ברכות והנאות באיסורי דרבנן, גדרי חצי שיעור בשבת וייחוד, וכשרות דבש דבורים

- - - לא מוגה! - - -

ראיתי את השיעור ביום שבת, לא? כן. האדם השני? לא. אם שני הצדדים לא באים, לכן ארבע דקות. אין מה לבוא. אם הצד השני לא יבוא, אז אין מה לבוא. חלק בית. יש בית דין, לא אליי. תלכו לבית דין. לא אליי, אז תלכו לכל רב אחר חוץ ממני. לי אין זמן לעסוק בזה, יש בתי דין. בשביל זה יש בתי דין או רבנים אחרים. התחלנו ביום רביעי בנושא שחכמינו, אנשי כנסת הגדולה, תיקנו לנו לברך אך ורק על דברי היתר, על דבר שאסור באכילה, אפילו אם הוא אסור רק מדרבנן, לא תיקנו על זה ברכה. ולכן גם אם הוא טעה וברך, לא יטעם, כי בין כה ברכה למטלה, גם אם יטעם. אבל כל זה כשהמאכל מצד עצמו אוכל איסור. אם המאכל היתר, יש צעד כולה בדבר. דוגמה ראשונה. מי שאמר את החילוק הזה הראשון היה המאירי לגבי חולן שיש בו סכנה ביום הכיפורים. גם אם אתה אומר חולן שיש בו סכנה שצריך לאכול חזיר, אתה לא נותן לו לברך, אתה אומר, לא תקנו חכמינו ברכה על החזיר, אבל יום הכיפורים, האוכל מצד עצמו הוא היתר. אם הוא אוכל בשר חלק, על זה כן תקנו חכמינו ברכה. ולכן המאירי אומר שבזה כן יברך. כך כותב גם אב״ח בהסבר דברי הפוסקים, כך המנהג וכך ההלכה למעשה. אחרונים דנו לגבי אדם שטעה וברך ביום הכיפורים על דבר מאכל. אדם בריא, אין בו לא סכנה ולא דבר אחר. ונזכר, לא יטעם, אפילו טיפה אחת אסור לו לטעום. ולמה? ההלכה היא כרבי יוחנן שאמר ביומה ע״ג חצי שיעור אסור מן התורה. ממילא, מה אתה רוצה להרוויח להציל את הברכה שלא תהיה ברכה לבטלה שלא יעבור על לא תישא? תודה. אם הוא יטעם, הוא יעבור על איסור כיפור. איסור כיפור לא פחות חמור. מוטב שיעבור על לא תישא בשב ואל תעשה, ולא יעבור על איסור אכילה בקום ועשה, אפילו אם זה פחות מכשיעור. בזה אין ויכוח, אין מחלוקת, עליבדיקו. ולאן מההלכה היא שלא איתה. איפה המחלוקת מתחילה לגבי צום, צום דה רבנן? בעוד שבועיים, יא באדר, יחול ביום חמישי, יש לנו צום תענית אסתר. אדם שכח שזה יום צום וברך, ונזכר האם יטעם או לא. שם יש מחלוקת, שם הרבה פוסקים התירו, כי שם האיסור הוא דה רבנן. ואילו ברכה לבטלה, אולי יש בזה איסור דה רייטה, לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא. כמו שאמרו רב האי גאון ורבנו מנוח בהסבר דברי הגמרא בברכות ל״ג. הגמרא אומרת, אדם שמברך ברכה לבטלה עובר ולא תישא, והם סוברים שזה כפשוטו, שזה איסור דה רייטה. אז כדי להציל את איסור ברכה לבטלה, להציל אותו באיסור דה רייטה, אולי כדאי שיטעם קצת שהאיסור לטעום הוא רק דה רבנן. מניין לנו לעשות את החשבון המסחרי הזה? יש לנו גמרא במסכת שבת בדף ד', שם הגמרא מדברת, אדם שהדביק את הבצק הדביק פת ותנור ביום שבת. עדיין זה לא נאפה. הגמרא אומרת שאומרים לו מיד שירדה את זה, למרות שרדיעת הפת היא איסור דה רבנן. אף על פי כן, אין לנו בעיה בדבר. אומרים לאדם חתו שיעשה איסור דה רבנן כדי להציל אותו מאיסור יותר חמור, איסור סקילה של אפייה בשבת. אז כמו ששם אתה אומר לו שיעבור בקום ועשה על איסור דה רבנן רדיעת הפת כדי להציל אותו מדה רייטה, כך נאמר אולי גם פה. זה הרעיון שדנו בו הרבה מגדולי האחרונים. זה לא מוסכם, יש בו מחלוקת בין גדולי הפוסקים. דנו בזה הגאון רבי יהודה עייש במטה יהודה, בית יהודה, הגאון חידה ושאר האחרונים. חלק דנו בדוגמה הזו. חלק מהפוסקים דנו בדוגמה אחרת. אדם צריך לקדש בליל שבת, וכדי שלא יימשך באכילה ושתייה וישכח מלקדש, לכן אסרו חכמינו אסור לאכול ולשתות לפני הקידוש. אדם טעה, לקח וברך. אחר כך נזכר, שוב, יטעם או לא יטעם? גם שם אתה אומר, האוכל מצד עצמו, האוכל הוא מותר, אז למה שלא יטעם? זאת ועוד. הפוסקים דנו עם האדם הזה שכח וברך המוציא לחם מן הארץ ועדיין לא קידש. בזה אומר לנו הרמה פתרון קל מאוד. הוא לא צריך מצד אחד לבטל את הברכה, מצד שני גם הוא לא צריך לאכול לפני הקידוש. הרי אפשר לקדש גם על לחם, לא רק על יין. תן לו מיד את שני החלות ביד, יברך את הברכה השנייה אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו, יחתום מקדש השבת, יבצע ויאכל. אז הוא אכל אחרי הקידוש, בטח שעשה את הקידוש על הלחם. נכון שיותר מהודר לקדש על היין. נזכיר הדודיך מיין, כאן נאמר, זכור את יום השבת לקדשו, זה הידור לכתחילה, אבל לא לעיכובה. וכאן, כדי להציל, שלא יהיה כאן שום עוון, לא חלילה ברכה לבטלה, וגם שלא יאכל לפני הקידוש, עדיף שינהג ויעשה כך. זה טוב לגבי הקידוש. לגבי ההבדלה מה? שם הוא טעה ואמר, המוציא לחם מן הארץ, אי אפשר לומר לו שיעשה הבדלה על הלחם. אין הבדלה על הלחם. שם, שוב, אין ברירה, אלא לומר לו שיטעם קצת. ייתכן דוגמה, ונגיד לו שלא יטעם. כגון, האדם הזה שכח ולא אמר, אתה חוננתנו בתפילת ערבית. טעות שנייה ברחם מוציא לפני ההבדלה. בלשון הגמרא, טעה בזו ובזו. והלכה, אם הרן כתב בסימן רצד ד' חוזר עוד פעם את כל תפילת ערבית. חוזר עוד פעם, ושם שפתי תפתח את כל העמידה, כדי לומר, אתה חוננתנו. והסיבה היא, למה אני אומר, אם לא אמר, אתה חוננתנו בדיעבד יצא? יש לו תשלומין, יכול לומר אותה על הכוס. אבל כאן הוא אוכל. אם הוא אכל, גמרנו, הוא עקר בזה את הכול, ולכן חוזר. לפי זה, אם אותו האדם ברחם מוציא, ועדיין לא אכל, נזכר, תגיד לו, שלא יאכל, שלא יטעם. למה לא? אם הוא יטעם, כל התפילה, תשעה עשר ברכות הקודמות, הכל הלך