היזהרו בממון חבריכם - א' | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫היזהרו בממון חבריכם

‫כסמל ומופת לזהירות בשטח

‫שבין אדם לחברו בכלל,

‫וישרות וניקיון כפיים בפרט,

‫בשיא הגבוה ביותר,

‫שימשה דמותו הקורנת,

‫שריבי ישראל מאיר הכהן מראדין,

‫בעל החפץ חיים.

‫זהירותו בענייני ממון ומכל פגיעה שהיא בזולת,

‫הייתה מפליאה ומופלאה.

‫תקצר היריעה מספר את זהירותו,

‫חרדותיו,

חומרותיו,

‫ודקדוקיו,

‫בחשש הרחוק ביותר ‫מפני אבק גזל והונאה.

‫אנחנו נספר כמה עובדות, ‫כדי שיהיה לנו מושג מה,

‫על גדולתו של החפץ חיים.

‫גם במעלליו התנקר נער.

‫עוד מימי ילדותו הפליאה חפץ חיים ‫את הכול בישרותו הבלתי מצויה.

‫פעם, בהיותו ילד כבן ארבע,

‫שיחק בשוק עם חבריו.

‫נפלו תפוחים מסלה של אחת הרוכלות.

‫הילדים חצפו כל אחד בשמחה מן התפוחים,

‫וגם ישראל מאיר כהקטן עשה כן.

‫לאחר זמן, כשלמד בחומש,

‫את הציוויים לא תגנוב,

לא תחמוד,

‫ביקש לאחר הלימוד מעימו פרוטות

‫לשם קניית תפוחים.

‫כשקיבל,

יצא לשוק וקנה תפוחים ‫אצל אותה רוכלת.

‫לאחר ששילם, הטיל את התפוחים שקנה, ‫חזרה לתוך הסל שלה ונמלט.

‫על כך הפטיר תלמידו, רבי אלחנן וסרמן,

‫משמע מכך

שתכף משהתחיל החפץ-חיים ‫לעמוד על דעתו,

‫היה לומד על מנת לקיים,

‫והיא תהילתו וגדולתו.

‫לומדים ומקיימים, ‫הוא רק למד על לא תגנוב ולא תחמוד, ‫מייד הלך

לקיים את הדברים ולהשיב את הגזלה.

‫כארבעה שנים לאחר נישואיו ‫קיבל החפץ-חיים ירושה

‫בסך 150 רובל

מאחות אביו.

‫בכסף הזה פתח חנות מכולת בראדין.

‫רעייתו ניהלה את העסק, ‫והוא ישב והגה בתורה בבית המדרש.

‫בערב היה רושם את ההוצאות וההכנסות,

‫הרווחים וההקפות.

‫במקרה שמצא שחובותיו

‫עודפים על המזומנים,

‫היה נבהל וצועק,

‫מה יהיה אם חלילה מות פתאום?

‫הרי שער גזלן,

‫כי החובות שלו עודפים

על המזומנים.

‫עם בואו במגע עם הבריות,

‫הרגישו מיד כי הנהגתו איננה רגילה.

‫משאו ומתנו עם דקדוקיו המופלגים ‫במידות ובמשקלות,

‫בטיב סחורה ובקיצוב המחיר,

‫עם זהירותו בכל דיבור ותנועה,

‫עוררו תשומת לב,

‫והתחילו לספר עליו בהערצה.

‫מתוך כך נמשכו לקוחות רבים אחר חנותו.

‫הוא הזהיר את אשתו שתביא ‫רק סחורה טובה וטרייה.

‫מדי פעם היה בודק כל המצרכים שבחנות,

‫ואם מצא דבר שנדמה לו שהוא מקולקל,

‫היה מיד משמידו.

‫את המחיר קבע לפי כל החישובים שבהלכה.

‫המשקלות היו מדויקים

‫ועוד הוסיפו ויתור.

‫ולאחר הכול היה מודיע לקונים ‫שאיננו בטוח עם סחורתו טובה,

‫וייתכן שאצל חנוונים אחרים ‫יש להשיג באותו מחיר סחורה טובה ממנה.

