דיני ראשית הגז, מעלת תלמידי חכמים, ודרכי הענישה בתורה (נזיפה, נידוי וחרם)

- - - לא מוגה! - - -

אני קורא בסימן ש״ל ג״ל דיני מצוות וראשית גז צונחה יתן לו בעזרת השם, נקווה שהלילה נגמור את הנושא. סעיף יא ראשית הגז מצוותה בתחילה. אם הפריש בין באמצע בין בסוף, יצא. הלשון של הפסוק וראשית גז צונחה. יש לי חמש צון, אני מתחיל לגזוז את ההתחלה. מיד בהתחלה אתה גוזז את הנותן לכהן. מידי עבדים, האדם הזה לא עשה כך, אלא את ההתחלה לקח מחר, עשה דברים אחרים. מה שנשאר, קילו ומאה גרם נתן לכהן. מידי עבד, גם בזה יצא ידי חובה. מלכתחילה צריך לתת מהיפה והטוב ביותר. מידי עבדים נתן מהרע, יצא. איך נאמר שם בתרומה? בהרימיכם את חלבו ממנו. תמיד אנחנו לוקחים אך ורק מהטוב והיפה, כך גם פה. לפעמים חלק מהצמר, יש מקומות שהוא נקי, הוא לא התלכלך, והצמר הוא עדין מאוד. כשהכבש משתטח בלילה לישון, לא אכפת לו שהמקום מלוכלך, נקי, הוא לא, אין אצלו את ההיגיינה. אבל יש מקומות שפחות מתלכלך הצמר, ושם הוא עדין ונקי, מזה ולכתחילה ייתן. אבל בדיעבד לא נורא, אם אדם מפריש מהרע בדיעבד זה תופס, כך גם פה בדיעבד זה בסדר. לכתחילה יש לך חמש, אתה מפריש מאותם החמש מזה מיני ובי. בדיעבד אם מפריש מזה על זה, לא נורא. אפילו אם האחד היה קצת שרוף, מה זה שרוף? כאן אצלנו השמש לא כל כך חמה. תלכו לעבר הירדן, שם בקיץ השמש מגיעה לארבעים מעלות. ממלח, הצמר של הכבשים למעלה נראה צבע חום, במקום לבן מהשמש קצת נשרף. כמובן שצמר כזה הוא לא כל כך טוב. אתה רוצה לעשות סוודר לבן מהצמר? כאן יש חלק מזה שרוף, זה לא כל כך טוב. אבל בדיעבד, כמו שאמרנו, אם עבר ועשה, אין כאן בעיה, בדיעבד יוצא ידי חובה. זרוע לחיים וקיבה או ראשית הגז יכולים לתת לכמה כהנים. אני לא חייב לתת את הכול לכהן אחד. יש לך הרבה חברים, הרבה כהנים, תביא את כולם, תיתן לכל אחד ואחד. בתנאי, אתה לא יכול לחתוך את זרוע לחיים וקיבה, לתת לכל כהן עשרה גרם. צריך לתת לו חתיכה ראויה להתכבד, כך גם פה. אתה לא יכול לתת לכל אחד חמישים גרם או שמונים גרם. אלא מינימום 110 גרם נטו תיתן לכל אחד ואחד. מרן לא דיבר בגרמים, אלא מרן אומר, כדי משקל חמש סלעים. חמש סלעים זה בין מאה למאה ועד. עשרה גרם, אבל כל הדברים האלה צריך שיהיה נטו ולא ברוטו. ולכן, היום בזמן הזה שאתה הולך לגזוז וכל הצמר הזה מלוכלך, לפעמים הלכלוך הוא חמישים אחוז, כל כך הרבה לכלוך יש שמה. ולכן אנחנו תמיד לוקחים פי שתיים ויותר, אתה לוקח שלוש-ארבע קילו, כדי שלעולם יהיה לו נטו, יהיה לו מאה ועשרה גרם. ואם באים כמה כהנים, אז יהיה לו פחות לכל כהן מאה ועשרה גרם, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה. כמעט כל הבתי חרושת, כמעט כל העוסקים בנושא הזה, מסרבים לקבל את הצמר המלוכלך הזה מבחינה מסחרית, לא משתלם להם. והסיבה היא, בחוץ לארץ המים כמעט בחינם. איך הם מנקים את זה? לוקחים כמויות עצומות של צמר, עוטפים את זה ברשת ושמים בנהר. כמה ימים המים של הנהר זורמים, מנקים את זה. אתה בא אחרי כמה ימים, הוציא את זה, צמר נקי לבן כשלג. הם קונים את זה בזיל הזול, אבל כאן בארץ המים ביוקר. המים יעלו לך הרבה כסף כדי לנקות את הצמר, ולכן הרבה מהם מסרבים לקבל. גם אבקת הכביסה עולה ממון. אבל יש כאן יהודי אחד בשכונה שעושה את המצווה לשם שמים, מקבל מהכהנים, מקבל מהם את הצמר, ועושה מאותו הצמר ציציות עבודת יד. יש יהודי אחד כזה, ולכן כשאליך הכהן, מה אני עושה בזה, תפנה אותו לאותו היהודי. אני לא מכיר אותו, אבל הכהן שלנו, הכהן הגדול, חכם יוסף כהן, שמלמד אצלנו בכל יום שני בשעה שש, הוא מכיר את אותו האדם. הוא כהן, זה המקצוע שלו, לקבל את המתנות כהונה. הוא פעם קיבל ונתן לו, והוא עשה לו מזה, ציציות עבודת יד. אז אם ישאל אותנו כהן, מה אני עושה בזה, צריך להפנות אותו לאותו היהודי, כך שגם בזמן הזה כדאי מאוד, לא מצד השיקול המסחרי, אבל מצד מה שאמרנו