לאיבוד. אז כדי שלא יפסיד תשעה עשר ברכות, מוטב שיפסיד ברכה אחת את ברכת המוציא, יגיד על זה מיד, ברוך שם כבוד מלכותו. זה מה שצריך לנהוג ולעשות, לכפר על העוון ברכה לבטלה. כאן לא קיימת הברירה, האלטרנטיבה, לטעום אפילו משהו. אבל, בדוגמאות אחרות כן אפשר. רבנו חזקיה מדיני, בעל אסדחמד, יש לו ספר מכתב מחזקיהו. בסט, בעשרה כרכים של אסדחמד, זה מופיע בכרך האחרון, שם הוא דן אדם שלקח בתשעת הימים. לקח בגימל אב בשר ברך. אחרי שברך נזכר, אבל לא אוכלים כעת בשר, שוב הרב אומר, יטעם משהו, כי הבשר מצד עצמו הוא דבר היתר, ולכן אין לנו בעיה. יהיה אפשר בלכתחילה להתיר לו שיטעם מעט, כדי להציל את האיסור ברכה לבטלה. אותו דבר. גם לגבי אדם שקם מוקדם, אסור לו לאכול ולשתות לפני התפילה שנאמר לא תאכלו על אדם. הפסוק השני, אותי השלכת אחרי גביך, אחרי שאדם אוכל ושותה מתגאה, אחרי זה בא להתפלל? אמרה, אני הביא את הגמרא בסימן פט, וככה הלכה. אם האדם הזה טעה, וברך, האם נתיר לו לטעום או לא? הטעות הזו מצויה דווקא בשבת. מה שקורה, הגבאים דואגים לנו, אלה שמתפללים במניין ראשון, נצח המה, אחרי שגומרים מוסף, עושים קידושה רבה, יש חכם שאומר דברי תורה, ואנשים אוכלים קוגל, אוכלים סעודה. אצל התימנים יקראו לזה ג'עלה וכו'. האדם הזה עדיין לא התפלל, הוא צריך להתפלל במניין השני, אבל עד שיבוא המניין, בינתיים הוא רוצה לשמוע דברי תורה. בא המלצר, הגבאי, נתן לו צלחת, הוא לא שם לב, נתן לו צלחת. ואותו האדם שכח שהוא עדיין לא התפלל, נעץ את המזלג, מלך העולם, בורא מיני מזונות. חברו אומר לו, עדיין לא התפלל אתה, איך אתה אוכל? טוב, הוא רוצה כעת לטעום משהו, מעט. יטעם להציל את הברכה, הוא לא הקוגל הזה בהכשר הבדץ. שוב, גם כאן יש מחלוקת. תראו בספר, ברכת השם, חלק ב' של הגאון רבי משה הלוי, הוא מוכיח מדברי הרעה והריטבה שלא יטעם. הרעה סובר שזה איסור דאורייתא לאכול ולשתות לפני התפילה. כך משמעות הזוהר הקדוש. אז אם כך, אתה רוצה להציל ברכה לבטלה, לא תישא, אז הוא במקום לא תישא, יעבור על הלאו, לא תאכלו על הדם. אז מן הפח אל הפחד הוא נופל, ולכן דעת הרב, הוא מוכיח את זה מהרעה והרצפה שלא איתה. יש חוקים, יש אומרים, גם אם נאמר שהפסוק הזה כפשוטו, הכוונה היא כשאדם אוכל ושבע, אוכל הרבה, אבל לא שהוא טועם גרם אחד או שניים. ראיה לדבר, מרן כתב לנו בסימן פט, סעיף ג', אדם שהוא רעב וצמא ולא יכול לכוון טוב בתפילה, מרן אומר שיאכל, שיאכל כדי שיוכל להתפלל בכוונה. כאן אין סכנה, זה לא פיקוח נפש. האם נתיר איסור דאורייתא שלא במקום סכנה בגלל שהוא קצת רעב? אלא ודאי שכל העניין הוא כשהאדם הזה אוכל ושותה ומתגאה. שני גרם הוא לא מתגאה, אלא רק שהברכה תאכל לחול, ולכן גם בזה יש חולקים ויש תירו בדבר. בכל הדברים האלה יש לנו צירוף של דברי הפרי מגדים, אמרנו אותו פעמים רבות, ונחזור על זה בקצרה. יש תרסר דברים שהפוסקים דנו וצירפו אותו לספק ספיקה. נאמר חלק מהדוגמאות. הפרי מגדים בפתיחה לאורח חיים, פאות יז מחדש. מותר לתת לנזיר לאכול עשרה גרם ענבים. תשאל, תקשה עליו, הרי כתוב בתורה, מחרצנים ועד זעק וכל משרת ענבים לא יאכל. איך נתן לו, איך דבר כזה נוכל לעשות? מסביר הפרי מגדים ואומר. המדרש בפרשת נשוא מסביר מדוע התורה אסרה לנזיר לאכול ענבים, גזירה שמא אשתי יין. הוא ממשיך הלאה ואומר. נכון שההלכה היא, כרבי יוחנן שאמר, חצי שיעור אסור מן התורה. כל זה למה? גזירה שמא יאכל שיעור שלם, חזה להצטרופן. גם אם יאכל שיעור שלם ענבים, גזירה שמא אשתי יין. גזירה לגזירה, גם בדאורייתא לא גזרנה. זה החידוש העצום של הפרי מגדים. ולכן, גם פה אצלנו נוכל לומר כך, תן לו שיאכל שני גרם מהקוגל. מה אתה גוזר? חצי שיעור שמא יבוא לאכול, שיעור שלם, אבל גם זה גזירה שמא, חלילה, יבטל את התפילה. שמא לא יתפלל כמו שהתורה רוצה. מכיוון שלדעת הרבה מהפוסקים האיסור הזה אינו דאורייתא אלא אסמכתא ודרבנן, ממילא זה גזירה לגזירה ואולי לא גזרנה. זו הטענה של החולקים שמקלים לטעום משהו כדי שהברכה תוכל לחול. כך גם לגבי הצומות. הוא טעה וברך ביום צום תענית אסתר. גם שם אתה אומר לו, תשתה שתי טיפות מהמים, מותר לך לשתות. מה אתה גוזר? שתי טיפות שמא יבוא לשתות רביעית, שמא יבוא לשתות כמלוא דוגמא. גם אם ישתה, זה לא דאורייתא, זה דרבנן, זה גזירה לגזירה. ולכן, על-פי הפרי המגדים הזה, בכל הדוגמאות הקודמות שאמרנו, יש צד היתר בדרום. כך הוא עדין, אדם שאכל בשר, בתוך שש שעות שכח שהוא אכל בשר, לקח כוס חלב וברך. אחרי שקמרת ברכה נזכר, אבל עדיין לא עברו שש שעות. מה יעשה? גם כאן הפתרון הוא לטעום משהו. כאן יש לנו עוד צד כולה, כי דעת חכמי צרפת והתוספות אין צורך להמתין שש שעות. הם מפרשים את הלשון של הגמרא, אני בסעודה הזו לא אוכל, סעודה שאחריה אוכל, מייד אחרי שיגמור ברכת המזון מותר לשתות חלב. וכך היו נוהגים ההולנדים עד לפני דור אחד. יהודי הולנד כך היו נוהגים. נכון שאנחנו מתפסקים כדעת הרמב״ם ומרן, צריך להמתין שש שעות, אבל כל זה מלכתחילה. כאן, כדי להציל שהברכה לא תהיה לבטלה, כדאי שיטעם. הרי החלב עצמו הוא חלב כשר למהדרין, ולכן גם פה יהיה לנו... את אותו ספק ספקה, גם כן אין לנו את הצד כולה להטיל. אתה אומר, אסור לך לשדות אפילו מעט חלב, גזירה שמא ישתה, שיעור כמנה דוגמה. גם אם ישתה הרבה, למה אסור? הרי הוא לא אוכל ביחד את הבשר והחלב, אלא גזירה שמא