הלכות יום טוב למעשה – מכשירי אוכל נפש, הכשרת תנורים, דיני צלייה וכשרות המטבחים בזמננו

 

- - - לא מוגה! - - - 

מבעל רחמת עליהם, אחמד זוגתיך, תאמין גמליהם, עשיני קדוש, בערבו וטובו וחנא העלותיך, יחיד גאה לעמליך פן איזה חורך את רשעותיך.

אמן.

תשכילי שנים רבות, ירמות וטובות, אמן. אמן. כן מלאכה וסבלה, שמוכר בכל דרכיך, אמן.

אני קורא בסימן תקט שיפוד שנרצף אף על פי שהוא יכול לפושטו בידו,

אין מתקנין אותו.

תורה אמרה לנו, אך אשר יאחל לאכול נפש, הוא לבדו יעשה לכם.

הגמרא בבצע כח דנה לגבי מכשירי אוכל נפש.

מה דינם?

והמסקנה,

מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יום טוב,

אסור לעשותן ביום טוב. הדוגמה של הגמרא,

יש לי שיפוד,

אבל השיפוד הזה הוא עקום.

אני רוצה ליישר אותו כדי לצלות.

כשהשיפוד עקום,

כל הבשר נמצא באמצע, יורד על הגחלים, על האש, ונשרף.

כשאני מיישר אותו,

זה עומד גבוה ונצלה יפה.

אבל היה אפשר לסדר את זה מאתמול.

למרות שאני לא עושה את התיקון בפטיש,

אני לא לוקח כלי, אלא ביד.

גם ביד אסור לבוא ולתקן אותו.

אתה דורש מהפסוק,

אך אשר יאחל לאכול נפש, הוא לבדו יעשה לכם,

הוא ולא מכשיריו. וכן כל כיוצא בזה.

כל דבר שהוא לאוכל נפש מותר,

אבל כשאתה רוצה לבוא לתקן את הסיר, את הקדירה שאתה רוצה לבשל בה,

או דברים אחרים, בחי גוונה הדבר אסור.

פעמים רבות שהדוד של המים החמים,

החנפיה,

מתחילה לטפטף.

מה הפתרון לדבר? פתרון קל מאוד.

תסובב עוד סיבוב אחד את הברז,

אתה מכניס אותו יותר בפנים,

מתהדק יותר,

ואז לא מטפטף.

הוא הרגיש בזה ביום טוב, והוא רוצה לסובב את הברז כדי לתקן.

גם זה בגדר מכשירי אוכל נפש,

גם זה אסור לעשותו ביום טוב.

הגמרא מביאה עוד דוגמה, מה שהיה מצוי מאוד בזמנם.

בזמנם היה מצוי להם,

היו הרבה שוחטים והרבה עופות,

גם אם הכנתי את העוף.

העוף מוכן, מסומן, הכול,

אבל אם את הסכין הוא רוצה להשחיז ביום טוב, הדבר אסור.

יש שם בסכין איזה פגימה, הוא לוקח את המשחזת ורוצה להשחיז, לתקן אותה

גם זה בגדר מכשירי אוכל נפש וגם זה אסור לבוא ולתקן את הסכין, אלא

אדם שרוצה לשחוט ביום טוב, יש דרך

שיבוא בערב יום טוב,

יכין את העוף מצד אחד, את הסכין מצד שני

אחרי שהסכין חד וחלק,

הכל חלק,

אין שם לא פגימה ולא סכסוך,

יעטוף אותו בבד,

יניח אותו על הארון למעלה כדי שהילדים לא יישחקו בו.

דבר נוסף, עליו להכין גם עפר,

התורה מצווה אותנו, אדם ששוחט

חיה או עוף ושפך את דמו וכיסהו בעפר.

צריך גם לקיים מצוות כיסוי דם,

אז הכין את כל שלושה הדברים,

אז יכול לבוא ולשחוט ביום טוב,

אבל

לבוא ולתקן את הסכין מהפגימה,

להשחיז אותה במשחזת שלה,

הדבר אסור. אלא שהגמרא מביאה שם דבר שהוא יכול להועיל כשאין פגימה ממש, אלא סכסוך.

לפעמים יש איזה הרגש קטן, משהו.

אז בזה אתה לוקח את הבד,

על הבד אתה מחליק את זה,

או על העץ, או על החרס, וכיוצא בזה, לפעמים גם זה יכול להחליק את הסכין,

שהכל יהיה דבר כזה.

יש מקום להתיר, אבל הגמרא אומרת שבזה הלכה ואין מורים כן.

מה זה אין מורים כן?

אפילו אם יבוא תלמיד חכם גדול לשאול אותנו,

לא יכולים לומר לו את המילה מותר.

אלה דברי הרשב״א,

וככה העתיקו גם כל הפוסקים. אלא,

אדם שלומד לומד טוב את הגמרא, לומד טוב את ההלכה,

תקט סעיף ב', הוא יודע לבד שמותר לעשות כדבר הזה.

אבל לבוא ולהשחיז במשחזת שלה,

גם זה בכלל מכשירי אוכל נפש,

וגם זה אסור לעשותו ביום טוב.

יש מחלוקת לגבי בלון גז.

יש אנשים עד היום, יש להם בלונים.

הבלון, בלון הגז, יתרוקן.

הכול נגמר, אין לו לא אחד ולא שניים.

אבל השכן שלו יש לו בלון מלא,

אז הוא רוצה לקחת את הבלון של השכן,

להביא את הבלון הזה,

לפרק,

להחזיר, האם מותר או שיש בזה משום בונה.

המסקנה היא להחמיר בדבר.

אין היתר לעשות כדבר הזה.

כך גם מנורה שנשרפה,

מנורת אגס או מנורת פלורסן,

הוא רוצה להוציא אותה ולהניח במקומה מנורה אחרת.

גם זה אסור לעשות כדבר הזה ביום טוב,

אלא אם כן יעשה את זה על ידי גוי.

הגוי יבוא ויוציא את המנורה.

השרופה יניח את המנורה האחרת, תודה.

אבל על ידי יהודי אין מקום להתיר בכל הדברים הללו.

מרן ממשיך לגבי אדם שרוצה לאכול ביום תום עוף ממולא.

יש הרבה אנשים שאוהבים לאכול עוף ממולא,

הוא לוקח את החזה של העוף,

מניח עליו חתיכות בשר ואורז.

עוד חזה עוף באותו גודל,

הוא מצמיד אחד על השני ותופר אותם מכל הצדדים כדי שלא יתפזרו האורז והבשר.

לעשות דבר כזה, לבשל דבר כזה ביום טוב,

בוודאי שמותר,

זה אוכל נפש.

אבל הבעיה היחידה,

כשהוא רוצה להשחיל את החוט בתוך החור של המחט ולגזור,

לפי המידה שהוא צריך,

לגזור את החוט.

זו הבעיה.

ולכן, הפתרון הוא קל.

