פרשת שלח לך - ה | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

למה לא ברחתם?

חלק חמישי, פרשת בעלותך.

חילוק המדרגות

כפי גודל העמידה בניסיון.

בפרשה שלנו נתבער

עניין בחירת הלוויים במקום הבכורים.

כתוב כי נתונים נתונים המה לי המה לי מתוך בני ישראל.

תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי.

כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה.

ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי.

ויקח את הלוויים תחת כל בכור בבני ישראל.

זאת אומרת, הבכורות זכו להיות בכורות לשם.

בזכות זה שהוא הכה כל בכור בארץ מצרים,

אז הוא לקח אותם לו וככה הציל את הבכורות והם נתקדשו.

אחר כך כתוב שהוא לקח את הלוויים במקומם.

במקום הבכורות.

וזה נורא ואיום.

מפה נלמד איך יהיה ומה יהיה בבית דין של מעלה.

כשחטאו ישראל בעגל

לא הועיל לבכורים שום דבר.

תכף החליפו את הבכורים בעד הלוויים שלא חטאו.

עד אז הייתה עבודה בבכורות,

ונלקחה עבודה מהבכורות, וניתנה ללוויים.

והנה אדם מסתכל על דבר זה,

ועל כגון זה נאמר בהושע חטא יב,

אכתוב לו רובה תורתי,

כמו זר נחשבו לו.

מה זה כמו זר נחשבו לו?

באופן שאין אדם מתבונן ומסתכל על דבר נורא זה,

הרי זה אצלו כמו זר.

זאת אומרת,

הנביא תובע מישראל שחסר להם המבט האמיתי והנכון על דברי תורה,

והלומדים תורה מסתפקים בידיעה של התורה,

ולא לומדים לקחת ממנה מה שנוגע לעצמם.

ולכן זה נחשב שזר נחשבו לו.

כל הדברי תורה, אפילו שיש לו הרבה והוא למד הרבה, הם כמו זר.

למה? אם הוא לא רואה שום שייכות למעשיו ולדרכיו,

אז זה כאילו זר.

אכתוב לו רובה תורתי,

כמו זר נחשבו.

רש״י מפרש, כי לי כל בכור,

שלי היו הבכורות

בקו הדין

שהגנתי עליהן

בין בכורי מצרים,

ולקחתי אותן לי עד שטעו בעגל.

ועכשיו,

ויקח את הלוויים

תחת כל בכור בבני ישראל.

עד כאן אפשר להשיב.

אבל יש לחשוב,

ישראל עשו תשובה על מעשה העגל?

עשו.

אז למה לא חזרו הבכורות

לעבודתן כמו בראשונה לפני החטא?

אם עשו תשובה, והתשובה מכפרת,

והתשובה אמיתית,

למה לא חזרו?

שאלה של רב חיצקל לוינשטיין.

זיכרונו על חיי העולם הבא.

אלא הבנת הדברים היא כך.

אומנם הם עשו תשובה,

והתשובה הועילה למה שצריך להועיל.

אבל להיות שמשים של הקדוש ברוך הוא,

זה כבר לא יכול להיות.

כי יש דרגות עד אין תכלית בתשובה.

תזכור את זה, יש דרגות.

התשובה הועילה על עצמם שהתכפר להם חטא העגל

עד כמה שנתכפר.

אבל לזכות להיות שמשים,

לעשות את העבודה בבית המקדש,

לזה הם כבר לא מסוגלים.

רק הלווים שלא טעו בעגל.

זאת אומרת, לבכורות,

חסרה להם עד קרבת אלוקים שהייתה להם לפני כן,

והם לא חזרו לדרגה הזו.

ככה אנחנו רואים

שחכמים זיכרונם לברכה מבהירים לנו שיש מדרגות מדרגות באמונה.

ואין מדרגה אחת שווה לשנייה.

ישנה מדרגה של לעמוד בניסיון.

מישהו מאוד חזק באמונתו

אינו נופל בטעות

בניסיון שמנסים אותו.

זו מדרגה של אחד שעומד בניסיון.

והכל תלוי לפי המדרגה של האדם.

לקיים את כל התורה ולעשות תשובה על עבירותיו,

זו מדרגה אחת.

והלוואי שנעמוד על המדרגה הזאת

לעשות תשובה על העבירות,

ולקיים את התורה.

