גם עשו יכול להיות יעקב אבינו | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב אשתם יושב אהולים

עשו נתגדל יחד עם אחיו יעקב בבית מדרשו של שם ועבר

עד גיל 13 שנה

בכל זאת יעקב הלך לבית השם

ועשו הלך לבית עובדי כוכבים ומזלות

במה נבדלו אחרי שבנערותם למדו יחד

שניהם באותה ישיבה של שם ועבר, איך אחד המשיך

והשני הלך לבית עבודה זרה.

רבי ברכיה אומר,

שלא תאמר

מי שיצא ממחי עמו נזדווג לו,

אלא עד שהוא במחי עמו זיריתם מתוחה לקבליהם.

אל תאמר שרק אחרי שהם יצאו מהבטן אז הוא בא לריב איתו בכל מיני עניינים, אלא עוד במחי עמו

כבר הוא היה לוחם כנגדו.

עד אהוד הכתיב זרו רשעים מרחם.

הרי כי ההבדלה ביניהם, בין יעקב לעשו, הייתה מלידה ומבטן.

יעקב נולד בתכונה טובה ועשו בתכונה רעה.

אז נשאלת השאלה, מה פשעו

שהוא נעשה רשע אחר כך והלך לבית עבודה זרה ולא היה יכול לנצח את טבעו הקשה?

מהו השם?

אמר רבי אבא בר כהנא,

כיוון שראה שמואל את דוד אדמוני,

נתיירא.

ואמר, אף זה שופך דמים כעשיו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא עם יפה עיניים, אדמוני עם יפה עיניים.

עשיו מדעת עצמו הוא הורג,

אבל דוד מדעת סנהדרין הוא הורג.

יפה עיניים נקראים סנהדרין,

שהם העיניים של העדה.

ודוד לא היה הורג בלי שאלה של הסנהדרין.

עשיו היה סתם רוצח.

דוד הרג הרבה,

אבל על פי סנהדרין, על פי הורים ותומים,

לא מדעתו.

זאת אומרת, מי שנולד אדמוני,

יש לו טבע של רוצח.

נולד מזל מאדים.

אז לכן הגמרא ממליצה למי שנולד במזל זה, או שיהיה

שוחט או מוהל.

ואז הוא יקיס דמים.

מכל מקום,

הרי לנו שגם דוד, שהיה משיח השם,

מראהו החיצוני היה אדמוני,

ובכל זאת כל מעשיו היו על פי התורה.

מפני שהוא נלחם קשה ביצרו.

כמו שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה, דוד הרג את יצרו.

פירוש שהלך בקצה האחרון של כפיית המידות,

כפה את המידות,

עד עקירתן וביטולן מן השורש ממש,

עד שאמר על עצמו, ליבי חלל בקרבי.

זאת אומרת,

במקום שהיה יושב יצר הרע,

שהוא יושב על מפתחי הלב,

ליבי חלל בקרבי, איננו יצר הרע,

נעקר מאצלו.

הרי לנו מזה שאפילו מי שיש לו תכונה קשה,

יש בידו לתקן את עצמו. אפילו אם נולדת עשיו,

אתה יכול לתקן.

שהרי דוד, בדומנו נולד אדמוני,

מתיקן את עצמו מאה אחוז.

וכמו שכתב הגאון מוילנה, זיכרונו לברכה,

שמי שטבעו טוב,

הוא דומה לרוכב על סוס טוב.

מי שטבעו טוב,

הוא דומה לרוכב על סוס טוב.

מי שטבעו קשה,

הוא דומה לרוכב על סוס רע.

זה לא עובר,

אבל לפונצאה ראגרא.

למי שיותר קשה, הוא מקבל שכר גם הרבה יותר.

מי שהסוס שלו רע, החומר שלו רע

וקשה לו,

אז לפי הצער ככה יקבל שכר.

מי שנולד עם טבע טוב, יש לו פחות שכר.

למה אין לו במה להילחם?

לפי זה נמצא שגם עשיו היה בידו לנצח את יצרו הרע.

והיה יכול לחנך את עצמו בקצה ההפוך.

לו רצה באמת.

ועם הראש שלו היה יכול להיות יותר מיעקב אבינו,

שהיה לו ראש גדול מאוד.

מזה יש להתבונן

עד כמה גדולה חובת חינוך המידות.

עכשיו, המסקנה בשבילנו,

כמה אנחנו חייבים לחנך את עצמנו בחינוך המידות,

שאנחנו צריכים לעיין על המעשים עיון שלם,

לשקול את הפעולות והמידות לפי מצב התכונה והמזג שלנו,

כל אחד לפי טבעו, במידה, במשקל הראוי לו.

כמו שכותב הרמב״ם, זיכרונו לברכה, בשמונה פרקים, פרק ד',

שהאדם היודע במלאכת הרפואות,

כשרואה מזגו שישתנה מעט שינוי,

לא יניח שהחולה יתחזק בחוליו עד שיצטרך רפואה חזקה בתכלית.

זאת אומרת, הוא לא מחכה עד שיסתבך ויצטרך אחר כך לקחת

תרופות חזקות.

ככה האדם השלם צריך שישכור מידותיו תמיד,

ישקול פעולותיו,

יבחן את התכונות של נפשו יום-יום.

