בארבעים ושמונה דברים התורה נקנית, אנחנו בכ"ט אוהב את המקום. בהיותו אוהב את המקום נמצא לומד מאהבה ואז יתגלו לו רזי תורה. כי אם אתה אוהב את ה' ואתה יושב ללמוד מתוך אהבת ה' אז ה' יגלה לך רזי תורה.

ביאור ותנאי לתואר הקודם לומר שאין די להיות אהוב לבני אדם, שמא בשביל שאינו מוכיחם ונושא פנים בתורה, ולכך צריך עוד שיהיה אוהב למקום ודבוק לקודם כלומר שזה שהוא אהוב הוא מחמת שהוא אוהב את המקום. שלא יהיה אהוב על חשבון ה', לכן כתוב אהוב ואוהב את המקום, זה כרוך בזה. למה? אם אתה אהוב על חשבון ה' כי אתה לא מוכיח את האנשים, אז אתה תהיה אהוב, אוהבים את אלה שלא אומרים שום דבר, כל דבר אומרים יפה יפה, אתה צדיק צדיק, אהוב כזה זה לא טוב, אלא אהוב ואוהב את המקום, פירושו של דבר שזה לא יהיה על חשבון הקב"ה.

ענין האהבה מתהווה ע"י ההכרה וההשוואה, רוצה לומר על ידי שיהיה האוהב מכיר את הנאהב, ושיבקש להשוות את עצמו אליו, ואוהב את הבריות שיכיר שמחת וצרת חברו, וישווה את עצמו אליו להרגיש צרתו כאילו קרה לו. ז"א מה זה אהבה? אהבה מתהווה ע"י הכרה והשוואה. מה זה הכרה? אתה מכיר במי שאתה אוהב אותו, מי הוא, מה הוא, מה מעלתו וכו'. על ידי שהאוהב מכיר את הנאהב, אם אתה אוהב את ה' אתה צריך להכיר את ה', מה זה ה' ללמוד שער הבחינה ברבינו בחיי, להכיר את ה'. אחרי שהוא מכיר את ה' יבקש להשוות את עצמו אליו, והלכת בדרכיו, מה הוא אף אתה, מה הוא אף אתה, זה אלי ואנווהו, ז"א ואנווהו - ואני הוא, שתהיה דומה לקב"ה במה שאפשר, כמו שהוא מתייחס ומתנהג לבריות ככה אתה תשתדל להיות מתייחס ומתנהג לבריות. זה בקשר לאוהב את ה מקום, ואוהב את הבריות, מה זה שמכיר הוא משווה, מה זה מכיר? מכיר בשמחת חברו, מכיר גם בצרת חברו, וישווה עצמו אליו להרגיש גם צרתו כאילו קרה לו, זה נקרא אוהב.

הברדיצ'וב רבי פעם אמר שהוא למד בשמחת שני שיכורים מה זה אהבה. שמע שיכור אחד אומר לחבר שלו, אתה אוהב אותי? אז הוא אמר לו כן, אז הוא אומר לו, מה כואב לי? הוא הבין שאהבה זה לדעת ולהרגיש מה כואב לשני, אם אתה לא מרגיש מה עובר על השני אתה לא יכול, אתה מתעלם מן הצרות, אתה לא רוצה להכנס יותר מדי לבחינה מדוקדקת שמא יגידו לך בא תעזור בא תלווה בא תעשה ככה בא תעשה ככה, זה לא אוהב, אוהב מתעניין, רוצה לדעת בשביל לעזור, זה אוהב, שיודע את החסרון של חברו. אמא אוהבת את הבן שלה? איך אנחנו יודעים, כל רגע היא קמה לבדוק, הוא עשה לא עשה, הוא אכל לא אכל, הוא פלט לא פלט, כל רגע היא בודקת, לכסות אותו, לא לכסות אותו, כל שניה. כל הזמן הוא בראש שלה. איפה הילד, מה עם הילד, שמעתי את הילד, לך תראה את הילד, כל הזמן. זה נקרא אוהב, רוצה לדעת מה חסרונו של האהוב להשלים לו. זה אהבה, הכרה והשוואה. אוהב את המקום זה מי שמכיר את ה' ורוצה להשתוות, כמו שאמרנו "והלכת בדרכיו".