יאכל יבשן ויאכל ביחד. זה גזירה לגזירה ולא גזרנן, שוב, על פי הפרי מגדים, אין לנו צד כולה, צד היתר בדבר. אמרנו את הרעיון של הפרי מגדים הזה גם בהלכות שבת בכמה דוגמאות. דוגמה ראשונה, שטפתי את הקורס, אני רוצה להכין כוס תה. אדם אומר לי, תשמע, יש פה טיפת מים. כשאתה תערה את המים הרותחים אתה תבשל את הטיפה הזאת. הרי מרן כתב בסימן שיוחצי אי אפיוד, העירום מבשל כדי קליפה. אתה מבשל את זה, איך אתה שופך? אז מה לעשות? אומר לך שביתת השבת, תיקח מגבת או נייר תישעו, קודם תנגב ואחר כך תשפוך מים. האם באמת כך הוא חובה מעיקר הדין? הרבה פרסקים אומרים לא. אפשר לשפוך ישר ואין חובה לנגב. הטעם של המתירים, שוב הם אומרים ספק ספקה. שמי הלכה כרשבן שעירוי לא מבשל. זה לא דבר מוסכם, לא כתוב בחירוש בגמרא, אלא זה מחלוקת בראשונים. באר-שבע אומר, דין עירוי כדין כלא שלי. אפילו אם תמצא לומר הלכה כי אחיו רבנותם, רבי יעקב, הוא שאומר שהעירוי מבשל, אולי זה רק דרבנן. הרמב״ן, בחידושיו לעבודה זרה עי״ו, מצטט לנו את דברי רבנו יונה שבירושלמי, שאומר כך, עשו הרחקה לכלא ראשון, לא עשו הרחקה לכלא שני. פירוש המלים. הורדתי את הדוד של המים החמים מהאש, זה נמצא כאן על הרצפה. אני לוקח כוס מים ורוצה לשפוך. מים קרים? אסור. למה אסור? אומר לך הירושלמי, עשו הרחקה, למרות שזה לא על האש, גזירה שמהדוד הזה יהיה על האש. אם זה בכלא שני, מה עשו גזירה? אתה רואה שאפילו כלי ראשון שהורד מהאש, עשו הרחקה, זה רק דרבנן. גם לא חומר עירוי. אז אם זה רק דרבנן, עוד הפעם זה יהיה גזירה לגזירה, אתה גוזר חצי שיעור, עטו שיעור שלם. גם בשיעור שלם, בעירוי, זה רק דרבנן. אז גזירה לגזירה, לא גזרנה. זאת ועוד. הרדבז אומר, אתה שייך בישול בבשר, בביצה, דבר שאי-אפשר לאכול אותו כמות שהוא חי. את המים אתה יכול לשתות כמו שהוא. ולכן יש מקום לומר שאין איסור דאורייתא בבישול מים. הרמב״ם לא אומר כך. הרמב״ם בפירוש אומר, מי שמבשל מים בשבת, חייו סקילה. המצרפים את דברי הרדבז כאן אצלנו לומר, בשעה שאני בא ל... להראות את המים הרותחים. האם אני מתכוון לבשל את הטיפה הזו? לא. מה תגיד, זה פסיק ראשי? אבל פסיק ראשי, זה לא אכפת לי. לפי דעת הערוך ורעביה, נותר. אפילו אם תאמר הלכה כי התוספות, הראש והשולחן הערוך בסימן שכ סעיף יח, שפסיק ראשי, דלא נחלה בדאורייתא, אסור. אולי כאן זה דרבנן, כמו שאמר רדבז. כאן זה מים, במים אין בישול מהתורה. זאת ועוד. מתי יהיה חייו סקילה רק אם יבשל כמות מים כדי לרחוץ אבר קטן? בטיפה אחת, בגרם אחד, אין שיעור. לפי דעת החכם צבי, בדעת הרמב״ם, חצי שיעור בשבת זה רק דרבנן. מנין לא? הוא מביא את התוספתא והרמב״ם שאומרים. אדם שכותב שתי אותיות חיה מהתורה. אות אחת, דרבנן. פטור, אבל אסור מדרבנן. למה דרבנן? תגיד, בכל התורה, הלכה כרבי יוחנן, חצי שיעור אסור מן התורה. אלא ודאי, רק בענייני אכילה למדנו כל חלב וכל דם לא תאכלו. שם למדנו שחצי שיעור אסור מן התורה. אבל שבת זה לא ענייני אכילה. לא היה דבר כזה במשכן. ממילא אין כאן איסור דאורייתא אלא דרבנן. אז אתה גוזר בחצי שיעור, שמע יעשה שיעור שלם. אז כמו שאמרנו, כל זה גזירה לגזירה, ולא גזרנן לגבי הדוגמה של מים או מצד הנקודה שזה עירוי, שעירוי אינו ככלי ראשון לעניין זה. זאת ועוד, גם אם נאמר שחצי שיעור אסור גם בענייני שבת, כמו שאמר ראשי בשבת ע' ד', כל זה כשהוא עושה שיעור שחזה להצטרופה בדבר לאורייתא. אבל כאן, הרי לדעת רוב הפוסקים, כיוון שהאדם הזה לא מתכוון, ממילא זה נקרא פסיק רשי דלא אכפת לביתא דרבנן, ולכן אין מקום לחייב מעיקר הדין. מעיקר הדין יש מקום להקל בדבר. היסוד של הסברה האחרונה שאמרנו זה הרב המגיד, הוא שאומר את הדבר הזה. זאת אומרת, למה פסיק ראשי עשורים? כל זה עניין של הערמה. האדם הזה אומר, אני חותך את הראש של העוף, מי לא רוצה שהוא ימות? אני רוצה שהילד ישחק בזה. מה, אתה תמים? סוף מעשה במחשבה תחילה. אתה חותך את הראש, הוא ימות. ראית מימיך עוף בלי ראש? פוליטיקאי, בלי ראש ראינו, אבל עוף בלי ראש לא ראינו. לכן, כיוון שהאדם הזה מערים, אומר רבנו חננאל בסוכה ל״ג, הוא אומר, לכן חייב מדאורייתא, כדוגמה של פסיק ראשי. אבל כאן עם הטיפת המים, האדם הזה מערים ומערים. בוודאי שהוא לא מתכוון כלל. ולכן אין איסור מעיקר הדין, בצירוף הפרי מגדים שאמרנו, יש מקום, יש לנו ספק ספקה בדרבנן כדי להקל בדבר. עוד נפקא מינה, אנחנו עוסקים דנו לגבי ברית מילה ביום שבת. המועלים רגילים לעשות בכל השנה כולה כפי דעת הזוהר והמקובלים. מכינים לפני המילה, מכינים צלחת מלאה עפר. מניחים את העורלה על העפר, לא רק את העורלה, אלא כשהמוהל מבצע מקיים מצוות מזיצה, הוא שותה מעט מהיין, ועם היין הוא מוצץ את הדם, ויורק את הדם על העפר. זה הסדר שעושים בכל ימי השבוע. השאלה היא, יום שבת, מה עושים? העפר הרגיל מוקצה, ולכן אני הולך בערב שבת ואוסף מעט עפר בתוך הצלחת, לצורך זהה. בזה פתרנו את הבעיה של המוקצה. שאל אותך המוהל, כשאני יורק את הדם והיין, אני לש, מגבל, האם יהיה מותר? גם בזה דנו גדולי האחרונים, הבן-חיים בן-עטאר, בלשון-לציון ועוד, ושוב, גם בזה יש מחלוקת. והמסקנה היא גם כאן לעתיר. הרי גם כשהוא יורק הוא לא לש, הוא לא מערבב את זה ביד. יש לנו מחלוקת, רבי יוסף ורבי יהודה ורבי יוסף, האם כשהאדם לא מערבב אלא רק שופך מים על הקמח, האם יש בזה איסור לש או לא? מחלוקת