קודם, הואיל ועשינו בו מצווה אחת, נעשה בו עוד מצווה. בספר בית יצחק דן, על אותם המקובלים שיודעים קבלה מעשית ויצרו בהמה בספר יצירה. האם הכבשים האלה צריכים זרוע לחיים וקיבה? יש חמש כבשים כאלה, צריך ראשית הגז או לא? מסקנה שלא, לא צריך. מאיפה אנחנו יודעים? מנין לא? מביר הים התוספתא. את התוספתא כתב הרדק בספר מלכים בית. שם מסופר אשתו של עובדיה הנביא צעקה, אישה אחת מנשי הנביאים צעקה אל אלישע שבעלה עובדיה הנביא מת, והנושה, אותו הרשע יורם, בא לקחת את שני ילדיי לו לעבדים. מה אני עושה? ואז אמר הנביא אלישע שתכין הרבה כלים, כלים ריקים אל תמעיטי, ואז היה נס השמן שהתרבה השמן. התוספתא מספרת שאחרי שקרה הנס הגדול הזה, שאלה אשתו של עובדיה הנביא, האם אני צריכה להפריש? תרומות ומעשרות מהשמן או לא? ענה לה הנביא, לא. צריך להפריש תרומות ומעשרות, מה שצמח באדמה, זיתים של האדמה, של העולם הזה. כאן זה נס מהשמיים, לא צריך. אז מזה לומד בית יצחק, אומר גם פה, זה בהמה בספר יצירה, זה לא נקרא בהמה וראשית גז צונך תיתן לו. ולכן לא צריך לא לתת לכהן זרועה על החיים וקיבה, וגם לא ראשית הגז. האמת היא שמן התורה לא צריך אפילו שחיטה, אבל מדרבנן, משום מרית עין, צריך שחיטה. ספר שדה הארץ דן בדברי הגמרא בסנהדרין נט, שם הגמרא מספרת על רבי שמעון בן חלפתא היה הולך, והנה כפיר אריות לקראתו. מה יעשה? היום, אם יש לך רובה M16, אתה יכול לתת לו, לרוקן עליו מחסנית בין העיניים, אתה יכול לנצח את האריה. אז לא היה מחסנית, לא היה רובה. מה עושים? מיד פנה לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, הכפירים שואגים לטרף, תיתן להם אלקוטון. מיד ירדו שתי חתיכות מהשמיים, חתיכה אחת לקחו האריות הכפירים, נשארה חתיכה שנייה. לקח את זה, שם על הכתף, הלך ישר לבית המדרש. שאל, מה זה? אמרו לו, אין דבר טמא יורד מהשמיים. מסביר שדה הארץ, הוא אומר, הכוונה היא, גם אם היה בזה חלף או דם, אתה לא צריך לקחת מלח ולהתחיל למלוח. לא, זה מיותר. אין דבר טמא מן השמיים, אתה יכול לקחת ולבשל את זה מיד, זה החידוש שבדבר. כאן זה גם הסבירו את הגמרא בשבת עמ' ג', כשברח רבי שמעון למערה, נעשה נס, נברא לו שמה מעיין ועץ חרובים. עץ חרובים, הכל טוב ויפה, אבל מה אם עורלה? שלוש שנים, לא יהיה לכם ערנים, לא יהיה הכן. הבד״ץ ייתן הכשר על דבר כזה? כן. התורה מדברת, כי תבוא אל הארץ, און טעתם כל העץ מאכל, אתה נוטע, יש עורלה. פה זה יצירה של השמיים. אין דין עורלה, מותר לכתחילה לרבי שמעון לאכול, גם אם עדיין לא עברו שלוש שנים, כך הוא הדין גם פה. מזה הקשו על דברי מרן לבית יוסף, באורח חיים סימן תרע בהלכות חנוכה. מרן שמה שואל, למה אנחנו עושים שמונה ימי חנוכה? הרי היה בפח שמן להדליק לילה אחת. אם כן, לילה הראשון היה לפי הטבע. מה הנס? שבעה ימים, תעשה חנוכה שבעה ימים. מרן מתרץ ואומר, הם שפכו מעט, שפכו רק שמינית מהפח, ובדרך נס התמלא. אז כל לילה שפכו רק שמינית. אז אפילו בלילה הראשון היה הנס, כי הם לא שפכו את הכול, שפכו רק שמינית, ובדרך נס התמלא הכול. לפי דברי התוספתא, הלכה וראה, זה לא טוב. צריך שיהיה לך מצוות הדלקת הנרות בבית המקדש, שידלוק כל הלילה. אתה צריך שיהיה לך שמן טבעי, שמן זית זך קטית למאור, שמן אמיתי. זה לא שמן זית מה שנוצר מהנס, זה כאילו שמן אחר. ולכן, האחרונים, לא כולם הסכימו עם המהלך הזה, לקחו את התירוצים האחרים של מרן, עצם הימצאותו של פך השמן שהוא... הוא טהור בחותמו של כהן גדול, זה היה נס. יש עוד כמה וכמה תירוצים. יש ספר שלם על השאלה הזו. יש שם 68 תירוצים. חלק על פי הפשט, חלק על פי הקבלה, אז מי שסקרן אוהב לדעת קושות ותירוצים, יעיין שם. אבל ענייננו, כמו שאמרנו, אם יהיה בהמה כזו, אין צורך לא זרוע לחיים וקיבה וגם לא ראשית הגז, אלא שהיום בזמן הזה אסור לנו להתעסק בספר יצירה. אפילו מקובל שלמד ויודע, אסור לה לייצר. והסיבה היא, בזמנם