אני מכין מערב יום טוב.

לוקח את החוט,

משחיל בתוך המחט,

כמה אני צריך,

מטר אחד, מטר ועשרה, אתה גוזר,

קושר, הכול מוכן.

ביום טוב עצמו,

אחרי שגמרת לשחוט את העוף, גמרת להכין את הכול,

היה המליחה בסדר, הכול היה כדת וכדין,

תיקח ותתפור.

התפירה הזו זה לא תפירה של בגד.

כל זה, חלק מהעניין של אוכל נפש,

זה מותר, ולכתחילה אין שום בעיה.

ואם האדם הזה אומר לך, תשמע,

ביום חג השבועות יש לי ברית מילה,

ואני רוצה להזמין מאה אנשים ונשים,

ולכל אחד יהיה או פרגייה או חזה עוף.

מה אני עושה?

תגיד לו, בדיוק אותה ההלכה,

אלא תגיד לו, תלך לחנות של הגלנטרייה,

תקנה משם מאה מחטים בערב יום טוב, יכניס בתוך החור של המחט את החוטים, ויגזור ביום טוב, בלילה, לא חשוב לנו אם הוא יבשל בלילה, בברית יצחק או בבוקר,

הכול מותר, ייקח ויתפור,

יש לנו כאן היתר בשופי.

אבל קורה לפעמים שהאדם הזה שכח.

ונזכר ביום טוב עצמו, בא לשאול אותנו,

נחשפה וגם קלטה נפשנו,

כל המשפחה רוצים את העוף הממולא.

יש דרך?

לא הכנתי את החוט בתוך המחט.

כותב שולחן גבוה, בדיעבד יש מקום להתיר שיעשה כך.

אתה משחיל את החוט בתוך המחט,

ואחרי שהוא גומר את המידה מטר אחד,

לא יחתוך את זה במספריים,

אלא יש לו נר,

יש לו אש,

יניח את זה בנר, וזה ייחתך.

רק בשינוי כזה יהיה צד להתיר.

אלה דברי הרב של חן גבוה, העתיקו אותו כף החיים ושאר האחרונים,

וכך המסקנה להלכה למעשה,

יש מקום להתיר, לנהוג ולעשות כן.

בשינוי היום, היום בדור שלנו, היום אני...

גם אישה שלא למדה אצל האימא שלה תפירה במקום חוט ומחט, במקום זה שמות אנשים כשמיים. זה הרבה יותר קל ופתרון יותר מעשי, יותר קל מאשר החוט והמחט.

אבל אחר כך, אחרי שגמרו את הכל,

האדם הזה עכשיו רוצה לאכול, הוא רוצה לחתוך.

תגיד לו, תחפש איפה נמצא החוט עם הקשר, הזנב.

תתפוס את זה, אתה מוציא את כל החוט, זורק לצד.

זה הדין מלכתחילה.

אבל לפעמים הוא לא מוצא את הזנב הזה, רוצה לקחת סכין ולחתוך את החוט.

אומר שיגולי הלקט, זה נקרא פסיקת התלוש.

פסיקת התלוש מותרת בשבת ויום טוב.

מותר לך לקחת סכין ולחתוך את זה ולאכול מייד.

מרן העתיק את שיגולי הלקט פעמיים באהבה.

שי״ד בהלכות שבת, מרן כתב שמה להתיר,

וגם פה אצלנו מרן חזר על הדין שמותר לכתחילה,

אם הוא לא מוצא בקלות את הקצה של החוט,

אלא הוא נאלץ לחתוך,

כיוון שהוא בא לאכול ממילא אין כאן צד לאסור, אין כאן צד להחמיר בדבר,

לכן הדבר מותר.

מזה, מההלכה הזו,

הפוסקים דנו לחלוק על מה שכתב הרמ״ב בסימן ש״לז״.

שם הרמ״ב כותב

המברשות שהיו בזמנם, כשהיו מברישים בהן,

היה חלק מהקסמין, היו נשברים.

היית מבריש,

היה מוכרח להיות כמה אחדים, היית רואה,

היו נופלים.

ולכן הרמ״ב כתב, אסור להבריש את הבגד באותן מברשות הבגדים,

כי אתה שובר את הקסמין של המברשת.

היום אין לנו בעיה, היום המברשות שלנו הרבה יותר חזקות,

אצלנו אין ודאות, אין פסיק ראשי,

שיישבר אפילו כיסם אחד.

בזמנו של הרמ״ב כל המברשות היו עשויות מחומר אחר ולכן היה נשבר.

והשאלה היא, האם מותר או לא? הרמ״ב אומר, אסור. לא, אתה מקלקל את המברשת, אתה שובר את הקסמין.

ולכן הרמ״ב כתב לאסור,

למרות שהוא לא מתכוון לשבור את הקסמין,

הוא מתכוון להבריש, לנקות את הבגד.

אפילו אחי, הוא אומר, זה פסיק ראשי,

ולפי דעת הרמ״ב גם פסיק ראשי זה לא נחלה בדרבנן,

הדבר אסור. אלה דברי הרמ״ב, וככה נוהגים האשכנזים.

אבל לדידן,

יש לנו הרי את דברי שיבולי הלקט, כמו שאמרנו, שמר״ן פעמיים באהבה.

גם בהלכות שבת, גם פה,

מר״ן העתיק שפסיקת התלוש מותרת,

גם אם נשבר הכיסא מהמברשת.

מה אכפת לך? זו פסיקת התלוש.

דבר שני, כל המקלקלים, פטור, פטור אבד אסור.

והרי למדנו במשנה שבת קמ״ו,

שובר אדם את החבית לאכול עמנה גרוגרות.

ולמה, אומר השיעי, כשהוא שבר הוא מקלקל.

ולכן הדבר מותר.

שואל הרן, נכון הדבר שהוא מקלקל, אבל כל המקלקלים פתור, אבל אסור, צריך שיעשו מדרבנן.

למה המשנה מתנהל לכתחילה,

עונה ואומר הרן בדעת רשי?

כיוון שהוא צריך לאכול או לשתות מהיין של החבית,

ולכן לצורך עונג שבת לא גזרו חכמים. אז כמו ששם, לצורך האכילה,

שובר אדם את החבית לאכול למנה גרוגרות,

כמו הדין גם פה אצלנו,

יהיה מותר לכתחילה להבריש,

ואליבא דמרן שפסיקת התלוש מותרת,

גם שם לדידן,

באותה הדוגמה שכתב הרמה, מותר.

קל וחומר, בכל המברשות של הזמן שלנו, אצלנו אין ודאות שייפסק,

שיחתך אפילו משהו.

לדידן הכל מותר, ולכתחילה אין שום חשש בדבר.

לא ההכנסה, אלא לגזור אחר כך.

אתה לוקח מטר אחד, יש לך את המידה,

ואתה בא וחותך, זו הבעיה.

