפעמים, בידי עבד, אז בזה בוודאי שיקום בחמישה לשמונה, יקום וייטול את ידיו. הוא מתפלל, הוא ממשיך ללמוד, או ליטול את הישן? תלוי אם הוא ישן, ישן מעט או ישן הרבה. אם ישן שנת הסוס, אז צריך לקום וליטול את ידיו. אם הוא ישן חצי שעה, אז בוודאי שחייב לקום, לקום וליטול את ידיו. אם הוא היה כמה שניות, לא נורא, בדיעבד, הוא יכול להמשיך וללמוד גם בלי נטילה. כף היד. אדם שיש לו קושי בבוקר להתעורר, הוא אומר לך, אני כל בוקר שוטף את הפנים במים, רק על-ידי השטיפה אני מתעורר טוב ואני הולך להתפלל. אם אני לא שוטף, אני עדיין חצי ישן. מה יעשה אדם כזה? הטור נותן לנו עצה שבערב תשעה באב ביום שני ייקח את המגבת, יכניס אותה למים, יוציא אותה מהמים, יניח אותה ליד החלון. בבוקר, כשהוא יקום, המגבת הזו כמעט יבשה, אבל עדיין יש בה קצת לחות. יש בה תופח שלא על מנת להטפיח. ייקח וינגב בזה את הפנים, ועל-ידי זה יהיה ער, על-ידי זה יוכל, בעזרת השם, להתפלל בסדר. אבל אם יש במגבת הזו הרבה מים, אם יש בזה תופח על מנת להטפיח, אין לו יותר להשתמש במגבת הזו כדי לנגב את פניו. גם זה בכלל איסור רחיצה. אם יעשה ככה אפשר, אבל רוב הכהנים מצליחים את דעתם. רוב הכהנים לא מצליחים שעה שלמה לרכז את המחשבה. אם הוא יעשה ככה, אני מסכים. אלה שיושנים קצת בשיעור, ואז הוא יתחיל להתפלל את הדיר הערבי. הוא התלבב עשרה דקות, ועכשיו הוא צריך לטול ידיים, נכון? בלכתחילה כן. בלכתחילה יטול את הידיים. בשביל זה עשינו כיור בתוך בית-הכנסת. חוץ מהכיורים שיש לנו בחצר, עשינו כיור גם פה, כדי שלא ייכנס בספק בשאלות שאתה שואל. בלכתחילה לא. אדם שהולך להקביל פני רבו. בזמנם תלמוד בבלי חובר בבבל. שם בבבל אין להם מעיינות כמו בארץ-ישראל. אלא מה יש להם? איך הם חיים? על נהר החידקן. כדי להשקות את כל השדות היו חופרים תעלות לאורך ולרוחב. יש שם מאות קילומטרים של תעלות. כדי לעבור מרובע לרובע, משכונה לשכונה, היום יש גשרים. אז לא היו גשרים, היו צריכים להיכנס בתוך המים עד החזה כדי לעבור לצד השני. אם אדם רוצה ללכת לשמוע דברי תורה, דברי אלוקים חיים, למרות שיש איסור החיצה ביום תשע באב, כאן עובר במים עד צווארו. אין לו ברירה כדי שיוכל ללכת לשמוע דברי תורה. אין לו כוונה להנאה ולתענוג, ולכן הדבר מותר. ולא רק בהליכה, אלא אפילו בחזרה. אם לא תתיר לו לחזור פעם אחרת, אולי הוא יימנע מללכת, ולכן התירו לו להיכנס בתוך המים. אתה רואה שלא רק בכל השנה כולה אדם צריך לשמוע דברי תורה, דברי אלוקים חיים, אלא גם ביום תשע באב יש את המצווה, את החובה האמורה, וכך רצוי לנהוג ולעשות. אדם שקשה לו ללמוד בבית לבדו, שילך לבית-המדרש, יש שם רבים. הן אל כביר לא ימאס. יש לנו כאן את השיעורים גם ביום תשע באב. בלילה בדיוק בעוד שבוע, בשעה כזו, אם לא יבוא משיח, מתפללים, אומרים איכה וקינות, ואחרי זה יש את השיעור עם הרב ויסגן. הוא מסביר את נושא החורבן וכו'. למחרת בבוקר מתפללים כאן מניין בשעה ה-7, ואחרי זה הרב יחזקאלי אומר דברי תורה, אומר דברי אלוקים חיים, ואחרי הצהריים, ב-1400 מתחילים, ב-1400 נותנים קצת הפסקה כדי שאדם שרוצה יוכל לנוח, וב-1400, בעזרת השם, חוזרים ללמוד עד הלילה, עד מוצאי תשעה באב, עם יבוא המשיח, בעזרת השם, בוודאי שנוסיף עוד שעות בעזרת השם. הרב, אם מספרים את אקדות החורבן, והסיפור עצמו זה על החורבן, אבל מי שמספר את זה, מספר את זה כל כך יפה, אני גרמתי שהכול. מי שמספר את זה נהנים מלשמוע אותו מספר את זה. אפילו אחי, הנושא עצוב. הנושא עצוב. אדם יוצא אחרי דבר כזה מדוכדך. שומעים את כל האסונות שהיו, כל המחדלים שהיו, ועדיין, עדיין ממשיכים, איך אומר עליהם הנביא, עכשיו הקיתי את ביניכם, מוסר לא לקחת. עדיין ממשיכים עם כל המחדלים, עם כל השטויות שלהם. ולכן הדברים האלה אינם משמחים, בוודאי שזה מעציב, ולכן גם אם הדרשן מטיב לדרוש, ממחיש את הדברים בצורה יפה, אף על-פי כן אין שום בעיה, אפשר לשמוע את הדרשה שלו. אדם שיש לו פרדס וצריך ללכת לשמור את הפרדס, גם שמירת ממונו היא מצווה, ולכן גם לו מותר לעבור באותה תעלה, יכול להיכנס גם לצורך זה, התירו. ההבדל בין הדוגמה הקודמת לדוגמה הזאת, בדוגמה הזאת מתירים לו רק הליכה בלי חזרה. שיחכה שם עד שעה 20 בלילה, רק בשמונה אחרי צאת הכוכבים יוכל לחזור. כאן, בלימוד התורה, אם לא תתיר לו, פעם אחרת הוא לא ילך. התירו סופו משום תחילתו. אבל כאן, לגבי שמירת הפרדס, אם לא תתיר לו לחזור, אל תדאג, הוא ילך בפעם הבאה, הוא לא יימנע בשביל הפסד הממון, אנשים רגישים יותר, ולכן בזה לא התירו לו את החזרה, אלא אך ורק את ההליכה. כל רחיצה שאסורה, דווקא הרחיצה להנאה ותענוג. אבל אדם שבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחוץ במים. בדרך כלל, אדם שהלך הרבה קילומטרים, יש לו כאבים ברגליים. מה התרופה, מה הרפואה כדי לרפא את הרגליים שכואבות? לא צריך לא משחה ולא דברים אחרים. אל תלך לאורתופד ולא לרופא, אלא ייקח קעריים מים, ישרה את הרגליים שלו במים, כל הזיעה יורדת, כל הנקבוביות נפתחות, ואז יש לו גם זרימת דם וגם חמצן אוויר, ואז הרגליים שלו לאט-לאט מתרפות. גם רחיצה כזו ביום תשעה-ביאב מותרת. אין לו כוונה להנאה ותענוג, אלא רק לרפא את מכאוביו, ולכן גם דבר כזה מותר. קל וחומר אדם שיש לו פצעים ברגליים, או שהוא צריך לשים קומפרסי מים על הפצע בידו או במקום אחר. כל זה