היו טהורים. היה להם את האפר פרה אדומה, ידעו איפה זה נמצא בגליל, ולהם היה מותר. הגמרא מספרת שהיו בוראים, בכל ערב שבת היו בוראים עגלת אליטאה, עגל משולש, כדי שיהיה להם עונג שבת וכו'. היום כולנו טמאים מתים, ולכן לנו אין היתר להתעסק בדברים האלה גם למי שיודע. אבל בזמנם, כמו שאמרתי, הייתה אפשרות, והנפקא מינה גם לשאלות והתשובות הבאות. אני מסיים את הנושא. ראשית הגז חולים לכל דבר. אתה יכול למכור אותו ליהודי, לגוי. אמרנו חומרה, הידור, לעשות מזה ציציות. אבל לפי ההלכה יעשה מה שליבו חפץ, אין שום בעיה בדבר. לפיכך, נותנים אותו לכהנת אף על פי של נישואה לישראל. ולכתחילה, נותנים אותו לכהן מיוחס. לא מצאת כהן מיוחס, אפילו לכהן רגיל. לכתחילה, כהן תמיד חכם. לא מצאת כהן תמיד חכם. גם לכהן עם הארץ אפשר לתת, בתנאי. לרשע, כהן שהוא מחלל שבת בפרהסיה, אין בו את המצווה וקידשתו לכל דבר שבקדושה. לא נותנים לו עליית ראשון לספר תורה. לא נותנים לו לשאת את כפיו. לא נותנים לו זרוע על החיים וקיבה. כך גם לא נותנים לו את ראשית הגז. אבל כהנת בת כהן יכולה לכתחילה לקבל ראשית הגז. הרי אין בזה קדושה, אין שום בעיה. כמו בחמש צלעים בפדיון הבן, אוהדים גם פה, יכולים לתת לכהנת. בתרומה יש לנו הגבלה. מתי הכהנת יכולה לאכול תרומה? בתנאי של נישואה לכהן. אבל בת כהן שהתחתנה עם ישראלי, התורה אומרת, היא בתרומת הקודשים, לא תוכל. כאן אצלנו זה לא קדוש כמו תרומה. ולכן גם אם הכהנת הזו התחתנה עם ישראלי, יכולים לתת לה זרוע על החיים וקיבה, יכולים לתת לה ראשית הגז, אין בעיה בדבר. ולכן, אם בעלה תמיד חכם, ויש לפניי שניים, כהן עם הארץ, וזו אומנם כהנת היא אישה, אבל נישואה היא תמיד חכם. יותר מהודר לתת לאותה הכהנת, זה יותר מהודר מאשר לתת לכהן. עד כדי כך אנחנו מחשיבים את מעלת התורה גם בדבר הזה. כן. אי אפשר. אי אפשר לעשות מיד עוד הפעם באותם הכבשים את אותה המצווה. אלא אם כן תחכה לפחות עוד שישה חודשים, יצמיחו עוד הפעם. עוד הפעם אתה צריך להביא את הספר שיספר אותם פעם נוספת ואז תוכל לקיים עוד הפעם את המצווה אבל אחרי שספרו אותם פעם אחת, אין מה לעשות, אי אפשר פעמיים באותם הכבשים לכן, תחפש לך חמישה כבשים אחרים מה זה שהיא, יש פה מכרחה? כן אם היא תיקח אותו מכרחה, כהן אמר את זה, נעשה אותו דבר את המכרחה ממילא לא צריך לקבל, היא והוא אותו דבר למה שהיא תקבל אותה? למה? כי השני הוא עם הארץ, תמיד, כל דבר. העלמים האלה לא צריך לקבל. אבל אשת חבר כחבר. אז היא מתייחסת לסטרנטית, זאת אומרת, לפי דעת רוב הפוסקים, כשנכנסת אישה שבעלה תמיד חכם, אפילו אם היא לא יודעת לקרוא ולכתוב, היא עמת הארץ לגמרי המסכנה הזאת, אבל היא נשואה לחכם, היא משרתת את החכם, אתה חייב לעמוד מלוא קומתך. הגאון חידה נקט בדעת רבנו ארי שלא, אבל הבן אישחי חלק עליו. הבן אישחי אומר בדעת רבנו ארי, שגם רבנו ארי יסכים לזה, והביטוי של חכמנו, אשת חבר כחבר. מה זה? מה הכוונה? הכוונה היא, כמו שאתה חייב לעמוד מפני בעלה, כך גם, או הגיע לבית הדין חכם, מקדימים אותו, הוא לא צריך לחכות בתור, לא בבנק ולא בבית הדין. מעדיפים מייד את החכם, כך גם אם הגיעה אשת תלמיד חכם, נותנים לה להיכנס קודם. וכן, אז זה הדרך. בכל הדינים כולם חייבים להפלות אותה לטובה. למה? זה לא עניין שלה, אלא כל זה בזכות בעלה. הרי היא חולקת עמו חצי, חצי מהתורה של בעלה. בעלה לומד כל יום 18 שעות, אז היא לוקחת תשע שעות תורה כל יום. אתה יודע מה זה? ואם היא זכתה, האישה הזו, שלא רק בעלה חכם, אלא הביאה גם בנים תלמידי חכמים, היא חולקת גם עם הבנים שלה. אז יש חצי מבעלה, חצי מהילדים. תראה, זה גן עדן שמן, יש לה אותה אישה. אשריה אימא, אם הבנים שמחה. לא כתוב אב. למה? כי אצל האימא היא יכולה להגיע לחתוכה הראויה להתכבד, גן עדן שמן, לוקחת גם וגם. אבל שמעתי אחד החכמים אומר, תראה, אנחנו מביאים נדיבים שיתרמו, והנדיבים לוקחים