גם בראשונים, ספר התרומה ועוד, מה הדין כפי מי ההלכה, כמו רבי יוסף ורבי יהודה או לא. כאן הוא לא מערבב, ואולי זה רק דרבנן, זאת ועוד. האם הוא צריך כאן לקבל? זאת אומרת, מלאכה שאינה צריכה לגופה. בוודאי שאין כאן דאורייתא, זאת ועוד. הוא לא עושה הרבה. מה שהוא יורק כמה טיפות זה סך הכול חצי שיעור. מה תגיד לי, חצי שיעור גזירה, אטו שיעור שלם? גם בשיעור שלם, אם יעשה כמות כדי לעשות ביקור של צורפי זהב, אבל כאן זה לא דאורייתא, כאן הוא לא יגיע לדאורייתא אלא דרבנן, כיוון שהוא לא מערבב. דבר שני, מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולכן, מעיקר הדין, יש מקום להתיר לאותו המועד גם בשבת, יכול לירוק את הדם והיין ביחד על עפר. אין בדבר הזה חשש מעיקר הדין. גם זה יקרה דבר שאין מתכוון, אין לו כוונה לגבל. פסיק רשת, ולא אכפת לביתאי דרבנן לצורך מצווה, גם בזה יש לנו צד היתר ולכתחילה בדבר. שוב, הרעיון הקודם שאמרנו, מה שהזכרנו את הרב המגיד, שכשהוא לא מתכוון כלל מותר, גם פה אין לו שום כוונה, הוא לא מערים. שם, בדוגמה שהוא חותך את הראש של העוף, הוא מערים. כאן הוא לא מערים, אין לו באמת שום עניין שזה... מצידי שהרוק, הדם והיין יישארו בצד והעפר יישאר כמו שהוא שלא יתקבל. מצידי אין לי שום עניין, אני לא צריך את הגיבול הזה כלל ועיקר. מה אני רוצה לבנות ערי מסכנות לפרעה את פתאום ואת רעמסס? מה אני צריך לגבל את העפר הזה, לבנות בניין? אין לי שום עניין. ולכן כיוון שאין לו שום כוונה, יש לנו כמו שאמרנו ספק ספקה כדי להתיר גם בזה. דוגמה נוספת, דוגמה אחרונה כמעט ולא מצויה לנו כאן, בשכונות האלה. ברוך השם, יש לנו עירוב מצוין, עירוב של הבד״ץ. אנחנו, מעיקר הדין רשאים, נטלטל. אבל אחינו בני ישראל, החיילים בצבא, נמצאים בשטח על פני השדה, והרבה פעמים האדם הזה צריך לעשות קידוש או דבר אחר, ובחדר אין לו יין. הביאו יין, אבל היין נמצא ברכב, במשאית. להוציא את זה משם, להעביר לכאן, הוא מטלטל בתוך כרמלית. המדבר שם הוא כרמלית, שאסור מדרבנן לטלטל. בא גאון רבי יצחק אלחנן מספרו בער יצחק ומציע, הוא אומר, זה עוקר וזה מניח בכרמלית יהיה מותר לשמלקים. הוויכוח הוא האם האיסור דאורייתא לעשות עקירה והנחה ברשות הרבים. כשאני בא ועושה רק עקירה, רק הנחה, זה בגדר חצי שיעור או חצי מלאכה? זה הוויכוח שיש. גם פה לענייננו נוכל למצוא עוד צד יותר. למה? אתה אומר, למה אסור העקירה שמעשה גם הנחה? גם אם יעשה הנחה, שם זה כרמלית. כרמלית גזרה שמעשה ברשות הרבים. זה גזרה לגזרה ולא גזרי אינם, ולכן יש מקום להתיר לאותו החייל שיעשה כדבר הזה, אחד יעקור, השני יניח, גם לזה יהיה מותר. כל זה כשאין גוי. אם יש גוי, פתרון קל מאוד. יש שם גוי דרוזי או גוי רוסי? תגיד לגוי, תביא לי משם את היין, שבו די שבו לצורך מצווה. ההיתר הוא פשוט, כמו שכתבו הרמב״ם ומרן בסימן שז סעיף ה', בזה איננו בעיה. אבל לפעמים אין גוי. לא בכל היחידות יש גויים, יש יחידות שהם נזהרים מהם. בסיירות מסננים אותם. בסיירת מטכ״ל או בסיירות אחרות הם בודקים בשבע העיניים, לא תמיד יש שם את הגויים האלה, הם פוחדים מהגויים. ולכן באותם המקומות, אם הם נמצאים על פני השדה, בלכתחילה יכין את הכל מערב שבת, אבל אם היתה תקלה, הפתרון לשעת חירום זה עוקר וזה מניח, זה הפתרון שניתן לעשות. לא. הנה כאן האמת, תצרף גם את זה. הרמב״ן הוא שאומר מרשות ה... דרשות היחיד דרך כרמלית מותר לך תחילה כיוון שלא היה הנחה, הוא לא נח באמצע. יש חולקים, גם זה לא מוסכם, אין לך באמת שתצרף את זה גם כדי להתיר בשעת הדחק, אבל שוב תגיד שאחד יעשה כך והשני יעשה את ההנחה. עוד דוגמה נוספת שעליה דנו גדולי הפוסקים, גם באורח חיים סימן תרעג הלכות חנוכה, זה מופיע גם ביורי דעה. הדוגמה היא כך אני חימאי ירא שמים, הבדץ נותן לי שוקולד, הוא אומר לי תיקח שוקולד עלי, תבדוק אם יש כאן תערובת של איסורי אכילה. טוב, אני מוכן לבדוק, אבל איך החימאי הזה בודק? מה אתה חושב, יש לו רוח הקודש? הוא עושה שאלת חלום, מה יש כאן, והוא עונה לבדץ? הם לא באו אותם, החימאים האלה, עדיין לא למדו את המקצוע הזה, אלא הוא צריך לחמם את זה, להרתיח, ואז הוא בודק ממה זה מורכב, ואז הוא יודע אם יש שם דבר היתר או דבר איסור. שקל, הוא שואל אותך אחימאי, תראה, פרשת השבוע, פרשת משפטים, אנחנו נקרא לא תבשל גדי וחלב עמו, אסור לבשל בשר וחלב. אולי, בשוקולד הזה אולי יש בשר וחלב, איך אתה מכשיל אותי? אז אתה עונה לו, יש לפניך כמה דרכים. העצה הראשונה, אם יש שם גוי, הוא מכין את הכל בתוך הסיר, אומר לגוי שיניח את זה על הסיר. לגוי מותר לבשל בשר וחלב, זה הפתרון הכי קל. אם מתו כל הגויים, אין גוי, מה יעשה? יכין שעון שקע. יכין את השעון, שבעוד רבע השעה התנור החשמלי או הפלטה תדלק, ואז בגרמה נוכל להתיר. אבל יש לנו לפעמים שעת הדחק, הוא ממהר, אין לו זמן לחכות, ואין שם גוי. מה יעשה? תגיד לו, אל תבשל הרבה, רק עשרה גרם מהשוקולד. ואז נוכל למצוא צעד היתר. הרמב״ם הסביר לנו למה התורה אסרה גם את הבישול, כי דרך אדם שמבשל גם לטעום. מסביר לנו מרן וקסם משנה את דברי הרמב״ם, שתק הכתוב באיסור אכילה, כי כמו שאמרנו, גזירה שמיוחדת. אז אתה אוסר עליו עשרה גרם לבשל גזירה שמייבשל כזית שלושים גרם. גם אם יבשל שלושים גרם, גזירה שמייאכל. גזירה לגזירה, לא גזרנן, אפילו בדאורייתא, לפי דברי הפרי מגדים. זאת ועוד. הרי