קניין י"ח - במיעוט שחוק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו נמצאים בי״ח, מיעוט צחוק, במיעוט צחוק.

המדרש שמואל אומר במיעוט צחוק וקשה

כי הוואלה למימר בלא צחוק,

כי לפי הנראה תו ועדרו ממציאותו עדיף שלא יהיה צחוק

מהמציאות של צחוק, אז למה להגיד מיעוט צחוק? היה צריך להגיד

בלא צחוק.

אז הוא מתרץ.

המדרש שמואל על העניין הוא

כי מצינו בגמרא שמביאים מילא דבדיחותא,

כי בזה מתרחבת דעתו.

כדי לחזור ללימודו באופן כי מיעוטו הוא טוב.

על ריבויו נאמר, צחוק וקלות ראש,

מרגילין הערווה.

אומר דרך חיים

כי הצחוק שהוא מופלג

הוא הפך המחשבה שהוא השכל.

לכך הצחוק מבטל השכל.

בדבר זה תוכל להבין

כי הצחוק מן ההיטול והליצנות בלבד.

ואין ספק כי ההיטול והליצנות הוא הפך השכל.

כי הליצנות הוא דבר שאין בו ממש רק היטול.

ואין הצחוק דומה לשמחה

שעיקר השמחה בלב בלבד.

ברוח חיים כתוב כי טחול שוחק

הגמרא בברכות אומרת בסמ״א כי טחול שוחק

והוא הסיטרא אחרם ובא בזוהר

והוא ההפך התורה.

ובפסחים כה אופיות זן בתפארת ישראל מביא מילתא דבדיחותא

גם כן מיעוטו יפה כדי לשמח הנפש

ולהבריקה בחריצות וזיכרון.

טוב, זו ההקדמה בעכשיו לעובדות ולמעשים.

רבנו יונה על הריף

אומר הגמרא בברכות,

ל״א אומרת שאסור לו לאדם למלא פיו צחוק בעולם הזה.

ומדוע?

יש מפרשים שטעם הדבר מפני חורבן בית המקדש.

אם כן, לא היה לו לומר אסור לו לאדם למלא פיו צחוק בעולם הזה.

היה צריך להגיד אלא מי שחרב בית המקדש

אסור לו לאדם למלא פיו צחוק.

ומדלא אמר אחי

שם עינן שאינו תלוי בחורבן

אלא אפילו בזמן בית המקדש

אסור למלות צחוק פיו בעולם הזה בשום עניין.

שהשמחה מרגילה את האדם שישכח המצווה, אומר רבנו יונה.

השמחה מרגילה את האדם שישכח המצווה.

שלא יימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח ענייני הבורא.

כי השמחה מושכת לתענוגי העולם וממילא שוכחים את ענייני הבורא.

לכן אומרת הגמרא, אסור לו לאדם למלא פיו צחוק בעולם הזה.

אסור.

אסור.

למלא.

מיעוט צחוק מותר.

למלא אסור.

ועכשיו תשמעו עובדה מאליפה מהממת.

אש תמיד יוקדת הייתה בקרבו של רבי עקיבא איגר.

מגודל יראת בוראו.

ועד כמה הרחיק מדברי צחוק ולצון.

יעיד הסיפור הבא.

בשמחת אחד מיוצאי חלציו

ניגש אליו מחותנו אחר החופה.

שאל אותו רבנו רבי עקיבא איגר.

אם הוא מרוצה מהשידוך.

המחותן,

שהייתה רוחו טובה עליו מתוך רוב שמחה,

השיב בדרך בדיחותא

כי הכול טוב יפה.

אלא שאינו שבע רצון כל כך מהמחותן.

כביכול הוא לא מרוצה מרבי עקיבא איגר המחותן.

הכול טוב יפה.

בתוך כך

שב רבנו רבי עקיבא איגר לחדרו.

ויהי כאשר התיישבו כל האורחים לסעודת החתונה,

תמהו כולם שרבנו בושש מלבוא.

נכנסו לחדרו לכרותו

וראו יושב בעצב וצער רב נסוך על פניו.

נבהלו מאוד

כי לא ידעו מה פשר צערו.

מושאלוהו

למה פני רבנו עצובים.

והשיב להם

למה לא אהיה עצוב.