חצי, ניסחר וזבולון, וזבולון לוקח חצי. האישה גם לוקחת חצי, מה יישאר לי? כך שואל אותי החכם ההוא. מה חסר לו? טוב, אמרנו פעם את דברי אור החיים הקדוש, שהוא אומר שאנחנו נותנים גם לזבולון, אבל זה לא על חשבון ניסחר. יששכר למד 18 שעות, יישאר לו נטו, לימוד התורה שלו, יקבל על זה גן עדן. מה, הקדוש ברוך הוא, אין לו מספיק גן עדן, שי עולמות לכל אחד, מי גברא דלת לקבעינה, ולכן אם נלך לפי אור החיים, הוא יכול להיות רגוע, אותו החכם. אבל יש חולקים, יש אומרים שמורידים מהחשבון של החכם, ולכן אותו החכם על זה יתבונן. הוא יקבל הכל והיא תקבל, למרות שלא למדה כלום, אבל א', היא מחכה לו עד שיבוא וכולי, ב', היא צריכה להכין את הילדים לתלמוד תורה, בעלה מרביץ תורה, מלמד, והיא צריכה לחכות עד שיבוא הטנדר, להכניס אותם לטנדר, צריכה לקבל אותם חזרה אחרי הצהריים. כל הטרחה הזו, הקרויה, התנויה, גברייהו, בנייהו, מה שהגמרא אמרה, כל זה לזכותה, ובזכות זה יש לה את הגן עדן. ואישה זקנה שיש בה ירדים, זקנה לא, זקנה לא, זקן ולא זקנה, הליבא דקולה עלמא, אין שום חובה לקום מפני זקנה, אלא רק מצד גמילות חסד. אם הזקנה הזו אישה שאין לה כוח, אז היא נכנסה לאוטובוס, גמילות חסד של אמת, תקום, תיתן לה לשבת. אבל לא נידין קימה מפני, נניח דוגמה, אוטובוס ריק, נכנס זקן, יש מקום, הוא לא צריך את המקום שלי, הוא נכנס, אני עומד. אבל אם נכנסה זקנה, יש מקום, היא לא צריכה אותי. אני לא צריך לעמוד מפני זקנה, אפילו שאני יודע שהשכנה הזו היא בת תשעים, אפילו אחי לא צריך. אבל אם היא נשואה לתלמיד חכם, כמו שאמרנו, זה כבר עניין של כבוד התורה של בעליה. מה, אין חילול השם? זה לא. אין חילול השם? לא, אין חילול השם. יש מקום, היא יושבת, הנה, יש ספסלים ריקים, היא יכולה לשבת, אין שום בעיה. זה מצב שאין מקום. אם אין מקום, ודאי, אמרתי, גמילות חסד של מת, לקום נתת לה. אבל כשיש מקום, אם זה כהן, אם זה זקן או חכם, אני חייב לעמוד בכל מקרה, לעמוד מלוא קומתי עד שישב לידי. אבל, בסקנה, אין את זה. כן? אין מחבלים בעל דרכים, אז למה צריך לקום בפרוטוקוס? האוטובוס הוא כרשות בפני עצמו. אוטובוס, יש לו מחיצות. נכון שהוא נוסע אפילו, אחי, כיוון שיש לו מחיצות, ולכן גם בתוך האוטובוס יש את המצווה, תעמוד כמה שניות ותקיים בזה מצווה, תעשה דאורייתא. כמה שילמת בשנה שעברה על האתרו, גדוליו, על ארבעת המינים? היה לך הרבה כסף, נכון? פה זה מלא מופת, כאן זה בחינם. כן, אני שואל אם גם חובה בשביל... חובה, חובה. למדנו את הנושאים על אחות התלויות בארץ שנה וחצי. לקח לנו הרבה שנים להכין, ללמוד, ועברנו על הכול. בעזרת השם נחזור על הדברים האלה, יגזור השם בחיים, מדרן הלך. אני עובר לנושא חדש, סימן ש״לד, העובר על דבר איסור, מנדין אותו לאלתר. מרן מסביר לנו כאן בסימן הזה את ההלכות של נזיפה, נידוי וחרם. כל הפרטים, פרטי-פרטים. כל זה כתוב בגמרא במסכת מועד קטן מדף טז והלאה, ומרן מסכם לנו כאן את התמצית להלכה ולמעשה. הרמב״ם כותב גם דברים שאינם הלכה למעשה, הלכתה למשיחה. דיני טומאה וטהרה, הלכות הקורבנות. מרן לא כתב דברים שאינם הלכה למעשה, אבל דיני נידוי חרם גם בזמן הזה נוהגים. הבדין יש להם את החובה, את הסמכות לעשות נידוי וחרם וכולי לכל דבר ודבר כפי שההלכה מחייבת. לא רק היה, אלא גם הובר, גם בזמן הזה יש את כל ההלכות האלה, לעשות בהן משפט כתוב, והבדילו השם לרעה, להרחיק את אותיו הרשעים. יש לנו הרבה מקומות שהתורה פירטה לנו עונשים, אדם שעושה עבירה בשוגג, ונסלח לכל העם בשגגה, אין לא נידוי ולא חרם, לא נותנים לו מלכות, כל העונשים לאדם שעושה במזיד. לכן יש ארבע מיתות בדין, שקהילה שירפה הרג וחנק, מיתה בידי שמים, כרת, או מה שקראנו אתמול בפרשה, ארבעים יקנו לא יוסיף, אדם שעובר על עבירה במזיד, אכל נבלה, טרפה, עשה עבירה. הפושע הזה שלא שמע על ההתראה למטרים, מביאים שני עדים לפני הסנהדרין, ואחרי