טוב, לעובדות ולמעשים.

שנינו, שאלו אנשי אלכסנדריה את רבי יהושע בן חנניה, מה יעשה אדם ויחכם? אמר להם ירבה בישיבה וימעט בסחורה. אמרו לו הרבה עשו כן ולא הועיל להם, ז"א הם הרבו בישיבה, ישבו ולמדו, ומיעטו בסחורה, והם רצו להיות חכמים, הרבה עשו ככה ולא הועיל להם. ענה להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, לא מספיק רק מה שהם מבינים את המדרש, צריך גם להתפלל לקב"ה שהחכמה שלו שנאמר "ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" הוא נותן, זה לא אם אתה יושב אתה נהיה חכם, אתה צריך שהוא יתן לך, בשביל שהוא יתן אתה צריך גם לבקש, צריך להתפלל על זה. משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו ולשגריריו ממה שלפניו וכו'. מדברי תשובתו של רבי יהושע בן חנניה לאנשי אלכסנדריה טמון לדעת רבי מרדכי מן היסוד המבאר ומאיר מה היא השייכות של מידת אוהב את המקום לקניני התורה. הרי אנחנו רוצים לראות מה גורם שאדם אוהב את המקום שהוא זוכה לקנין התורה.

היו סבורים כי התורה ניתנה כבר בסיני, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, רק שעליו להשלים דרך הטבע הנחוץ להגיע אליה, מה זה דרך הטבע שנחוץ להגיע אל התורה? זה ירבה בישיבה וימעט בסחורה, כי בלעדי זאת עדיין לא השלים מידתו מה שצריך ללמוד ולעמול ולהתייגע בכדי שיגיע לחכמת התורה אשר  צריכה הרבה לימוד ומסירות בכדי לקנותה. ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, אבל אם האדם השלים קב מידתו בלימוד התורה, היו סוברים כי מעתה אין שום דבר המעכב שישלים את התורה ויקנה חכמתה. על זה אמרו כי אין הדבר כן, כי הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר "ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" היינו גם עתה היא ניתנת מפי הקב"ה ללומדיה ולא כל אדם זוכה לכך. צריך להתקרב אל הקב"ה קרבה יתרה ולהיות אוהבו בכדי שיוכל לקבל מפיו ממש, וכל שהוא אוהב את הקב"ה כך הקב"ה אוהב אותו. ז"א אדם שרואים שהוא בא לבית המדרש ורוצה להיות בבית המדרש ונשאר שבוע בבית המדרש, זה מראה שהוא אוהב את ה' ולא אוהב את העולם החיצון. אדם שרוצה כל רגע לצאת החוצה סימן שהוא שייך לבחוץ, הוא לא אוהב את ה' כל כך, הוא אוהב את הסתרא אחרא, הוא רוצה את יצר הרע, רק הוא לא קורא לו יצר הרע, הוא קורא לו ילדים, אשה, עורך דין, פרנסה, כל מיני שמות, אבל זה יצר הרע, כי מי שאוהב את ה' יתברך רצון ה', אחת שאלתי  מאת ה', אומר דוד מלך ישראל, מלך יש לו אוצרות, יש לו לוחמים, יש לו ממלכה, יש לו כבוד, יש לו ארמון, יש לו הכל, לך תהנה אתה מלך, אומר לא, אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל, לא שבוע, כל ימי חיי, כל ימי, למה שיהיה לי קל אח"כ, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. מי שעושה ככה אז אומרים לו רצית לשבת אצלי בבית מקדש מעט למטה, עכשיו תבוא תשב אצלי בבית מקדש למעלה, לא רצית? לא צריך, כמו הדין של כלב ים שלמדנו, אתם זוכרים שכלב ים הוא היחידי שהעור שלו מטמא, למה בגלל שהוא יוצא מידי פעם לחוף, בורח לחוף, אפילו שהוא יודע שהוא צריך לחזור, עצם זה שהוא הולך למקום כזה לחוף אז דנים אותו כדין חית היבשה. והוא טמא. בחור ישיבה שמציץ כל פעם לרחוב, שומע מה קורה נייעס וזה - כלב ים. ז"א זה טמא. מה יש לך ל חפש בחוץ, אתה נמצא בקודש, אתה רוצה להציץ לטומאה להסתכל מה יש שמה - מה זה ענינך, זה כאילו בן אדם יש לו ריח טוב, הבית עשו ריסוס והכל, מידי פעם הוא פותח את הפח השפה מכניס את האף מריח או יופי, עשיתי את זה, עכשיו אני חוזר ללמוד. אח"כ בא עוד פעם פותח את הפח, אשאדה, אתה רואה בן אדם מכניס את הראש שלו לפח, כן, מה זה הדבר הזה?