הלום חותני אינו מרוצה ממני.

בוודאי עוול מצא בי.

ויהי בשומעם זאת נחרדו מדבריו ולא האמינו למשמע אוזנם.

והתנצלו לפניו לומר,

הלוא לא יעלה על הדעת שאיש לא יתכבד להשתדך עם גאון וקדוש

אשר העולם כולו מאיר מכבודו ואך בדרך בדיחה מר המחותן כדברים האלה.

בשומעו זאת מיהל רבנו להשיב אם כן

בוודאי שחוששני לשבת בחתונה.

פן דינו כמושב לצים, חס וחלילה.

עכשיו בכלל יש לו בעיה לשבת.

רבי חנוך דוב פדווה,

הגיא בדה-לונדון,

מוסיף ששמע עובדה זו מהגאון,

אב בית דין דה צ'יבין,

מוסיפו,

שם חותן רצה לפייס את רבי עקיבא איגר

ולא נתפייס כלל ולא חזר עוד לחתונה.

כך היה מתרחק מן הצחוק והלצון,

כי זה מעביר את השכל.

ויש לציין מה שכתב בספר ויעש אברהם,

מנהגי הגאון הקדוש

מצ'כנוי

בסימן ש״ל ש״כן נהג רבי אברהם מצ'כנוי שלא להרבות בשחוק אפילו בחתונה.

היום מביאים לחתונות רקדנים, זמרים,

זיקוקים, חמורים, רוקדים חמורים וסוסים וכל מיני ניצנים ומרימים

שולחנות בשיניים ובתוך האף וכל מיני דברים.

אז רבי אברהם מצ'כנוי לא הרבה בשחוק אפילו בחתונה, והביא מקור מגמרא בברכות ל״א.

חזינא ולרבננדא וקב״ת חטובה. שם יש כמה מעשים ששברו כוסות יקרים.

להפסיק

את הקב״ת חטובה, זאת אומרת, הם גלשו בטיפה בשמחה יותר.

חכמים.

גלשו טיפה.

ונשמח לזה מימרא דרבי יוחנן

דאסור למלות פיו צחוק בעולם הזה.

ומזה ששמחו את זה אחד לשני,

היא שמאמינה שאפילו בשמחת חתן וכלה גם כן אסור.

זאת אומרת, אחרי המעשים שרבנן היו שמחים יתר על המידה ושברו שם כוסות בשביל להרגיע,

מה שנקרא.

ומיד אחרי זה יש את הממרא של רבי יוחנן שאסור למלות פיו צחוק בעולם הזה.

אז מזה שסמוכים המעשים והממרא,

אז מזה הוא לומד, רבי אברהם, מצ'כנוב,

שגם בשמחת חתן וכלה אסור.

מעיין עוד בספר גיליוני השס בברכות שם,

וגם בשבת קנא,

שגם בשמחת נישואין צריך גבול לשמחתו.

וראה בשו״ת

שבות יעקב חלק א', סימן ק',

פ', ב',

ששחוק בחתונה הותר רק בזמן המקדש

ולא בזמן הזה.

מסופר

אל רבי אריה לייב,

בעל שאגת אריה,

באו מאשכנז שני אברכים מופלגים עם כתב רבנות.

ביקש הגאון לנהוג בהם מנהג הכנסת אורחים ולכבד אותם.

אולם מיני מרקחת לא היו לו,

כי היה עני מרוד.

אני לא מאמין שאני קורא דברים כאלה, רבוייסאי.

אני לא מאמין.

שכן כל מה שקיבל מקהילתו היו דמי שכירות בסך ארבעה זהובים לשבוע.

ענק, גאון העולם יושב אצלהם, נותנים לו רק ארבעה זהובים.

שכירות זה הכול.

מה זה?

אתם יכולים להאמין דבר כזה?

לפיכך כיבד הגאון את אורחיו

ביין שרף

ובביצים מבושלות,

ובתוך כך

נכנסו בפלפול הלכה.

על מה יש לברך בתחילה?

את ברכת שהכול,

האם על הביצים, שהן נחשבות מאכל חשוב כמו מרקחת,

או שיש לברך על היין שרף באשר הוא חביב על האדם,

על החשוב או על החביב?

ואמר אחד מהם כי לפי דעתו יש לברך על הביצים.