זה נותנים לו פלאקה, מלכות ארבעים. אבל יש להבין, יש דברים, שבגלל סיבות שונות התורה לא נתנה מלכות, לאו שבכללות וכו', אבל עדיין, אם הוא עושה את זה במזיד ולא חוזר בתשובה, ממשיך לעשות את הפשעים האלה ביד רמה, ממילא בית הדין צריך לעשות בו משפט כתוב. שלב הראשון, נזיפה. איפה כתוב בתורה נזיפה? אתם יכולים לזכור? למדנו לפני שלושה חודשים, פרשת בעלותך. ועביה ירוק ירק בפניה, הלא תיכלם שבעת ימים. מזה למדו במועד קטן טז, מכאן לנזיפה שבוע. אבל זה היה בזמנה, נזיפה דדהו, נזיפה דדן, מספיק יום אחד בלבד. ולכן אדם שעשה איזה חטא, עשה איזה פשע והחכם נזף בו, אז צריך לנהוג מנהגי אבלות באותו היום, להסתגר בביתו וכו'. אפילו אם האדם שנכשל ועשה את הדברים האלה הוא אדם תלמיד חכם, הוא אדם גדול, אין משוא פנים, אין פרוטקציה. והגמרא מספרת על ויכוח שהיה בין רבנו הקדוש לרבי חייא. רבנו הקדוש סבר תורה לומדים בתוך בית המדרש ולא ברחוב. חמוקי ירכייך, כמו ירך בסדר, גם כאן התורה צריכה להיות בסתר. רבי חייא דרש פסוק אחר, חוכמות בחוץ, טרונה. צריך אם כן לשים רמקולים ברחוב יפו, ברחוב המלך ג'ורג, שישמעו שם דברי תורה. בדרך כלל הנשיא הסנהדרין רבנו הקדוש היה אומר, רוב חכמי ישראל הולכים איתו, וכך נפסקה ההלכה. אבל רבי חייא, בדבר הזה הוא כל כך בער בו אהבת התורה, יצא והשניה לשני בני אחת בחוץ. רבנו הקדוש הקפיד עליו, למה הוא עושה מעשה כדעת עצמו. כשהוא בא לבית המדרש, אמר לו רבנו הקדוש, במקום חייה בחטא, אמר לו בעין, תצא תראה מי קורא לך. הוא יצא, ראה שאין אף אחד בחוץ, הוא הבין שהרב מקפיד עליו. נהג בעצמו נזיפה. אבל בשמיים דאגו לעשות ביניהם שלום. מה עשו בשמיים? רבנו הקדוש היה לו כאב שיניים. הלך אליהו הנביא, התחפש בדמותו של רבי חייה. שאל את רבנו הקדוש, איזה שום כואבת לך, תראה לי. כאן, שם את היד על זה, באותו רגע נהיה בריא למחרת רבי חייא הגיע ושאל מה שלום רבנו, מה שלום השן? אז אמר לו רבנו הקדוש, באותו רגע ששמת את האצבע השן נהייתה בריאה, הכל בסדר אמר לו רבי חייא, אני אתמול לא הייתי בבית המדרש, אני לא נגעתי בשן מיד הבין רבנו הקדוש שרבי חייא איש אלוקים קדוש, שאליהו הנביא התחפש בדמותו ומאז נהג בו כבוד, כך עשו בשמיים לפייס בין החכמים. אבל אתה רואה שגם רבי חייא, למרות שהיה גדון שבגדולים, ענק שבענקים, אלמלאו נשתכחה תורה מישראל, והגמרא באהבה מציאה פה' מתארת שהמרכבה שלו עולה מאליה, לא צריך את המלאכים שיבואו ויקחו, הגמרא מתארת כמה הוא היה גדול, רע ועצום שם, אבל אתה רואה שאם חלילה רבנו הקדוש הקפיד עליו, נהג בנזיפות הזו, קיבל עליו את הדין. כמו שאמרנו, הנזיפה יום אחד. אם חזר בתשובה, ביקש מחילה, הרב התיר לו, הכל בסדר. אבל אם לא, עושים לו נידוי. נידוי שלושים יום. לא עזר, עוד שלושים יום. לא עזר, עושים לו חרם. והחרם הזה לכל החיים. איפה מצאנו בתנ״ך נידוי? מישהו זוכר? ספר שופטים, פרק ה'. מישהו יכול לזכור את הפסוק? ותשר דבורה וברק בן אבינועם, בסוף הפרק, פסוק כג כתוב. אורו מרוז, אמר מלאך ה', אורו ארור יושביה, כי לא באו לעזרת ה' בגיבורים. מה היה? הגמרא שם, במועד קטן טז, מביאה שתי דעות. דעה ראשונה, זה היה כוכב ששמו מרוז. הרי גם מהשמים נלחמו הכוכבים ממסילותם. הנמיכו, נהיה חם מאוד, עומס חום כבד, ואז חיילי סיסרא היו צריכים להתקרר, ירדו להתקלח בנחל קישון, נחל קישון גרפם, ואז יכל, ברוך השם, ברק בן אבינועם, יחד עם דבורה, התגברו עליהם, למרות שהיה לו 900 רכב ברזל, הצליחו לנצח אותו. אבל היה אחד, כוכב אחד ששמו מרוז, הוא סירב פקודה. הוא אמר, הוא מהאו״ם, הוא לא רוצה להתערב. ולכן 400 שופרות נתן ברק בן אבינועם לאנשים, ועשו לו את החרם הזה והפילו אותו. עוד דעה שנייה, מרוז, זה היה שם של מפקד מיליציה, והוא היה צריך לבוא לעזור. למה? כי לא באו לעזרת השם בגיבורים, ולכן אורו ארורו שוויה עשה לו את החרם הזה. אותו הרשע שלא רצה