אז לכן משום כך מנו חכמים ז"ל את אוהב את המקום בתוך הארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם. כי בלא מידה זו לא יגיע למעלת התורה וקנינה, אם הוא לא אוהב את המקום הוא לא יוכל להגיע למעלת התורה וקנינה. על כן יובן מדוע בכלל ארבעים ושמונה דברים אנחנו מוצאים גם את אוהב את המקום ואוהב את הבריות והנושא בעול עם חברו בעוד שלכאורה הרי שאלו דברים המבטלים את האדם מלימוד תורה, אולם אם נתבונן הרי דברים אלו מורכבים תחת הקרבה של האדם לקב"ה ורק על ידי זה הוא זוכה בקנין תורה, בלעדי זאת האדם מרוחק מה' יתברך בלי יכלתו לקבל את התורה מפיו של הקב"ה ואין התורה ניתנת אלא מפיו ממש ומפיו דעת ותבונה ולא מאוצר אחר. אז צריך להיות אוהב את הבריות, כי ה' ציוה ואהבת לרעך כמוך, זה נקרא אוהב את ה', אם אתה אוהב את הבריות אתה אוהב את ה'. כי מאהבת ה' זה לשמוע בקולו, ואם הוא אומר לך ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, זה נקרא אהבת ה' גם, מה שאתה אוהב את הבריות, מה שאתה נושא בעול עם חברך ה' רוצה, מה שה' רוצה זה אתה אוהב אותו כי אתה מקיים את רצונו.

באבות שנינו, כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, הפירוש של המשנה הזו מצטט תוס' יום טוב, כראיה לדברי המשנה ודברי הפסוק "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם", תמה בעל השפת אמת, הרי הפסוק שהתוס' יום טוב מביא כראיה למשנתנו פותח באלהים, ואח"כ אדם, ואילו בלשון התנא באבות משמע שרוח הבריות נוחה מהוה לרוח המקום נוחה הימנו. המשנה אומרת באבות, כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, ז"א קודם כל צריך להיות שרוח הבריות נוחה הימנו אח"כ רוח המקום תהיה נוחה ממנו, והפסוק שמביא התוס' יום טוב שאומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, קודם אלהים ואח"כ אדם, והתנא אומר קודם אדם ואח"כ אלקים. אלא ישב השפת אמת, אין כוונת התנא לכך שרוח הבריות מהווה סימן לרוח המקום, כי אז היה התנא היה צריך להקדים ולפתוח ברוח המקום שהוא העיקר והמטרה לעומת רוח הבריות שאינו אלא אמצעי שעל ידו יכולים אנו  לבדוק אם אכן רוח המקום נוחה מן האדם. ז"א היה צריך להיות כתוב כל שרוח המקום נוחה הימנו רוח הבריות נוחה הימנו, ז"א אתה צריך להיות שרוח המקום תהיה נוחה ממך, איך נדע? אם רוח הבריות היא נוחה. אבל לא אמר כך, על כרחך שהתנא רק בא להשמיענו שיש להשתדל לגרום לכך שרוח הבריות תהיה נוחה מן האדם, ועל האדם לדעת שאין זה מן הדברים הקלים לאדם שרוח הבריות תהיה נוחה הימנו, שהרי אין אדם יכול לצאת ידי חובת כולם ואם כן אין הדבר תלוי בו, משמיענו התנא שכדי שרוח הבריות תהא נוחה מן האדם עליו להתנהג בצדקות, או אז ימציא לו הקב"ה חן בעיני הבריות, ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואז מאדם. מפליא הביאור של השפת אמת. ז"א הוא אומר ככה, אתה לא יכול לצאת ידי חובת הבריות, כי כולם חושבים אחרת, כל אחד יש לו סגנון אחר, כל אחד בא לו לא בא לו, קשה מאד, איך אתה יכול באמת להיות שרוח הבריות תהיה נוחה הימנו, איך? אם רוח המקום תהיה נוחה הימנו הוא יתן שרוח הבריות תהיה נוחה הימנו. זה מה שאומר הפסוק, הפסוק אומר ומצא חן בעיני אלהים, אם מצאת חן בעיניו ע"י זה שאתה צדיק הוא יתן גם שבעיני הבריות יהיה נוחה הימנו, ואז אין סתירה בין מה שמביא התוס' יום טוב ללמוד מהפסוק הזה את ביאור המשנה. למרות שבמשנה כאילו מקדים התנא דווקא את רוח הבריות קודם ואח"כ את המקום, ואומר זה לא סתירה, אי אפשר להגיע לרוח הבריות שתהא נוחה, שכולם יהיו מבסוטים ממך, בלי שרוח המקום תסכים על זה ותתן בליבם כן.