ואף הוסיף לכך רמז נמלץ מן הנאמר

והעי מקדם.

ביידיש

זה ביצה.

אז כאילו ביצה קודם.

כיוון ששמע זאת הגאון,

מייד נזדעזע והשליך את הכתב מידו של מינוי לרבנות.

הפך פניו אל הקיר ואמר

כי אסור להסתכל בדמות לצים.

והם הלכו ממנו ברוב ביזיון וחפו את ראשם.

זה בעל שאגת אריה.

שמעתם?

אחד ממקורביו שרבי אליהו דושניצר מספר

לעולם לא אשכח

כיצד רבי אליהו דושניצר

היה שם את ידו על פיו כל אימת ששמע מילא דבדיחותא

כדי לקיים את דברי החכמים, זיכרונם לברכה, בברכות לו,

אסור לו לאדם

שימלא שחוק פיו בעולם הזה.

היה זה בחתונת אחד מהתלמידים בישיבת לומז'ה.

הייתי אז כבן 14,

והצגתי מחזה וכולם צחקו.

לידי ישב רבי אליהו דושניצר

וגם כן היה מוכרח לצחוק,

אך עם זאת

הניח ידו על מחצית פיו כל הזמן

כדי שהצחוק לא ישלם.

אסור שימלא אדם שחוק פיו, שימלא, אז הוא ישתדל לצמצם עד כמה שאפשר.

האדמו״ר מגור בעל הבית ישראל היה לעיתים גוער מאוד בחסידיו,

אך תמיד היה מסיים במילתא דבדיחותא.

ואם לא מיד, אז לאחר יום או יומיים.

פעם,

בעת רצון,

סח לאחד מחסידיו,

מדוע צריך קניין של במיעוט שחוק?

הרי שחוק לא צריך בכלל.

אלא לאחר שמקפידים,

ואחר שגוערים,

צריך מעט צחוק.

אתם מבינים למה צריך מיעוט צחוק?

להרגיע את ההקפדה

ואת הגערה, אז מיעוט צחוק.

זה הצורך של המיעוט צחוק.

ובשם האמרי אמס

מובא שהקשה עליו ברייתא

שהזכירה את במיעוט צחוק בתוך 48 דברים שהתורה נקנית בהם,

והלוא צחוק בעולם הזה אסור מכל וכול,

ומהו איפה במיעוט?

אלא הסביר, כשרוצים לכעוס,

צריך לצחוק.

אז צריך שיהיה מיעוט צחוק באמתחת,

כמו שאומרים, שאם תרצה לכעוס,

אז תשלוף משם את הצחוק

ותירגע, בבי.

תירגע.

שהצחוק יועיל

בשביל להירגע.

מתי צחק החפץ חיים בפה מלא?

את המאמר אסור לאדם שימלא צחוק פיו בעולם הזה כי אין בעל החפץ חיים כפשוטו.

פעם העיד כי אפילו הברקות ופניני חוכמה שיש בהם נימת צחוק,

אטם אוזניו משמעו.

אולם היו גם מקרים יוצאים מן הכלל.

אחד ממשמשיו בשנותיו האחרונות, רבי מרדכי פסח,

סיפר

פעם בליל שבת קודש,

פרשת ואירע,

בשעת חצות ליל,

סרתי לביתו של החפץ חיים ושמעתי את קולו כשהוא קורא מפרשת השבוע.

ניתתי את אוזניי לחלון ביתו לשמוע מקרוב את לימודו.

והנה, כשהיה מגיע בקריאתו לאחד ממכות מצרים,

היה מרים את קולו ומשמיע קריאת התפעלות,

אי, אי, אי.

כאשר הגיע לפרשת

מכת שחין וקרא את הפסוק,

ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין,

פרץ לפתע בצחוק רם ומתמשך,

כפי שלא שמעתיו מעולם.

כנראה בכך ביטא את לגלוגו ולעגו על מצבם של מצרים,

ובכך

ביקש לקיים כפשוטו את מאמר הכתוב,

ולמען תספר באוזני בנך ובין בנך את אשר התעללתי במצרים, ורש״י מפרש,

התעללתי, שחקתי.

אז הוא שחק לקיים את הפשט של רש״י על התעללתי.

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשאריה.