אבל לעמוד בניסיון בכל פעם

ולנצח את היצר,

זה כבר מדרגה אחרת.

מדרגה יותר גבוהה, אברהם.

האדם צריך להרגיש תמיד,

בכל הפעולות שלו, שהכל זה ניסיון.

אם הוא לא מרגיש,

זה סימן רע.

ואם הוא סוף סוף עומד בניסיון,

שכרו מרובה מאוד.

תשמעו עכשיו דוגמה.

יוצא שמהרחוב,

שאנחנו חושבים שיש לנו ממנו רק היזק,

יכולים לזכות באופן נורא.

עדיף לא לצאת לרחוב,

כי הוא הרה אסון.

אבל אם חושבים שיש רק היזק,

לא יודעים כמה יש זכות גדולה שם.

אם לא ירחוב בכלל,

אז היינו בדרגה אחרת.

כי ידוע מה שאמרו חכמים בבא בתרא נ' זן,

אם אדם יכול ללכת במקום אחר שאין בו ניסיון,

והוא הולך דווקא במקום שיש בו ניסיון, הוא נקרא רשע.

גם אם הוא לא יעבור עבירה.

בדיקה לו דרכא אחרינה, אם יש לו דרך אחרת.

יש אישה שיושבת על הנהר לכבס כבשים,

וכמובן הוא אומר, אני אעבור ואני אעצום עיניים. זה נקרא רשע אם יש לו דרך אחרת.

אם אין לו ברירה,

אין לו ברירה,

ואם יש לו דרך אחרת והוא הולך ועוצם עיניים, נקרא רשע.

למה? כי הוא הכניס את עצמו בניסיון.

אבל עלינו לדעת שכיום אין לנו דרך אחרת. אין. אתה לא יכול לצאת מהבית בלי רחוב.

אתה לא יכול לצאת מבית כנסת בלי רחוב.

אין דבר כזה בלי רחוב.

ונכון שיש נזקים גדולים ברחובות,

אבל יכולים לקבל הרבה תועלת דווקא מהרחוב.

למה? כי אם הוא חייב לעבור בהם, והוא עומד בניסיון,

אז הוא מתעשר.

מתעשר.

הקב' ברוך הוא אוהב את מי?

רווק בעיר של זונות.

מה הוא עושה שם?

אין לו ברירה.

אדם שהוא אנוס להיות במקום כזה, והוא שומר על עצמו,

השם אוהב אותו.

כי אם הוא מצליח להישמר במקום כזה,

השם אוהב אותו. לא שהוא בחר להיות שם, זה לא לוט שהלך בכוונה לסדום.

זה בלית ברירה, שאין ברירה אחרת.

והוא נשמר.

אז לכן לפעמים גם מהמקום של הניסיון יש רווח גדול.

בלית ברירה.

לא מרצון.

וכן מובא בחכמים, זיכרונם לברכה, במדבר רבת טו יב.

שאין הקב' ברוך הוא נותן שררה,

אלא למי שיוכל לעמוד בניסיון.

כתוב, אדוני, צדיק יבחן

בצדיקים רוצים דווקא שיהיה להם ניסיונות גדולים. למה? להראות לקב' ברוך הוא

גודל חוזק אמונתם

ושהם מוכנים להתגבר על זה.

זה מה שאמר הלוצטו במסילת ישרים,

פרק יט בביאור מידת החסידות.

כאשר קורא לאדם צרות,

שבאות לו כדי למנוע ממנו אהבת השם,

צריך לשים אל ליבו שתי תשובות.

תשובה אחת היא שווה לכל נפש,

כל מדע עבדין משמיא לתו עבין.

זאת אומרת, אם יש ניסיון,

זה לטובה. כמו שבלית ברירה צריכים לחתוך עבר מגוף האדם, לרפא את יתרת הגוף,

אחרת הוא ימות.

והתשובה השנייה,

כתב שם, וזה לשונו,

אך בעלי הדעה האמיתית

אינם צריכים אפילו לטעם הזה איזה טעם שכל מדע עבדין משמיא לתו עביד.

כי הרי אין להם לכוון לעצמם כלל,

אלא כל תפילתם להגדיל כבוד השם יתברך

ולעשות נחת רוח לפניו.

