מה דוחק את האדם? | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים

והיו על לב אהרן בבואו לפני אדוני,

ונשא אהרן את משפט בני ישראין על לבו לפני אדוני תמיד.

איתא במדרש רבה

אמר רב שמואל ברבי יוסף

הלב

ששמח בגדולת אחיו

ילבש אורים ותומים

שנאמר והיו על לב אהרן

ומה שאתה סבור שהוא מצר

לא כן

אלא שמח

שנאמר ורעך ושמח בלבו.

מה זכה אהרן הכהן

בזכות הלב שלו ששמח

הלביש אותו הקדוש ברוך הוא אורים ותומים

ומשה שסבר שהוא מצר

דהיינו שיכאב לו שאחיו הקטן מקבל את התפקיד במקומו

אומר הקדוש ברוך הוא למשה לא כן אלא הוא שמח ומעיד עליו

ורעך ושמח בלבו.

מי יודע מה יש בלבו של אדם?

הקדוש ברוך הוא והוא מעיד עליו ורעך ושמח בלבו.

אז בגלל זה מידה כנגד מידה שמו על ליבו את החושן והאפוד.

הרי ידוע הכלל של תשלום מידה כנגד מידה גם בשכר וגם בעונש.

וזהו כלל בהנהגה האלוהית עם הבריות

וגם ההיגיון שבו התקבל אפילו באומות העולם

ואפילו פרעה הרשע.

כשהתנבא למושיען של ישראל שסופו ללקוט במים

לפיכך גזר אותו יום כל הבן הילוד היעורה תשליכוהו.

ועוד דוגמאות רבות הן לשכר והן לעונש.

ובגלל זה גם אחר כך הקדוש ברוך הוא הצביע אותם במים מידה כנגד מידה.

ויש להתבונן כאן מהו המידה כנגד מידה.

בשכר ורעך ושמח בלבו הוא זכה לחושן ואפוד.

מה הקשר?

הקשר. לדידן, כשרואים הצלחתו של חבר

שהוא מתעלה בתורה ויראת שמיים,

אנו שמחים.

אבל מצד שני,

לב יודע מרת נפשו כמה השמחה הזו מעולה בקנאן.

וכך כתב הרמחל במסילת ישרים, פרק יא.

כללו של דבר

הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם.

הכבוד הוא הדוחק את לב האדם

יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם.

בלולא זה כבר היה האדם

מתרצה לאכול,

מה שיוכל,

ללבוש

מה שיכסה ערוותו

ולשכון בבית

שתסתירהו מן הפגעים.

והייתה פרנסתו קלה ולא היה צריך

להתייגע לעשיר כלל.

אלא

שלבלתי רואות עצמו שפל ופחות מרעיו מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת

ואין קץ לכל עמלו ואי אפשר לו להיות עבד נאמן

כל זמן שהוא חס על כבוד עצמו.

אומר המסילת ישרים כך,

הכבוד

הוא הדוחק, אין דבר שדוחק את ליבו של האדם

אפילו יותר מכל התשוקות

בחמדות שבעולם שהוא משתוקק להן.

הכבוד זה המפמפם שלא נותן לו מנוחה, הם רק נוגעים לו בכבוד.

או אם הוא מרגיש חסר לו טיפה כבוד,

זה הדוחק הכי גדול שמסבך את הבן אדם כל ימי החייו.

אם היה מוותר על הכבוד, לא חש לכבוד שלו,

היה מאושר עלי אדמות.

למה?

היה מתרצה לאכול מה שנותנים לו, הוא נעלב, אם נותנים לו אוכל בצורה כזאת או בצורה אחרת ולא מסודר ולא ככה ולא זה,

הכבוד מרגיז אותו, איך נתנו לו כזה דבר?

ככה מגישים, ככה נותנים, ככה עושים את ההכרה.

הלך כל האוכל, עזוב, אין לו טעם לאכול כלום, בעצבים הוא עובר.

זה דבר אחד.

נלבוש, היה לובש, מה שמכסה ערוותו.

מה אכפת לו אם זה ככה או ככה וצריך ככה ופירמה ככה וזה, מודה, קשקושים.

היה לובש.

מה שאפשר עליו, העיקר מכסה את עצמו או מחמם את גופו, ומספיק.

לשכון, היה שוכן בבית שמספיק שיסתיר אותו מן הפגעים,

בשביל מה צריך בית.