אינו דרך הנאה ותענוג, אלא כל זה כדי לרפא את הפצע, את מכאוביו, ולכן גם בזה חכמינו לא אסרו. כך הוא הדין גם לגבי עוול בתוך שבעה ימי עבדותו, הן לגבי איסור החיצה והן לגבי איסור שיחה. אסור לסוך בשמן, אבל אם יש לו פצע, מותר לו לכתחילה לסוך את הפצע, או למרוח על זה משחה גם ביום תשעה-בי-אב, או לגבי עוול בתוך שבעה ימי עבדותו, וכן מי שיש לו חטטין בראשו, סך כדרכו ואינו חושש. כך הוא הדין גם לגבי נעילת נעליים. אסור לאבילים לנעון נעלי עור, כך גם אנחנו אבלים ביום תשעה-בי-אב, ואסור לנו לנעון נעלי עור, אבל לאותו אדם שיש לו בעיה קשה ברגל ויש לו נעל מיוחדת, נעל אורתופדית, לפעמים יש לו רגל אחת גבוהה ורגל אחת קצרה, יש כאלה שנולדו ככה, או לפעמים הייתה איזו תאונה, ואז הוא לא יכול ללכת עם נעליים רגילות. כי מנעול נעלי גומי, רגל אחת גדולה, קטנה, הוא יכול להתגלגל וליפול, לא יכול ללכת בצורה הזאת. אין לו ברירה. גם ביום תשעה-ביעה יהיה מותר לו לנעול את אותה נעל אורתופדית, למרות שהיא עשויה מעור. גם בזה זה לא דרך הנעה ותענוג, אלא כדי שלא יכאב לו הרגל. אז כהנה דוגמאות של הרחיצה ושיחה, הוא הדין גם בדבר הזה, יש מקום להקל. מי שיש לו אבן בכלייה וזה כואב לו, אבל מה הוא, אדם שיש לו אבן בכלייה זה לא בגדר חולה, אלא זה בגדר קצת כאבים. הוא יכול לקחת כדור, הכאב הזה לא ישפיע עליו כלום. אבל אם הרופא אומר שאצלו זה לא רק בעיה של האבן, אלא יותר מזה, יש פגיעה בכלייה, והרופא אומר שאם הוא יצום, אחרי זה הוא יצטרך לשכב במיטה, אז אוכל ושותה כרגיל. כאן לא צריך אומדנה והשערה, אם הוא ימות או לא ימות, לא זה מה שקובע, אלא אפילו חולה שאין בו סכנה, חכמינו לא גזרו עליו את הצום ביום תשעה באב, ולכן אם הוא יודע שכתוצאה מהצום הוא יצטרך לשכב אחרי זה במיטה, מותר לו לשתות, אין שום בעיה. לא צריך לבחון את זה רק באותו רגע, באותו היום. אפילו אם יום תשעה באב יעבור בסדר, אבל יום אחרי זה הוא יצטרך לשכב יומיים-שלוש, גם זה בגדר חולה שאין בו סכנה, ומותר לו בלכתחילה לשתות, אין הגבלה בדבר הזה, ולאותם החולים יכולים לאכול כרגיל ואינם צריכים להגביל את עצמם לאכול פחות-פחות מכשיעור. רק לגבי צום יום הכיפורים, שזה לא הותרה אלא דחויה, בזה כתבו לנו הראש, הטור והשולחן הארוך בסימן ת'-ח', שצריך לאכול בכל עשר דקות פחות מ-30 גרם, או לשתות בכל עשר דקות פחות מ-40 גרם, שם יש לנו את ההגבלות הללו. אבל לא לגבי תשעה באב של סדר רבנן, מי שמותר לו לאכול על-פי הדין, יכול לאכול כרגיל, ולא צריך, לא חייב להגביל את עצמו שיאכל מעט-מעט, פחות-פחות מכשיעור. אבל יש לאכול סכנה. הוא צריך רק לשתות את אותו אדם שרקי יד. למה נטיל אותו? בסדר, הנה, רק אשתיה, לא צריך לאכול. אבל יש לאכול סכנה. כן. יש בעניין של לשתות שמיים מהציבור ולצום עד הבוקר? למה לא? אם הוא רוצה להחמיר על עצמו, אין שום בעיה שיחמיר על עצמו. המחמיר תבוא עליו ברכה. אבל אין חובה. אין דין תענית לשעות ביום תשעה באב. תראה, בספר הליכות שלמה הוא מדגיש את הדברים ואומר שכל חולה שיודע שבוודאי לא יוכל לצום, אין לו עניין דווקא לצום לפחות עד חצי היום. אין שום עניין בדבר. ולכן, גם אישה בהיריון שחייבת לאכול ולשתות ביום תשעה באב, גם היא לא צריכה לצום חצי יום. אפילו אם היא אומרת, אני מרגישה טוב, אני בריאה. אבל בין כה, היא לא תצום כל היום, אז מה התועלת? אין עניין בדבר לצום חצי יום. מה שנאמר, צום חצי יום עד חצות, זה נאמר לגבי שלושה בעלי ברית אברהם, מוהל הסנדק ואבי הבן. על זה כתבו הרמות בשאר האחרונים, בסימן תקנט, שהם, יחד עם הציבור, רגילים לצום עד חצי היום. אבל כאן לא. כאן הדבר שונה, זה מה שמדגיש הרב וירבר שם בהליכות שלמה, שכאן היא לא אוכלת באמצע בית-הכנסת, זו לא ברית מילה, אלא היא אוכלת בבית שלה אותה האישה, ולכן אין עניין לצום עד חצי היום, אלא יכולה לאכול ולשתות אותה היולדת או אותה אישה בהיריון, אוכלת ושותה כרגיל גם לפני חצות. אז גם בלילה? גם בלילה, כן. אין איסור. גם בלילה, אם היא קמה והיא צמאה, היא יכולה לשתות. חכמינו לא תקנו בשבילה את הצום, אלא היא יכולה לאכול כרגיל. תקרא את ההיריון או תחילת ההיריון? אין הבדל אם היא בסוף ההיריון או בתחילת ההיריון. תראה בספר אבן ישראל של הגאון רבי יעקב ישראל פישר, הוא הראשון שכתב בדבר הזה להתיר, ואחריו... כך כתבו רוב ככל חכמי דורנו, ולכן לא כדאי לה להחמיר אם היא מחמירה אתה מדבר איתי או על עצמך? איך אני אשמע אם אתה מדבר בלחש? מה הוא אמר? אתה שמע? מחר כן, מחר כן רק יום שלישי אסור. אני קורא את סימן תקנט מרן כאן, בסימן הזה מסביר לנו את סדר התפילה ליל תשע באב ויומו. מחר בלילה בשעה 20 מתחילים תפילת ערבית, מתחילים להאזינו השמים ואדברה על נהרות בבל, ומתפללים בנחת ודרך בכי כאבלים, וכן עושים בקריאת איכה. מתפללים תפילת ערבית, בעמידה אומרים בברכת תשכון נחם, ובברכת שמע קולנו אומרים ענינו, אנחנו רגילים בכל התפילות ערבית, שחרית ומנחה, אנחנו רגילים פה בירושלים לומר נחם וענינו. האשכנזים ורבע ספרדים במקומות אחרים אומרים רק במנחה. אבל פה אנחנו אומרים בכל התפילות, וכך ראוי בלכתחילה לעשות. שכח מילה אמר בברכת תשכון, אומר בברכת שמע קולנו. אחרי שיגמור את ענינו בכל העץ צרה וסוכה, ימשיך את נחם. יגמור את נחם ולכבוד אהיה בתוכה, כי אתה שומע תפילה כל פה. ברוך אתה