זה לא ודאי שיש שם בשר וחלב, אולי לא. והרי הרמב״ן והמאירי כתבו ספק פסיק רשי מותר. מתי אני אומר אסור? אתה חותך את הראש של העוף, זה ודאי הוא ימות. כאן אולי אין כאן בשר וחלב. ולכן ספק, מי ספק, כיוון שהוא לא מתכוון, יש מקום להתיר. דברי הרמב״ן והמאירי כתב להלן. הביאור הלכה בסימן שטז, סעיף ג' בהגעה, שם הוא כתב את הרעיון הזה, את הנושא שמה בסגירת תיבה, שאולי יש שמה זבובים. זו הדוגמה שם, שם נלמד גם פה בענייננו ולכן מותר לאותו אחימאי, מותר לו לבוא ולבדוק כל דבר ולא חוששים, אולי על ידי זה הוא יבשל בשר בהמה בחלב חלילה, אלא בחיי גוונה, יש לנו צעד כולם בדבר, על פי דברי הפרי מגדים שהקדמנו. עוד דוגמה נוספת, שבזמן, בדור האחרון, נהיית מצויה. יש הרבה ישיבות, יש להן בעיות קשות של תקציב. אנחנו מה עושים? מוכרים נר אחד. כמה אתה מוציא? 101 או 200. אבל יש אנשים, יש להם משכורות, בשבוע הבא ראש חודש צריכים לתת לכל מורה 5,000 שקל, חוץ מהמים, חשמל, ניקיון, איך הוא יבוא ויסדר את כל העניינים? היום מצאו פטנט, מביאים איזו גלימה של צדיק. וכל מי שלובש את זה, עושים לו מי שבירך, מבטיחים לו, בני חיי ומזונן, שיהיה לו ברפואה שלמה. כל ההבטחות שאתה רוצה יש. הוא לובש את הגלימה 5 דקות ושם 1,000 משכיב את העלפייה על השולחן. כך הם עושים, מביאים הרבה אנשים, הרבה תורמים, והם משתדלים גם להביא תזמורת. באמצע מי שבירך שהתזמורת תלווה, אולי ההתלהבות של המוואל, אולי הוא ישכיב עוד אלף, אולי ייתן להם עוד אלפייה. זו השיטה, היום הרבה אנשים עושים את זה. מגיע ראש חודש, ברוך השם, יש משכורת לכל המורים. אבל, לפעמים באה איזו אישה חשוכת בנים, עדיין אין לה ילדים. היא באה, שמה על השולחן 1,000 שקל, גם היא רוצה ללבוש את הגלימה. צועק עליה המנהל, אומר לה, לא יהיה לי גבר על אישה. מה זה הגלימה הזו של צדיק, לא של צדקת? עדיין הוא לא הכין גלימה של אישה. עדיין אין את ה... מותר לה, אסור לה, היא מתחילה לבכות. היא רוצה בכל מחיר, היא בטוחה, אם היא תלבש את הגלימה, נהיה לה שנה הבאה בן זכר. זה הדמיון שלה. מותר או לא, שוב, גם בזה יש מחלוקת. מחלוקת היא מה שאמרה התורה לא יהיה לי גבר על אישה, שאסור לאישה ללבוש את המקבעת, נעליים, מכנסיים, מעיל של הגבר. זה אסור. כאן היא לא לובשת את כל הבגדים של הגבר. אין לה מגבעת על הראש. היא לובשת מטפחת ראש אדומה, נעליים אדומות. אין לה מכנסיים, יש לה שמלה. היא לובשת רק את המעיל. מותר או לא, מחלוקת. גם האוסרים, למה הם אוסרים? אומרים לך, אנחנו גוזרים. בגד אחד מעיל, אטוש, אטוש, אטוש. הבגדים, גם אם יהיה אתו שאר הבגדים היא לא לובשת את זה בקבע בסך הכל כמה דקות ערעי למדנו בגמרא במסכת שבת סב שבערעי אין את הבעיה הזו שם הדוגמה של הגמרא הטבעת של האישה נשברה רוצה לקחת את זה לצורף מותר ללבוש את זה בינתיים על האצבע למרות שהטבעת הזאת של אישה עד שיגיע לצורף כיוון שזה ערעי גם פה היא לומשת את זה כמה דקות ולכן אין איסור מעיקר הדין אם היא בוכה בסדר תיתן לה אבל אני אומר את כל זה מצד דין לא יהיה כלי גבר על אישה האמת הוא שיש מקום לאסור את כל הפרויקט הזה מדין אחר התורה אסרה לנו לא רק לגנוב כסף אלא גם גנבת דעת וכל זה בגדר גנבת דעת מה אתה צוחק מהאנשים אתה עושה להם מי שבירך אתה מבטיח להם הבטחות בני חייו הוא מזונה, פרנסה טובה, רפואה שלמה, כל ההבטחות הוא מבטיח. מי אמר לך? מי נתן לך את ההבטחה הזו שמי שילבש את הגלימה הזו יהיה לו כך וכך? זו רמאות. ולכן אנשים בני תורה לא מתעסקים עם הדבר הזה אלא אם כן אם תנסח להם תגיד להם כך תראו לתמוך בלומדי תורה אנחנו כאן משלמים 5,000 שקל על החשמל זה דבר גדול מצווה גדולה בזכות זה יהיה לך אריכות ימים ושנים למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה תסביר יפה את כל הנושא של יששכר וזבולון בצל החוכמה בצל הכסף עשה לו דרוש מסביב לזה הכל כן גם דרך אגב גם ילבש את הגלימה או שתיתן לו איזה כמיה אני לא מתנגד אבל למקד את העניין להסביר יפה את החשיבות של תמיכה בתורה כמה זה חשוב התורה שלנו היא חיינו ואורך ימינו ואם אין קמח אין תורה אם ינתקו את החשמל אם לא נשלם על החשמל אז אי אפשר ללמוד בחושך ולכן האנשים בקטע הזה כשיתרמו זה בסדר לא רימת אף אחד אבל רוב רובם של אלה שעוסקים בביזנס הזה הביזנס של הגלימות הם לא מתארים את מה שאני תיארתי אלא הם שמים לב בעיקר לגלימה הוא אומר לך מי שלובש את הגלימה הזו יש לו שפע כך וכך מהשפע הזה יהיה לו וזה כמו שאמרתי לא תמיד זה אמת אפילו אם תאמר בגלימה של צדיק יש את הסגולות האלה כל זה אם לא לבש את זה אדם רשע הרי אפילו במזבח נאמר ובאו בפריצים וחללוה והיו צריכים לגנוז את זה רק קל אם היה איזה רשע מהעולם העליון מהעולם התחתון שלבש את המעיל הזה מי אמר לך שהקדושה שהייתה נשארה אולי הכל פרח על אף הלך לו ולכן דעתנו לא נוחה מהעולם הדברים האלה, אנחנו לא אוהבים את ההצגות האלה, אבל אם ישאלו אותך מצד איסור לא יהיה כלי גבר על אישה, אז אם מצד זה מצאנו להם סמך על פי הפרי מגדים, אמרנו שיש צד כולה, יש לנו ספק ספקה בדרבנן, ולכן אמרנו שיהיה הווה אמנה להקל, להתיר בדבר. טוב. זה ודאי שלא. כאן, כמו שאתה אומר, היא לא מתכוונת, היא לא מתכוונת, אין לה כוונה להידמות לגבר, ולכן, כמו שאמרנו, יש כאן ספק ספקה, ולכן משום זה יש לה על מה לשמוח, תעלי מים. עוד דווקא מנע דיברנו פעם