אבל הוא עושה בית שהשכנים ייכנסו,

שהמשפחה תבוא,

שהקרבים יבואו ויראו מה הוא עושה

ומה הוא עשה ומה הוא בנה וכו' וכו' וכו'.

מקנאת איש מרעהו.

גם הפרנסה היתה יותר קלה ולא היה צריך להתייגע לעשיר בכלל.

למה?

היה מסתפק במה שיש.

אבל מה יגידו?

שאין לו כסף, אין לו כלום?

אפשר ללכת לפה, אין לי כסף.

אז הוא מפחד שיגידו לו ואין לו כסף.

צריך לדאוג שיהיה לו כסף.

אם לא, היה מסתדר.

מכיר אנשים שאין להם גרוש בכיס,

מסתדרים כל הזמן.

אפילו כסף לנסיעות אין להם.

הם הולכים על בתור, טרמפים ממקום למקום, אפילו בתוך בני ברק.

אבל לא כל אחד יכול לדבר כזה.

אלא לבלתי רואות עצמו שפל ופחות מרעיו,

מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת ואין קץ לכל עמלו.

אין קץ, הוא לא גומר.

ואי אפשר לא להיות עבד נאמן לקונו כל זמן שהוא חס על כבוד עצמו,

אז הוא משועבד בגלל הכבוד לעצמו,

ודואג כל הזמן שהכבוד של עצמו לא ייפגע, אז הוא משועבד לעבוד, לטרוח.

כל הדברים האלה מעסיקים אותו, ואין לו זמן לכבוד קונו.

אז זאת אומרת,

אדם צריך להבין,

אם לא תתעסק בעצמך, יהיה לך פנאי לקדוש ברוך הוא.

כשיש לך פנאי לקדוש ברוך הוא, אין יותר מזה בשביל עצמך,

כי כל מה שיישאר לך בסוף זה מה שטרחת לכבודו ידבריו.

מה שאתה טורח לעצמך יישאר פה, לא יהיה מזה שום טוען, לא תיקח אתך כלום.

מה שאתה טורח לאביך שבשמים זה בשבילך האמיתי,

אבל יצר הרע נותן לו,

שידחק אותו הכבוד כל הזמן.

תחרות עם החברים בענייני גשמיות. מילא, קנאת סופרים תרבה חוכמה,

אז זה טוב, הקנאה היא טובה.

כשאדם אומר, מה,

אני אהיה מלא כסבל סתום,

אין עני אלא בדעת, אין שכל, לא יודע כלום, לא מבין משום דבר.

הגיע לעולם העליון, אפילו מגיע לו להיכנס גן-עדן, מה יבין?

לא יבין שום דבר במה מדברים.

הוא לא רגיל,

אז הוא יסבול.

אז צריך להרגיל את עצמו

ולשבת שעות ולעשות מצוות ולתרוח,

ושיהיה תפוס כל הזמן במחשבה לעשות למען קונו.

כמה המסילת ישרים כבן מדבריו אלה,

אף כי חמדת הממון

ושאר נטיות האדם.

הם דברים קשים,

שקשה לעבור עליהם,

אך מעל כולם זה הכבוד.

על דבר זה נעבדו רבים

ירבעם בן נבט,

קורח וכל עדתו,

ועוד ועוד הוא מונה שם ממסילת ישרים.

הרי שזה דבר קשה במיוחד לראות בהצלחת הזולת

ולשמוח באמת בלי להרגיש קנאה,

ולרצות להשיג גם הוא את אותו כבוד.

קשה שבן-אדם

לא יקנא וירצה להשיג גם את אותו כבוד. קשה.

מזה רואים שמה שמפריע לאדם לשמוח בשמחת הזולת

זה בגלל שאינו רוצה להיות פחות מחברו,

כלשון המסילת ישרים.

סתם ככה, אם בן-אדם יבחין

ויתבונן

כשהוא פוגש מישהו,

איך הוא סוקר אותו מכף רגל ועד ראש, ככה, במבט אחד,

ומחפש את יתרונו עליו.

אחד, אני יותר גבוה ממנו, שתיים, אני לבוש יותר יפה ממנו, שלוש, האב שלי יותר ישר,

ארבע, זה ככה, והוא עובר ככה בסריקת,

קודם כול הוא רואה מה ההבדלים בינו לבינו.

יש לו זקן קטן, זקן גדול, יש לו ככה, יש לו ככה, הוא מסודר,

לא מסודר, מה זה?