ה' שומע תפילה. לא נזכר שם אלא התחיל את רוצה, עדיין יש לו תשלומים לומר את נחם. כיוון שברכת רוצה היא על העתיד, וגם נחם, בקשה על העתיד, לכן יכול לומר גם שם, במקום שאומרים את יעלה ויבוא, שם יאמר את נחם. גומר ולכבוד אהיה בתוכה, ימשיך, ואתה ברחמך הרבים, ימשיך הלאה על הסדר. חתם המחזיר שכינתו לציון, הפסיד, אין לה אפשרות להשלים אחר כך את נחם, אלא יאמר את זה אחרי ה' צורי וגואלי. ואין הבדל בדברים האלה בין הלילה ערבית, שחרית, מנחה וכל התפילות, שייך את הכלל, את הדין שאמרנו. ביל תשעה באב מתפללים ערבית ואומרים איכה וקינות, ואומר אחר קינות ואיכה סדר קדושה, ומתחיל מביאתה הקדוש. ואם חל במוצאי-שבת, אין אומרים וינועם. הגאה ולא אומרים במוצאי-שבת, המנצח בנגינות, ולא וייתן לך, ומסירי נא פרוכת מלפני ארון הקודש על שם בצע אמרתו. אחרי שאנחנו גומרים את העמידה, אומר החזן חצי קדיש, ומתחילים במגילת איכה. אצל אחינו האשכנזים הנטאים מברכים ברכה בשם ומלכות, אשר קידשנו במצוותיה ותצוונו על מקרא המגילה, וקוראים מגילת איכה מתוך מגילה מקלף. אנחנו לא נהגנו כן, אנחנו פוסקים, כדברי האור זרוע, שרק מגילת אסתר, רק עליה יש ברכה, על שאר המגילות אין ברכה. אבל כולם יודעים שיש חובה, כמו שאתה נוהג ואומר בכל ראש חודש הלל, כמו שאנחנו חובטים את הערבה, יש גם מנהג קדמו, לקרוא חמש מגילות. תודה. ולכן כולנו צריכים לקרוא עם החזן. לא מספיק שהחזן אומר, אלא גם אנחנו אומרים יחד עמו בלחש. אחריך ממשיך את סדר הקינות. נסיים את הכול, ממשיכים ואתה קדוש. השנה, מחר בלילה, שני בלילה, זה לא מוצאי שבת. אם כן, על מה ולמה? מדוע אנחנו יכולים לומר את ואתה קדוש? בשביל מה צריך לומר את זה? אומר, מסביר לנו מהרם קורדוברו. יש לנו ארבעה אבות נזיקים שמדרדרים את האדם לשאול תחתית. מבחינה רוחנית, אדם יכול ליפול לגמרי, והם תאווה, גאווה, עצבות, שיחה. כדי לזכור את הדברים האלה יש לנו פסוק, ותגעש ותרעש הארץ. תגעש ראשי תיבות, תאווה, גאווה, עצבות, שיחה. נכון שאנחנו חייבים להיות עצבים על חורבן בית-המקדש, אבל כדי שהאדם לא ייפול לקליפות, כדי שלא יידרדר, מאסו חכמנו, תקנו לנו אמירת ואתה קדוש. ואתה קדוש, הוא שובר, סדר הקדושה הזה, בכוחו לשבור את הקליפה של העצבות. זה מה שאנחנו חייבים לנהוג ולעשות תמיד בתשעה באב. אחרי שגומר, חזקו מי אמץ לבבכם, אומר קדיש שלם. אבל לא אומרים תתקבל בליל תשעה באב. גם כי אזעק ואשביע שטן תפילתי. ולכן לא אומרים תתקבל, אלא במקום זה נסיים, דאמירן בעלמא ואמרו אמן, תתקבלה חרבה ומותנה ומראים בשין, יעדם איננו מנכון ומעל עמו ישראל ואמרו אמן. אומר את הקטע הזה וממשיך, יהיה שלמה רבה. שיר למעלות אשא עיני להרים, קדיש יהיה שלמה, עלינו לשבח. בזה הוא סוגר את תפילת ערבית. ליל תשעה באב ויומו יושבים בבית-הכנסת לארץ עד תפילת המנחה. כעין מה שעושים האבלים, גם אנחנו עושים כן. לפי מרן, עד מנחה. זאת אומרת, עד שבע בערב צריכים להמשיך ולשבת על הקרקע. הרמה מקל יותר בדבר. הרמה אומרת, נהגו לשב על ספסליהם מייד אחרי שיצאו מבית-הכנסת בשחרית. אבל אנחנו צריכים להחמיר יותר בדבר. משמעות מרן עד מנחה, ואי-אפשר להקל בשעה שמונה-תשע בבוקר אחרי שחרית, אלא צריך גם אחרי זה לשבת אך ורק על הקרקע. אין מדליקים נרות בלילה, כי אם נר אחד לומר לאורו קינות ואיכה. המדרש מספר, שאל הקדוש-ברוך-הוא את מלאכי השרת אחרי החורבן, מלך שמת בינו, מה עושה? אמרו לו מלאכי השרת, מכבה פננסים שלו. זה שנרמז בפסוק, שמש וירח הסיכון נובהם. גם אנחנו עושים זכר לדבר, לא משאירים את כל האורות בבית-הכנסת דולקים, אלא ממעטים, משאירים קצת, כדי שיהיה לנו אור לקרוא את האחריות והקינות, אבל, עתרונית, לא מעירים את כל בית-הכנסת כדי לרמוז את אותו דבר, להמחיש את האבלות. גם בבית? גם בבית, אין הבדלת. אין אומרים תחנון ולא צליחות בתשעה באב, ואין נופלים על פניהם משום די יקרה מועד. תפילת שחרית ביום תשעה באב, אנחנו מתחילים בברכות השחר, מברכים על נטילת ידיים לשאר הברכות, חוץ מברכת שעשני כל צורכי. אחינו התימנים מדלגים גם את ברכת המעביר חבני שינה. טעמם מנימוקם. הם סוברים על-פי הרמב״ם שהברכות האלה לא על מנהגו של עולם, אלא מה שכל אדם באופן אישי התחייב. כשאדם שוטף את הפנים בבוקר, על זה הוא מברך המעביר. יום הכיפורים בתשעה באב, שאנחנו אסורים ברחיצה, ממילא אסור לנו גם לברך את אותן הברכות לפי הרמב״ם. זו ברכה לבטלה. כמו שהסביר בנו רבי אברהם, כך כותב להלכה פעולת צדיק הגאון רבי חיה צלח, וכך נוהגים התימנים, מדלגים את שתי הברכות. אנחנו נוקטים שברכת המעביר לאו דווקא על הרחיצה של הפנים, ולכן אנחנו אומרים שכן לברך את ברכת המעביר. אבל שעשה לי כל צורכי שעיקרה נתקנה על נעילת נעלי עור, שם הדבר שונה, שם אנחנו נמנעים מלברך. אדם שטעה וברך, כדאי שינעל נעלי עור בלילה. הוא מצוי לאותם האנשים ששמלם את ברכות השחר בעל-פה. ואז הוא אומר את הכול במרוצה אחת. רק אחרי שהוא גמר ואני אברכם סיים את ברכות השחר וברכות התורה, רק אז הוא נזכר ורק אז הוא שם לב שהוא אמר את שעשה לי כל צורכי. לפי דברי הגאון מביננא, מה שהוא ילבש בלילה זה יכול להועיל ולתקן את מה שברך בבוקר. יש אמנם חולקים, ולכן מלכתחילה אנחנו חוששים, ספק ברכות להקל. אנחנו לא מברכים, אבל האדם שכבר טעה, כבר ברך את הברכה שעשה לי כל צורכי, אולי יתקן בזה במה שילבש