http://live.shofar-tv.com/videos/2804
19-3-13
"אהרן אל אוהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם". כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות, ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר, יודע אני שכעס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל, אמר לו למשה, משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי? מיד נכנס משה עמו וביקשו רחמים וירדה שכינה לישראל. אז אהרן רואה שהקריבו את כל הקרבנות ועשו את כל המעשים שצריכים, ועדיין לא ירדה שכינה לישראל. והיה מצטער ואומר, אני יודע שהקב"ה כעס עלי ובגללי לא ירדה שכינה לישראל. ואז הוא אמר למשה, משה אחי ככה עשית לי שנכנסתי ונתביישתי? מה, לא לקחת בחשבון שהקב"ה כועס עלי ובגלל זה לא נתרצה ולא שרתה שכינה? מיד נכנס משה עמו וביקשו רחמים וירדה שכינה לישראל. "ויצאו ויברכו את העם" אמרו "ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, לפי שכל שבעת ימי המילואים שהעמיד משה למשכן בכל שבעת ימי המילואים, ושימש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה שכינה בו, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה רבינו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל, לכך אמר להם זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אהרן אחי כדאי וחשוב יותר ממני, שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו.
רואים שכל שבעת ימי המילואים משה העמיד למשכן, שימש בו ופירק אותו בכל יום, וגם כן לא שרתה שכינה, קודם היה אהרן נכלם, עכשיו אנחנו שומעים שבשבעת ימי המילואים ישראל היו נכלמים ואומרים למשה רבינו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל, נו, מה קרה עם כל זה? מה שביקשת הבאנו, מה שרצית עשינו, אז למה לא שורה שכינה? לכך אמר להם, זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו, וירא אליכם כבוד ה', אהרן אחי כדאי וחשוב יותר ממני, שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו. אז ראינו שאחרי שבעת ימי המילואים נכנס אהרן, וגם לא ירדה שכינה, ומה אמר אהרן? אמר משה אחי ככה עשית לי שנכנסתי ונתביישתי? ואז מה קרה, נכנסו שניהם, וביקשו רחמים ואז ירדה שכינה. מה הם אמרו? "ויהי נועם ה' עלינו יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" וירדה שכינה.
בטבע האדם שאם יש שניים שותפים לעסק מסויים או שלשה כמו בש"ס, ואין העסק מצליח, שאז כל אחד תולה את הכשלון בשני. ככה זה טבע הדברים, האחד מאשים את חברו שאי הצלחה מקורה בכשלונו או בהעדר כשלונו. כן, אני רק מספר שתיים, לא מספר אחד, אם היית מספר אחד אז היה הכל בסדר.