כל מה שיראה שנפשו נוטה לצד מן הקצוות, ימהר בתרופה,

ברפואה, לא להמתין.

ולא יניח את התכונה הרעה להתחזק

כשהוא שונה במעשים שוב ושוב.

ממילא יהיה לו יותר קשה לפרוש.

עוד אמר הרמב״ם,

כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד

ומכוון אל אמצעותם, דהיינו לממוצע שביניהם,

יהיה במדרגה העליונה ממדרגות בני אדם.

ובזה יתקרב אל השם יתברך

וישיג אל טובו.

זה הדרך השלם שבדרכי העבודה.

זאת אומרת, להיות ממוצע בין המידות, לא בקצה הקצה ולא בקצה הקצה.

לא נדיב לגמרי שזה נקרא פזרן,

מפזר מעותיו,

ולא קמצן, כלאי,

אלא באמצע, נדיב.

לא שונא לגמרי

ולא אוהב לגמרי.

ממוצע.

יש מי שצריך לקרב, יש מי שצריך להחלט.

בכל דבר צריך את הממוצע.

חוץ מהאמת שצריך ללכת שם עד הקצה, כי פחות מזה זה שקט.

וכבר זכרו החכמים, זיכרונם לברכה,

את זה העניין.

כל אשם אורחותיו ומשגיח בהם זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא.

כל מי שמחשב את אורחותיו ואת דרכיו ומשגיח בהם,

לשים לב איך הוא הולך בדרכי עבודת השם,

הוא יזכה לראות בישועת השם במעשיו.

שנאמר, ושם דרך הראנו ביש האלוהים,

אל תקרא ושם דרך, אלא ושם, לשון שומה, לשום.

והשימה הוא השיעור והסברה. כמה צריך

לשער ולסבור את דרכיו.

לשום דרך ולהשגיח על המעשים.

לבחון כל הפעולות שיהיו נקיים מתערבות של מידות רעות.

אפילו שנדמה לו שכוונתו לשם שמיים,

הרי רוב האנשים תמיד, הם אומרים שהם נשם שמיים.

כמו שכתוב, כל דרך איש ישר בעיניו.

רוב האנשים סוברים שהדרך שלהם היא ישרה, כי בעיניהם זה ישר מה שהם עושים.

זה רק לפומריתא.

אבל לאחר העיון והבירור התברר לו האמת.

במרוצה, כשאתה אומר ובודק, זה הכל כן, נראה ככה.

אבל כשמעיינים ובודקים את הדברים כמו שצריך,

מתבררת לו האמת שזה רחוק רחוק.

אם הכוונה לשם שמיים, הוא מרמה את עצמו,

הוא מרמה את האחרים.

אבל מי שרודף אחר האמת,

באמת,

הוא לא ייתן לנפשו להילחד בפח הטעות והרמייה.

מי שמחפש אמת לא מתפשר,

לא מחרטט.

אמת, אז הוא הולך עד הסוף.

אין אצלו התניות, אבל אם ככה, אז אני לא יודע.

ואם ככה, אז אני לא יודע.

מה זה לא יודע?

אין, לא יודע.

אם זה האמת, זה האמת.

מי שמבקש אמת ורודף אמת,

לא ייתן לנפשו להילחד בפח הטעות והרמייה,

אלא יבקר את מידותיו ויחפש דרכיו.

וזה נקרא בירור המידות והמעשים.

שאדם צריך לברר כל מעשה וכל מידה שיש לו,

האם היא ראויה או לא ראויה,

והאם הוא משתמש

במידות שלו, במקומות הנכונים, בשיעור הנכון.

נו, אחרי שהבנו את זה, אז יש תקווה לכולם.

גם אם נולד אדם עשיו,

וגם אם הוא היה בסדום ועמורה,

אם הוא רוצה לצאת משם ולהפוך להיות יעקב אבינו,

הוא יכול, יהיה לו יותר קשה,

הרבה יותר קשה,

אבל הוא יקבל המון שכר,

יותר, פי מאה.

זאת אומרת, יעקב עושה משהו,

מקבל אחד.

עשיו יעשה אותו דבר, יקבל פי מאה,

כי לעשיו יותר קשה.

אז כל אחד שאפילו שקשה, לא יגיד, אני נולדתי ככה,

אני לא קולט,

אני איתי בזיכרון, בזה, בכל מיני דברים.

אז מה?

תקבל פי מאה.

אז לכן,

רק אצל הקדוש ברוך הוא זה ככה. אם אחד איתי בעבודה, מפטרים אותו.

לא נותנים לו פי מאה.

מפטרים אותו.

אצל הקדוש ברוך הוא לא.

אתה אפילו זוחל כמו צו,

אבל זו היכולת שלך, אין לך יכולת יותר, אתה מנסה מה שאפשר.

וזו היכולת שלך, פי מאה תקבל.

אבל אם אתה הולך לישון ואתה לא קם ומעירים אותך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ואתה לא קם,

אז זה חרטא ברטא, זה כבר לא,

זה לא כפומצא הרא אגרם.

והרחמני זכנו לחנך את מידות נפשנו במשקל הנכון והנאמן,

אמן כן יהי רצון.

רבי חנניה בן הקשה אומר,