בלילה. לכן אומרים לו שמייד עם ציד הכוכבים אחרי שמונה, שיקפיד לנעול נעלי עור. אדם שלא בירך את שעשה לי כל צורכי, רוצה להמשיך להישאר עם נעלי בד גם בלילה אחרי תשעה באר. אין בל תוסיף, ימשיך ולא חייב לנעול את נעלי העור בלילה. אבל כאן, כשקרה לו תקלה כזו, לכן ייעצנו לו שילבש, ימהר ללבוש את נעלי העור מייד בצד הכוכבים, שאולי בזה יתקן למפרע את מה שבירך בבוקר שעשה לי כל צורכי. השאלה, האם הלכה כדבריה מקל ואבל גם נגד מרן? זו השאלה, זו הבעיה בדברים האלה. ולכן, כשאדם יכול, ישתדל להחמיר בדבר. אדם שלא יכול, יש לו כאבי גב, לא מרגיש טוב, טוב, האדם שאנוס, רחמנא פטרי, אבל אדם שיכול, כדאי להשתדל ולהחמיר בדבר הזה. אבל הבעיה הזאת נאמר מאזרח בבוקר שהדרכים תופיעים. אם בררים ומרגע נעליים, הוא אמר לו בטוח שמפחדים הוא על זה. למה לא בטוח? כי לפי דברי רבנו הארי, אם הוא מברך, זו ברכה לבטלה. אז איך אני יכול להגיד לך שזה בטוח, שזה בסדר? אם יש הרבה פוסקים שהלכו, כדעת רבנו הארי, הרבה פוסקים אמרו שזו ברכה לבטלה. אז אני אגיד לך, בטוח? אין בטוח. אם היו כל הפוסקים 100%, אלף פוסקים היו אומרים כן לברך, הייתי אומר לך, תברך. אבל כשיש לך מחלוקת, ועל יבד רבנו הארי, הרבה פוסקים אומרים שזו ברכה לבטלה. הם טוענים, חג העולם היהודי שלא לנעול נעלי עור. לא מסתכלים מה עושים הגויים. הגויים זה אפס. אם הקופים בגן החיות ילבשו נעליים או לא ילבשו נעליים, אני לוקח מהם ראייה? לא לוקח מהם ראייה. אנחנו לוקחים לראייה אך ורק מה עושים היהודים, וליהודים בכל העולם אסור באותו היום לנעול נעלי עור. ולכן, לפי רבנו הרי מי שיברך זו ברכה לבטלה, זו הבעיה, ולכן אנחנו חוששים כמו בכל מקום. בכל מחלוקת שיש לך בין הפוסקים אתה אומר, ספק ברכות להקל. גם פה, מלכתחילה, אנחנו חוששים מאוד. אלא מה, אם כבר אדם טעה וברך, אז כדי, איך אומרים, לסגור, לעגן את הפינה, אולי למען דאבר זה טוב, לכן נתנו לו את העצה שילבש בלילה את הנעליים לאור. אולי יועיל, אולי יש תקווה. אופירא בן הארי ודאי לא יעיל. אבל נעליים זה מגוח, כי זה ספורים לרבנן דאבר את הנעליים, זה ברכה בצורה נאורית. אין לזה כמה דקות, ורציתם לקחות את המלילה. בסדר, אמרתי שינעל בלילה. אמרתי. היום, אני אומר לך היום. לא, לא. ביום ודם שלו. לפי רבי נארי, גם אם הוא ינעל ביום את הנעליים זה לא ייתקן למפריע. עדיין הוא נכנס בספק ברכה לבטלה. גם חיילים שצריכים. על זה דנו הפוסקים. הם התחילו את השאלה, האם כשמותר לאותו החייל הזמן אליו, זה מתיר גם לנו, ומזה נתחיל את הנושא, מזה נביא ראייה שכן נברך, או נאמר, לא, זה אדם חריג, ולא מסתכלים על החריגים מה הם, מסתכלים על הכלל. זה הוויכוח שיש בין גדולי הפוסקים. הגמרא לא אומרת על חייל, הגמרא אומרת, אדם שהולך במקום שיש סכנה של נחש ועקרב, שמותר לנו לנעול נעליים כדי שלא יבוא לידי סכנה, אז מזה בעל העיטור ושאר הפוסקים התחילו לדון, ולכן למסקנה, תחנה סופית. יש לך מחלוקת? ממילא, אין לנו את הכוח להורות לו שמלכתחילה יברך את ברכת שעשה לי כל צורכי, שב ואל תעשה עדיף. אנחנו, הספרדים, קיבלנו הוראות רבנו הארי, אנחנו הולכים לפי רבנו הארי. האשכנזים הליטאים לא קיבלו הוראות רבנו הארי, ולכן גם בעניין זה של הברכה יש להם מנהג אחר. בלילה ב-0800 לוקחים את הנעליים, האשכנזים, מברכים שעשה לי כל צורכי, ונועלים, כן, כך הם עושים לפי הגרא, לא מברכים בבוקר, אבל בלילה, לפני שנועלים, הם כן מברכים. לכן, לפי שיטתם, הם, כמו שאמרתי, הולכים לפי הגרא, והם לא פוחדים, הם לא אומרים ספק ברכות להקל נגדו כשהם נהגו ככה, לכן לדידהו אין בעיה. אבל לדידם, שאנחנו קיבלנו הוראות רבנו הארי, אז גם בלילה אין אפשרות לברך. יש לנו כמה שיטות לגבי הזמן של ברכות השחר. דעה ראשונה עד ארבע שעות, דעה שנייה עד חצור, דעה אחרונה עד השקיעה, אבל לא בשעה שמונה בלילה, אלא הם שרשרת הוויכוחים, כשאתה מתגלגל עם הבעיה הזאת. ולכן, הדבר הקל ביותר, הפשוט ביותר, לומר, ברוך אתה, יהרהר השם ואלוקנו, ימשיך מלך העולם שעשה לי כל צור, כי יהרהר. אולי במנדא אמר זה טוב, כמו שאמרנו בדברים אחרים, מועדים גם פה, בזה אנחנו פותרים את הבעיה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ברכה של רצוננית. איזה ברכה? מעביר? כי אנחנו נוהגים על מנהגו של עולם, וכאן, לגבי ברכת המעביר, זה לא מוכרח שזה דווקא על המים. אתה יכול לשבת תחת המאוורר, תחת המזגן, וגם זה יכול להעביר חבלי שינה. אין הכרח שזה דווקא במים, ואנחנו שולחים לפי רבנו ארי, מנהג העולם, שם מנהגו של העולם. לכן, שם עדיין נהגנו לברך, ובמקום מנהג לא אומרים ספק ורחוק להקל, מה שאין כן לגבי ברכת שעשה לי כל צרכי. אחרי זה אנחנו מניחים תפילין. אנחנו נוהגים להניח תפילין בבוקר. אחרי הנחת תפילין אומר את הפסוקים ורסיך נדע עולם, אומר את פרשיות, קדישני כל בכור, והיה כי הביאך. אמנם, גדולות הלישה מסופק אם אפשר לומר דבר כזה, כיוון שאין הדבר חובה, זה לא דינא דגמרא, אולי זה לא נקרא מסדר-היום, אבל בן איש חי אמר, אלה שנוהגים לומר יכולים להמשיך ולומר את זה. מתפללים תפילת שחרית רגילה. גם הקטעים, אז ישיר משה, נקדישך ונעריצך, שים שלום, את כולם אומרים כרגיל. יש חלק מהסידורים הישנים, שבמקום אז ישיר משה, במקום שירת הים, יש להם שם שירת האזינו. אבל לפי הקבלה, לא לשנות. או יש חלק מהסידורים שמשנים