‫לא היה מניח לאשתו ‫לשאיר את החנות פתוחה ‫במשך כל היום.

‫חצי היום דיו,

‫חנוונים אחרים אף הם זקוקים לפרנסה.

‫אז שלא יבואו כל הלקוחות אליו, ‫אז הוא פותח חצי יום ושילכו גם לאחרים.

‫כשנוכח לאחר זמן,

‫שכמעט כל בני העיירה ‫באים לקנות בחנותו,

‫נעל את הדלת של החנות הפונה לרחוב,

‫ואמר לרעייתו, דיינו בפדיון ‫שנפדה מן השכנים,

‫והם הרי יודעים להיכנס ‫גם דרך הדלת האחורית.

‫אך כל זה ללא הועיל,

‫הכול זרמו לחנותו,

‫ביודעם שסחורתו משובחת,

‫והכול מתנהל במאזני צדק והין צדק.

‫לא רק בלקוחות יהודים ‫היה חפץ חיים זעיר בכל דקדוקיו, ‫כי אם גם בנוכרים.

‫כנהוג בעיירות, ‫היו הנוכרים מביאים את תוצרתן למכירה,

‫אך החפץ חיים ציווה לאשתו ‫שלא תקנה מהנשים הנוכריות את תוצרתן,

‫מחשש שהן מוכרות שלא מדעת בעליהן.

‫ויש בזה חשש גזל גויים.

‫כאשר אשתו הסבירה לו ‫כי ירחיקו בזה את המוכרות הנוכריות,

‫נסע לרבי ישראל סלנטר להימלך בו, ‫אם יש בנשים הנוכריות דין,

‫מה שקנתה אישה קנה בעלה.

‫ואפשר לעיין בשדה חמד בכרך ג', ‫עמוד 150, מדען בשאלה זו.

‫מעשהו באחד ימי השוק

‫שכח לקוח נוכרי דג מלוח בחנותו.

‫התאמץ החפץ חיים לגלות ‫מיהו בעל האבדה ולא הצליח.

‫הצטער צער רב

‫כדי להשקיט את רוחו, ‫חילק ביום השוק שלאחריו

‫לכל אחד מלקוחותיו

דג מלוח חינם.

‫מעשה דומה אירע בכפרית גויה ‫שהשאירה קצת מלח בחנותו,

‫ולא עלה בידו לברר מי היא.

‫סחר עגלון

ושיגר לאותו כפר שק מלא מלח בחלקו שם.

‫מידותיו ומעשיו של החפץ חיים ‫עשו להם כנפיים.

‫ושמו הפך לסמל של מידת היושר ‫וההטבה עם הבריות.

‫גם הגויים סיפרו בשבחו ‫בין בני אמונתם.

‫נוכרים תושבי עיירתו

‫הציעו לפניו לאות הערצה ‫את שדותיהם לזרוע בהם חינם.

‫ויש השתדלות שיעבור דרך שדותיהם הזרועות,

‫בהאמינם כי בזכותו יצליח יבולם.

‫גם באה הצעה מצידם ‫להקצות מגרש ציבורי

‫לבני משפחתו לשם הקמת ביתם.

‫הערצת הנוכרים לחפץ חיים ‫הגיעה עד כדי כך

‫שהכומרים בכל אותו מחוז

‫דרשו בכנסיותיהם על מעשיו המופלאים,

‫והציגו כדוגמה ומופת

‫לטוהר המידות ותפארת האדם.

‫מובן מאליו כי לאור חששותיו הרבות

ופזרנותו,

‫רבו הפסדיו,

‫ולא יכול היה להישאר חנווני זמן רב.

‫החליט החפץ חיים לרכוש פרה ‫כדי להתפרנס מהחלב,

‫ושוב נזדמנו לפניו

‫הלכות בענייני נזיקין ‫שמצא להיזהר בהן.

‫הוא חיפש פרה בלא קרניים,

‫שלא התחשק לה אי פעם ‫לנגוח בהימה או אדם.

‫לאחר חיפושים מצא כאשר ביקש.

‫הוא עצמו היה מטפל בשמירתה.