ככה אדם רואה כל דבר.

נכנס לבית, אז הוא מסתכל,

יש לי ארונות מטבח יותר יפי, יש לי זה ככה, הוא לא חושב כאילו ועושה ניתוח, זה אוטומט,

סקירה מיידית,

ראה את הכול וזה, הוא כבר מרגיש

איזה צד של עילוי, רק אם הוא מגיע לאיזה מקום ששם הכל הרבה יותר משלו,

הוא מרגיש...

בתוך הקוויץ',

אז הוא יחפש מומים עכשיו באיש.

בבית הוא לא יכול למצוא מומים, אז הוא יחפש באיש.

לא באיש באשתו, לא באשתו בילדים.

אפילו המעקה שם, אם יש קצת חלודה, הוא אומר אצלי לא חלודה.

הנשים לא צריך לדבר, כי אצלהם הקנאה עובדת חזק.

מזה רואים

שמה שמפריע לאדם לשמוע משמחת הזולת זה בגלל שאינו רוצה להיות פחות מחברו,

כלשון המסילת ישרים.

כל אחד רוצה להיות בולט

ולהיראות לפני כולם,

כי גם לו מגיע כבוד ופרסום.

זו גם הסיבה שאנשים נדבקים לסלב

לאנשים ידוענים, מפורסמים.

למה הם נדבקים?

כי הם רוצים להתדבק בתהילה שלהם, אז הם נדבקים אליהם.

זה לא משנה אם הבן אדם הזה

חשוב באמת או לא חשוב באמת.

העיקר,

הרבה מסתובבים סביבו, אז נדבקים, מחזיקים לו בגלימה, כמו שאומרים, רוצים להיות קרוב אליו,

זהו.

או כמו אלה שדואגים תמיד להצטלם מאחורי האנשים.

אי אפשר לחיות בלי זה.

ואם התורה מעידה על שמחתו של אהרן הכהן,

הרי שהתורה מכריזה שאהרן הכהן ויתר על כל בליטה,

הוא לא רוצה לבלוט.

ויתר על כל פרסום,

ויתר על שם טוב וכבוד.

אפילו אם היה מקום לחשוב שאולי היה מגיע לו

שהוא ינהיג את עם ישראל,

הוא יהיה הנביא,

הוא ידבר לפרעה בלי לקבל הוראות מאחיו הקטן,

חכמים זיכרונם לברכה מביאים שכל התקופה שמשה רבנו היה במדיהן,

אהרן הוא היה הנביא במצרים.

אז מדוע לא מתאים שהוא ימשיך בזה?

מדוע דווקא בשותפות?

מדוע דווקא מאחיו הקטן?

ומדוע שלא יהיה ברור לכל כלל ישראל שהוא הסמכות העליונה ושכל הדבר הגדול יביאון אליו?

על כל זה אהרן ויתר.

העדיף להישאר נחפה אל הכלים.

לא ידוע,

לא בולט.

על זה הוא קיבל שכר,

חושן ואפוד.

אם החושן והאפוד הוא המתנבא,

הוא המקבל ישירות את הידיעות

ואת ההדרכה מן השמים,

כולם יבואו לשאול אותו,

כולם יהיו תלויים באמרי פיו,

רק הוא יוכל לפענח את האורים ואת התומים.

זהו הפרסום,

זהו הכבוד

שאליו זכה כמשקל נגד לבריחה שלו מן הכבוד.

זה כנגד זה. אי אפשר לזוז בלי אהרן.

זה השם נתן לו בתמורה שהוא ברח מזה.

ברח מזה,

נתן לו את זה.

גם אחיו, משה, ברח מהכבוד, לא רצה מנהיגות,

נתנו לו מנהיגות.

שבעה ימים הוא מנסה לדחות, לא רוצה.

נתנו לו את המנהיגות.

כל הבורח מן הכבוד,

כבוד רודף אחריו.

עוד אומרים חכמים, זיכרונו לברכה, אילו ידע אהרן

שהתורה תכתוב עליו,

הנה הוא יוצא לקראתיך

ברעך ושמח בלבו,

היה יוצא בתופים ובמחולות.

בספר מדרגת האדם,

הדבר מוסבר יפה.

וכי אהרן היה זקוק להפגין כאן

למען אחרים עם תופים ובמחולות?

נשמע הודעה זו מחכמים, זיכרונו לברכה.