ואכן,

בעוד שאת מאמר חכמים, זיכרונם לברכה,

אסור לאדם שימלא סחוק פי בעולם הזה, כי אם החפץ חיים כל ימיו,

הרי שמעבודה זרה ואבי זריו היה מתיר לעצמו למלא סחוק פיו,

ללעוג ולהתלוצץ.

הבלן של ראדין,

יאשא דרבדר,

איש פשוט וישר, היה נוהג להתגאות באוזני קול שומעיו,

כי זכה למה שלא זכו אחרים.

לראות את החפץ חיים ממלא פיו צחוק.

ומי גרם לו לכך?

יאשא דרבדר עצמו.

מעשה שהיה ככה.

כאשר החפץ חיים מגיע אל המקווה,

היה מבקש מן הבלן שיספר באוזניו סיפורי

ליצנותא דעבודה זרה,

כדי שהוא לא יהרהר במיק בדברי תורה.

מי שתלמיד חכם מראש עובד.

אז בשביל להסיח את דעתו,

שיספר לו סיפורי ליצנותא דעבודה זרה.

פעם סיפר לו כי נסע באחד מימי השלגים בחברת כומר,

וכיוון שהקור היה מקפיא עצמות,

חיפש הכומר עצים להסקה,

כדי שיוכל לחמם בהם גופו.

מי שלא מצא הכומר עצים בסביבה,

נטל את הצלם שלו העשוי בול עץ,

שתיב הערב, ושרף אותו.

שיהיה לו חימום.

שרף את האלוהים שלו.

נהנה החפץ חיים מן הסיפור,

ולא פסק פיו מללעוג ולשחוק בקול גדול.

והיה אומר החפץ חיים כי יש דרך טובה ויעילה לבטל את העבודה הזרה שבעולם

על ידי הליצנות והלגלוג עליה,

ואף היה ממליץ על כך הכתוב

את אשר התעללתי במצרים.

שחקתי.

פעם הלכתי לרב חיים גרנמן,

שליטא.

שאלתי אותו, כבוד הרב,

האם אני צריך ללמוד את כל הנושא של האבולוציה וכל הדברים האלה בשביל לענות?

כל אלה שבאים עם טענות כאלה ואחרות,

אז הוא אמר לי, לא, לא צריך.

אתה תגיד שאתה לא קוף ולא באת מהקופים, והם קופים, והם באו מעצים וזה.

הוא אמר,

כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה. זה מותר, אתה יכול.

הוא לא ידע עוד שאני מספר את הסיפור עם הקוף כשהייתי בבית ספר.

וכיוונתי לדעתו.

בקיצור, זה סוג ליצנות שמותר לצחוק על השטויות של כל הכופרים והמהבילים האלה.

זה לא רק מותר, זה גם מצווה,

לקעקע את ביצתן, מה שנקרא.

רצינותו של רבי אלחונן וסרמן, השם ינקום דמו, הייתה לשם דבר.

אזהרת חכמים זיכרונם לברכה

שלא ימלא אדם שחוק פי בעולם הזה לא הושחה מדעתו אפילו שעה קלה.

כשהשתתף בשמחת הנישואין של תלמידו רבי מנחם מנדל קפלן

עם בת הזקונים של מיודעו המשגיח רבי הירש גוטמן,

קם באמצע המשתה

אחד מבעלי התריסין דה מיר,

רבי שמואל וילנסקי

קרא קובר

להרבות השמחה בכל מיני להטוטים מצחיקים,

ופלי לעשות,

עד שאפילו אדם רציני כרבי אלחונן

לא יכול היה לכבוש צחוקו,

והכל ראו אותו פעם ראשונה שוחק בפה מלא,

עד שהופציר בתחנונים מרבי שמואל

כי יחדל מלהטוטיו ולא יגרום לו שישחק.

באחד הימים

הסיר רבי שבתא יגל ראש ישיבת צלונים את בנו

ורבי אלחונן נסע במיוחד להשתתף אישית בשמחה.

אולם בתוך הקהל

הרב בלט ברצינותו.

הכול מרקדים, מזמרים,

ורק הוא מחריש.

מישהו התעניין מדוע הרבי אינו שר

ורבי אלחונן

די לי בשתי כהודוהה.

וכך מספר תלמידו רבי ישעיה וסרמן.