ובאמת זה מובן, כי הוא ימצא חן ושכל טוב, חן זה לא קשור ל, חן הקב"ה נותן חן לבן אדם, אם הוא נותן חן אז הוא אהוב על כולם, אם הוא לא נותן חן זה לא עוזר שום דבר.

מספר רבי משה מרדכי שולזינגר, תלמיד אחד בא להפרד מרבי יחזקאל אברמסקי וביקש את ברכתו לרגל צאתו מהארץ להרביץ תורה. אני בטוח שעלה בדעתכם עכשיו שמי שרוח המקום נוחה הימנו אז רוח הבריות נוחה הימנו, נכון? וזה לא מסתדר לכם עם מה שקרה, נכון? כאילו איך זה? יש הרבה שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אז מה זה אומר שרוח המקום לא נוחה הימנו? אז נשאל, יש כאלה שהם עושים את רצון הבורא וה' אוהב אותם והבריות לא אוהבים אותו, היפך מה שכתוב כאן, איך זה? אלה לא בריות, אלא בריות משתנות, מדובר פה על בריות, בריה זה כמתכונתה כמו שהיא צריכה להיות בריאה שאפשר לקרוא לה בריאה, לא בריה, יש בריה, אצל התימנים כתוב בריה משתנה, זה משהו אחר, כמו זיקית. החילונים אוהבים את הרב קניבסקי? לא אוהבים. אז מה הוא לא צדיק? הקב"ה אומר, כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, אז הקב"ה לא מבסוט ממנו? כי לא כל הבריות נוח להם ממנו? או הפוך נגיד, אם ה' אוהב אותו בגלל שהוא צדיק אז איך זה שכל רוח הבריות נוחה הימנו, כי הם לא בריות, הן בריות משתנות. הבנתם? ז"א מה שצריך להיות לא זה מעיד עליו, לא מעיד על הצדיק, זה מעיד עליהם שהם לא, הם לא בכלל אלה שנקראים בריות. אתם מבינים מה אני מדבר, לא?