לנו, במקום נקדישך, ביום תשעה בים אומרים, נקדש את שמך ועולמך כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, או בברכת שים שלום, הרי אנחנו אסורים באמירת שלום, לכן אומרים, שלום רב על הנחי ישראל תשימו לעולם, כי אתה המלך אדנו, כל השלום. כל השינויים הללו כולם אסורים על-פי הקבלה, אסור לשנות. סדר התפילה, כמו בכל יום, ולכן אנחנו לא משנים שום דבר. הכול נאמר כרגיל. אומרים גם ברכת כהנים ביום תשעה באב, כמו שאומרים, בכל יום. גם בזה חלק מהאשכנזים לא מברכים ברכת כהנים ביום תשעה באב. אנחנו כן נוהגים לומר ברכת כהנים הן ביום תשעה באב והן בביתם של האבנים. לפי הקבלה, כל זה קשור גם עם תפילין דרבנותם, וכיוון שאנחנו פוסקים הלכה כהרשש, אם כן, גם בזה ההלכה היא שצריך להניח תפילין דרבנותם גם ביום תשעה באב, כמו שאמרנו, לא לשנות בכל הדברים האלה, כלל ועיקר. כלומר פתח אליהו, אדם שרגיל כל יום לומר את זה דרך גרסה, תשאל אותו שאלה, תעשה לו מבחן. הוא לא יודע כלום, הוא לא מבין מה שהוא קורא. הוא 50 שנה קורא את זה, והוא יודע את זה בעל-פה, מילה במילה עד הסוף. הוא לא מבין שום מילה. אין בעיה, גם ביום תשעה באב מותר לו לגרוס, אדם שלא מבין, אין בעיה. אבל אדם שברוך השם מבין ארמית, קורא את זה לאט-לאט, וקורא, ומבין, וכו', אז אדם כזה נהנה מאמירת פתח אליהו. כאן זה לא סדר-היום, אין חובה לומר כל יום פתח אליהו. דבר טוב על-פי הקבלה לומר לפני מנחה פתח אליהו, אבל לפי הפשט אין חובה. מילה אותו אדם שכן מבין רצוי שיימנע מאמירת פתח אליהו. כך הוא עדין גם לגבי זוהר. יש אנשים, יש להם קביעות. כל יום הוא קורא, שני דפים של זוהר. אתה שואל אותו אם אתה מבין, הוא אומר, לא, לא מבין שום דבר. הוא גורס גרסה בעלמא. אז אין בעיה, גם ביום תשעה באב, גם אם מותר לו לגרוס, אין איסור בדבר ולא נהנה מזה. רק שלא ינגן. אתם שמעתם פעם איך הבוכרים קוראים זוהר? יש להם מנגינה מיוחדת, מגביהים את קולם, לוקחים טון גבוה, אתה שומע את קולו מסלסל, יום תשעה באב שלו ינגן, יגרוס בלי מנגינה. אבל אם האדם הזה לא קורא את הזוהר גרסה בעלמא, יש לפניו פירוש הסולם, הוא מסתכל בפירוש, קורא לאט-לאט, בוודאי שבזה הוא חייב להימנע ביום תשעה באב. אסור לו ללמוד את הזוהר בצורה הזאת, זה בוודאי יכול לשמח אותו. יש קטעים, דברי אגדה בזוהר, דברים יפים מאוד, שאדם קורא בהם מאוד שמח, ולכן אותו אדם לא יקרא, אלא יש לו קודם קביעות שני דופים, מחר ילמד במקום שניים, שלוש או ארבע, ישלם את מה שחסר לו, יום רביעי, יום אחרי, מוצא את שעה באב, אחרי שיגמור את הסעודה, ייקח את ספר הזוהר וישלים, יום תשעה באב, במקרה הזה חייב להימנע. מה עם רוב ללמוד? אסור. שיר שום, אין לו ברירה, כדי שלא ישכח אותם, שיר שום. אבל מלכתחילה אסור לו ללמוד כדי לחדש חידושים. אחרי שגומרים את החזרה, אומר החזן חצי קדיש וניגשים למצוות קריאת התורה ביום תשעה באב. אלא שבמקום לומר את הפסוקים, גדלו לה' אתי, כמו שאנחנו רגילים לנגן בכל יום, יום תשעה באב, לצערנו, אנחנו אומרים את הקינות, אומרים, עליך אלי אבקה יומם ללילה וכו', ואחרי זה עולים שלושה עולים לספר תורה, כהן נביא ישראל, אותם האנשים שצמים. מי שלא צם, אפילו אם הוא קיבל יותר מהרב, הרב אמר לו שהוא רשאי לאכול ולשתות, אף על פי כן במציאות, בפועל, הוא לא צם ואינו רשאי לעלות. כל הקריאה כי תוליד בנים, כל זה נתקן אך ורק לאותם האנשים שצמים, הן בבוקר בשחרית והן במנחה. ולכן, אם יש שם כהן אחד ויחיד, ואותו הכהן אין לו ברירה, הוא חייב לאכול, יצא החוצה ויעלו במקומו. ישראל במקום כהן יעמוד בכבוד, כך גם לגבי הלוי או לגבי הישראלי. גם אדם שיש לו אזכרה, יש לו יורצאית, ואותו האדם אוכל, אין לו ברירה, הוא לא יכול לעלות, אלא יקנה את העלייה ויכבד את החכם. זו התקנה היחידה, זה מה שצריך לנהוג ולעשות. אין לו כולה, אין לו היתר להיכנס לספק ברכה. אומנם לפי דבר בעקיבא איגר והחתם סופר, אולי קריאה זו לא נתקנה לצמים בלבד, אלא כמו שאתה קורא, בשבת ביום טוב, יש סדר מיוחד ביום טוב, יש גם סדר מיוחד כדודית בנים בתשעה באב או ביום הכיפורים. אף על פי כן אנחנו חוששים לדברי שבילי דוד ושאר האחרונים, שחששו בדבר, ולכן ינראוי, כמו שאמרנו, להימנע, הושב ואל תעשה. יותר טוב שלא יעלו את אותם האנשים שאוכלים ושותים. הנה ראוי שיימנעו בדבר. אלא אם כן, אם האדם הזה החמיר על עצמו ואכל או שתה פחות פחות מכשרו. כל עשר דקות אכל פחות מ-30 גרם, וכל עשרה דקות שתה פחות מ-40 גרמיים. אם הוא עשה את החומרה הזו, הוא כותב שאלות ותשובות. מרחשת שמותר לו לכתחילה לעלות לספר תורה, כך הסכימו גם שאר האחרונים, הרב אוירבך הובא בשמירת שבת כהלכתה, הגאון הרב וולדימברק הובא בספר נשמת אברהם, סימן תקנט וכך ההלכה בזה יהיה רשאי לעלות גם לגבי תפילת יום הכיפורים, גם שמה שייך אותו כלל ואותו דין. אדם שהוא בעצמו אוכל לא יכול להיות חזן ולא יכול לעלות לספר תורה, אבל אם אותו אדם שחולה אומנם יש בו סכנה והוא חייב לאכול ביום הכיפורים, אבל הוא אכל מעט-מעט, הוא לא אכל בבת אחת הרבה, שוב יהיה אפשר לתת לו. גם הפטרה של יונה, גם מפטיר דיונה, אפשר לתת לו. אין בעיה בדבר. איך? כל הרעיון הזה של שאלות ותשובות מרחשת, שאם אוכל פחות-פחות מכשיעור יכול לעלות לספר תורה, זה טוב לגבי קריאת התורה, אבל זה לא יכול להועיל לנו הרבה לגבי ברכת