הדוחק היה רב בעת השיעור.

פעם אחת כשנכנס

דחף תלמיד אחד את חברו בכדי לכבוש לעצמו יותר מקום.

נתחייך רבנו ושאל

במאי קם מפלגה

וזה היה החיוך היחידי שראיתי ממנו במשך כל התקופה שלמדתי אצלו.

אפילו חצי חיוך היה שקול ומחויין לפי ההלכה,

אומר תלמיד.

הרי מעשה כשביקר רבי אלחונן באמריקה

נזדמן יום אחד למסיבת רבנים ונכבדים.

לצידו ישב אדם פלוני שדיבר בקולניות רבה,

וכשהפליט לפתע בדיחה מסוימת התפרץ בצחוק קולני.

רוב הקוראים שמסביב

הגיבו

בביטול על התנהגותו של האיש ועל דיבוריו.

רבי אלחונן נהג בהתאפקות.

בזוויות פיו נתלה אותו רגע חצי חיוך מנומס,

כי אין רווח שפתיים

בנוסחתו של בעל חובת הלבבות ותו לא.

בעל חובת הלבבות אומר,

זה השיעור.

רווח קצת בשפתיים.

ניתן היה להרגיש שהוא מחייך במידה ובמסורה לא פחות ולא יותר מכפי שראוי עכשיו לחייך,

מפני שגדול כבוד הבריות.

אבל מבלי לעבור על עזרת חכמים, זכרונך,

שלא ימלא אדם פיו צחוק בעולם הזה.

באותו מעמד נוכח רבי שלמה היימן,

ריש מטיבתא תורה ודעת בברוקלין,

שלימד בעבר בישיבת רבי אלחונן.

ניגש אליו תלמיד בשאר רבי אלחונן,

מגיב אחרת משאר בני האדם. אין זאת?

ישיבו רבי שלמה בוודאי.

אפילו מקרה פעוט כזה משקף גדולתו של רבי אלחונן.

אפילו חיוכו ממחיש מדוע גדול הוא מכל העם משכמו במעלה.

כי רבי אלחונן כולו תורה,

התורה מתגלמת בו.

אם חכמים זיכרונם לברכה קובעים שבעולם הזה אסור לאדם למלא פיו צחוק,

כליותיו נעשות לו מעצמן שני רבנים להורות לו המידה.

כך וכך הוא השיעור שמותר לחייך ולא עוד.

פשיטא,

שבמקרה כזה שלפנינו רבי אלחונן כהרף עין שוקל בפלס של שכלו מה מידת החיוך שהוא רשאי.

שמעתם?

הלקוט חיוכים.

אבל נראה לי שלא הבנתם מה היה קודם.

אמרנו פה קודם,

באחד הימים הסיר רבי שבתא יגר ראש ישיבת סלונים את בנו ורבי אלחונן נסע

במיוחד להשתתף אישית בשמחה.

אולם בתוך הקהל הרב בלט ברצינותו.

הכול מרקדים, מזמרים, ורק הוא מחריש.

אז מישהו תעניין מדוע רבי אינו שר.

ברבי אלחונן

די לי בשתיקה כהודאה.

בוס,

מה התשובה הזאת?

די לי בשתיקה כהודאה.

אני אחזור עוד פעם.

באחד הימים מסיר רבי שבתא יגר

ראש ישיבת סלונים את בנו.

ברבי אלחונן נסע במיוחד להשתתף אישית בשמחה.

לאן הוא בא?

בשמחה.

אולם בתוך הקהל הרב בלט ברצינותו.

הכול מרקדים,

מזמרים,

ורק הוא מחריש. אז מישהו התעניין מדוע הרבי אינו שר.

אז רבי אלחונן אמר די לי בשתיקה כהודאה.

מה?

אבל מה התשובה הזאת? די לי בשתיקה כהודאה.

די לי בשתיקה כהודאה.

בזה שהוא שותק.

הוא מודה לשמחה מה שהם שמחים ומזמרים ושרים והכול. בסדר, מה אני צריך?

בעצם זה שאני שותק, זו ההשתתפות שלי.

אני מודה על כל מה שהם עושים ואני חלק מזה.

אין שום מה הם עושים בסדר.

אבל אני לא אחת כזה שאני...

הוא אומר די לי בשתיקה כהודאה.