מספר רבי משה מרדכי שולזינגר, תלמיד אחד בא להפרד מרבי יחזקאל אברמסקי וביקש את ברכתו לרגל צאתו מהארץ להרביץ תורה, ויען רבי יחזקאל ויאמר לו, הברכה הטובה ביותר אם אמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים, וממילא יהיה גם בעיני אדם, אם תמצא חן בעיני אלקים גם בעיני אדם. אשרי אדם שמוצא חן בעיני אלקים, זאת הברכה כוללת היא את כל הברכות שבעולם, וממילא צריכים אתם להשתדל למצוא חן בעיני אלקים, מוסיף רבי משה מרדכי שולזינגר ואומר, הדברים הקדושים האלה היו תמצית שיטת חייו הקדושים של רבי יחזקאל אברמסקי, כך היה עוזר ומזהיר ומדריך ומלמד להועיל לכל העוסקים עם הציבור, הן ברבנות, הן בדיינות, הן בהרבצת תורה, הוא לא מדבר על הרבנים של מטעם, כמו אלה שהולכים ה יום לפגוש את האפיפיור וללחוץ את ידו, ה' ירחם הם אבי אבות הטומאה, אייי, בשביל זה הם נבחרו? זכו, זכו, איזה זכות, יבבי. אייי. זה צלם, צלם ללחוץ ידו של הצלם. וכך היה עוזר ומזהיר ומדריך ומלמד לכל העוסקים עם הציבור, הן ברבנות, ברבנות הכוונה שהם רבנים על קהילות, לא רבנים מטעם המדינה, הן בדיינות, לא מדובר על הדיינים מטעם המדינה, מדבר על הדיינים מבתי דין הפרטיים כמו הרב קרליץ ועוד, הן בהרבצת תורה, הן בשאר עבודת הקודש, שתהיה כל מגמתם אך ורק נוכח פני ה', שיהיו כל מעשיהם מכוונים אך ורק למצוא חן בעיני האלקים, האם האלקים שמח היום שהרבנים הראשיים של מדינת ישראל ילחצו את ידו של הצלם? ובל יראה ובל ימצא איזה מעשה שנובע מרצון לשאת חן בעיני אדם, או בעיני הגוי, או בעיני הפפא, יהיה מי שיהיה, כמו ששמענו פעם מרבי יחזקאל שאמר ברגש קודש, ה' ישמרני מלעשות דברים שתכליתם לשאת חן בעיני מישהו, אלא אך ורק לעשות רצון ה', כדי למצוא חן ושכל טוב בעיני האלקים. וזו כבר הבטחת נותן התורה יתברך שמו, שהנחמדים למעלה הם כבר ממילא גם אהובים למטה, וחוט של חסד משוך עליהם גם בעיני אדם בזכות השתדלותם לשאת חן רק בעיני האלקים, מה שאין כן המשתדל לשאת חן בעיני אדם, גם איינו טוב בעיני האלקים, וגם רוח הבריות אינה נוחה הימנו. ועל זה נתייסד כל שער החמישי בחובת הלבבות, שער יחוד המעשה, וזה לשון קדשו שהמשתדל להפיק רצון הבורא יעשך רצוי בין הבריות, ככתוב ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו.

אני רוצה לראות כמה אנשים, ז"א מבחורי הישיבות ירוצו היום ללחוץ את ידו של הפפא? עכשיו אם ישאלו בישיבות, אנחנו נותנים שחרור לכל מי שרוצה ללכת ללחוץ את ידו של הפפא, יקום  מישהו וילך? אם יגיד ראש ישיבה מישהו הולך ללחוץ את היד לפפא יגידו שהוא מג'נון, אני רוצה לראות כמה אברכים ירוצו לזכות ללחוץ את ידו של הפפא, אף אחד. שליש מהרבנות הראשית שהיו צריכים להפגש איתו היום החליטו שהם לא באים ביניהם מזרחניים, לא רוצים, קוראים לו אבי אבות הטומאה, והראשל"צים יהיו שמה. אם היו פונים ליצחק יוסף לפני, כשהוא לא היה רב, והיו אומרים לו תשמע, הפפא הגיע לארץ, אתה רוצה נסדר לך פגישה תלך ללחוץ לו את היד, היה יורק, ועכשיו מה קרה? גלימה לי גלימה לי, זה בזכות הגלימה, עכשיו בזכות הגלימה צריכים ללכת, אם לא יפטרו אותו, מה זה אתה עושה בזיונות? אתה נציג הדת של מדינת ישראל, מה התפקיד שלך?  טקסים, עם גויים, עם זמרות, עם זה, בשביל מה אתה רב? להכשיר את השרץ. ממש חנג'ורי.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.