לבוא ולסייע, לכן עשה לו את הנידון. איך? מה הם עובדים? על מי אתה שואל? על ישראל שאלכו להילהם, שהם לא ברורי השם. חלק מהם היו יראי שמיים. חלק. מספיק שאחד הוא ירא שמיים, וצריך לבוא. אבל אם יש אחד עובד השם צריכים לבוא לעזרתו, והם לא באו לעזרתו, איך הם אמרו? אנחנו לא רוצים להרוג אנשים חפים מפשע, אתם מכירים את המשוגעים האלה, ולכן עשה להם דרק בן אבינועם, עשה להם את הנידוי, אתה רואה כבר בתנ״ך את הדבר הזה. בספר נחמיה, יש שם גם את החרם אשר לא יבוא לשלושת הימים, יוחרם כל רכושו, שם זה חרם על הרכוש. מצאנו בתנ״ך, במדרשים, בגמרא, הרבה דוגמאות, הרבה דברים שחכמינו מצאו לנכון לעשות נידוי או חרם כשהיה צריך ואין משוא פנים. כן, לא שומע. אין דבר שעומד בפני התשובה. גם אדם שאפילו אם מגיע ונלכד לחרם, אם חוזר בתשובה שלמה, מתקן את הכול. בית הדין שעשה לו את החרם, תות אסר, תות שרה, יש אפשרות לתקן את הכול. אותו בית הדין יעשה לו הכרה והכול יבוא על מקומו בשלום. הגמרא מונה 24 דברים, 24 דוגמאות שבית דין מנדין עליהן. המקום הראשון שהגמרא עוסקת בנושא הזה, ברכות דף יט, ושם הגמרא אומרת שאלעזר בן חנוך פקפק, זלזל בנטילת ידיים לסעודה, עשו לו נידוי. לא חזר בתשובה, מת. והגמרא אומרת ששלחו בית הדין ושמו אבן על הארון שלו. מרן מעתיק את הגמרא הזו בהמשך. מרן אומר בסעיף ג' מנדש שמת בדין שולחים ומנחים אבן על ארונו. עד כדי כך, ואומרים אחרי מות קדושים, אלא אחרי מות קדושים אמור צריך למען ישמעו וייראו, ולכן שמים אבן על הארון שלו כדי שהאנשים האחרים ייזהרו. וכן על זה הדרך. בדוגמאות רבות הגמרא מביאה אדם שמזלזל ביום טוב שני, מנדין אותו. מבזה תלמידי חכמים, מנדין אותו. הגמרא במסכת סנהדרין צ״ט אומרת אדם שהוא מבזה תלמידי חכמים, דינו כאפיקורוס שאין לו חלק לעולם הבא, ולכן חייבים בית הדין לעשות לאותו האדם נידוד. אם הוא חוזר בתשובה, בא לפני החכם, מתנצל, לוקח את הדברים בחזרה, נגמר. אבל אם הוא ממשיך ברשעתו, ממשיך לבזות, ממילא צריך לעשות בו משפט כתוב. אני אספר לכם מעשה שהיה לפני חמישים וחמש שנים. אולי הוותיקים כאן יכולים לזכור. מורנו, ראש ישיבת פורת יוסף, חכם יהודה צדקה, אמר דברי תורה בבית כנסת ישועה ורחמים ברחוב רייכמן. היו שם שני בריונים. הוא אמר בתוך הדרשה, אז היה ראש הממשלה, היה בן-גוריון. אמר, בן-גוריון חמור. אלה כעסו, מה? אתה אומר על ראש הממשלה שלנו חמור? הם היו מפאיניקים שרופים. הפסיקו אותו באמצע הדרשה. טוב, העניין עבר, הגבאים לא התערבו. הגבאים הם מהאו״ם, לא? לא צריכים להתערב. שתקו. הדברים נודעו לאבא. אז האבא היה אומר כל לילה שיעור בבית כנסת. שאול צדקה, שם ברחוב רייכמן, אז האבא היה בן 32, היה צעיר מאוד, כל הזקן שלו היה שחור, אבל אותו לילה לא למדו הלכות שבת. אבא הפסיק את הסדר, למדו סימן ש״ל״ד. אחרי שאבא הסביר את כל ההלכות, נידוי, חרם וכולי וכולי, סוף השיעור אמר, אותם הרשעים שעשו את זה הם בנידוי וחרם ואסור ללכת להתפלל בבית כנסת ישועה ורחמים. זה היה הסוף. למחרת לא היה מניין בישועה ורחמים. ואז באו הגבאים לאבא, אמרו לו, מחילה רבנו, אנחנו מבקשים סליחה. אמר, אלה הפושעים צריכים לבוא לבקש סליחה, אלה שביזו את החכם. אז הם הביאו אותם. אז אמר להם, אבא, אתם לא פגעתם בי, אתם פגעתם בחכם, תלכו ותבקשו סליחה שהחכם ימחה לכם. אז הם מיד הלכו לחלוד הצדקה, ביקשו ממנו מחילה, התנצלו. הוא כמובן היה עם ביתן כהילל, סלח להם מיד. חזרו לאבא, הם רצו שאבא יתיר את החרם כדי שיהיה להם עניין, אחר כך בית הכנסת יהיה סגור. אז אבא אמר להם, נכון שאמרתם שהם ביקשו סליחה, מי אומר שלא יחזרו עוד הפעם על הדבר הזה? אני רוצה שישלמו גם קנס. וכך היה, כל אחד מהם שילם עשר לירות קנס. אתם לא יודעים מה זה עשר לירות. יוסף סעידיאן זוכר כמה זה היה עשר לירות. היה אפשר, זו הייתה חתיכה ראויה להתקבל. שילמו לישיבה לקורת יוסף עשר לירות