‫בלילה בעת כניסתה לרפת ‫בדק אם הדלת סגורה היטב,

‫שלא תצא ותזיק.

‫ביום

כשנמסרה לרועה,

‫הזהירו שישגיח שלא תרעה ‫ותדרוך בשדות אחרים.

‫ארע ופעם יצא לדרך,

‫ושכח לצוות לבני ביתו ‫שיקפידו בשמירתה.

‫כשנזכר שלח שליח להזהירם על כך

‫שהפרה

לא תרעה ותדרוך בשדות אחרים.

גזל.

‫מעשה ונסע באותה תקופה ללמוד ‫בפרישות בעיר סמוכה.

‫שלח פעם מכתב בידי עגלון מחירו, ביקשו,

‫שימסור אותו דחוף לאשתו.

‫העגלונים שחשבו שהמכתב מכיל סודות חשובים,

‫לא יכלו להתאפק

ופתחו את המכתב,

‫אך מה השתוממו לקרוא שהוא מזהיר את אשתו?

‫- שלא תיתן לפרה לצאת ביום השוק ‫לרחובות העיירה,

‫כי ביום זה עוברות הרבה עגלות של נוכרים,

‫ועלולה אפוא הפרה לסחוב מהן מעט קש ותבן.

‫ובהיות שבן נוח

אינו מוחל אף על פחות משווה פרוטה,

‫ייכשלו בזה בעוון גזל.

‫הוא לומד בפרישות בעיר החרד ‫והוא דואג מה עם הפרה?

‫שהיא לא תאכל ביום השוק.

‫עשב ותבן שנמצא על העגלות של אחרים,

‫ויהיה גזל.

‫פעם בשובו הביתה ממסעותיו,

‫מצא שאשתו תיקנה את המדרגות ‫המובילות מרשות הרבים לביתו,

‫וקצתן נוגעות באדמת רשות הרבים.

‫סרב החפץ חיים להיכנס לביתו ‫בטענו שיש בזה משום גזל.

‫מצווה מיד לשנותן.

‫סמטאות ראדין בימי גשמים היו שטופות בוץ.

‫במקרים כאלה היו מטילים קרשים פה ושם,

‫כדי להקל על המעבר.

‫אבל החפץ חיים היה תמיד נזהר ‫לא לדרוך עליהם.

‫באומרו כי מן הסתם חטף מישהו קרש ‫והניח אותו פה ‫מבלי לשאול את רשות הבעלים,

‫מהרי זה גזל.

‫והעובדה שרבים עוברים בדרך זו,

‫אינה מוציאה את זה מידי גזל.

‫היה מזכיר את דברי הגמרא ‫בעירובין נג ב'

‫במחנה של אותה תינוקת לרבי יהושע בן חנניה,

‫שביקש להצדיק את הליכתו ‫בדרך מסוג זה ואמר,

‫לא דרך כבושה זו,

‫והיא השיבה לו, ליסטים שכמוך כבשוה.

‫בזמן מסוים למד החפץ חיים ‫בפרישות בווילנא.

‫לפי הסידורים המקובלים אז,

‫היה ניזון עם הפרושים האחרים ‫מהקדרה שהביאו להם לבית המדרש.

‫באחד הימים כשבאה אשתו לווילנה ‫כדי ללחוש סחורה לחנותה,

‫טרוד היה חפץ חיים כל היום לסייע לה.

‫בערב כששב לבית המדרש,

‫סירב להשתתף בסעודה,

‫בנימוקו עמו,

‫כי בהיות שלא למד כל אותו היום,

‫יהיה בזה משום הונאה אם הוא יאכל.

‫למרות כל השידולים של המנדב שהוא מוחל לו,

‫לא ניאות לסגת מעמדתו.

‫לא לומדים, לא אוכלים.

‫המנדב מנדב,

‫לא לומדים את האוכל, ‫והוא לא למד היום,

‫אז הוא לא מסכים אפילו שהוא הפציר בו.

‫פרקים שלמים של זהירות מופלאה, ‫בלקות גזל והונאה נגולו.

‫עת התחילה חפץ חיים ‫לעסוק בהדפסת ספריו ומכירתם.