ש. מי בראש

הרב: מי בראש כן, אבל אם היה העסק מצליח, נו, מה היה אומר דור-רעי? היה אומר שהכל בסדר, הכל בזכותו כי הוא היה יו"ר המטה של הבחירות, ומי קובע אם לא יושב ראש המטה? זה כשמנצחים, כשלא מצליחים זה הפוך, ואז אשם כמובן א"י א"י - אלי ישי. ולהיפך בעסק מצליח אז תולה כל אחד את ההצלחה בעצמו ולא בזולתו, ואילו כאן אצל אהרן משה וישראל, כאשר לא שרתה השכינה במעשה ידיהם, כל אחד תלה את הכשלון בעצמו. פה בדיוק הפוך, משה תולה בעצמו, אהרן תולה בעצמו, ישראל תולים בעצמם שהם אשמים. אהרן התבייש ואמר שהאשמה תלויה בו כי הקב"ה כועס עליו ורק בשבילו לא ירדה שכינה, בני ישראל נכלמים ואומרים למשה רבינו כי האשמה תלויה בהם מפני מעשה העגל, ואילו משה אומר כי אם השכינה יורדת זה רק בזכות אהרן, שהוא כדאי וחשוב יותר ממנו, כל אחד מייחס את הכבוד והחשיבות לזולתו ואת אי ההצלחה תולה בעצמו. אם היו מנהיגים אמיתיים שם היו אומרים אני אשם, אומר מה פתאום אני אשם, אומר מה פתאום אני אשם, אבל מה אומרים הוא אשם, הוא אשם, הוא אשם. ובאותם המצליחים וזוקפים כל הצלחתם לא לעצמם, מסופר בגמרא, אה, אלה שמצליחים וזוקפים כל הצלחתם לא לעצמם, בדיוק הפוך מהם, מספרת הגמרא, ההיא בר טביא דעתא לבי ריש גלותא דהוה מפסק כרען בתרייתא בת קרע בצומת הגידין ואכשריה, סבר למיכל מיני באומצא, אמר ליה שמואל לא חייה שמר לניקוריה, רש"י אומר שמא נשכו נחש ואסורה משום סכנת נפשות? אמר ליה מאי תקנתא? נותבי בתנורא דאיהו בדיק נפשי, התוי בתנורא נפל תילחי תילחי - היה מתפרק ונופל חתיכות חתיכות. קרי שמואל עלי דרב, לא יאונה לצדיק כל אוון. קרי ליה רבי, קרי ליה רב דשמואל כל רז לא אניס לך. אז אותו צבי שהגיע לביתו של ראש הגלות, והרגליים שלו היו מופסקת האחוריות, אז בדק אותו רב בצומת הגידים ורב הכשיר אותו, חשב לאכול ממנו, אמר לו שמואל, אתה לא חושש לניקורי? אתה לא חושש שהנחש נשך אותו מה שאתה רואה שמפסקן כרעי, אז יש פה סכנת נפשות. אז אמר לו רב לשמואל מאי תקנתא, מה נעשה? אמר לו תשים את זה בתנור והוא יבדוק את עצמו. שם אותו בתנור ונפל תילחי תילחי, היה מתפרק ונופל חתיכות חתיכות, מה התברר? שהוכש ע"י נחש. אז היה פה הצלת נפשות, מי הציל את מי? שמואל הציל את רב שאמר לו לא חיה שמר לניקורי, אז הוא אמר לו מאי תקנתא? מה נעשה? אמר לו בא נבדוק אותו בעצמו וכו' ומצאו שאכן הוא צדק.
קרי שמואל עלי דרב, שמואל שהציל את רב קורא על רב לא יאונה אוון לצדיק, זה הכל בזכותך, אני אומר לך, אם לא הזכות שלך איך היית ניצל? לא יאונה אוון לצדיק. לא יאונה לצדיק כל אוון, איייי. ורב קורא על שמואל, כל רז לא אניס לך, אין אם זה לא אתה שאתה יודע הכל ומבין הכל, אני הייתי כבר בעולם האמת. אז כל אחד משבח את השני, בדיוק הפוך מהשלישיה הידועה. והלא זה שמואל, הלא זה שמואל שרב ניצל על ידו ממוות ומאיסור, ואילו היה קורה עובדה כזאת אצלנו היינו מיד מיחסים אלינו את ההצלחה, זוקפים זאת לחכמתנו, ובודאי שישנם כאלה שבמקרה כזה היו אומרים בעצמם, בעלי רוח הקודש, חוזה נסתרות, ישר היו מעמידים תור עד ז'בוטינסקי, ואילו שמואל שם עצמו לגמרי בצד, שמואל תלה את כל סיבת ההצלחה של המעשה הזה ברב, כי רק מפני צדקתו הוא ניצל, ואילו רב התרחק מלהטעות את עצמו ולומר שנס זה נעשה לו בזכותו ובצדקתו, אלא ייחס את כל ההצלה לחכמתו של שמואל, ושכל זכות קיומו והצלת חייו תלויים בשמואל וחכמתו העליונה שכל רז לא אניס ליה.