כהנים במנחה. למה חכמינו מנעו בכל יום שלא יעלו הכהנים במנחה? שמש שותה יין. בזמנם היו רגילים הרבה ביין. עד היום, תראה צרפתים, הם לא יושבים עם ארוחת צהריים בלי בקבוק יין. שם חייב להיות גם יין. אף אחד שם לא שותה לא טמפו ולא קולה. לא שותים את הזיופים האלה. אם כך, אם האדם הזה, שהוא בחזקת חולה, שתה בכל עשר דקות רק 30 גרם יין, מהבוקר עד הערב, הוא יכול לעבוד בבית-המקדש? הוא יכול לברך ברכת כהנים? נכון שהוא שתה את זה לאט-לאט, אבל זה מצטבר, הוא שתה כמות עצומה כזאת, בוודאי שהוא שיכור, אין הבה אמנה שהוא יעלה לדוכן. אז אם זו הגזרה, אז מה לי אם הוא שתה בבת אחת? מה לי אם הוא שתה פסקי-פסקי. אכן, כאן, לגבי ברכת כהנים, העסק יותר מסובך. אבל לגבי העלייה לתורה, כמו שאמרנו, שם מצאנו צעד להקל בדבר. הוא יכול לומר, כן. עדיין לא הפקיע מעל עצמו את הצום לגמרי, ולכן משהו אחד, פחות-פחות מכשיעור, זה לא מונע בעדו מלומר ענינו. הוא יכול לומר ענינו בערבית, שחרית ומנחה, יכול להיות חזן, גם בי״ז בתמוז. גם כן, זה לא שבר את הצום, ומן אלא הוא יכול עדיין לומר, זה החידוש של הרבנים, וככה המסקנה למעשה. יש לנו למעלה כאן מושב זקנים. הזקנים האלה, בן תבורת יוסף, חלק אחרי 90, חלק אחרי 100, ביום 17 בתמוז לא היה להם רוב מניין שצמים. היו רק ארבעה שצמים, השאר לא היו צמים. ולכן לא הלכנו להוציא ספר תורה, גמרו את התפילה בלי ספר תורה. חלק מהזקנים התחילו לבכות. מה קרה? למה אין ספר תורה? אמר להם החכם, תראו, אין פה רוב. כל הכבוד שאתם אנוסים, אנוסח אמנת פטרי, זקן בנמיה לא חייב, אבל אין לנו את האפשרות לבוא ולהוציא ספר תורה בברכה. הוא יכל לעשות דבר כזה, הוא יכל לקרוא להם בלי ברכה. לפעס את דעתם, לקרוא להם בלי ברכה, כן. אבל ברכות יהיה אסור. נכון שאין לנו עליהם קושיות, אבל גם אין תירוץ, גם אין לנו חיוב. גם בתשעה באב, אותו דין, המסקנה יהיה ספק ברכות להקל. אי-אפשר לסמוך על דברי עקיבא עקיבא בסיעתו, גם כאן אומרים ספק ברכות להקל. ולכן יקראו להם, כי תוליד בנים, בלי ברכה. אם זה בשני וחמישי, אז יכולים לקרוא את פרשת השבוע בברכה. אבל השנה ה-17 בתמוז היה ביום שלישי. גם תשעה באב, עם מערב המשיח, גם כן זה יום שלישי. אותו דבר, אותה הבעיה, ולכן סיכמנו שבחיי גוונה שלא יברכו. נכון. נכון. אפילו אחי. אפילו אחי. כיוון שדעתו לאכול הוא מנוע מלהיות חזן גם בשחרית. כן. אתה מדבר על ברכת כהנים. ספר תורה. אם דעתם לצום, ממילא יש חיוב קיצונית בנים. אם דעתם לאכול, ממילא לאותם האוכלים לא תקנו חכמים קריאת ספר תורה כלל. יש נהגים שאותם שעלו בבוקר עולים גם אחרי הצהריים, שעלו גם בנחמה. זה מנהג יפה. אם מכבדים את האנשים, עולים בחינם, מלא מופת. אבל אם הם אוכרים, כשהם מוכרים גם בבוקר וגם אחרי הצהריים, אז כולם יודעים. אתה רוצה גם אחרי הצהריים? בבקשה, תקנה. קנית בבוקר, שילמת חי שקלים, תקנה גם במנחה חי שקלים, תעלה. לכן אין מחויבות להעלות את הכהן לוי ישראל גם במנחה באותם המקומות שמוכרים כמו במקום זה. אחרי שהוא מסיים את התורה, מברך ברכות ההפטרה אשר בחר בנביאים טובים. קוראים הפטרה בספר ירמיהו, הסוף אסיפן. אחרי זה, ברכה אחרונה עד ברוך אתה השם מגן דוד. לא מברכים את הברכה האחרונה של ההפטרה, כי אנחנו מנועים מחלק מלימוד התורה. אנחנו מנועים, ולכן לא מברכים את הברכה האחרונה, אלא מסיים מגן דוד, ואז אומר את הקדיש. כך אמרו לנו רב עמרם גאון, רבי יצחקי בן ג... רבני יוספי בן מגס, כך דעת הרמב״ם, כמו שאומר החתם סופר, וכך המסקנה. אמנם יש חלקים, לפי שיגולי הלקט מאוד, יכולים לומר את הקדיש בין ברוך אתה השם נותן התורה לבין ברכת ההפטרה. אבל יותר טוב, יותר מהודר, להמתין לומר את הקדיש אחרי. השאלה היא, מה נשתנה מכל השבתות כשיש לנו שני ספרי תורה? יש לנו בשבת וראש חודש, או שבת ויום טוב. מתי אומרים את הקדיש? המפטיר אומר את הקדיש בין ברכת נותן התורה לפני שיתחיל אשר בחר בנביאים טובים. למה כאן אתה מונע ועדו שלא יאמר שם? הסבירו לנו הראשונים, ההבדל הוא שם יש שבעה עולים חוץ מהמפטיר. המפטיר הוא לא אחד ממניין העולים. ולכן אין כל כך חשש להפסק. פה, ביום תשעה באב, שלושה עולים לא פחות ולא יותר. אי-אפשר להוסיף. כאן אתה לא יכול להחמיר כמו שמחמירים בשבת ויום טוב. אם כן, העולה השלישי הוא מהמניין. אם הוא מהמניין, אסור לך להפריד בין נותן התורה לבין ברכות ההפטרה, אלא חייבים לחבר אותם בזה אחר זה ביחד. ולכן, אם יאמר את הקדיש, זה כעין הפסק, כעין הפרדה. כך גם במנחה של יום הכיפורים, שייך אותו כלל ואותו טעם. ולכן, אותו שקנה את המפטיר עולה, אסור לו להפסיק להפריד באמירת הקדיש. ולכן אנחנו מאחרים את זה לאחר מכן. יש הרבה חולקים בדבר הזה. גם אחינו האשכנזים נוהגים אחרת, וגם החלבים נוהגים אחרת. כתב איזו תשובה הגאון רבי יוסף ידיד, תראו בספר פנחס ויפלל, יש שם תשובה ארוכה, ומביא שגם חכם בן-ציון, גם כן דעתו הייתה שאפשר לומר את הקדיש מיד אחרי שאומר, ברוך אתה ה' נותן התורה. אבל בסופר שדה הארץ מספר שחכמי ירושלים דעתם הייתה שיגידו את הקדיש אחרי דרכות ההפטרה, אחרי שאומר מגן דוד. כך מספר השדה חמד שכך הוא המנהג, ולכן עדיף יותר לאחר את זה. כל זה אם הקונה את המפטיר יודע הלכה, לכן עדיף שיהיה אחר. אבל לפעמים אותו אדם שקנה את המפטיר, יש לו הרבה כסף, ולכן הוא קנה מפטיר, אבל הלכות הוא לא