‫כשסיים את כתיבת ספרו הראשון, חפץ חיים,

‫והיה עליו לדאוג לגייס כאלף רובל

‫לשם הדפסתו,

‫לא הלך בשיטה שהייתה נהוגה בזמנו,

‫לרכוש מינויים.

‫היינו שהמחבר היה פונה לחובבי תורה,

‫והם היו משלמים לו מראש ‫את מחיר הספר שעתיד להופיע.

‫אברהם החפץ חיים,

‫סירב לקבל כסף מאיש,

‫בטרם יש לו ספר לתת תמורתו,

ונימוקו עמו,

‫כי הרי אז הוא מקבל עליו אחריות ‫להמציא למנוי את הספר ‫או להחזיר לו את הכסף,

‫ואולי בינתיים יעתיק עליו מושבו ‫לעיר אחרת,

‫ויצטרך ללכת אחריו ולחפשו,

‫או שמא ייעדר מהעולם,

‫ויצטרך לחקור אחר יורשיו.

‫אולם החפץ חיים היה רוכש ‫מינויים באבטחה בלבד.

‫והסביר,

‫היות ונחוץ לו כאלף רובל ‫שבדעתו ללוות ממכריו,

‫ליבו נוקפו לקחת ממון אחרים

‫ללא שום סמך.

‫אבל כאשר הוא מקבל הבטחות חתומות ‫מהאנשים

שירכשו את הספר בצאתו לאור,

‫הוא סומך עליהם ללוות כספים ‫על סמך זה,

‫כי הרי מסתמה לא התחרטו.

‫החפץ חיים בעצמו היה משגיא על ההדפסה,

‫שלא יצאו שיבושים וקלקולים,

‫ולא סמך בזה על שום אדם.

‫למרות שספריו נתפסו בוורשה, ‫הרחוקה מביתו,

‫גליו ישב שם במשך כל זמן ההדפסה, ‫חודשים אחדים.

‫היה נכנס ויוצא מבית הדפוס ‫לפקח על העבודה.

‫הוא נימק,

‫מלבד החשש שמא תיפול עז או שגיאה ‫בדבר הנחה,

‫הרי אם יחסרו שורות

‫או יצאו מטושטשים,

‫יהיה במכירתם משום הונאה וגזל.

‫הרי מוכרים את הספרים ומקבלים ‫תמורה של ספר שלם וטוב.

‫חייבים אפוא להיזהר

‫שלקונה לא תהיינה תרעומות,

‫היה אומר.

‫נחפץ חיים היה אמנם ‫כל רגע יקר עד למאוד,

‫אך מה יכול היה לעשות?

‫על זרים אי אפשר לסמוך בעניין חמור כגזל.

‫אחר כך מספר בנו רבי אריה לייב,

‫לאחר שהוא התיישב בוורשה,

‫שמח עליו אביו בהדפסת הספרים.

‫לאחר מכן הראה שהחפץ חיים ‫קיבל מכתב מאחד הקונים,

‫שקנה משנה ברורה,

‫ונמצאו כמה עמודים שלא במקומם.

‫החפץ חיים מצטער וכתב ברטט לבנו,

‫ראה בני מה עוללת לי.

‫כל ימיי דאגתי שלא אכשל חלילה באבק גזל.

‫אך מעולם לא עלתה על דאגתי ‫שאכשל בגזל גמור.

‫והנה עתה,

לרגלי אי-זהירותך, נלכדתי ‫בפח גזל גמור.

‫עם זאת, הוא מצווה עליו ‫להדפיס את הקונטרס מחדש

‫ולפרסם בעיתונים מודעה

‫שכל מי שימצא בספרו קונטרס משובש,

‫יודענו וישלח מיד מתוקן.

‫וגם לאחר הדפסה,

‫עדיין לא נרגע,

‫הוא פיקח על הכריכה.

‫שכר מגיעים מיוחדים,

‫שעלו לו בהוצאות כספיות מרובות,

‫שיבדקו כל ספר אם לא חסר,

‫או נתחלף בו קונטרס ודף בשעת הכריכה,

‫ואם לא נפלו בו קונטרסים מטושטשים ומקולקלים.

