לפעמים ההפסד הוא הנצחון | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

איפה הוא הרוויח בזה שהיסע את העם?

מייעס כלב את העם? מה הוא הרוויח?

אוה,

אוה,

הרבה מאוד הועיל כלב באותו הרגע בו שהפסיק אותם והשתיק אותם.

הוא הפסיק את כעסם ורוגזם

שלא יהיו בנשימה אחת.

הוא צינן את רתיחתם

שלא תהיה עבירתם בוערת כאש.

הוא עקר את כוח היצר הרע,

את הכוח הראשון שלו שהוא עז ועצום.

הוא שיבר את כעסם וגאוותם עזה.

הוא העביר את כל אלה מכלי ראשון שהוא הקשה מכולם לכלי שני וכלי שלישי,

שאז חלים עליהם דינים אחרים.

בחשבון העוון שלהם משתנה,

כי עבירה נעשית בהתלהבות ומתוך אש בוערת של כלי ראשון וכוח ראשון בלי הפסק,

בנשימה,

והכל התוקף ובכל התוקף ובכל הוודאות.

עבירה כזאת והיא אחרון אף גדול ונידון בעונשים קשים.

הוא גם כן נידון ברותחים כמו ש״ס,

שעשו את זה ממש כמו שפה.

אבל עבירה נעשית בלי התלהבות.

ובכוח שני,

בכוחו חלוש וקלוש,

אז אין הדין חמור כל כך.

ההפסקה שהפסיק כלב את מעוררי המתלוננים על משה ואהרון ומדברים בגנותם ובגנות הארץ,

היה מעשה גדול ושקול בחוכמה רבה.

כי מי יודע כמה חרון אף היה נשפך עליהם,

וחומר הדין לא היה נפסק לעולם, חס ושלום.

אלמלא הפסיק כלב את החטא לאותו רגע,

הוא עצר אותה מכוח ראשון.

כעסם ורתיחת דמם שפסק לאותו רגע עבר לכלי שני שלו, בוער כל כך.

וכן משמע בא אבן עזרא, זיכרונו לברכה, לפסוק, ועבדי כלב,

עקב הייתה רוח אחרת עמו וימלא אחריי,

הזכירו לבדו,

ולא גם את יהושע.

למה?

בעבור ויהס.

אז הוא היה ראוי לאזכור נפרד ונבדל

מיהושע בן ינון,

שפה הוא הרוויח בבייעס את כל השבח שאמרנו.

לכן היה ראוי לפסוק בנפרד, כן.

ויאמר אליהם לי נופו הלילה,

וישבו שרי מואב עם בלעם.

בדעת זקרים ובעלי תוסות מקשיים.

ויאמר אליהם לי נופו הלילה, וישבו שרי מואב עם בלעם.

איפה נעלמו זקני מדיין?

כיוון שאמר להם לי נופו הלילה, הלכו להם.

אמרו, כלום יש אב ששונא בנו?

זאת אומרת, אנחנו נשאר פה,

והוא נגיד ייכלל.

אז מה הוא רוצה? שהאבא שלהם, הקדוש ברוך הוא,

שונא את הבן שלו וזה יועיל?

ויש לשאול, אז למה הם לא הלכו מתחילה?

מה, הם לא הבינו מתחילה ולא עליו דעתם הרעיון של כלום אב שונא לבנו?

אבל אחרי שבלעם הפסיק אותם בחימתם ושנאתם ודחה אותם למחר, לינופו הלילה,

ההפסק הקל הזה דיו היה לעורר את המחשבה שלהם להתבונן

ולהגיע למסקנה חדשה שאין אב שונא לבנו.

ההפסק הזה הפיג את שכרון שנאתם לישראל,

פתח עיניהם שנסתמאו משנאה,

רתיחת דמם נצטננה במקצת,

וכשבאו לשכל הישר, הבינו שאין אב שונא לבנו.

זה היה הפסקה קלה.

תנס לך על זה.

הוא לא התכוון.

אבל בכל מקום,

זה כמו אבא אחד.

אה, הנה, יש את זה בהמשך.

כאשר אדם נופל ממקום גבוה,

אין ספק שגורלו נחתם למוות.

העצה הטובה ביותר, אז שאדם ינסה לעצור אותו מתנופת נפילתו הראשונה,

ואז אפילו אחר כך, אם פה, נפילתו לא תהיה בחוות העצומה

שהיא באה מההתחלה,

אלא עוצמת הנפילה רצת כמידת הגובה שבו האדם נעצר.