ולכן בשעת הדחק התארנו לא לחתוך במספריים,

אלא התארנו לו שיחתוך על ידי, שיניח את הנר,

ישרוף את זה ויחתור.

אתה צריך להשחיל ולגזור.

אז אם יש לך מאה עופות,

אתה צריך אם כן לחתוך מאה חוטים,

להכין מאה חוטים.

אבל מולד כאן יכול להיות לך לחתוך את הכול באותו יום. בסדר.

בסדר. אבל צריך להכין את הכול מערב יום טוב.

אני קורא סעיף A. מותר ללבן ביום טוב כלי ברזל שאפו בו פלדין של גבינה,

ואחר הליבון יאפו בו פשטידה של בשר,

והוא שכשהתלבן יתנו אותו על המאכל מיד.

אבל אם הוא בלוע מנבלה וכיוצא בה,

אסור ללבנו אפילו לאפוד בו דבר היתר.

אדם שיש לו תנור בשרי,

כל הזמן ישתמש בו בשר.

עכשיו הוא רוצה לאפוד בו לכבוד החג מאכלי גבינה,

רוצה עוגת גבינה וכיוצא בזה.

על זה המרן, על זה דנו הפוסקים כאן,

וההלכה היא להתיר.

אבל יש לנו תנאים בהלכה הזו.

המרן מדבר כשהוא בא להכשיר את התנור ביום טוב עצמו.

אני מדבר עכשיו על ערב יום טוב.

ערב יום טוב, הפתרון הוא קל מאוד.

אני לוקח סמרטוט, מטפטף עליו מעט אקונומיקה,

ומנקה היטב את התנור.

ניקת את התנור מכל ארבע רוחות,

בתחתית, בגג שלו, הכל נקי ב-100%.

אחרי שניקת, אתה מדליק את התנור על ריק.

ברגע שהתנור הגיע ל-100 מעלות,

התנור נעשה פרווה,

ויהיה מותר לבוא ולאפוד בו עוגת גבינה, אין בזה בעיה.

מניין לנו?

הגמרא במסכת עבודה זרה בדת...

שם הגמרא אומרת לנו את ההלכה הזו בקצרה

שם כתוב לקחתי שיפוד ושמתי בו בשר שלמים

צניתי, אכלתי, הכל נגמר אחרי שני ימים ולילה אחד הבשר של השלמים נעשה נותר מה שנותר ממנו עד בוקר ואש תשרוף הוא עכשיו פה אין בשר אבל הטעם של הבשר נשאר בתוך השיפוד

מה נעשה כדי שהשיפוד הזה יהיה כשר?

הגמרא עונה,

תעשה לו הגעלה,

תכניס את השיפוד הזה לתוך המים הרותחים על ידי הגעלה,

מותר, תוכל להשתמש בו מה שאתה רוצה.

הגמרא שם שואלת, הרי למדנו במשנה עבודה זרה ע' ד',

אדם שקנה שיפוד משומש מהגוי צריך לעשות לו ליבון, 800 מעלות.

איך אתה אומר לי הגעלה של 100 מעלות?

הגמרא עונה.

שם אדם שקנה שיפוד מהגוי בלע איסור.

בלע צריך ליבון קשה.

לכן צריך שיהיה אדום לצוצות אם תזין ממנו, 800 מעלות.

כאן אצלנו הליבון הוא קל כיוון שבלע היתר,

אתה עושה לו הגעלה או ליבון של 100 מעלות, זה מספיק.

גם פה אותו דבר.

כששמתי בו ביום שישי את הבשר,

האם הבשר היה חלילה בשר נבלה? לא.

היה בשר חלק, היה מהודר, היה הכול בסדר.

אתה רוצה לעבור מהבשר שהיה ביום שישי לקראת חג השבועות, אתה רוצה לעשות עוגת גבינה?

היתר הבלה, היתר הבלה.

או הגעלה,

החום של המים של ההגעלה זה 100 מעלות,

או ליבון קל, ליבון קל, שכאן שסרף עליו מבחוץ.

תדליק את התנור על ריק,

גם המגשים שם מקבלים את החום של 100 מעלות ויותר,

ואז הפך להיות התנור פרווה.

ואז יהיה מותר להתחיל לאפוד באותו התנור עוגות גבינה וכיוצא בזה.

אבל אם האדם הזה לא נזכר בערב יום טוב,

ביום טוב רק הוא נזכר.

יש לו שעון שקע,

הוא הכין מערב יום טוב את השעון שקע,

והתנור נדלק.

אחרי שנדלק, אבל הוא אומר, זה בשרי.

איך אני אבוא עכשיו להניח בזה עוגה חלבית?

שוב, אם התנור נקי, הכול 100%,

נדלק התנור על ריק,

הכול עובר את ההסקה,

אבל זה נראה כאילו אני בא לתקן.

ולכן מרן אומר,

תנצל את החום שהמגש הזה חם ותניח עליו מיד את הבצק.

אסור לך להניח את הבצק בעוד שאותו מגש הוכר,

אלא רק לאחר שהתחמם.

והסיבה היא,

כדי שלא ייראה הדבר כאילו הוא בא לתקן,

הוא קודם חימם את זה,

ואז זה נאפה היטב מלמעלה ומלמטה.

כל אדם שנכנס למאפייה בבוקר,

אתה רואה איך שהאופק...

מגיע למאפייה, מדליק מייד את התנור.

תגיד לו, בשביל מה אתה מדליק? עדיין העיסה עדיין לא נגמרה, עדיין זה מתחיל רק להתנפח.

הוא אומר לך, אם תשים את הבצק כשהמגש הוא קר,

מתחיל למעלה להיעפות, החום עולה למעלה,

למטה המגש עדיין קר,

זה לא יהיה יפה טוב, למטה הבצק למעלה יישרף.

לכן, האומנות באפייה,

צריך שיהיה חום למטה ולמעלה. זה הרעיון של הטורבו,

שמזרים לך את האוויר,

שלמעלה ולמטה יהיה אותו אוויר, יהיה אוויר חם.

וכאן, כשהוא בא וחימם את זה על ריק,

אנשים לא יגידו שהוא בא לתקן, לעשות את התנור הבשרי לפרווה.

יגידו, האדם הזה מקצוען,

הוא יודע לאפות יפה.

הנה, אחרי שהתחמם,

אחרי זה הוא שם על זה את הבצק.

זה התיקון לגבי יום טוב. אבל מערב יום טוב, כמו שאמרנו,

איך שירצה יעשה,

והתקנה היא ליבון קל, גם בזה התנור הפך להיות פרווה. אנחנו אומרים את ההלכה הזו לגבי יום טוב.

לאו דווקא יום טוב, בכל יומות השנה אנחנו כן יכולים להכשיר את התנור ולעבור מבשר לחלב או מחלב לבשר.

בדרך הזו אין לנו בעיה.

אבל אחינו בני ישראל האשכנזים הם מחמירים בכל זה.