וכל מה שהתגברו עיכובים נגדם

עד שיצטרכו הם יותר כוח להעביר אותם,

הנה ייאמץ ליבם

וישמחו להראות תוקף אמונתם

כשר צבא

הרשום בגבורה,

אשר יבחר לא תמיד במלחמה החזקה יותר להראות תוקפו בניצחונה.

ככה צדיקים רוצים להראות

שהם

מסוגלים לעמוד בניסיונות הגדולים לכבודו של הקדוש ברוך הוא.

וזה דברים שהם ההפך ממה שחשבנו וידענו עד עכשיו.

אדרבא, כשיגדל הניסיון,

ממילא צריך יותר כוח ואומץ לנצח אותו,

ואז יכולים להראות לקדוש ברוך הוא גודל האמונה,

ומקבלים יותר שכר.

אבל לא שאתה בוחר את הניסיון,

לא שאתה מכניס את עצמך.

אם מביאים עליך מן השמיים, תשמח.

אל תתלונן.

תשמח, רוצים לראות כמה אהבה יש לך לבורא.

וגם זה כבר סימן טוב. למה?

כי אם סומכים עליך שאתה מסוגל להראות,

אז תראה.

וכן איתא בגמרא.

שאלה.

מדוע בדורות הראשונים,

כשהצטערו רק קצת,

עשו להם ניסים?

כמו שביקשו להתפלל על עצירת גשמים.

ואנחנו אפילו בהצטערות רבה לא עושים לנו ניסים.

זאת אומרת, דורות

אחרונים שאלו על דורות ראשונים, למה הם?

רק היה שלף מסנה,

רק היה שולף את הנעל כאילו לשבת בתענית.

כבר היו שומעים אותם בשמיים.

עוד לא התחילו להצטער בתענית?

כבר.

בדורות אחרי,

מטענים, בוכים, עוזבים, מוציאים בימה לרחובה של העיר וזה, ולא נענים.

למה זה?

התשובה,

בדורות ראשונים מסרו נפשם על קידוש השם,

לכן עשו להם ניסים.

אבל דורות אלו שלא מוסרים עצמם על קידוש השם, לא עושים להם ניסים.

ניסים עושים רק למי שמוסר נפש.

אבל זה מאוד קשה.

איך אפשר להגיד שחכמים זיכרונם ברוך הקדושים לא מסרו נפשם על קידוש השם?

מה, בכלל לא?

אלא ביאור הוא כך.

דורות ראשונים חיפשו איך למסור נפשם ולקדש שם שמיים רבים, להראות חוזק אמונתם.

דורות אחרונים הייתה חסרה להם הנקודה הזאת.

לחפש אחרי מסירות נפש

כדי להראות את חוזקם, לא היה להם.

למסור נפש, כן. כשבא להם צורך והיו צריכים וחייבים, כן.

אבל לחפש את זה?

לא.

זה ההבדל.

ועוד מובא שם בגמרא,

הרב עידה ברהבה ראה אישה גויה ברחוב לבושה בגד של שעטנז,

יש אומרים, בגד אדום שהוא לא צנוע,

חשב שהיא יהודייה.

בלי להסתכל, בלי לברר, קרע ישר מעליה את הבגד.

בסוף התברר שזה גויה בכלל,

חויב לשלם.

על פי שורת הדין, לא היה מחויב לקרוע את הבגד מיד,

כי מותר היה לברר,

ורשעי היה לברר,

אלא רצה להראות מסירות נפשו.

ולכן הפיל עצמו בסכנה,

בשמחה,

כשבא לידו הדבר,

כי רצה להראות מסירות נפשו.

לא מתעכב אפילו רגע אחד.

כמובן,

שלנו אסור לעשות דבר זה,

כי אצלנו יהיה זו מחמת המידות הרעות.

אחד שאוהב לקרוע,

אחד שאוהב לעשות טררם,

אחד שהוא אגרסיבי,

אחד שהוא עצבני,

ולא קנאה לשם שמיים.

אבל הוא היה יכול לעשות זאת.

יסוד כזה אנחנו רואים גם אצל רבי עקיבא.

הגמרא בברכות סמ״א אומרת,

כאשר הוציאו אותו וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל,

אמר, כל ימי הייתי מצטער מתי תבוא מצווה זו לידי ואקיימנה.

איזה מצווה זו? מסירות נפש.