יודע. מייד אחרי שגמרת הברכה, ברוך אתה ה' נותן התורה, גמר ברכה אחרונה, מייד התחיל מה שאמר, התגדל, התקדש, ומרדה, וכולם, כל הציבור, ענו לו כבר, אמן. אם ענו, תאמן, אי-אפשר להפסיק אותו באמצע. תן לו שיגמור את אמירת הקדיש. אבל אם הוא אמר רק התגדל והתקדש, אני, החזן, עומד לידו, הוא אמר לי, לא, לא, לא עכשיו, תחכה, תמתין עם הקדיש, תתחיל ברוך אתה, תתחיל עם הברכות של ההפטרה. כדאי שהגבאי ילמד את אותו האדם שקנה את המפטיר, יגיד לו, ילמד אותו. לפעמים יש זמן, יכול ללמד אותו, בינתיים, כשהם עוברים את הקינה על היכלי, הוא יכול ללמד אותו מתי לומר את הקדיש. אבל יש אנשים, גם אם תלמד אותם, תסביר להם פעמיים ושלוש, מגיע התכל'יס, ברגע האחרון הוא הופך את הסדר. טוב, אין מה לעשות. הסברנו, שמה זה לא מהמניין של העולים. פה זה מהמניין של העולים. מנחה, בסדר, מנחה לא. שחרית את המסכים שכן? כן. השאלה מתי, זהו. אבל לדעתי מלומדים על מנחה. מנחה לא צריך, אתה צודק. מנחה לא צריך. אחרי שהוא גמר, ברוך אתה השם מגן דוד, הוא לא חייב לומר קדיש, אלא יחזירו את הספר תורה, יגידו תיקון תפילתי, והחזן יגיד חצי קדיש. פעם אחת זה לא ישנה לו. אני מסכים? אין צורך לכפול, לא צריך, לא לפני ולא אחרי, אלא רק אחרי, תיקון תפילתי, רק שמה יגידו חצי קדיש, זהו למעשה עיקר החיות. אם אמר, אמר, יש לו על מה לסמוך, אבל אין חובה להוסיף פעמיים. לא, לא, שמה לא. שמה יגידו מיד אחרי, ברוך אתה השם, נותן התורה. לא אומרים מידוי ביום תשעה באב, גם בשחרית וגם במנחה. נאמר שם, קרא עלי מועד, אשבר בחורי. הפסוק לא, אבל קרא עלי זמן, אלא מועד, ארמוז, שלעתיד לבוא יהיה יום תשעה באב כיום חד, כמו שהנביא זכריה אמר להם, וכך עשו בזמן בית שני. פה אמר השם צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי, יהיו לבית יהודה, לששון ושמחה. האמת והשלום אהבו. ולכן רומזים את זה כבר בהווה, שלא אומרים וידוי. כך נוהגים גם לספרדים וגם לאשכנזים, אבל התימנים, הבלדים, אומרים וידוי ביום תשעה באב. ולכן מי שמזדמן שם, מתפלל עם התימנים, זאת אומרת החזן שהתחיל רידוי, לא יצעק עליו, לא יגיד לו כתוב בשולחן ארוך. הם נוהגים אחרת, עדיין זה לא יום טוב, הם אומרים בינתיים זה צעבאהו עדיין, ולכן הם אומרים... זה מה הם לא אומרים, אבל אני מתכוון ליהודים, יש להם מפלסת את האלוהים. אני אבקש את זה אחד, תקבל מלחם, תשבי כבר היה ערבי, ובאחד כמות השם מייצר, למה? כי אלה לא אומרים, כאילו, הייתם כאן פעמים. כנראה אין להם עבנות. זה לא עשה עבנות, למה שיגידו? טוב, אבל... הבלדים כן אומרים. הבלדים כן אומרים, כן. כמו שאמרנו, הם נוהגים לומר, יש להם על מה לשמוח. אני חוזר לנושא. מסיים את התפילה, מדלגים ביום תשעה באב, לא אומרים את הפסוק, ואני זאת ברתי, לא כורתים ברית על הקינות, ולכן מדלגים את הפסוק הזה. ממשיך מיד ואתה קדוש. עד עלינו לשבח, מסיימים עלינו לשבח. אז אנחנו חולצים את התפילים, ואחר כך מתחילים איכה וקינות. הרבה נוהגים לומר קדיש תתקבל בשחרית. בלילה לא אומרים, כי כבר אמרנו קינות. על הקינות לא שייך לומר תתקבל, גם כי אזעק ואשמיע סתם תפילתי. אבל כאן, בבוקר בשחרית, התפילה כולה רצופה ואין קינות. אנחנו עדיין לא התחלנו באיכה, לא התחלנו בזה, ולכן יש שאומרים שעל פי הקבלה כן אפשר לומר בבוקר את קדיש תתקבל. גם לא, גם מחר לא. כן. כל זה אם האנשים בוכים, אם אכפת להם כל כך, כשאומרים על היכלי, פורצים בבכי וכו', אז צריך להוריד. אבל יש אנשים קשוחים, שאתה רואה שאף אחד מהם לא מוריד דמעה, אף אחד לא בוכה, לא שמים לב כל כך, מה שהם קוראים, גורסים ולא שמים לב. אם אין מי שיבכה, ממילא גם לא צריך להוריד להם את התפילין. הא בא תליא. הרמ״א כותב שלא אומרים פתאום הקטורת, אחרי כזה. אנחנו כן אומרים. הא בא תליא, אם כל השנה אנחנו מחייבים לומר שזה סדר תקנת אומרים בכל יום, הסדר היום צריך להיאמר גם ביום תשעה באב ולא לדלק. בשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת החוצה כדי שלא יפסיק לבו מן העבל, וכל שכן שלא לשוח עם הגול. כך גם לגבי אבל בתוך שבעה ימי עבדות, וכאן כולנו אבלים, ולכן אסורים לצאת ולטעיל. אם יש אבל בעיר, הפוך כאן, מותר לו ללכת בלילה לבית-הכנסת וגם ביום עד שיגנרו הקינות, ולא מסיח דעתו מאבלים, כי הוא בא לבית-הכנסת וכולנו אבלים כמעט כמוהו. אם יש תינוק למול, מלין לתוך אחרי שגוברים הקינות. יום תשעה באב, כשיש ברית מילה, חייבים לעשות את המילה, ואסור לדחות את המילה ליום אחר, אפילו יום הכיפורים, שבת, כבחומר כאן. שלושה בעלי ברית אברהם, ממוהל הסנדק ואביהבן, שלושתם חייבים לצום ואסור להם לאכול. כמו שהסבילה נוער התווה, לא אטה יום טוב די אחיד וידחה אבלות די רבים. אם כן, מה יעשו עם הכוס, כוס יין של המילה? יביאים ילד בגיל שמונה ואומרים לו מראש, אנחנו מברכים, מכוונים עליך, ואז, אחרי שגומר את שתי הברכות, נסיים כורת הברית, אז הילד טועם מכוס היין, ואחר כך ימשיכו, אלוהינו ואלוהי אבותינו, קיים את הילד הזה לאגיו ולאמו, ייקרא שמו בישראל. לילד או ליולדת? או לילד או ליולדת, אחד מהשניים. אפשר, מבחינת ההלכה אפשר גם זה וגם זה. מבחינה טכנית, היולדת נמצאת בעזרת נשים. עד שיגיע אליה כוס היין, בינתיים היא עלולה לדבר, ואז הברכה שלך תהיה לבטלה, אולי לבטלה. עדיף שיהיה הילד לידך, אז זה יותר בטוח, יותר