הם לא עושים הגעלה בכל השנה כולה,

להפוך את הכלים מבשר לחלב או להפך.

הם לא עושים את הליבון הזה.

כך מעיד על המנהג שלהם המגן אברהם.

והסיבה היא, אומר המגן אברהם,

אם יהיה מותר,

יהיה איזה אדם עני שיש לו רק סיר אחד.

בבוקר מרתיח בו חלב,

אחר כך יעשה לו הגעלה, בצהריים יבשל בו בשר,

וכל פעם הוא משנה, הוא עלול לשכוח.

יהיה נדמה לו שקודם השתמשתי בו חלב, באמת היה בשר,

ויבוא לידי תערובת, בשר וחלב.

ולכן הינו אצל האשכנזים מנהג,

לא עושים בכל השנה את ההגעלה להעביר את הכלים או את התנור מבשר לחלב, אלא

פעם בשנה.

ערב פסח עושים הגעלה בשביל הפסח,

ואז זה הפך להיות ברווה,

בזה הם מרשים לך. חוץ מערב פסח הם מחמירים, נזהרים בדבר. אבל כותב הגאון חידם במחזיק ברכה,

סימן תקט.

אנחנו לא נהגנו בזה, אין את התקנה, את המנהג הזה,

ולנו מותר להעביר את הכלים על ידי הגעלה מבשר לחלב, או להפך.

כך גם את התנור הזה, גם כן יחול אותו כלל ואותו דין.

ומה לעשות עם אחינו האשכנזים?

איך הם יתגברו על הבעיה הזו?

אז הבדס, העדה החרדית, עשה להם תנור שיהיה הליבה דקולה עלמאה. בתנור הזה יש שני תאים.

אתה מאחד, מאעד תא אחד לבשר, קבוע רק בשר,

התא השני רק חלב. אתה צובע את זה כדי שלא יהיה טעות.

התא העליון בשרי, יהיה צבע אדום, כמו הבשר.

התא התחתון חלבי,

תצבע אותו בצבע הלבן כדי שידעו תמיד שזה חלבי.

בתנור הגיל אתה לא יכול לעשות את זה,

כי בין התא העליון לתחתון זה לא אטום לגמרי,

יש כל הזמן בריכת חום ועדים מלמעלה למטה.

אז אם תשים פה עוגת גבינה ושם פשטיה של בשר,

זה יאסור לך את הכל.

אבל בתנור שיש על זה את ההכשר הבד״ץ יש שם דופן כפולה.

בדופן הכפולה הזו סגור הרמטי,

אין שום אדים או חום שעולה מלמטה למעלה,

ולכן הם יכולים לייחד לעשות את העצה הזו,

ואז הם לא צריכים לעשות את ההעסקה שאמרנו.

התנור הזה טוב גם לנו, גם לנו זה נוח מאוד,

בפרט אם הוא לא בטוח שזה נקי ב-100%,

זה הפתרון הכי קל.

אבל אדם שאין לו את התנור הזה,

לדידן יש אפשרות להעביר מהבשר לחלב או להפך על ידי א' ניקיון,

ב' הסקה של 100 מעלות ויותר.

זה יועיל גם לתנור וגם למגשים, לשניהם גם יחד.

הדבר יכול להועיל.

לא חובה.

תשפוך עליו מים רותחים.

אם אתה שופך על זה מים רותחים,

מים רותחים יתקרר?

אם תשטוף במים קרים, אתה צודק, זה יתקרר. תשפוך על זה מים רותחים.

הוא מועק ושותף במים, תשפוך על זה מים רותחים. יש לך דוד של מים ליד זה, תשפוך על זה, ואחר כך מייד,

אחרי ששטפת, מיד תאכל להניח עליו את הבצק. זה הפתרון.

הקל ביותר.

אמרתי שהגמרא אמרה בתירא בלע מספיק הגעלה,

כמה החום של המים הרותחים?

מאה מעלות.

גם פה, הגיע למאה מעלות זה בסדר.

היום בתנורים החדשים,

היום יש לך את המספרים על הצג.

פעם לא היית יודע, היית צריך לנחש.

היום כתוב, הגיע, אתה רואה, מאה חמישים מעלות, מאה שבעים מעלות.

אתה יודע שזה כבר חם מאוד,

אבל לא מספיק שיהיה התנור חם, צריך שהמגשים גם יגיעו למדרגת חום של מאה מעלות לפחות.

הכל חם, אין לך בעיה, זה הפך להיות פרווה,

ואז יכול לעבוד מבשר לחלב.

כל זה בכל ימות השנה מבשר לחלב.

אבל לפסח אמרנו לא יעזור.

פסח שמה זה איסורה בלה.

מרן כתב בסימן תנא סעיף ד' לדברי הריב והראש,

שמה צריך ליבון,

שיהיה אדום לצוצות נתאזין ממנו,

שמה אין שום פתרון לבוא ולהכשיר את המגשים, שמה צריך לליבון.

צריך להחליף את המגשים, להביא מגשים אחרים, אבל כאן אצלנו, מבשר לחלב,

אפילו באותם המגשים, אדוני יכול להועיל.

עד כאן, כל זה לתנורים שבבית.

בבית יש לך אישה שיודעת, שדואגת לנקות.

בפרט אם האדם הזה זכה,

יש לו אישה חולת ניקיון.

התנור מבריק, תמיד הוא נקי, הכל בסדר.

אבל,

אם מינו אותך,

נהיית מנהל של המטבח באיזה מסעדה או באיזה בית מלון, וכיוצא בזה,

שם, אל תגיד את ההיתרים האלה שאמרנו,

שם, נכנסים לשם גם אשכנזים.

אתה צריך לדאוג שיהיה תנור אחד חלבי, תנור אחד בשרי. זאת ועוד.

התנאי היסודי, מה אמרנו קודם? לנקות.

אם זה לא נקי, שום דבר לא יעזור.

אתם יודעים שתרבות הניקיון במסעדות, בבתי מלון, בדרך כלל,

מי שאחראי על הניקיון,

אלה הערבים,

והם מנקים כמו הפנים שלהם.

ולכן, אינה ואמנה לסמוך על הניקיון שלהם.

ולכן, שם אי-אפשר לומר את התקנה הזו.

רק בבתים שלנו אתה יכול לדבר, יש על מה לדבר ולעשות את הפתרון שאמרנו. זה תואם את ההלכה.

אבל שם הכל מלוכלך, הכל בחזקת שאינו נקי,

ולכן צריך להיזהר.

בהדסה יש שם פתק על התנור,

תנור מיקרוגל, יש שם פתק.

הרב של הדסה כותב,

יהודי דתי,

אל תכניס לתנור מאכל, התנור טרף.

ושם באים גם ערבים, גם גרוסים, כל מיני אנשים מכניסים לתנור,

שם התנור לא נקי.