וההיפך, מצינו אצל הרשעים וגסי הרוח, "ויאמר בלעם אל בלק, בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי שבעה פרים ושבעה אלים" איזה דרמטיות, "ויעש בלק כאשר דיבר בלעם. ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח, ויאמר בלעם לבלק, התייצב על עולתך ואלך אולי יקרה ה' לקראתי, ודבר מה יראני והגדתי לך, וילך שפי ויקר אלהים אל בלעם ויאמר אליו, בלעם אומר לקב"ה, את שבעת המזבחות ערכתי, ואעל פר ואיל במזבח" ימחרית שקרן רמאי, איייי, בא תראה את אותו רשע בלעם, כל מעשיו היו לרע בגאות ליבו, שניהם העלו את הקרבנות שכן כתוב ויעל בלק ובלעם, הוא בטח נתן לו לסחוב, הוא רק הלך איתו ואמר לו "ויהי נועם ה' עלינו"... בכל המזבחות כולם היה עורך אותם, וזה הרשע היה משבח את עצמו ואומר את שבעת המזבחות ערכתי, הוא ערך אותם, ואעל, אני לבד, פר ואיל במזבח, ואל מי הוא אומר? לקב"ה, ירמאי, על מי אתה עובד? ואת בלק לא שיתף עמו, אמר הקב"ה רשע, הכל אני יודע, הכל אני יודע, זוהר הקדוש פרשת בלק ודי למבין.
אז רואים פה שמשה ואהרן וישראל היו בדרגות גבוהות מאד מאד מאד, וכל זה אחרי מעשה העגל, כל אחד תלה את הפשלה כביכול במושגים שלנו, ששכינה לא ירדה, כל אחד תלה בעצמו. אהרן בחסרונו, משה בחסרונו או ביותר נכון במעלתו של אהרן, ישראל בחסרונם, כל אחד תלה בעצמו. אבל אצל חכמי ישראל האמיתיים כל אחד תולה את ההצלחות בזולתו, ואת החסרונות בעצמו. ואצל הרשעים כמו שראינו, כמו בלעם - הפוך, אז עכשיו אדם יזהה את עצמו, למי הוא שייך, לבלעם או למשה ואהרן? לרב ושמואל או שוב פעם לבלעם, אם אתה תמיד רואה שאתה בעצם לא זה שעשה כלום, נו, אז אתה במצב טוב מאד, ואם אתה מסוגל גם לתלות את הזכות בחברך זה עוד יותר מעלה, לתלות את החסרון בעצמך - זה פחות בעייתי מאשר להגיד שהשני עשה הכל. זה יותר קשה להגיד. אדם מוכן להגיד אני לא עשיתי כלום, גם אתה לא אבל. איך אנשים שואלים אותי לפעמים שאלה, אומרים יש לי שאלה אבל אתה גם לא יודע את התשובה, הוא עוד לא שאל את התשובה, הוא כבר אומר גם אתה לא יודע, למה אתה שואל אותי? אני לא יודע, אז תעבור לשאלה הבאה, העיקר שגם אתה לא יודע.
וזה משלים למה שלמדנו בבוקר בשיעור מה ההבדל בין משה רבינו לבין ירבעם בן נבט, שמשה רבינו היה עניו גדול ורואה רק את חסרונותיו ולכן אמר לקב"ה "שלח נא ביד תשלח" כל אדם מן השוק יותר הגון ממני לשליחות, ותמיד התחמק מהשליחות, ותמיד תלה את החסרונות בעצמו ותמיד ראה מעלת ישראל, ואמר תיפול, לא תיפול ציפורנן אחת מצפורנן של ישראל, יתבטלו אלף כיוצא בהם משה רבינו ולא תתבטל, ואמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", כל כולו רועה נאמן לעם ישראל וכו'. וגם זה בדיעבד שלא מרצון, בורח מן הכבוד, לעומתו היה ירבעם בן נבט בעל גאוה סרוחה שאין כדוגמתו, רואה רק בגבהות ליבו את עצמו, לא רואה אחרים כלל, את שלמה הוא מוכיח איך הוא סיתם את הפרצות שפרץ אביו בחומה כדי להעלות עולי רגלים בקלות מכל צד, והוא סיתם אותם בשביל בת פרעה בשביל לקחת מיסים בעבורה, והוא זכה להיות מלך על עשרה שבטים, ורחבעם היה על שני שבטים, אבל בגלל שהוא חשב שמה יקרא, הרי ההלכה היא שאין ישיבה בעזרה רק למלכות בית דוד ואז הוא יעמוד, ורחבעם המלך ישב, ואז יאמרו איה עבדא ואיה מלכא, אז איך יכול להיות דבר כזה, מה הוא נהיה מלך בשביל שיחשבו שהוא עבד, שהוא עומד ליד המלך? אז הוא העמיד עגלים בדן ובית אל ואמר לישראל לא צריך לעלות יותר לבית, אלה אלהיך ישראל, משתחוים וחוזרים בחזרה. זה אותו אחד שהוכיח את שלמה המלך, כנראה זה היה בהפרש מזמנם לך עד הרגל הראשון, אז כמה זמן זה יכול להיות? חדשים ספורים הוא כבר לא עמד, הוא מוכיח את שלמה החכם מכל האדם תוכחת צודקת, ואחרי זה שמגיע הרגע שהוא צריך לעמוד במצב אמיתי, כמובן שהיה לו למדות, שאם הוא