לגבי אדם שרוצה לעלות במעלית, ונכנסה אישה. עוד מעט הדלת תיסגר, והם לבד. יש כאן איסור ייחוד או לא? מחלוקת גדולה בין הפוסקים, בעיקר בין חכמי דורנו. האוסרים אומרים, כאן יש איסור ייחוד. בשעה שהמעלית עולה או יורדת, אי אפשר לאדם מבחוץ, אף אחד לא יכול לפתוח או לסגור את הדלת. אמנם, בגמרא כתוב שהזמן של איסור ייחוד הוא כדי טיגון ביצה. כמה זמן לוקח לטגן ביצה, יש מחלוקת. יש שהגדירו את זה חמש דקות, יש אומרים שלושים וחמש שניות. וכאן, אני עולה סך הכל קומה רביעית, וכל זה לוקח תריסר שניות. אפילו אחי, הם אומרים, האוסרים, חצי שיעור עשו מן התורה, ואז איך נוכל לסמוך להקל בדבר? זו הטענה של החולקים. אבל, תראו בספר הלכה של הגאון הרב הורוביץ, הוא היה גיסו של הרב ורבייאך, הוא דן מביא באריכות את הצדדים להקל בזה, גם בהסכמה של גיסו הגאון הרב ורבייאך, גם שם הוא מדבר בנושא הזה. וגם שם יש לנו את המהלך, על פי הפירוי בגדים, להקל בדבר. אתה אומר כך, למה אתה רוצה לאסור לנו עשר שניות גזירה, חצי שיעור, אטו גזירה שיגיע לשיעור שלם, שמה יתייחדו 35 שניות? גם אם יהיה ייחוד 35 שניות, למה התורה אסרה לנו את הייחוד? גזירה השמי יפתה אותה לקיים יחסים. אז כל זה גזירה לגזירה ולא גזרנה. ולכן גם שם עיקר הדין יש מקום להתיר. עד כאן מעליות בארץ ישראל. פה המעליות, כולם נגמרים בחצי דקה. אפילו בניין של עשר קומות יגיע לקומה העשירית לפני שיעבור 35 שניות. אבל אלה שגרים בארצות הברית, מנהתן וכיוצא בזה, שם יש בניינים מעל 80 קומות. המעליות ואקספרס שעונים ב... בצפת אחת 80 קומות, זה לוקח יותר מדקה. שם אין מקום להתיר בדבר הזה, שם זה כבר שיעור שלם, אין על מה לדבר. כל מה שחיפשנו לצדד כולה בשעת הדחק, כל זה רק במעליות כאן בארץ ישראל, שהזמן הוא לא ארוך, יגיע בקושי ל-30 שניות ולא יעבור את ה-35, רק בזה מצאנו צד, כולה צד היתר בדבר. אבל מה שאין כן לגבי מעלית, שהיא לוקחת יותר מ-35 שניות, יצא עד לעשר. אולי בתל אביב יש שם מגדלי ישראלי, אולי שם, זה 30 קומות, אולי שם... לא, יש לזה, יש לך... יש לך מכה ל-36 שניות. כן, אז יכול להיות אולי ששם ייקח, המעלית ייקח יותר זמן. לא, בהתרזה, זה לא עולה 40 קומות מכה. אז אם זה עולה 40 קומות מכה אחת, זה יכול לקחת 40 שניות. בואו ונאמר שכל קומה שנייה אחת, אז אם הוא יישהה 30 קומות, 40 הקומות האלה יגיע יותר מ-35 שניות, יהיה צד להחמיר. אז רק באותו מקום, בניין אחד בארץ, יהיה לך צד להחמיר. חוץ מאותו בניין, כל הבניינים האחרים בירושלים או מקומות אחרים, אמרנו את הצד ספק ספקה בדרבנן, כדי להקל בדבר. נגיד, נגיד, נגיד, זה יותר מ-35 שניות. נו. לא הסביר שאני פה, יש מחלוקת מזה, בין 35 שניות לאחר מ-35 דקות. זהו, אתה מתחיל. אתה מתחיל כך, שמא, כמה זמן זה כדי טיגון ביצה? חמש דקות. אפילו אם אתה אומר 35 שניות, פה אצלנו זה רק רבע דקה. מה אתה אומר לי? גזירה, שמא יהיה שיעור שלם. גם אם יהיה שיעור שלם, גזירה, שמא יפתה אותה לקיים יחסים. אז כל זה, כמו שאמרנו, גזירה לגזירה ולא גזרנן. זה המהלך, זה הרעיון של הפוסקים שהקלו בדבר. ולכן מי שצריך, לפעמים אין ברירה, יש לו היתר על מה לסמוך. לפעמים הוא יכול לעלות ברגל. יש אדם קל ברגליו, אז הוא עולה 2-3 קומות ולא צריך את הטובות של המעלה. אבל לפעמים קשה לו לעלות 10 קומות בבת אחת, הוא חלש. טוב, שעת הדחק, שנה. מה עם היקופה? היקופה יכול להפנות גב, הוא לא חייב להסתכל עליה. מה, אם הוא נמצא לבד איתה במעלית, הוא חייב להסתכל עליה? יכול להפנות גב, תסתכל על הלוח של המכשירים. אז שיסתכל על הלוח, כמו שאמרתי, הלוח של המכשירים, של הקומות, יראה איזה קומה הוא, יסתכל על הכפתורים, על הדברים האחרים, יסיח דעתו. כשאתה נמצא באוטובוס, מה אתה עושה? אתה מסיח את הדעת, מסתכל לכיוון אחר, גם שם. ולכן מצד דיני איחוד אין כאן מקום מעיקר הדין לאסור, אדם יכול בקלות להחמיר, כמו שאמרתי, המחמיר תבוא על הברכה. אצלנו בבניין המעלית סך הכל לוקחת רבע עד דקה, יש לנו סך הכל חמש קומות ולא יותר מרבע עד דקה, ואף על פי כן השכנים כולם מראי שמיים בני תורה, אף אחד לא עולה עם אישה במעלית, אלא אם יש שם אישה בבקשה שהיא תעלה, אחרי שהיא תעלה תחכה, תזמין עוד הפעם את המעלית, ייקח לך עוד דקה, עדיף המחמיר תבוא על הדרכה, כשאפשר בקלות, למה לא? אבל לפעמים אין ברירה, כמו שאמרנו, שעת הדחק, שאני... נכון. בסדר, אז תגיד, בכל קומה יהיה לך שלוש שניות עד שתגיע לקומה השנייה והדלת תיפתח, גם בשלוש שניות, חצי שיעור למאן דאמר, עדיין עשור. אז צמצמת לי במקום תריסר, הורדת את זה לשלוש שניות, אבל עדיין. ולכן, בכל מקרה, שייך לומר המחמיר תבוא על הברכה. אבל, אמרנו בגדר החומרה, אין הדבר בגדר דין. סיכום, אדם שטער וברך על דבר שאסור מדרבנן, אין מקום להתיר. אפילו שאמרנו את כל מה שאמר הפרי מגדים, ההלכה לא כן. מרן בבית יוסף, יורד דאס אימאן ס׳ח, פסק שגם חצי שיעור בדרבנן אסור. ולכן, אם הוא לא ידע שאסור לאכול שוקולד עילית, הוא לא מבין, הוא עולה חדש. הוא חשב, פה בארץ ישראל הכול טהור, הכול קדוש. הוא בירך שהכול, אפילו אחי, תגיד לו, שלא יטעם. הוא אומר לך, הוא רומז לך, גרם אחד הוא רוצה לטעום, שהברכה תחול. הברכה לא תחול. גם אם הוא יטעם, אמרנו שאסור לברך על דבר שהוא איסור דה רבנן וכן כל כיוצא בזה. כל מה שחיפשנו צדדים להקל זה לגבי תענית דה רבנן, כמו תענית