ואין הווה אמנה שיהודי דתי שלנו יבוא ויחמם שם סנדוויץ' או כל דבר אחר.

כמו שאמרנו, שם זה בחזקת טרף, אין הווה אמנה לבוא ולדון בזה. אבל, כמו שאמרנו, אם יהיה מסעדה,

ויהיה תנור אחד בשרי, תנור אחד חלבי, אין לנו בעיה בדבר.

אלא מאי?

לפעמים צריך בשביל הדגים.

הדגים יכולים או בתנור הבשרי או בתנור החלבי, בתנאי, עוד פעם, שיהיה נקי.

המשגיח יכול להתיר להם, אם יהיה נקי, אם לא נקי, אפילו דגים אסורים. אין היתר בדבר.

אבל, אם הוא לקח סנות תנורים, החומר הזה, סנות תנורים, ינקה היטב. הוא ייקח סנות תנורים, ינקה היטב,

אחרי שהוא מזלף את החומר הזה,

לוקח את הסחבה הגדולה, מנקה היטב את הכול,

הנה חנמה יוכל להכניס לשם דגים.

בדגים והבשר, במעבר הזה,

ברגע שהכול נקי יש יותר, כך גם בדגים והגבינה,

זה אנחנו יכולים להתיר באותן מסעדות ובתי מנון.

אבל למעבר בין בשר וחלב,

קשה לנו מאוד לסמוך על המציאות שיש שם.

אנחנו יודעים שהכול לא נקי,

ולכן אינה בעמנה להתיר בזה.

לא מספיקים לעלות ממעלה, ממילא, מה פחות? חלק, חלק נשרף, לא הכל נשרף, תלוי כמה מים שמת בבצק.

כשהבצק שלך יבש, אז כמעט כל העדים נשרפים.

אבל אם הבצק לח,

אז יש הרבה, הרבה עדים.

זאת ועוד,

כשאתה בא ושם בשר שיש בו גם שומן,

השומן מתחיל בחום הגדול להיות נמס, הופך להיות אדים,

ולא כל השומן, לא כל העדים של השומן נשרפים שם. חלק נשרף, חלק לא.

ולכן אנחנו צריכים ניקיון.

עובדה,

אחרי שגמרת את הכל,

תיקח סמרטוט לך לבן ותנסה לנקות,

אתה תראה שהסמרטוט הלבן הזה נהיה האדום.

מאיפה האדום הזה?

מהצבע של העדים של הבשר.

אם הכל נשרף בספירלה,

אז איך הסמרטוט הזה נהיה האדום?

אתה רואה שלא הכל מתאדה, לא הכל נשרף,

ולכן, קודם כל, תנאי בל יעבור ניקיון. אחרי זה תבוא גם ההעסקה, יבוא ההכשר.

ולכן אין לנו צד כולה בדבר לעשות דברים כאלה בבתי מלון, מסעדות, צה״ל,

גם בצבא, אין על מה לדבר.

אסור לעשות את הדברים האלה שם.

שם יש כל מיני טבחים, כל מיני אנשים שאינם בני ברית, דרוזים וכיוצא בהם. יש כל מיני טיפוסים.

הלוואי ויהיה אחד חלבי ואחד בשרי,

ואז הוא יוכל להיזהר.

פה יעשו את הפיצה, פה יעשו את הפשטידה,

אבל אם אתה תנסה באותו תנור לעשות,

אולי יטריפו לך את זה בתוך יום-יומיים.

ולכן ההנחיות צריכות להיות שם,

חד משמעי שהכול יהיה אך ורק זה לחלב וזה לבשר. אם רוצה הטבח להכין להם פיצות לארוחת ערב,

יהיה אפשר על ידי שמייחד את התנור הזה אך ורק לדברי חלב.

לכן הבאתי את הדוגמה שהוא בישל בתנור הזה בשר ביום שישי, שלשום,

ואחרי 24 שעות הוא כעת או מחר רוצה להכין עוגות גבינה. עבר 24 שעות, אין בעיה.

אבל בין דגים לבשר לא צריך שיעבור 24 שעות,

אלא ניקיון יסיק מייד, יכול להכניס מייד את הדגים, אין שום בעיה בדבר.

מותר לכתחילה, גם בקלי בן יומו, אם הוא נקי,

לקחת את סיר הבשר ולבשל בו דגים.

או סיר בן יומו, שהרתחתי בו די שא,

אני מנקה אותו היטב,

גם בבן יומו מותר לכתחילה לבוא לבשל בו דגים.

כל הסכנה לצרעת, כשיש ממשות של הדבר.

פה אין ממשות של הדבר.

של הדבר רק הטעם הבלוע, כי אם נראו לחכמים הטעם הבלוע הוא לא מהווה בעיה לסכנה לצרה ולכן גם לגבי התנור במעבר בין הדגים לגבינה שם הקלנו יותר. עוד פעם תנאי בל יעבור אפילו בזה שהתנור יהיה נקי ולכן יודע צדיק נפש בהמתו אם מנהל המטבח המשגיח הוא יודע שאם הוא אומר צריך שיהיה נקי יש מי ששומע יש מי שיבצע

יש שם אדם שיכול לסמוך עליו אבל אם אין אדם שיכול לסמוך עליו אז צריך שיהיו לו שם שלושה תנורים אחד לבשר, אחד לדגים ואחד לגבינה אין דרך אחרת זה מה שצריך לנהוג ולעשות גם שם,

גם במחנות של הצבא, גם בצבא,

גם כן צריך לנהוג ולעשות ככה

איך אפשר לנהוג, כן, כל זה כשיש לך את המפתחות של המטבח ביד

ואז אף אחד לא יכול לבוא ולשנות.

אבל אם אין לטבח, למשגיח כשרות, את המפתחות של המטבח,

בשעה שהוא הלך לישון יכולים לבוא כל מיני חיילים רוסים,

הרבה פעמים הם צדים חזיר בר,

בצפון זה מצוי מאוד, ארנבות, שפנים,

הם יכולים לבוא, להכניס לתנורים האלה,

להטריף את הכול,

ולכן אנחנו חוששים. לרוב המטבחים,

לרוב המטבחים בצבא, המצב הוא גרוע מאוד.

בדרך כלל המפתח של המטבח לא נמצא ביד המשגיח.

אתה רוצה שבאמת יהיה הכול שם כשר?

המפתחות רק בידו. הם באים להכניס לשם, לצלות שם את הארנבת,

המטבח סגור.

אם היה דבר כזה, תקנות כאלה בצבא,

היה על מה לדבר. לצערנו התקנות האלה לא קיימות,

ולכן אנשים מראי שמים אף פעם לא אוכלים תבשיל חם בצבא.

הרב הראשי לצה״ל בזמנו פרסם ואמר,

80% מהמטבחים בצבא,

אין בכלל משגיח.

עד שאתה מדבר על המפתחות,

אם בכלל יש משגיח. אין בכלל משגיח.