הרי שתיקה זה כהודאה, אתה מודה כאילו כשאתה שותק שמה שקורה פה זה ככה וככה.

זהו.

אם לא היה צריך למחות,

אם לא היה צריך לקום וללכת,

אם לא היה צריך להעיר,

אם לא היה צריך משהו לעשות.

אז הוא אמר, מה אתה רוצה?

די לי בשתיקה כהודאה. מה אתה רוצה עוד?

הם היו בסדר.

מי אמר? כתוב שהיו מזמרים ומרקדים. מה, אסור לזמר ולרקד?

לא כתוב שהם עשו דברים לא בסדר.

אבל הוא בלט

במה הוא בלט?

הוא בלט ברצינותו.

והכול מרקדים ומזמרים, ורק הוא מחריש.

אז מישהו התעניין, מדוע הרבי אינו שר?

למה הרבי לא שר?

אז הוא אומר, מה אתה רוצה?

שתיקה כהודאה.

אז אני משתתף בשירה בזה שאני שותק.

עוד לא הבנתי.

יא בור.

ברור.

רבי החיים יצחק חייקין,

ראש ישיבת חכמי צרפת,

מעיד על מורו וריבו רבי אלחון וסרמן, השם ינקום דמו.

מעולם לא ראיתי על פניו לא צחוק ולא חיוך.

במשך שלוש שנים ומחצה,

כשלמדתי בברנוביץ',

רק פעם אחת ראיינום חייך.

והמאורע נשאר חרוט בליבו של כל אחד מהתלמידים.

רבי חייך.

ומעשה שהיה ככה היה.

יום אחד,

כשהשלים את השיעור בגמרא, הוא פתח ללמוד קטע פלוני מספר חפץ חיים, כי מנהגו בקביעות.

הזכיר בתוך דבריו מה שמובא בילושלמי משמו של רבי שמעון בר יוחאי, שאמר,

אילו הייתי עומד בהר סיני כשניתנה תורה לישראל,

הייתי מבקש מלפני הקדוש ברוך הוא

לברוא לבן אדם שתי פיות.

פה אחד ללמוד בו תורה ופה אחד נשאר הצלחה

ולבסוף חזר בו

ומה כשיש לו רק פה אחד

אין העולם יכול לעמוד בו אילו היה לו פה נוסף

על אחת כמה וכמה

והנה כשהגיע לקל וחומר הזה אילו נברא בשניים

איך היה העולם מחזיק מעמד

באותו רגע התרחש המאורע הבלתי רגיל

רבי אלחונון חייך

חייך

ולא יסף

ונשתמר המעשה בזיכרוננו לימים רבים

הערה

של רבי אריה ליב בארון

לפי דעתי הסיפור צריך תיקון קצת

שהלו הוא בעצמו מוסר

שרבי אלחנן מסר

מאמר זה בשם החפץ חיים

ומן הסתם הוסיף החפץ חיים איזו הערה על המאמר הזה

בחיוך שאירע באותו רגע

לא היה מצד המאמר של רבי שמעון בר יוחאי

רק מצד הערת החפץ חיים על זה

וזה למדתי בחמש שנים שהייתי בברנוביץ'

שבכל פעם שרבי אלחונן מסר איזה דבר תורה בשם החפץ חיים

הופיע חיוך על פניו

או בכל פעם שראיתי את רבי אלחנן מרחוק

כשהוא משוחח עם מישהו וחיוך מופיע על פניו

ידעתי שמן הסתם הוא מוסר איזה דבר מחשבה מהחפץ חיים

ומזה למדתי עד כמה הוא היה הדוק בריבו החפץ חיים

שמעולם לא חייך

רק בעת שמסר איזה דבר תורה מריבו

זאת אומרת פירוש כל החיוכים האלה שהיו ככה קלילים

זה הזיכרון הנעים שהיה לו מעצם זה שהוא מזכיר שמועה

מפי ריבו החפץ חיים

שמעתם?

אז זה נקרא מיעוט צחוק

אם אדם ממעט בשחוק זה אחד מהדברים שבהם נקנית התורה

אבל אם הוא מרבה לשחוק זה ממעט השכל

הוא מרחיק מן החוכמה ולא יוכל לקנות את התורה

אז צריך למעט בשחוק