למסור את הנפש על קידוש ה'.

הרי שהמעלה,

לחפש ולבקש לקדש את שמו יתברך.

הנה, מפורש.

כל הזמן הוא ביקש.

הראשונים ביקשו למסור את נפשם.

לכן עשו להם ניסים.

וההבדל בין המדרגות הוא גדול מאוד.

הגמרא בחגיגה ט' אומרת,

על הפסוק במלאכי ג',

ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע,

בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו.

שואלת הגמרא, היינו צדיק, היינו עובד אלוהים.

אתה אומר לי בפסוק,

כשאתם רואים את זה בין צדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו.

צדיק ועובד אלוקים זה היינו אח.

היינו רשע, היינו לא עבדו. גם החלק הזה, השני של כל אחד מחלקי הפסוק,

פה אתה קורא לו רשע, פה אתה קורא לו עבדו. זה אותו דבר.

אלא אם תרץ את הגמרא,

עבדו ולא עבדו,

מדובר שניהם צדיקים ומוריהם.

זאת אומרת, הפסוק מתחלק ככה.

ושבתם וריתם בין צדיק לרשע,

זה אחד צדיק ואחד רשע.

בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו, זה שני צדיקים.

זה לא אחד צדיק ואחד לא עבד את השם, לא צדיק.

שניהם צדיקים.

אלא אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד.

זה נקרא לא עבדו.

לכאורה קשה.

המספר של מאה ומאה ואחד.

למה נקטו דווקא במספר הזה?

וגם קשה.

אם אדם יכול כבר ללמוד לשנות את הפרק מאה פעמים,

אז מה, הוא לא יכול עוד אחד?

מה נפקא מינא, שלא ילמד עוד אחד?

עוד אחד.

אלא הסבר כך.

אדם יכול לשנות פרקו כמה פעמים ותו לא ועוד לא.

למה?

כי פרקו נהיה אצלו לדבר ישן

כבר אחרי כמה פעמים של חזרות,

ויותר מחמש או עשר פעמים כבר לא יכול לשנות.

די, כמה פעמים אני אלעשי את זה? כבר קראתי, מספיק.

ובכן, החילוק הוא ממש

בין כל פעם שהוא חוזר ושונה פרקו.

לא במאה ומאה ואחד, בכל פעם.

כי אינו דומה ממש לפעם הקודמת, כי כל פעם זה כבר יותר קשה.

נחזור על אותו דבר, אין פה שום התחדשות,

אין פה כלום כאילו.

לחזור כל פעם, כמו תוכי קוראים לזה,

קשה לבן אדם כל פעם, כל פעם.

אז היינו יכולים לומר שאם הוא כבר הגיע למאה פעמים,

וכבר התגבר עד כדי כך,

ושינן שוב ושוב ושוב ושוב, עם כל הקושי,

אז כבר יוכל לשנות פרק עוד פעם אחת בלי קושי.

אבל חכמים מגלים לנו לא, שהוא לא יכול.

לא יכול, לא יכול, לא יכול.

ויהיה קשה לו כמו בפעמים הראשונות.

ועוד יותר קשה.

כי הלא מאה פעמים זה מספר עגול,

ואחרי שהוא סיים מספר כזה, מספר עגול,

אז עכשיו זה צריך להתחיל את המספר מחדש.

זה כאילו לא המשך,

כי מאה זה מספר עגול, סיימנו מאה.

עכשיו מה מתחילים? ספירה מחדש.

עוד מאה.

אז להתחיל מחדש?

דבר חדש, חדש, חדש, זה כבר יותר מדי.

כך הם כוחות הנפש.

בשעה שעומד באמצע הדבר,

יכול לשנות עוד ועוד ועוד.

אבל להתחיל דבר מחדש?

קשה לו.

אם נגיד אחד יתחיל לבנות משהו, חדר,

פתאום מתברר שיש טעות, זה לא לפי התוכנית.

הוא יהיה מוכן לבנות עוד יותר אפילו מהתוכנית,

הכול זה, רק לא להחריב את זה ולהתחיל מחדש.

להתחיל מחדש?

קשה לבן אדם, צריך את עצומות נפש.

כאילו לאדם יצר רע אומר יש לך קצבה, אתה לא יכול כל דבר. אין, אין, יש גבול. יש גבול, כמה אני יכול? לא יכול. די, כבר מראש מאיים עליך. אתה לא, אתה תתמוטט.