ש. איך אדם מגיע למצב כזה? אדם באופן נורמלי נולד עם גאוה ואח"כ הוא נשאר עם גאוה, עד שמשה רבינו

הרב: לא ברור לי למה אדם נולד עם גאוה

ש. כל ילד נולד עם גאוה

הרב: לא לא לא, ילד עם גאוה לא,

ש. הכל שלי

הרב: לא, שלי זה לא אומר גאוה זה רכושתנות, הכל שלי זה לא, ילד אומר הרבינו בחיי שהקב"ה עושה חסד לתינוקות שלא נותן להם דעת עד כמה חדשים, אין להם דעת, שאם היה להם דעת והיו רואים מה הם עושים במיטה אז היו מתים מהפדיחה, אתה מבין? למה הוא עושה צרכים ומחייך אה אה אה אה, אם הוא היה יודע מה המצב שלו הוא לא היה מחייך. ואח"כ הוא רואה שהוא חסר, אומרים לו תגיד אבא, עד שהוא מגמגם משהו, אז מה יש לך להתגאות, אתה לא יודע אפי' א' ב', ואח"כ מספרים ואח"כ כיתה א' ואח"כ המורה כותבת לו לתלמיד תמחק תמחקי, לא יודע כלום, כל הזמן הוא לא יודע, כל החיים שלו זה לימוד הוא רואה שהוא חסר חסר, על מה מתגאה, שהוא יודע כבר א' ב', שהוא אומר גדי, מה הוא יודע? אבל זה לא הגאוה, זה לא הגאוה.
אדם לא רוצה לראות למה כי ההורים הם נוטעים בילד אתה מבין את הגאוה, הם אומרים לו, כל הכבוד, איזה יופי, איזה גיבור, איזה חזק, והוא כבר התרגל, ואם לא משבחים אותו הוא מתחיל להפגע, מה קרה עברה שעה לא אמרו לי כלום, אז הוא מתחיל לצבוט את אחיו למשוך אותו שישימו לב אליו. אז ז"א, גאוה באמת אין לנו על מה, הרי תכלית הידיעה הרי שלא נדע, אז ממילא מה תתגאה? אפילו אם תלמד כל מה שידע רבן יוחנן בן זכאי אתה לא יודע כלום, הוא אומר שהוא לא יודע כלום, הוא שידע הכל אומר לא יודע כלום. אנחנו מה יכולים להגיד? לא יכולים להגיד שום דבר. אבל מה, הגאוה הזאת היא גאוה סתם, סתם, אנחנו חומר. אחת הסיבות שכתוב הקב"ה, הקב"ה דאג שאפילו מלך צריך להכנס לשירותים כמה פעמים, להזכיר לו, אתה מבין, מי אתה, והוא צריך להכנס לשם, מה לעשות, לא יכול להתחמק, היה פרעה שניסה ככה לצאת המימה בלי שידעו, אבל משה רבינו ייבש אותו קצת שמה, עמד איתו ופתח איתו שיחה, וההוא מסכין אתה מבין.
בכל אופן הנקודה היא שאין לנו על מה להתגאות, אבל ירבעם התגאה, התגאה מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד והוא זכה להיות גדול מחטיאי הרבים. חטא והחטיא את ישראל, פשש אין דרגה יותר נמוכה מזו. ואילו משה רבינו זכה להיות גדול מזכה הרבים, למה - בגלל הענווה שלו, כי כשצריך לשרת ציבור אתה חייב להיות עניו, אם לא לא תוכל, אם זה תגיד עזוב זה לא מפרגן זה לא אומר ככה זה לא אומר ככה זה לא אומר ככה, תשאר לבד. אתה צריך להתבטל, אתה צריך לרוץ, צריך לבוא ולפעמים אין אף אחד, וצריך לבוא ולפעמים יציקו לך, לפעמים יבזו אותך, לפעמים יגידו לך ככה, לפעמים יזלזלו בך, אז צריך להמשיך, אם אתה באמת מתכוון לזכות את הרבים, אז שום דבר לא צריך להפריע לך. אבל אם אתה מחפש תפקיד, אתה לא מחפש לזכות את הרבים, אז אתה אומר רגע, אם אנחנו באופוזיציה אני הולך לראשות העיר בירושלים, ואם אני לא אלך לראשות העיר בירושלים אז אין דבר כזה, אני חייב לעשות משהו, אז אני או יוצא לעסקים או שאני חוזר למעשיהו, אני לא אשאר ככה, אין דבר כזה.
ז"א, אדם הפוך, אם הספינה טובעת, רב החובל קופץ אחרון, אז אם הבאת אתה את הספינה לטבוע ואתה גרמת נזק לכל העולם החרדי, ואתה הפסדת אותם, כי הרי אתה התגאית - אני מנעתי מאמסלם ואמנון יצחק שלש מנדטים, שוטה, אתה מנעת? מנעת ממך, מי הפסיד את זה? הסך הכולל הפסיד את זה, מי הפסיד, מנעת מה הפסדת, אתה מנעת מלפיד שלש מנדטים? אתה נתת ללפיד לטפס כי לא טיפלת בו, אבל במי טיפלת? במי ש יכול להביא עוד מנדטים.

ש. עכשיו מידה כנגד מידה הוא בחוץ

הרב: כן בסדר, זה לא מפריע לנו שהוא בחוץ לא בחוץ, אבל בסך הכללי הנקודה היא פשוטה, לפי מה שלמדנו, אדם צריך לתלות את החסרונות בעצמו ואת ההצלחות בחברו, זו המעלה האמיתית של בן ישראל שהולך בדרכי התורה, ומה לנו יותר גדולים ממשה ואהרן, ועם ישראל, דור דעה שלא היה דור כמותו, כולם ידעו מי צודק ומי לא צודק. אבל מי שהוא שייך לבלעם או שיש לו תלמידים של בלעם, אז התוצאות ברורות, הכל הוא תולה בעצמו כשיש הצלחה, וכשאין הצלחה אז הוא תולה באחרים, האשם זה א"י א"י - אלי ישי.
תהיו בריאים.