נוח. כך רצוי לנהוג ולעשות. יש ארבעה דעות ראשונות בדבר הזה, גם פה וגם בהלכות יום הכיפורים, בסימן תרכא. ואחינו בני ישראל התימנים הולכים לפי הרמב״ם, הם לא מביאים כוס בכלל. שעבעה וכיפור, אין כוס יין במילה, אלא מתחילים מייד את הקטע, קיים את הילד הזה, לאביו ולאמו. כך הם נוהגים, התימנים. אבל אנחנו כן נוהגים להביא כוס יין. אפילו ביום הכיפורים נותנים את זה לילד שהגיע לחינוך בגיל שמונה. כך גם לגבי תשעבעה. אם יש גם חולה שאין בו סכנה, שמותר לו לאכול ולשתות. גם החולה. לפעמים האדם הזה צורך אנטיביוטיקה ודברים אחרים, והרב פסק לו שהוא חייב לאכול ולשתות. אז הוא נמצא כאן ליד המועד, הוא אומר לו, אני אכלתי, לי מותר, אז יכול לתת לו. במקום לתת לילד, יכולים לתת לו. למה התימנים לא מביאים בכלל כוס יין? הם משווים את זה למה שנאמר בגמרא לגבי קידוש בליל יום הכיפורים. למה לא עושים קידוש כמו בשבת מיום תואר, וניתן לילד? הגמרא מסבירה, דילמה תנא למשרך, הילד הזה יגדל. גם כשהוא יגדל הוא יזכור, אני תמיד הייתי שותה יין. ייקח ויעשה קידוש ויבוא לאיסור דאורייתא. האם גם פה, או שנאמר, כאן זה לא דבר קבוע. שם הקידוש, אם תתקן, זה דבר קבוע, חוזר על עצמו בכל שנה. פה זה לא דבר קבוע. אלה הן המחלוקות של הפוסקים, וכל אחד עושה כמנהגו. לכן אמרנו, תימנים לא מביאים כוס יין, לדודם מביאים, וכמו שאמרנו, הילד יטעם מאותו כוס. אסור להביא כיבוד לאותו מקום, כדי שלא יטעו אנשים, לא יביאו לעוגות ולא שתייה ולא דבר אחר, אפילו לא יזרקו סוכריות, שמא יהיה איזה אדם שיטעה יחשוב שלצורך ברית מילה מותר. אלא יזמינו את האנשים, סעודת מצווה, צד הכוכבים, בשעה שמונה, זהו. אבל אי-אפשר להתיר להם להביא כיבוד, כדי שלא תהיה תקלה, לא בעזרת נשים ולא כאן. לא יביאו כיבוד כלל ועיקר. איך? במוצאי תשעה באב, מעיקר הדוד מותר להביא בשר. זה נחשב סעודת מצווה, ויהיה מותר מעיקר הדין. אבל לא כדאי, מצד המציאות שבאים גם אנשים שלא מוזמנים, והם ייכשלו באיסור, ולכן הם רגילים להביא דגים. ואותו אדם שלא הוזמן ובא לאכול, מה תגיד לו? תסתלק החוצה. לא, אסור לו. אסור לו, הוא לא הוזמן, הוא לא שייך לעסק הזה. בשבילו אסור. מה תעשה לו? כמו קמצא ובר-קמצא? מה תעשה? לכן אנחנו מחמירים, מביאים רק דגים, ואז אם יבוא אותו אדם על עמוף, תן לו, תשתוק, אל תתווכח אתו, אל תתעסק אתו, זה מה שזה. מחר סדר הלימוד כרגיל עד 1800. כל היום יש שיעורים כרגיל. רק בשש הולכים לאכול סעודה נוסקת, חוזרים תפילת ערבית בשעה 2000. אחרי הערבית, אחרי הארכה והקינות, הרב ויסגן יאמר שיעור. למחרת, יום תשעה באב, אתם רואים כאן את הרשימה, את המודעה, גם כן יש כל היום כולו, בעזרת השם, שיעורים. הרב סופר, במקום השיעור של מחר, יהיה רביעי בלילה ב-2040. ירצו שהקדוש-ברוך-הוא יהפוך לנו את הכול. לאורה, במקום שעושים את המילה בבוקר, מאחרים לזה לצהריים, מתפללים קודם כול תפילת מלחה, וגם המועל, הסנדק ואירועי הבן יגידו נחם ועננו כרגיל, ואחר כך יעשו את הברית מילה. אבל מעיקר הדין הם יכולים לאכול, ולכן לא יגידו עננו. מרן פסק את דעת רבנו יעבד, כיוון שזה יום טוב שלהם, וזה תשעה באב דחוי, לכן רשאים לאכול. כאן, השנה אצלנו, זה לא תשעה באב דחוי, ולכן אמרנו, לא יתהיה יום טוב ביחיד וידחה עבודות דרבים. אבל מה שאין כן בתשעה באב דחוי, שם הדבר קל יותר, הואיל ונדחה יידחה. ולכן מרן פסק שיכולים שלושה בעלי ברית אברהם לאכול ולשתות, וממילא גם את כוס היין של המילה, אליבדי כול עלמא, יכולים אחד מהם לשתות, יכולים לקיים את המצואה כהלכתה, אף שנמנעים, לא מביאים ושמים נמנעים מהדבר הזה. החולה שאין בו סכנה, פטור מהצום ביום תשעה באב. כאן לא צריך שאלה של פיקוח נפש. אם זה לא יסבך אותו, למה לא שיחמיר על עצמו ויאכל פחות פחות מכשיעור? אם הוא שותה שני ליטר במשך היום בכל עשר דקות 35 גרף, זה לא פוגע בברילס שלו. אם זה לא פוגע, רוצה לשתות לאט לאט, רוצה להחמיר, למה לא? מותר. יש לו בקבוק וכל עשר דקות לוגם בגימה אחת. מותר. אין בעיה. אין בזה חשש. נחם הוא יכול לומר בתפילה, אבל לא בברכת המזון. האבדים אומרים בברכת המזון נחם, מסיימים מנחם אבדים בבינן ירושלים. אבל כאן לא. כאן, שב ואל תעשה, כך כותב שיבולי הלקט, כך הסכימו הגאון חידה ברכי עושה ועוד. האשכנזים כן אומרים נחם. הרמ״ב פסק את דברי המארים שכן יגידו. השאלה היא התקנה של חכמינו לומר נחם ביום תשעה באב. זה לנו, לאנשים הבריאים, רק בתפילה. או התקנה זה יום-הוא שיתחייב באמירת נחם, כמו שאומרים, יעלה ויבוא גם בתפילה וגם בברכת המזון. אותו דבר גם שם. זה הוויכוח שיש בראשונים בין שיבולי הלקט ומערין. ואנחנו פוסקים הלכה כשיבולי הלקט, שב ואל תעשה. זה מה שאומר הגאון חידה. הוא בא בשערי תשובה משאר הפוסקים, וכך ההלכה. אמנם הגאון עוד יהודה יש אמר שכן אפשר לומר. ומי שטעה ואמר, בוודאי שיצא ידי חובה. הרב מרן כתב לנו בהלכות תפילה, סימן ק.ח, אדם שאמר דבר שלא צריך לומר. הוא אמר כעת, זוכנו לחיים. זה לא אסירת אמת תשובה. על מה אתה אומר? אפילו הכי בדיעבד לא נורא, זה לא נחשב להפסק ולא חוזר. אז גם פה, אם טעה ואמר להתנחם באמצע ברכת המזון, בדיעבד יצא. אבל מלכתחילה אם הוא שואל אותנו, הכלל תמיד בידינו שב ואל תעשה. אם ירצה, יאמר את זה במחשבה, בהרהור, כך יכול לנהוג ולעשות. מעוברות אסור להן לצום. כך גם אישה ש...