אז לכן, אם אתה מצליח, רק רגע, רק רגע, תן לי להסביר לך, תן לי להסביר לך. אם הצלחת להפסיק אותו לרגע, אפילו שאחר כך הוא יתרגז עוד פעם, זה כבר משהו אחר.

בספר חסידים,

בסימן תרנ״ה,

מעשה בבן

שכיבד את אביו ביותר,

כמה זה חשוב לכבד את ההורים ביותר.

אמר לו האב,

אתה מכבדני בחיי?

תכבדני במותי.

אני מצווה לך שתלין כעסך לילה אחד

ועצור רוחך שלא תדבר

אפילו אם תכעס.

אם אתה כועס,

אני מצווה אותך שלילה אחת תעצור את רוחך ולא תדבר.

עכשיו אתה בא לרתוח, עצור, מחר.

הלילה לא.

תן לילה אחת שיעבור אחר כך.

לאחר פטירת אביו, הלך לו למדינת הים,

הניח אשתו מעוברת,

והוא לא ידע ועיכב בדרך ימים ושנים.

הוא לא ידע שהיא מעוברת.

אבל הוא הלך לו כמה שנים.

כשחזר בעיר בה בלילה,

הוא עלה לחדר שאשתו הייתה שוכבת שם,

ושמע קולו של בחור שהיה מנשק אותה.

אלף חרבו, הוא רצה להרוג את שניהם.

בנזכר מצוות אביו

מיישיב את החרב לטערה.

שמע שאמרה אשתו לאותו בחור שאצלה,

כבר שנים רבות שלח אביך מאצלי.

אילו היה יודע שנולד לו בן, כבר הגיע לה סילחה אישה.

כששמע זה הדבר, אמר, פתחי לי אחותי רעייתי.

ברוך השם שעצר כעשי,

וברוך אבי שציווני לעצור כעשי לילה אחת שלא הרגתי אותך

ואת בני.

ושמחו שמחה גדולה ועשו משתה לכל העם הנמצאים ושמחו הרבה מאוד.

זה בספר חסידים.

העובדה.

זה עובד לשתי הצדדים.

ממש אם אתה בא להתמודד, כשאתה בא לעשות מצווה,

אז אסור לך להיכנס לדיבורים עם העץ הרוואי, אלא לעשות באופן אחר. נכון, שם אסור להפסיק. שלא יקרא אותך. שיהיה כלי ראשון, בדיוק.

שמה שיהיה כלי ראשון במצוות ופה לא.

אז העובדה שיש לנו ללמוד מכאן,

להתרגל ולהסתגל להפסיק באמצע בהילות הרצון.

כל מידה שאינה נכונה,

אז לכל הפחות שלא תיעשה בשלמות.

שהעבירה לא תהיה מתוך אש בוערת.

שהיא לא תהיה בנשימה אחת.

אלא להטיל בעבירה מום על ידי הפסק וצינון.

כך צריך לנהוג בכעס, בנקמה, בתאווה, בעצלות,

בחמדה, ברדיפת הממון.

ואז אפשר להגיע לידי החלשת היצר הרע במידה רבה.

משה רבנו אמר לקורח ועדתו, בוקר ויודע השם את אשר לו.

אתה אוהד שכרות.

ולא נכון להיראות לפניו.

והוא היה מתכוון לדחותם.

שמא יחזרו בהם.

בעצם חוכמת זו השתמש משה רבנו, עליו השלום, להפסיק את כורח ועדתו, מה עז זרה שאחזה אותם.

הוא השתדל לדחותם למחרת ולהפיגם משחרורתם.

משחרורת הכבוד המדומה והמגונה.

הקנאה אוכלת את הגוף והנפש גם יחד.

לטובת החוטאים נתכוונו משה וכלב להפסיקם

אפילו לרגע

שיהיו חוטאים בסירוגין.

אז גם משה עם כורח וגם כלב עם המרגלים והעם

השתדלו להפסיק אותם לרגע שיהיו חוטאים בסירוגין.

גם אהרון דחה אותם למחר.

כל מה שאפשר לדחות

בנושאים כאלה צריך לדחות.

ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדיינית זמרי בן סלו נשיא ביתיו לשמעוני.

בשם האישה המוכה המדיינית כוזבי בצור ראש אומות ביתיו במדיין הוא.

באורח חיים הקדוש מקשה ממה נפשך.