זה המצב, לצערנו, בצבא, ולכן מערכת הכשרות שם,

לא שהיא צולעת,

היא לא קיימת.

צולע, אדם חי, הכל בסדר, אלא שקצת כואב לו הרגל, הוא צולע.

אבל שם,

אפילו המילה צולעת זה לא מתאים, זה יותר מדי,

תואר יותר מדי מכובד להגיד את זה עליהם.

אם אין בכלל משגיח,

אין עם מי לדבר, בין אם האדם הזה חייל בסדיר,

מילואים, קצין, אזרח חווה צה״ל,

לכולם יש את האיסור לבוא ולטעום לאכול שם,

אלא צריך קודם כל לבדוק מה קורה במטבח,

אפילו אם האדם הזה אומר, טרם, בשלום.

תופחי אדמה, עכשיו לא בישלו לא בשר ולא חלב ולא דגים

אבל הכלים, אם התנור הזה נאסר,

הטעם שבלוח שם הטעם של נבלות וטרפות,

ממילא, אין על מה לדבר,

גם תפוח אדמה מבושל או דברים אחרים יעשו,

אלא אותו אדם יהיה רשאי לאכול שם בצבא לחם,

בדרך כלל הלחם שלנו בא מאנג'ל או ברמה, יש על זה הכשר בדץ,

וגם הם מקבלים את הלחם הזה,

והדבר הראשון,

פירות וירקות חיים רוצה לקחת, לאכול צנון,

לחם וצנון או פלפל, עגבנייה, מלפפון או יכול לקחת, יש להם לפעמים במטבח שוקולד נמרחה, ריבות,

אתה רואה, כתוב על הצנצנת והכשר הבדץ והטבח נותן לך, לפעמים הטבח אדם יש לו עין טובה,

הוא יודע שאתה לא אוכל לא מרק ולא דברים אחרים,

תיכנס למטבח, הוא אומר, תיקח מה שאתה רוצה,

יש שם ארסק עגבניות בהכשר הבדץ,

אתה פותח, לוקח, מורח את זה על הלחם וכן הלאה,

בדרך הזו יהיה הדבר מותר,

מותר לו לאכול בדרך הזו,

אבל לבוא ולאכול מהתבשיל שיש שם,

הדבר אסור, אין היתר בדבר.

כשאנקודמי דבר, ההסקה לא מבטלת בתורך העשרים והקפטאות?

ההסקה מבטלת, השאלה היא, בלכתחילה גזרו חכמים,

ולכן ההסקה יכולה בדיעבד לבטל. ולכתחילה אנחנו משתדלים שהכל יהיה נותן טעם לפגם מעיקרה, שההסקה באה לבטל את הטעם הפגום,

ואז יש לנו את הצד להקל בשופי וזה לא תהיה שום בעיה, כלל ועיקר.

לא, לא. בצבא אין את הדברים האלה. בבית, בבית. בבית, כן, בבית אני מסכים, אבל לא בצבא,

בצבא שם יש להם סגנון אחר של תנורים גדולים,

ושם הממשות של האיסור או הממשות של הפיצה מהגבינה נשאר עדיין, שם לא מלקים היטב, אין על מה לדבר,

ולכן אמרנו שאי אפשר לסמוך עליהם גם לא בדיעבד,

גם לא בשעת הדחק,

ולא חשוב לנו מי החייל הזה, אם הוא קרבי,

לא קרבי, מה אתה חושב, אם הוא קרבי אז פוחדים ממנו? מישהו פוחד ממנו?

הטבח הרוסי סופר אותו? עושה לו חשבון? לא סופרים אותנו, לא שמים לנו לב,

עושים מה שהם רוצים ולא דואגים לנו. ולכן חייל נראה שמים,

צריך להיזהר מאוד בדברים האלה,

כדי שלא יתגאל במאכלות אסורות.

אדוני היושב-ראש,

אתה לוקח בשר, נגיד בשר כאילו לא חשוב,

נגיע אחרי זה בתנור ומבשר אותו,

ואחר כך הוא מוציא אותו,

אחרי כמה זמן זה נשרף שם לבן, על אותו מקום,

נשרף לראות את זה, נשרף לא נשאר שום דבר, מה ההבדל בין התנור הזה לבין התנור ה...

באיזה דרגת חום אתה אומר שזה נשרף?

היה שם נבלה.

באיזה דרגת חום אתה רוצה לומר שהכול נשרף?

צריך שיהיה 800 מעלות, פחות מזה לא.

התנור שלך,

התנור שהיה לך לא מגיע ל-800 מעלות, ולכן רק אם תצפה אותו נייר כסף עם דבק מגע אפוקסי,

תצפה שם, רק אז יהיה הדבר מועד.

אם לא ציפית,

אין על מה לדבר,

אבל אצלו אף פעם לא הכניסו נבלה.

מי העז היה להתקרב אצלו?

היה שורף אותו בתוך התנור, האם?

כן.

נו?

בסיסים של נחל חרדי, יש היום,

יש היום רעיונות של חרדים לגמרי.

שמה, אף אחד לא נכנס שם ואתה נכנס לזה, אז למה איש שואל עליהם חרדים?

היית שם, ביקרת במדבר,

היית שם, ביקרת במטווח.

אתה שומע מאנשים, אתה שומע. גם אני שומע, אבל שמעתי גם שהמגד, שהוא אדם דתי,

עלה על כמה מחדלים, על כמה פאשלות,

הודיע להם יום פלוני, אין אוכל חם,

וארגן את כל הצוות ועשו הגעלה.

זה לא היה בערב פסח, למה עשו הגעלה? היה פאשלות.

גם במקום של חרד כולם ועמך כולם צדיקים,

אתה רואה שלפעמים יש תקלות,

ולכן, בכל דבר שאתה רוצה להגיע למסקנה,

צריך להיכנס לשטח, לראות מה קורה במטבח,

מי זה המשגיח,

אם המפתחות רק בידי המשגיח,

כי בכל מקום כזה יש לפעמים אנשים או שאינם דתיים,

או שהאדם הזה שבאבניק, אדיוט ועם הארץ.

גם בנחל החרדי יש שם גם שבאבניקים.

השבאבניקים הם לא רשעים במודע,

אבל הם עמי ארצות ויכולים לעשות הרבה דברים מבלי לשים לב. לא עולה על הדעת, הוא לא חושב באותו רגע שהוא עושה דבר שאסור.

ולכן, בדברים האלה אתה לא יכול לסמוך על הנס ולהגיד, כאן כולם דתיים.

גם בנחל החרדי לא פעם היו קצינים שאינם דתיים.

הרי הם חייבים לשבץ בגדוד הזה כך וכך.

אם אין להם קצין דתי שמתאים לדבר הזה,

יש להם קצין שאינו דתי,

לפעמים מביאים לשם קצין דרוזי או קצין שאינו דתי, הרבה פעמים יש גם את הדברים האלה.