אסתר, כשבירך על כוס מים היתר שהאוכל כשר, רק שם חיפשנו צעד שיטעם גרם אחד או שניים. אבל כשהאוכל מצד עצמו הוא אוכל אסור, אין על מה לדבר. זה בוודאי שגם טעימה, גם גרם אחד, לא נתיר לו בשום אופן שיטעם. ובכל הדברים האלה אין הבדל בין איש לבין אישה. לגבי תעניות לבין הבוקר, למה שלא נגיד שיטעם בקצוע? זה לא יטעם. אז למילא אין למילא את הדין שלו. מי אמר לך שאם הוא טעם ופלאת, הברכה חלה. הרי הגמרא בברכות י' דאלית, הגמרא אומרת, מטעמת אינה צריכה ברכה. נראה נקמן בסימן ר'-י' מרן כותב את זה להלכה, והרבה פוסקים אומרים שאם הוא טעם ופלט, זה לא נקרא אכילה, ברכה לבטלה. ולכן כאן לא הייתה לי ברירה, אלא נאמר לו שיטעם משהו מהחלב. למרות שהוא עדיין בתוך שש שעות לאכילת הבשר, שיטעם משהו כדי שהברכה תאכל לחול. כל זה משום חומר איסור ברכה לבטלה להציל אותו מעליו של לא תישא את שם השם אלוהיך לשער. אמרנו שגם על בשבילי גויים אסור לברך. ומי שברך על דבר שהוא בישולי גויים, אז גם על זה אין לו היתר לטעום אפילו גרם אחד. יכול להיות אולי שאם תהיה דוגמה שהרמ״ה התיר בה בסימן קי״ג, סעיף ז', הרמ״ה כותב שאם היהודי הדליק את האש והגוי בא והניח את הסיר, הרמ״ה השווה בין אפייה לבישול בדוגמה הזו. ויש אומרים כיוון שהגוי הזה הוא לא גוי מכובד, זה לא עבדאללה מלך ירדן שהאדם הזה יתגאה לקחת את ביתו, אלא איזה גוי פלאח, איזה נרקומן, שבוודאי אף אחד לא יתחתן איתו, אז יכול להיות אולי שבזה יהיה לנו ספק ספקה בדרבנן, שוב, יכול להיות שאם מותר במקרה הזה שיטעם משהו על פי הספק ספקה הזה בדרבנן. אבל כל זה בדיעבד שכבר בירך. לברך לכתחילה, לאכול לכתחילה בוודאי שלא, כיוון שכל צד מהספק ספקה הזה הוא מיעוט. ספק ספקה בתרי מעוטה לא עושים. צריך שיהיה לפחות ספק אחד שקול, 50%-50% ואז אתה מוסיף את הספק השני, זה שובר את ה-50% של האיסור, זה הכוח של ספק ספקה. אבל אם שניהם שני מעוטה, אז יהיה לך מיעוט אחד 10%, עוד מיעוט עוד 10%. עדיין אתה רחוק מההיתר, ולכן, לכתחילה בוודאי שלא, אין היתר, אי אפשר לסמוך על זה. אבל כמו שאמרנו, בידי עבד אם כבר ברך, בסדר, שיטעם מה שהוא, אולי על ידי זה יציל את הברכה, אבל שאחרי זה יגיד גם ברוך שם. יגיד מיעוט. אני יודע שאנשים שמסכנים לא אכלו כמה חודשים רעבים, גם צמאים, נפשם בהם תתעטף, אז הם אומרים את זה לכתחילה, זה ספק ספקה זה למהדרין ולמהדרין. אני יודע, אני מכיר את החבר ליצנים האלה. הם מתחילים בזה, ממשיכים אחר כך עם הקוניאק, עם הוויסקי. תראה מה הם עושים בסוף. תראה אותם, תראה מה אחריתם. אז הוא לא מתקן את הברכה ממש, אלא מחליש את העוון, זה התיקון בערך. כן. כמו שאתה אומר הרעיון שאמר רבי יוחנן, למה אסור לאכול עשרה גרם חזיר? שמא יבוא לאכול כזית. ויגיע ללאו, גם פה, אם הגמרא נותנת לנו שיעור של ייחוד כדי טיגון ביצה, אפילו שהייחוד האדם הזה מתייחד רק עשר שניות, גזירה שמה יגיע לחמש דקות כדי טיגון ביצה, ואז הוא יבוא לידי איסור דאורייתא. דעת הרמב״ם ומרן בסימן כב סעיף ה' באבן העזר, שאיסור ייחוד הוא דאורייתא, ככה הגמרא למדה ממה שאמרה התורה בחומש דברים פרשת ראה. כי אסיתך אחיך בן אמך, והגמרא שואלת בקידושין פה, וכי בן אם מסית בן אב לא מסית, אלא הבן מתייחד עם האמא אבל עם אישה זרה אסור להתייחד, אז הם לומדים שזה דאורייתא ולכן הם החמירו מאוד בדבר. אילו היה רק דרבנן היה לנו יותר קל במחלוקת אבל כאן שזה דאורייתא בקושי מצאנו צד לכמה שניות אמרנו ספק ספקה להתיר בשעת הדחק. כשהדלת פתוחה וכל רגע אדם יכול להיכנס, אז גם שנייה אחת אין איסור ייחוד. הדלת פתוחה, כל הזמן אפשר להיכנס, אבל כאן כשהמעלית עולה עד שתגיע לקומה מסוימת, כמה שניות אף אחד לא יכול לעצור אותה בין הקומות, והדלת נעולה. אם תאמר שהאיסור ייחוד לא רק כדי שיפתה אותה לקיים יחסים אלא שמא יחבק אותה. הרי לפי הרמב״ם והרבה מהראשונים מה שאמרה התורה לא תקרבו דגלות ערווה מזלות תקרבו שגם חיבוק ונישוק גם זה דאורייתא. ולהרבה פוסקים זה נקרא בכלל הביזרעיו דגילוי עריות יהרג ואל יעמורו. יבוא אדם עם אקדח שלוף ויגיד לך יש כאן מעגל של נשים או שאתה נכנס לרקוד איתם או שאני הורג אותך. אפילו שהוא רציני, הוא דרך את הנשק. אתה אומר, הרגל בעל יעמור. אז אם אתה אומר שגם זה דאורייתא, אז לגבי חיבוק ונישוק לא צריך להגיע לזמן כדי טיגון ביסה. זה יכול להיות בשנייה אחת שהוא ישים את ידו עליה. ולכן בחי גוונה יש שהחמירו מאוד בדבר. לכן אמרתי, שומר נפשו ירחק מהם. התקנון שיש לנו בבניין, תעשה גם אצלכם בבניין, תאמץ אותו. אצלך אין מעלית עדיין, אבל מקום שיש, אז כדאי, המחמיר תבוא עליו ברכה. אבל לרקוד היא לא כולי עלמא. לא כולי עלמא, אבל אנחנו קיבלנו הוראות הרמב״ם ומרן. ומרן בסימן, באבן עזר, סימן כב, סעיף ומרן דעתו שזה דאורייתא. לא, לא סעיף. קיבלת הוראות מרן. אם קיבלת, אז זהו זה. קיבלנו, ויש כאן צעד חומרה בדבר. אלא מייק, כשזה פחות מ-35 שניות, אז אנחנו מחפשים את דרכי היתר. על פי הספק ספקה, גזירה לגזירה, לא גזרי נען. יש פירק, יש פירק במזכח רקע, אז הוא לא יאכל. מה הוא עושה כשהוא דומם? הוא נזכר אחרי שהוא דומם אלי חולק על האחרונה. הוא אכל אחרי הנפשות מריאל. יברך ברכה אחרונה, בורא נפשות רבות וחסרונה. יברך. שוב, כמו שהטענו לטעום לגבי הברכה הראשונה, אותו יסוד, אותו מהלך, אותו רעיון, יהיה גם לגבי ברכה אחרונה, ולכן