אם חפץ השם גלות המוכים

היה לו להזכירה בשעת מעשה.

כשאמר והנה איש מבני ישראל

שם היה מקום להזכירו ולומר איש זה זמרי.

וכשהזכיר גם כן את המדיינית היה להזכיר את שמם.

ואם התורה כיסתה עליהם כדאי שכיסתה על המקושש בשבת,

למה נמלח להזכיר את שמם? כאילו למה חזר בו והזכיר את שמם

וגם הוסיף תיבות יתרות בתורה? כי אם חוזרים אז חוזרים על סיפור ידוע.

והרב הקדוש מתרץ כדרכו.

אבל אולי יש עוד להוסיף לבאר כדרכנו.

כשהתורה לימדה דרך ארץ לאדם איך להתנהג במידותיו.

שיהיה לו כוח המעצור לשלוט בנפשו.

אפילו בכעסו ובחינאתו לשם שמיים לכבוד השם יתברך בתורתו,

שידחה כעס אל שעה אחרת.

מה שעלינו ללמוד מכל העניינים,

כי לכל הפחות ישתדל האדם להתאפק ולרסן כל דבר ולהמתין מעט טרם ירצה להוציאו,

לדחות את הכעס לשעות דחייה בכל מידה,

דחייה מועלת לכל צורכי החיים הרוחניים והחומריים.

אז מה שהתורה לא גילתה בהתחלה ולאחר מכן,

זה כאילו לדחות את הנושא

של הכעס, כאילו.

לא להגיד ישר.

אפשר שהדבר ישתנה, אפשר שיהיה זה, אבל מאחר והדבר נעשה ולא השתנה ולא כלום, אז הנה זה השמות של כך וכך.

כמו שאתה אומר, חשוד, יש חשוד כזה וכזה,

עוד לא מפרסמים את שמו,

אבל אם בסוף יתברר שזהו, זהו, זהו, זה, אז כבר מפרסמים את הזה ואומרים את זה.

אז לכן הבויסאי,

רואים מפה,

אתם רואים, אני אפילו, יש לי סבלנות,

ואת נשק יום הדין עדיין לא הוצאתי,

למרות שהוציאו כנגדי את נשק יום הדין,

אבל אני בחור סבלן,

משתדל ככה.

מה שלא חייבים, אפשר בלי,

אפשר לסחוב עוד.

כמה שאפשר לסחוב עוד יותר טוב.

אז מפה ראינו שהוויהאס קלה,

יש הרבה נשק,

הוא מדהים.

הוא הגדול.

יותר ממה שיש לאיראנים.

בכל אופן,

אתה יודע למה יותר מאשר לאיראנים.

כי האיראנים ספק יפגעו, ספק לא יפגעו.

פה זה ברור.

כן.

אז עכשיו,

הנקודה היא,

שכמה שאדם ממתין יותר ומצנן,

זה הבחינה של תולעי ארץ על בלימה.

כשזה הבולם את פיו,

משעד מריבה.

מה פירוש בולם את פיו? הוא כבר דיבר,

הוא כבר התחיל,

אבל הוא בולם עכשיו.

זה כמו אדם היה בנסיעה, ובולם.

בולם זה לא אחת שבכלל לא נסע.

זה לא בולם.

בולם פיו, זה התחיל לדבר, ובלם. יותר גדול.

בטח, זה יותר גדול. אדם ששתק לגמרי זה מצוין, אבל זה לא כמו בולם.

על בולם

זה העולם עומד.

תולע ארץ, כל הארץ על בלימה. על הבלימה זה שבשעת הכעס הוא בלם את פיו.

זהו.

יצא מהתמונה.

פסססס. זה גבורה אמיתית.

שאדם מצליח לבלום את פיו.

זו גבורה אמיתית.

ובפרט אם יש לך חומרים והכול, ואתה לא משחרר,

ואתה יכול בזה להיבנות על חשבון אחרים, כאילו.

אתה מוכיח את השפלות שלהם,

אתה מראה את הזדון שלהם, אתה רואה מי הם, אתה רואה את השקרים שלהם.

אם אתה יכול להראות את זה, ניצחת.

מהם הפסידו, ובגדול.

אבל החוכמה לא להיות מנצח.

לפעמים ההפסדים הם הניצחון הגדול ביותר.

מי שיודע להפסיד, זה המנצח הגדול ביותר.

רביח. לא חייב לבחור אחד היום. רביח, אני אומר למה שהוא אומר.