ואותו אדם מרגיש לעצמו, אבו עלי, נכנס למטבח,

לא תמיד יש לנו את הכוח למנוע בעד האנשים שאינם מהוגנים לבוא ולעשות שטויות גם במטבח.

ולכן, אם נכנסת, ראית,

הכל מתפקד כהלכה, הכל במאה אחוז, למה לא? תאכל.

אבל אי אפשר לסמוך על הנס בדברים האלה,

שאולי זה בסדר.

על סמך שמועות, שאולי זה בסדר,

אנחנו לא יכולים להתיר שום דבר, כלל ועיקר.

האחרונים דנו

לגבי הגעלה ביום טוב, הרמב״ם כותב אסור להגעיל כלא ביום טוב כי אתה מרתיח את המים לא בשביל אוכל נפש אתה מרתיח את המים כדי לעשות בהם הגעלה, שוב עוד הפעם דומה למה שהתחלנו מכשירי אוכל נפש אם כן יהיה אסור שעת הדחק כשאין לך ברירה תניח שם ביצה

אתה מבשל במים הרותחים את הביצה ואחר כך אתה גם מגעיל בדרך הזו יהיה הדבר מותר

אדם שרוצה לצלות בכל ימות השנה יש חמישה דינים שעליהם יש מחלוקת בפוסקים בהלכות צליה זה לא כתוב כאן אלא כתוב ביורד דעה סימן ע'ו והרמב״ם כתב לנו בדרך אגב אני קורא את הלשון של הרמב״ם מותר ללבן שיפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח ורוצה לחזור ולצלות בו ביום טוב

למה הרמב״ם מתכוון הוא מתכוון למחלקות שרשרת המחלקות שיש בין מרן להרמה ביורד דעה שם

אדם שרוצה לצלות כבד

לפי דעת הרמה

האש לבד לא שואבת את כל הדם

אלא אחרי ששתפת את זה היטב צריך גם למלוח

המלח יחד עם האש שניהם ביחד שואבים את כל הדם

זה הדבר הראשון

דבר שני

אסור לך להפוך את השיפוד

למה אסור להפוך? מה יש בזה?

כי האש מחממת את הבשר או את הכבד כשזה מתחמם הכל מתרחב מתרחב ואז כל הדם מתחיל להישפך

הדם כמעט נשפך כשאתה מסובב אותו הדם נברח על הצד השני ואז הוא נבלע בתוך הבשר ולכן הם אומרים אסור להפוך את הבשר

עוד דין נוסף

גמרת לצלות, הוא הכין את הפיתה, רוצה לשים את הכבד בתוך הפיתה,

אסור,

למה הרמ״ה אומר יש על זה שאריות של דם?

תיקח אותו קודם לכיור, תרחץ אותו במים ואחר כך תשים אותו בפיתה

דבר האחרון,

השיפוד בלע מהדם ולכן אסור לך להשתמש בו עוד פעם,

צריך לעשות לו ליבון, אלה הם הדברים שהרמ״ה החמירה

מרן, לא פוסק כך, מרן אומר שטפת היטב את הבשר שאינו נמלח או היית כבד,

בלי מלח מותר לצלות,

מותר לסובב את הבשר בשעת הצמיעה,

היידל תריד למפלט לא בלע ולכן הדבה מותר, דם משרק שריק,

גם אחרי שגמרת לצלות אתה יכול להניח את זה ישר מתוך הפיתה,

כבר כל הדם ירד,

אפילו אם אתה רואה עליו קצת מראה של טיפות אדומות,

זה מוהל, זה לא דם,

לדידן מותר,

גם השיפוד לא בולע מהדם

היידי, כמו שאמרנו, דם ישרק שריק, ולכן אין בעיה למרן, אתה יכול לקחת את השיפוט שצלית אתמול, תצלה בו גם ביום טוב.

הרמה, לפי שיטתם דם, צריך ללבן.

האם מותר ללבן ביום טוב?

הרמה אומר שמותר. ולמה?

גם הרמה מודה שזה חומרה, זה לא עיקר הדין,

ואין כאן מתקן ממש,

ולכן הדבר מותר. הנפקא מילה, בדור שלנו.

יש בדור שלנו יותר מ-50% מהחתונות נישואי תערובת ספרדים ואשכנזים.

וואו, זה היה אחד ממאה, שניים ממאה,

אבל עכשיו בדור הזה יש כבר יותר מ-50% לפעמים ספרדי לוקח אשכנזייה, או להפך.

ואז האפנדי הזה רוצה מחר בלילה להכין על האש.

הוא מזמין את כל המשפחה,

יש לו יום הולדת,

נהיה בן 50 שנה ואשתו מכינה על האש.

טוב, מזמינים גם את החתן האשכנזי.

אם זה חתן אשכנזי, אתה צריך להיזהר בכל הדברים האלה.

אסור לך לרמות אותו.

לפעמים הוא בא עם הנכדים.

הנכדים, אחד בן 14, אחד בן 16,

ברוך השם, מרעי שמיים, בני תורה,

והסבתא רוצה לצלות להם.

כל הכבוד שהסבתא שלהם.

אבל הוא אשכנזי, הולך לפי האבא.

בין משפחותם לבית אבותם.

אסור לה לסבתא להכשיל אותם,

לקחת את הכבד,

להניח את זה ישר בתוך הפיתה ולתת לנכד.

נכד שלה,

היא יכולה לתת לו נדוניה,

תעזור לו בחתונה,

זה נכד,

אבל לא להכשיל אותו.

הוא אשכנזי,

חייב ללכת לפי המנהגים של אבות אבותיו.

אל תיטוש תורת אמך וכן כל כיוצא בזה.

תמיד אמרנו גם את ההדגשה לצד השני,

הוא הדין גם פה.

זו ההדגשה שצריך לומר לסבא ולסבתא.

הסכמתם לקחת חתן אשכנזי,

למה לא? בורא עולם בקניין, אשלים זה הבניין,

בסימן טוב, במזל טוב.

אבל צריך לדעת את הכיוון.

כשהוא יבוא אצלכם בפסח,

אל תיתנו לו לא אורז ולא חומוס וכו', תוושטו בשבילו רק דגים,

תפוחי אדמה וכו', אתם יודעים את המאכל שלהם.

כך גם לגבי צלייה של בשר שלא נמלח,

או כבד וכיוצא בזה.

צריך להזהיר את הגברת הנכבדה, את הסבתא,

שתעשה, תכיל להם מטעמים,

אבל צריכה להיזהר בכל אחד מהדברים האלה. הייתי פעם במסעדה של אשכנזים,

והסתכלתי, ראיתי שהם פתרו את הבעיה.

אחרי ששוטפים את הכבד במים הקרים,

איך תשים את זה אחר כך בפיתה? לא יהיה טעים.