יש גבול.

אז הוא סגר את המאה.

עכשיו האחד זה כאילו התחלה, זה לא המשך עוד אחד, עוד אחת בקטנה, עשית מאה, עוד אחד.

לא!

זה להתחיל מחדש.

זה קשה מאוד לאנשים.

וזה רואים

מהציור שמביאה הגמרא שם.

היא מביאה ציור להסביר את זה, איך זה יכול להיות?

איך יכול להיות שבשביל פעם אחת

קוראים לו, לאדם הצדיק הזה, לא עובד השם?

אומרים, לך תצא, תלמד

משוק של חמרין.

עשרה פרסי מזוזה.

אחד עשר פרסי מטרי זוזה.

אתה לוקח חמור וחמר,

מעמיס עליו סחורה.

אז הוא אומר לך, תשמע,

אם אני לוקח לך למרחק של עשרה פרסאות, 40 קילומטר,

אתה משלם לי זוז.

אבל אם אנחנו ממשיכים

עוד פרסה אחת,

אתה כבר משלם לי שני זוז.

פי שתיים.

אה, איך החשבון?

איך החשבון?

אז רואים מהעולם,

בשביל נסיעה של מרחק עשר פרסאות לוקחים זוז.

אז על פרסה נוספת כמה צריך לקחת?

עשירית הזוז.

אם פרסה זוז שלם,

עשרה פרסאות זוז שלם,

אז כל פרסה זה עשירית הזוז.

אז אם אני לוקח עוד פרסה,

אני אומר לו, סע איתי עוד פרסה.

צריך לתת לו עוד עשירית זוז.

אבל הדבר לא כך.

מבקשים ממנו עכשיו כאילו את כל הדרך של עשרה פרסאות בפרסה אחת.

כמו תעריף אחד ותעריף שתיים.

נסעת איתו עד תשע,

אתה משלם תעריף אחד.

תשע ודקה,

תעריף שתיים.

אה, מה?

מה?

נסענו שלוש שעות עכשיו,

שילמתי תעריף אחד.

עבר דקה, אני משלם תעריף שתיים.

מה קרה?

כן, ככה זה בעולם.

זאת אומרת, יש מצב, כשאתה עובר ממצב למצב,

זה כבר ערך אחר לגמרי.

כך הוא אדם. דבר חדש מאוד קשה.

ובאמת כן,

גם על הפעם ה-102.

הפעם ה-103.

כל פעם צריך לחזור עוד פעם, זה קשה.

ובפרט

שנסגר המספר 100,

וצריך להתחיל מחדש, יא ביי ביי, זה כבר קושי אטומי.

ופה נבחן האדם אם הוא עובד השם או לא עובד השם.

כמה כוחות אתה מוכן להתאמץ, להוכיח, להראות לבורא

שאתה לא מתייגע בעבודתו.

ככה אדם.

דבר חדש קשה לו.

אז רואים שיש הבדל בין המדרגות,

והמדרגות, ההפרש ביניהן הוא עצום, וזה תלוי בדרגת הקושי.

וכך גם בניסיונות של מסירות נפש.

אז אם כן, רואים שהבכורות לא עמדו בניסיון של העגל

והפסידו

ללווים שכן עמדו בניסיון,

אז ממילא

אתה יכול לעשות תשובה,

אבל אתה תוכל להיות שמש כבר של הקדוש ברוך הוא אחרי שאתה זייפת,

אחרי שאתה פרקת עול.

אי אפשר לסמוך עליך כבר.

אז הבכורות הפסידו.

אתם מבינים? אדם זוכה למדרגה, יכול להפסיד אותה בין רגע.

בין רגע יכול להפסיד אותה.

אבל זה הכל מתעתועי יצר הרע שאומר שאין לך כוח ואתה לא מסוגל ואתה תתמוטט,

וזהו, והוא מחרט אותך.

באותם רגעים שאתה הולך להתמוטט, אם תהיה לך הצעה של עשרת אלפים דולר למשהו,

אתה תראה שיש לך כוחות עוד יומיים.

אתה לא תתמוטט ולא כלום.

אז זה הכל מעצת היצר.

מעצת היצר.

שעור הבא עוד כמה דקות.