‫לאחר הבדיקה הזאת, ‫היו מציינים על הספר מוגה.

‫במשך כל ימיו נזהר היה חפץ חיים

‫לא למכור שום ספר שלא רשום עליו מוגה.

‫פעם, כשנשא חפץ חיים עם עגלון מראדין,

‫סח לו עלה את צרותיו.

‫משאל, מדוע נגזר על יהודי עני כמוני להתייסר?

‫הרגיעו החפץ חיים ואמר, ‫צדיק אדוני בכל דרכיו.

‫אך העגלונים עומדים בפני ניסיונות וכישלונות משלהם.

‫פעמים שהם משתווים ביחס למחיר נסיעה והובלה,

‫ולבסוף הם דורשים הוספה.

‫או בנוסעם בדרך,

‫הם חוטפים תבן משדות אחרים,

‫או משלחים סוסיהם לרעוד במרעה של אחרים.

‫לפיכך,

עליך להרהר יפה אם לא נכשלת בזה.

‫שהרי הגמרא בקידוש אינפ״ב אומרת, ‫החמרים רובם רשעים

‫מפני גזלותם.

‫טען העגלון,

‫רבי,

אם כן, מדוע נגנבה פרוותך ‫בחורף האחרון בתחנת הרכבת?

‫נענח החפץ חיים והשיב.

‫סבור אתה שאני צדיק גמור,

‫לדאבוני לא כן הוא.

‫אף לי כישלונות משלי.

‫עוסק אני בהדפסת ספריים.

‫לפעמים מזדמן בספר דף קרוע או מחוק,

‫או שחסר לגמרי.

‫אומנם זהיר אני להגיע תחילה ‫כל ספר וספר.

‫ברם אדם הוא רק אדם,

‫אי אפשר להישמר לחלוטין.

‫ודא עקא, הכהנים מתביישים לתבוע זאת ממני,

‫אך בליבם פנימה מקפידים המה.

‫ובכן, מה לך להתפלא שגם אני נענשתי?

‫סך אחד מתלמידי ישיבתו ‫שעזר לו בהעתקת כתב ידו,

‫בהכשרתן לדפוס.

‫החפץ חיים קבע לו מחיר קצוב,

‫בסכר העתק כל גיליון בין כך וכך שורות.

‫באחד מימי אלול נחפז החפץ חיים,

‫כשהוא אחוז כולו אימה וחרדה אל אותו תלמיד,

‫והחל גונח במר ליבו, אוי לי,

‫איך אבוא ליום הדין בעוד שנכשלתי בגזל?

‫הוא סיפר לו שמצא בין הגיליונות שהעתיק

‫כמה מהן שיש בהן יותר שורות ‫ממה שהוסכם בינן.

‫ובעוד שחישוב המחיר היה לפי גיליון

‫בין עשרים שורות,

‫מצא כמה גיליונות שנכתבו בהן עשרים ושתיים שורות.

‫נמצא איפה ששילם לו פחות מהמגיע.

‫התלמיד השיב שהוא מוחל לו על ההפרש

‫במחילה גמורה,

‫אך החפץ חיים הסתפק בכך.

‫חקר ובדק את מספר השורות המיותרות,

‫והחזיר למעתיק את ההפרש.

‫שהוא שמח כמוצא שלל רב

‫על תיקון המעוות.

‫חייך התלמיד ואמר,

‫רבי,

‫זכית עתה לקיים מצוות חסן?

‫והשיב את הגזלה.

‫הפטיר החפץ חיים. מצווה זו,

על כל אחד ואחד להתפלל,

‫שלא יזדקק לקיימה כל ימיו.

‫אופייני גם יחסיו לפועלים ‫שעבדו בהדפסת ספריו,

‫כמה נזהר היה מהונאתם ‫בדקדוק בתשלומיהם ובזכרם היומיים.

‫אחר כך מספר אחד מפועלי הדפוס,

‫בו הדפיס החפץ חיים ספריו.