קנס, ואז אבא הוריד את החרם. זה, איך אומרים, לימד את האנשים שייזהרו בכבוד התורה. אבל אם הם יזבזו אותו בפרהסיה, אז הם יבקשו מטלה בפרהסיה, זה שהם ביקשו את זה. ודאי. לא, לא. הם ביקשו בפרהסיה, הם אכלו אותה בגדול. אל תדאג. אל תדאג עליהם. היה להם הרבה הפסדים. חוץ מהעשר לירות היה להם בית-חרושת למצות עבודת יד. אותה שנה היה להם נזק כלכלי כבד. אל תחשוב שהאנשים עברו לסדר-היום. הנידוי הזה שהאבא עשה, זה זעזע את האנשים. והאנשים למדו לקח, ידעו מה זה כבוד התורה. הגמרא שם, במסכת ברכות, בדף יט, הגמרא מספרת על רשע שהיה הולך בלוויה של שמואל ומדבר עליו. ירד איזה עלה מהגג, העלה הזה, אם נופל, אפילו שריטה לא יהיה לנו. אבל, הגמרא אומרת, בדרך נס, בקע את המוח שלו והוא נהרג במקום. והגמרא מדגישה, שנה יצורבא מרבנן דקוצ'ה בריך הוא טבע ביקרא. הרי אותו הרשע היה עומד על המזבח ומקריב לעבודה זרה. הקדוש ברוך הוא, ערך אפיים גם לרשעים. אבל כשפנה לעבר הנביא, אמר, תפסוהו, ותיבש ידו. ולכן, כל כך יוצא בזה, אתה רואה בתנ״ך ובמדרשים איך הקדוש ברוך הוא מחמיר מאוד עם כבודו של חכם. הגמרא מספרת, תלמוד ירושלמי, על רבי זעירה, שנסע, היה חדש בעיר, הלך לקנות בשר. שואל את הקצב, כמה עולה? הקצב הזה היה לץ גדול, ליצן, וראה לפניו אדם חדש. אמר לו, זה עולה כאילו חמישים שקל במכה. אמר לו, מה זה במכה? אמר לו, נוסף לזה, אתה צריך לקבל מכה אחת. אמר לו, אני אתן... אני אתן לך שישים שקל ותוותר על המכה. אמר לו לא, חמישים במכה. אני אתן לך שבעים שקל, לא. טוב, החכם, לא היה לו ברירה, שילם חמישים שקל, קיבל את המכה, לקח את המת בשר והלך. אחרי שעה, אותו הקצב מת. כשהגיע לבית המדרש, שאלו אותו, מה, כל כך הקפדת עליו? הוא אמר, אני בכלל לא הקפדתי. אני הבנתי שככה המנהג שלכם. התפלאתי, איזה מין מנהג משונה זה? אדם קונה בשר צריך לקבל מכות. אפילו שהחכם לא הקפיד, הוא חשב שזו דרכו של המנהג שם, אבל אותו אדם הלך לעולמו, איך אומרים בערבית? זה זמר. זהו. צריך כל אדם להיזהר שלא ישחק באש. אמנם הווה מתחמם כנגד אורם, אבל המשנה מזהירה אותנו. הווה זהיר בכחלתן שלא תקבה. נשיכתן נשיכת שועל. עקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן נחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש. ולכן, כל אדם ואדם צריך להיות זהיר. גם אם יש לי ביקורת, גם אם אני חושב שהוא לא צודק, איך אומרים? אל תהיה צודק, תהיה חכם. תדע, אם יש לך ביקורת, כל דבר אפשר לסדר. תלך לבית-דין, מותר לתבוע את החכם גם לפני בית-הדין, אבל לעמוד ולדבר ולבזות וכו', כאן האדם הזה כבר יורד לשאול תחתית, יהיה אפיקורוס, מאבד את כל חלקו לעולם הבא, וצריך לעשות בו גם משפט כתוב בעולם הזה, כמו שאמרנו, נידוי וחרם, כדי להרחיק אותו שלא ילמדו ממנו האחרים, ויבדילו השם לרעה. היה מעשה ידוע בזמנו של רבי נתן אדלר. היה יושב ולומד עם התלמידים, החתם סופר היה גדול התלמידים שלו, והיו בחור ובחורה עומדים מעבר לחלון וצוחקים, מתלוצצים בקולי קולות. היום אפילו אם יעמוד מישהו מעבר לחלון, יש לי רמקול, שומעים אותי. אבל אז לא היה רמקול, והיו שומעים את החכם בגלל זה. שלח רבי נתן אדלר את תלמידו, אמר לו, רבי משה, תלך תגיד להם שיתרחקו קצת, שלא יפריעו לנו. רבי משה סופר, ירד יחד עם עוד אחד, פנו אליהם בלשון יפה, אתם מדברים כאן בקול, וזה מפריע ללימוד שלנו, אולי תעשו טובה, קצת יתקדמו הלאה. וצחקו ממנו, עשו ממנו צחוק. טוב, הוא חזר, לא רוצים לשמוע. המשיכו ללמוד, אבל לא שומעים את החכם, הקול שלהם היה גדול יותר. אמר לו רבי נתן אדלר, תנסה עוד פעם להשפיע עליהם. הלך עוד פעם לבקש מהם, ואז אותו נבל יהיה מהלכתם סופר. אם תבוא לנדנד לנו עוד פעם, ניתן לך מכות. הוא נכנס בפנים, אומר, לא רוצים לשמוע. ניסו ללמוד אולי, אבל לא מצליחים ללמוד, אף אחד לא שומע את קולו של הרב. ואז בפעם השלישית ביקש החכם, רבי נתן