אז הם הניחו בכל שולחן, היה להם מנגל, מחטה,

ושם שמו פוספטים,

זה בוער קצת, היו עוד פעם מחממים את זה,

אחרי שעוד פעם מתחמם,

אולי יחזיר העטרה ליושנה, ואחר כך היו שמים את זה בתוך הפיתה.

זה הפתרון שהם עשו כדי שירגישו, אולי ירגישו את הטעם של הכבד, ירגישו את הטעם של הבשר, טוב, שיעשו,

אבל לנו, כמו שאמרתי, אסור לנו להכשיל אותם,

ולכן אדם שהוא מזמין, אשכנזי,

מזמין אותו, יש לך מסיבה וכולי,

אם זה בשר על האש, צריך להיזהר בדבר,

כך גם מסעדה שהאדם הזה משרת את כל הציבור.

הוא לא כתב שלט, זה השער להשם, ספרדים יבואו בו.

אם אשכנזי יבוא, יגיד לו, תלך מכאן, אתה אשכנזי.

הוא רוצה גם את הכסף של האשכנזים, גם את זה הוא רוצה.

אם כך, אתה רוצה לצעוד בשבילו?

הוא טילפן לך, אמר, אני אבוא עוד מעט, אני רוצה כבד, צלוי. או דבר אחר, אתה צריך להיזהר בכל הדברים האלה.

לגבי השיפוד היום,

פתרון קל מאוד, משתמשים היום בשיפוד חד-פעמי מעץ,

זהו, ואחר כך זורקים את זה.

לכן, הבעיה של הליבון של השיפוד כמעט ולא קיימת,

אבל בדברים האחרים צריך להיזהר ולא להכשיל אותם. אתה לא יכול לומר,

אנחנו כאן אתרי דמרן.

כל הכבוד אתה אתרי דמרן, אבל הוא לא הולך ככה, הוא פוסק לפי רבותיו,

ואסור לנו להכשיל אותו מעין מה שנאמר בגמרא,

חסלי לאבא ברבא למספל מידי דלא סבירה לי,

ולכן מן הראוי להיזהר בכל אחד מהדברים הללו.

לגבי הבעיה, רבנו,

איך?

מה לעשות?

בשר כן. בשר אתה יכול למלוח מראש, אחרי שמלחת את זה היה שעה במלח,

אחר כך שטפת היטב,

ואז אין לך בעיה, אתה יכול לבוא ולצלוד ולהפוך,

אין לך בעיה.

אבל עם הכבד אין לך את הפתרון הזה, שם אי אפשר למלוח.

ולכן עם הכבד, על כוחך להיזהר בכל זה, כן.

אבל אנחנו בעיה שאין את זה קצרן,

לפני שהוא מגיע לגיל בר מצווה,

אז הוא אומר שהוא לא תבל עליו לכולם.

אם האדם הזה ילך ויעשה התרה, בלי התרה אי אפשר.

אבל אם יעשה התרה, הנה כדאי מה אמרנו.

בסדר, ביום בבר מצווה יהיו שם שלושה תלמידי חכמים, יעשו לו לאותו הנער,

יעשו לו התרה.

הוא רוצה ללכת בין נקולה, בין לחומרה, לפי פסקי מרן, רוצה להיות ספרדי, כאן אין בעיה.

אבל לעשות זיגזג, יום אחד הוא ספרדי, כשאצל הסבתא שלו הוא ספרדי,

כשאצל האימא שלו הוא אשכנזי.

אין דברים כאלה, אי אפשר לעשות זיגזגים,

כולי דמו וכולי דמו. ולכן מן הראוי שלא להכשיל אותם.

זו ההנחיה, קל וחומר אם פתחת המסעדה,

שצריך להיזהר מאוד בכל זה.

אבל אנחנו לא חושבים שאומרים את הדברים האלה.

יש להם אמורים שאומרים שזה נותן לדם של הבחרת. נכון, זה ייאסר. אם זה נפל, זה נאסר.

כן. תודה. במסעדות,

אני רוצה להגיד,

אני חושב שהם כבר לא נולד דאו.

אני חושב מצדו שהם אוכלים שם באז.

הוא מוציא את זה מעל האש, תתפטר אותך על פריטה ושווה את זה על ההלכות.

לא, אם הם לא יודעים את ההלכות, אז הנה, אלה התוצאות בין היתר.

אינני יודע הכשר של מי, אני יודע את מה שאמרו לנו הפוסקים,

ולכן מנהל מסעדה שהוא בן תורה, ירא שמיים,

צריך להיזהר בכל אחד מהפרטי הפרטים האלה.

אני עובר לסעיף ו' אין עוקבים נקב חדש בחבית ביום טוב.

מרן מדבר כאן בחבית שעוד הפעם רוצים להשתמש בה פעם נוספת,

ולכן אין היתר לבוא ולנקוב נקב חדש שאותה מתקנת החבית.

אבל אם זו מוסטקי,

מחלוקת בגמרא במסכת בצלמ״ג יש מתירים ויש אוסרים. מדברי מרן למעלה בסימן שי״ד משמע להחמיר בדבר. הנפקא מינה,

היום אנחנו רוצים לפתוח קופסאות שימורים,

או לפתוח את הפקק מעל הבקבוק.

לפתוח את הפקקים האלה.

האם אני עושה קליק כשאני פותח את הפקק?

אני עושה קליק כשאני פותח את קופסת המלפפון חמוץ או לא?

מחלוקת בפוסקים, והמסקנה היא להתיר. כיוון שזה לחד פעמי, אתה זורק אותם לאחר מכן.

זה דומה למה שנאמר בגמרא בביצה ל״ג,

שם הגמרא מביאה את המחלוקת בין חכמים לרבי אליעזר, ובמוסטקי,

שזה הפתיחה האחרונה, אחר כך אתה זורק את זה.

שם מדובר בחבית שדיבק שבריה בזפת.

כשאתה פותח אי אפשר להשתמש עוד הפעם, זורקים את זה.

גם פה היום זורקים את כל הדברים האלה, זה לחד פעמים, ולכן אין מעיקר הדין איסור גם בשבת, כך הוא הדין גם ביום טוב.

בזמנו,

לפני 70 שנה, החזוניש אסר,

והיה מקום גדול לאסור בדורו בזמנו.

מי שזוכר, לפני 70 שנה הייתה עניות נוראה.

את הקופסאות של הסרדין אף אחד לא היה זורק,

אלא היו שוטפים את זה, אחרי שגומרים לאכול את הסרדין,

היו שוטפים,

וקיביצ'י היה שם בזה מסמירים.

וכן כל כך יוצא בזה,

בפחים הגדולים היו שמים בזה,

עושים עציץ.

שמים עציץ, היו מנצלים את זה,

ועושים לזה חורים.

היום זורקים את הכול, היום שום דבר לא לשימוש חוזר,

ולכן אין בעיה, מותר מעיקר הדין לפתוח את כולם. רבי חנינם, בבקשה.

רבי חנין, בבקשה.