אם הוא אכל כזית וחי גוונה, תאמר לו שיברך את ברכת בורא נפשות. כל זה, כמו שאמרנו בידי עבד, ולכתחילה אדם שאכל בשר ישים לב להיזהר. יש אנשים שלא רגילים לאכול בצהריים בשר. הם אוכלים את הארוחה הבשרית בלילה. האמריקאים, בעיקר הארוחה הבשרית אצלם בלילה. בצהריים הם לא אוכלים בשר. אבל הזדמן לו, היה סעודת מצווה, ברית מילה, ואכל. כאן הוא לא שם לב. הוא לא רגיל לאכול בצהריים בשר, והוא שכח שאכל בברית שהוא אכל בשר. כאן כדאי שישים לב על עצמו, כדאי שיקשקש על הזרוע כדי שיזכור שהוא אכל בשר, כדי שלא ישכח, יעשה לעצמו איזה סימן כדי שלא יבוא לידי תקלה. אבל אם קרה מה שקראנו, שיטעם משהו. כאן הבעיה בשוקולד של העילית זה לא רק החלב נוחי שיש שם. זה דוגמה אחת שכתוב. זה מודה במקצת הטענה. יש עוד הרבה בעיות קשות, ולכן אמרנו שייזהר שלא יטעם, כדי שלא יסתבך. אני עובר לסעיף י' דבש דברים, הרי הוא כשאר דבש, ואינו מברך, אלא שהכול נהיה בדברו. הדבש הדבורים לא הוזכר בתורה. החומש לא מצאנו, אלא זה רק בתנ״ך. החומש, מה שנאמר, ארץ זה שמנו דבש, הכוונה היא דבש תמרים. היו התמרים שלהם כל כך מלאות קלוריות, כל כך היה מלא דב שושית, שהיה זב מהעצים, מעצי התמר, היה מטפטף הדבש, ארץ זבת חלב ודבש. ושוב, הכבשות, העיזות, הפרות היו מלאות חלב, החלב היה מטפטף, והיה מתערבב נחל של דבש תמרים עם החלב, זו הברכה של ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. גם במקומות אחרים, מה שהתורה מדברת, כמעט בכל מקום הכוונה היא דבש תמרים. אבל גם הדבש, הדבורים, גם הוא מוזכר בתנ״ך וגם הוא מותר באכילה לכל הדעות, כמו שאמרה המשפחה. במסכת עבודה זרה, פרק ב'. מצאנו פעם ראשונה את הנושא של הדבש דבורים בתנ״ך, ספר שופטים, החידה של שמשון הייתה, מעז יצא מתוק, מי עז יותר מהאריה, מה מתוק יותר מדבש, זו הדוגמה הראשונה. מקום שני, גם בספר שמואל א', פרק י״ד, גם שמה נאמר על יונתן שטבל את קצה המטה אשר בידו ביערת הדבש. יונתן ונושא כליו הם שהתחילו במלחמה, נתנו סיסמאים, יגידו עלו אלינו וכו', ואז הם פרצו, התחילו להילחם. שאול לא ידע מזה, היום יש מכשירי קשר, אפשר לדווח, אז לא היה. ולכן שאול גם הכניס מיד את הצבא למלחמה, אבל כדי למגר את האויב עד הסוף, רדפהו אויבם ואסיגם ולא אשוב עד כלותם, לכן הוא השביע שאף אחד לא יאכל. יונתן לא ידע מהשבועה הזו, וכשהגיע למצב שהיה תש כוחו קרוב לאחזו בלמוס, ראה את הדבש, לקח את המקל וטבל ואכל ואורו עיניו. מה זה? קצה המטה אשר בידו. הוא לא לקח את הצד התחתון. הצד התחתון של המקל הוא מלוכלך. מה, אדם יכניס את זה לפה? אלא קצה המטה אשר בידו. החלק העליון שנמצא ביד זה נקי. הפך את המקל, טבל אותו בדבש, ולקח בעור עיניו. ואז אמרו לו, אבא שלך השביע. בסוף, ויבדו העם את יונתן, זה מה שקרה שם. על מה מדובר שם? מדובר שם על דבש דבורים. כך הגמרא אומרת לנו במסכת שבת בדף צדיק ה'. שם הגמרא מסבירה את הפסוק. ויטבול אותה בערת הדבש. מה עניין יער לדבש? אז רבי אליעזר אומר, אנחנו משווים. כמו אדם שקוצר תולש מהיער מקום גידולו, כך גם אדם שלוקח את השפכטל ורודה חלות דבש ביום שבב. גם זה המקום שנוצר הדבש, חלת הדבש נוצרה באותה הכוורת. גם כאן הוא עוקר דבר מהמחובר. לפי רבי אליעזר חייב מדאורייתא. יש מחלוקת שם אם זה דאורייתא דרבנן. בכל מקום, אתה רואה בפרשנות שהמדובר הוא על דבש דבורים, על חלת הדבש. כך הסבירו גם רבנו גרשום מאור הגולה, רבנו ישעיה ועוד את הפסוק שאמרנו. יש מי שפירש גם שם בדבש של תמרים. אבל הגמרא, כמו שאמרתי, הגמרא שלנו אומרת בעדיה שהמדובר הוא על דבש דבורים. כך שהדבר ברור שאם שמשון, יונתן, אם יונתן אכל, בוודאי שהדבר הזה מותר לכתחילה, אף אחד לא יגיד לך אסור. אלה דברי המשנה, כך פסקו הרמב״ם, הראש, הטורה, שולחן ערוך, כל הפוסקים. אין מי שיאמר שהדבש דבורים אסור, כולם יודעים שהדבש דבורים מותר בלכתחילה. תודה רבה. צריך לחזור בלמוז. גם אם הוא ידע שאביב אמר, אמרתי קרוב. לא היה ממש, היה קרוב לזה, ולכן היה צריך ויפדו העם את יונתן. אתה רואה שכאן היה צריך כפרה, כדי שלא יהיה גם חילול השם, ויגידו, הפרה של הרבי מותרת, זה הבן שלו, לכן הוא כן יכול לאכול. כדי שלא יהיה גם אב ואמנה דבר כזה, לכן ויפדו העם את יונתן. זה מה שעשו, וכך היה ראוי לעשות. כן, אי אפשר היה. רבי החנניה, בין העקשה ומין. עד שהחכם יבוא אני אומר עוד דקה. דיברנו על הדבש שמותר לכתחילה באכילה. אדם שהולך יחד עם הכברן לכוורת ורודה לפניו את חלת הדבש, מותר לאכול את זה בלי שום הכשר. אתה לא צריך לא בדץ ולא דבר אחר. אתה רואה לפניך, הוא רודה את זה, ולכן אין על מה לדבר, הדבר מותר. אני אומר כברן בכף, לא בכף, יש כברן בכף, בר מינן. לא על זה אנחנו מדברים. אז כמו שאמרנו, כאן בחי גוונה, כיוון שהוא רודה לפניך, אתה יודע שזה דבש נטו, אין שום שאלה על הכשרות. אבל אדם שקונה צנצנת דבש, שם צריך הכשר. והסיבה היא, בדרך כלל צנצנת זה לא דבש אמיתי מאה אחוז, אלא ייתכן שיש שם מים ותערובת, שמים תמציות וכו', ולכן בזה כן צריך הכשר. יש לנו, ברוך השם, בארץ הרבה דבש בהכשר של הבדץ, עדה חרדית, מאזור של יד מרדכי וכיוצא בהם, וכל זה הוא דבר שכשר וטוב לכתחילה, אין שום בעיה בדבר. אבל דבש בלי אכשר יכול להיות ויש בעיה. מחר נדבר עוד על הדבש של הערבים וכולי, נסביר עוד בהמשך. בכבוד, יעלה ויבואו. הם רק עוקצים, אה? הם רק עוקצים.