אדלר, מהחתם סופר, תלך תבקש מהם. אולי ישמעו לנו, אולי יהיה לך נס. הלך לשם, כשהתקרב, אותו הנבל הרים את ידו והיכה את החתם סופר. כשנכנס, החתם סופר לא אמר כלום, שתק. אבל השני אמר, רבנו, הוא הרביץ לחתם סופר, הרביץ לרבי משה. ואז מיד רבי נתן אדלר פתח את ההיכל, פתח את ספרי התורה, היה שם מניין, ועשה עליהם. חרם. הם מיד קיבלו כאב ראש, הלכו הביתה, אחרי שעה שניהם מתו. זה לפני כ-200 שנה הסיפור הזה, זה לא היה לפני הרבה זמן, הלכו לעולמם. יש מושג של חרם שכולם יודעים, אפילו הילדים ברחוב. קוראים לחרם הזה בשם פולסא דנורא. מה זה? זה חרם. תתרגם את המילים בארמית, מה זה פולסא דנורא? מקלות של אש. הנושא הזה הוזכר בספר הכל-בוהו, שכותב את הנושא הזה. גם רבנו מארחוב מזכיר את הנושא הזה על פי הקבלה. מביאים עשרה בני אדם ועושים את הפולסא דנורא הזה. אם זה צודק, אם הכול בסדר וכולי, כגודל עוצמת המקללים, אותם שעושים את החרם, כך זה עובד ופוגע. ועשו את זה חכמי ישראל, עשו את זה בעבר, עשו והצליחו. לא רק על בני אדם, זה עוזר גם כנגד רוחות רעות ושדים. גם עליהם עשו את הפולסא דנורא, וגם זה הצליח. בזמנו עשו את זה, אומרים, על גרשון שלום. לא, על ראש עיריית ירושלים. היה לפני ארבעים וחמש שנים, מי שבנה את ברכת התועבה הראשונה כאן, עשו עליו את הפולסא דנורא ועקרו אותו מהעולם. עשו את זה גם בזמנו ליצחק רבין, גם כן עשו לו את הפולסא דנורא, וזה הצליח. עשו את זה גם לזה שעונה לשם שרון, גם עליו עשו את זה, אבל האדמה לא רוצה לקבל אותו, לכן הוא נמצא ככה תלוי ועומד, לא כאן ולא שם. אבל אתה רואה שכשעושים את זה והדבר צודק, אז הדבר יכול להשפיע. אחרי שאמרו לו שעשו את זה, הוא שאל כמה זמן זה לוקח. שם זה ממון. לא החרימו את האנשים את הממון שלהם, הפקר בדין הפקר, ממונם רק. אני חוזר לנושא. אמרתי שהפולסא דנורא, אפילו על הרוחות זה עוזר. והנפקא מינא, דיברנו בזה פעם בהלכות אבלות, בראי דעה סימן ש״מ. הדוגמה שם הייתה, לא יבוא ולא יהיה, אדם נפטר, באים ושואלים הבנים, אנחנו רוצים ללוות את האבא, כמו שליוו ראובן, שמעון, לוי ויהודה את אביהם. אמרו להם לא. אל תלכו אחרי הלוויה של האבא. למה לא? הרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. כל אדם נכשל במשך חייו בטיפות זרע לבטלה, קרי. ונבראים מאותן הטיפות רוחות רעות ושדים. כשהבנים הולכים בלוויה וצועקים אבא, גם הם הולכים וצועקים. אמנם הבנים חוזרים אחר כך לבית, הם נמשכים שם, נשארים שם ליד הקבר, ומצערים מאוד מאוד את אותו האדם. מה עשו חכמי ירושלים המקובלים כדי למנוע את הצער הזה? עשו תקנה. שהבנים לא ילכו אחרי המיטה של האבא. בנים, בנות, נכדים, נכדות, כל יצאי ירחו, אף אחד לא הולך. ולא רק עשו את התקנה הזו, אלא עשו גם חרם. כשעשו את החרם, ממילא גם אותו הרוח. גם אותו השד, הוא לא יכול, הוא לא מסוגל להתקרב. זו התקנה. ואנשי חברה קדישא, אלה שהם טובים, כמו עץ חיים, קהילת ירושלים ועוד, מודיעים. מייד אחרי שגומרים את ההספדים, מודיעים. כדי לא לצער את הנפטר, בנים, בנות, כולם לא זזים, נשארים שם בבית הלוויות, הם לא יוצאים להלוויה, וכך ראוי לעשות. אתה רואה שהחרם הזה תופס, זה גם מונע מהרוחות רעות שלא יצערו וכו', וכך ראוי להנהיג בכל מקום. האם רק בירושלים יש יצר הרע, זרע לבטלה או דברים אחרים? בתל אביב אין יצר הרע? שם אף אחד, כולם כמו יעקב אבינו, שנראו טיפת כרים מימיהם? בכל העולם יש את הבעיה הזו, ולכן כששואלים אותנו כעצה טובה, בכל העולם היה ראוי להנהיג ולעשות את הדבר הזה. המשך הנושא מחר, לא גמרנו את הלוחות נידוד, רק התחלנו המשך מחר, רבי חנניה בן הקשי האומר. העולם המודל אביב, העולם המודל, ידענו את הראשונים. היי, ברוך הוא בטוחו, נחכה את הכל בעיית ישראל. העולם המודלנו מבקרים במואבים. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בבקשה. בפרשת השבוע קראנו שתי מצוות רואה שר התחבורה