הוא מסביר,

בעל מדרגת האדם,

הסבא מנובהרדו,

שאהרן יצא לקראת משה בשמחה אמיתית בלב,

ואפילו לא הרגיש

שיש כאן מקום כלשהו לקנאה או לצרות עין.

ואילו ידע שהתורה תכתוב עליו את זה,

זאת אומרת,

אילו ידע שיש כאן מקום

לחשוד את עצמו במידה לא טובה ולא זכה,

אז היה דווקא יוצא נגד זה בקיצוניות,

בתופים ובמחולות,

להוכיח שאין בלבו שום טינה

ואין שום חשד

על דבר כזה בלבו.

ולכן זכה גם הוא שדבר זה יתפרסם לעין כול

שהתורה פרסמה את הענווה שלו וטהרת הלב שלו

כדי לשמש לנו ללימוד.

מפה אנחנו מבינים,

תמיד אנחנו שומעים שכתוב שמשה ענו מכל האדם,

והוא אמר בשם שניהם, ואנחנו מה?

אתה משווה את עצמך לאהרון הכהן?

אז מה, זו ענווה שלך?

לא, הוא קובע באמת, אהרון הכהן לא פחות ענו ממני.

הנה, אנחנו רואים.

אם הוא ויתר על כל ההנהגה והכול, והוא האח הגדול והכול, ורעכיו סמם ולבו, ולא קנאו לו צרות עין, לא שום דבר.

זו ענווה גמורה של ואנחנו מה? ביטול גמור,

אפילו בפני אחיו הקטן.

אז לכן התורה פרסמה את הענווה ואת הארת הלב שלו כדי לשמש לנו ללימוד.

אבל לא כן אצלנו הדבר.

אפשר כל רגע ורגע לשאול כל תלמיד,

למה נפלו פניך?

למה אין לך חשק ללמוד?

מדוע אתה לא מתמסר ללימוד המוסר?

ואז מתברר שבתוך ליבו מקננת איזו קנאה מהצלחת חברו,

וזה מפריע לו להתקדם.

אני, עד שאני לומד בקושי מבין, הוא כבר גמר שני דפים.

זה מחליש אותי.

אני לא יכול. למה זה ככה וככה?

למה אלה גומרים את התפילה מהר? אני עוד נמצא בזמירות. למה זה?

לא יכול. אני עצבני, אני לא מתפלל. לא יכול.

בגלל שכל דאגתו אינה כדי ללמוד או להתעלות, אלא כולו נתון רק בדאגה לכבודו,

להגדיל ולפאר את שמו.

לכן

נפלו פניו, לכן היא נוחשת ללמוד.

הוא לא רואה שהוא מפיק

מהלימוד את הכבוד הראוי לו, לפי דעתו.

וכיוון שהוא נתון בדאגה לכבודו לגדל ולפאר את שמו,

לכן נפלו פניו.

ואז מה קורה? כשהוא רואה שהוא לא מצליח,

אז הוא מתחיל להפריע.

שגם הם לא ילמדו,

שגם הם לא יצליחו.

הוא לא יכול לעלות, אז הוא מוריד אחרים.

אבל עלינו להביא בחשבון מה שאנחנו אומרים בתפילה, ברוך אלוקינו

שבראנו לכבודו ולא לכבודנו.

כל מה שהוא ברא אותנו זה לכבודו ולא לכבודנו.

וצריכים ללמוד את זה מאהרן הכהן,

שהתכלית זה עין טובה על החבר,

ועל כולם לשכוח את הכבוד המדומה שמחפשים,

שהרי אי-אפשר לא להיות עבד נאמן לכונו כל זמן שהוא חס על כבוד עצמו.

זהו המפתח שנותן לנו מסילת ישרים

כדי להצליח בלימוד,

כדי להתעלות,

כדי להיות מאושר בחיים הגשמיים והרוחניים.

ועל כולם, כדי לזכות למדרגה הגבוהה ביותר, עבד נאמן.

לכונו.

אז זאת אומרת,

לא להתעסק בכבוד עצמנו,

להתעסק בכבודו יתברך,

וכל אחד כפי כוחו יגדיל כבוד שמיים.

ממילא זה הכבוד הכי גדול שיכול להיות לו בהיותו עבד נאמן,

השם יתברך.

אבל אם הוא יחפש כבוד עצמו, הוא לא ישיג שום דבר.

רבי יחנן,