‫היה קורא שהחפץ חיים היה פונה

‫לסדר ומעמד שהוא ראות העופרת,

‫ומעיר לו על תיקונים נחוצים.

‫כבר היה ידוע שמיד לאחר מקרה כזה,

‫היה החפץ חיים נכנס למשרד של הדפוס ‫ומשלם

כ-15 פרוטות

‫כדי לפצותם על ביטול הזמן שגרם לפועל,

‫שהוא נזק לבעלים.

‫כן, מספר בנו,

‫בערב שבת אחד בזמן הדלקת נרות,

‫ראו פתאום את החפץ חיים רץ ‫במהירות באחת הסמטאות בוורשה,

‫והדבר היה פלא.

‫אחר כך נודע הדבר כי אחד מפועלי הדפוס,

‫שעבד בערב שבת בהדפסת ספרו,

‫נשמט מעינו בעת תשלום השכר,

‫וכדי שלא יעבור על מצוות עשה ‫ביומו תיתן שכרו,

‫והלאו שלא תלין פעולת שכיר,

‫חקר אצל הפועלים על מקום מגוריו,

‫ונחפז אל ביתו בזמן הדלקת נרות,

‫לפרוע את המגיע לו.

‫פעם העיר את ביתו באמצע הלילה הבאה.

אחד מלילות החורף הקרים

וביקש אותה ללכת עמו לביתו של חיית אחד

כדי לשלם לו שכר עבודתו שנשמט קודם מזיכרונו.

בית החיית היה בקצה העיר,

והקור היה עז.

אמנם אמר לה הכל כדאי והעיקר שלא נעבור בלאו לא תלין פעולת שכיר.

פעם עיצומו של חורף

ביום כיפור בנוסעו לוורשה נסע בעגלה מראדין

לתחנת הרכבת בבוסטון.

פתאום נזכר שבהיותו שקוע בענייני נסיעתו שכח לשלם לחיית בשביל תיקון פרוותו.

הותקף בצער עמוק

ובלא שהיות ציווה מיד על העגלון להובילו חזרה לראדין

כדי לשלם את שכר החיית ביומות דווקא.

כשהעירו לו הרי יכול לשלוח את הכסף יד העגלון

שהיה תושב ראדין

לבקש ממנו שבחזרתו מבסטון לראדין ימסור את השכר לחיית.

השיב החפץ חיים

משנוגע הדבר ללאו דאורייתא

אין סומכין על שליח

ועכשיו אני אספר לכם סיפור, מעשה נורא,

שסיפר רבי אליהו לופיאן

כפי ששמע אותו ממורו רבי צבי ברוידה

ששמע מריבו וחמיו

רבי שמחה זיסל מקלם

הסבא מקלם

ששמע

מריבו רבי ישראל סלנטר

ששמע מריבו רבי יוסף זונדל מסלנט

ששמע מפי ריבו רבי חיים מוולוז'ין בעל המעשה

אחד הבחורים המצוינים מישיבת עץ חיים מוולוז'ין חלה

בהיותו נזקק לטיפול ארז חבילותיו

ונסע לבית הוריו

אחד מחבריו בישיבה נתלווה אליו לכל הדרך

לעת ערב הגיעו לאיזו עיירה והחליטו ללון שם באכסניה

בבוקר

נקב בעל הבית את סכום התשלום

מנה הבחור החולה את כספו וראה כי חסר לו מהסכום שבע פרוטות

בעל האכסניה הצהיר כי הוא מאמין לו

שבהזדמנות הפרע לו את החוב הקטן

משווא המשיכו בדרכם עד שהגיעו לבית הורה החולה

כאן נפרד החבר מהחולה

באיחולי רפואה שלמה במהרה

החולה

זכר מהחוב שבע פרוטות שהוא חייב לבעל האכסניה

נתן ביד החבר

סך שבע פרוטות

וביקש

כי בחזרה לישיבה לא ישכח

לשלם לבעל האכסניה

והודה לו על הטרחה

והלייב תיכול לפרוח חוב

ונפרדו בשלום

בינתיים התגברה מחלתו של הבחור

ולאחר זמן קצר

שבק חיים לכל חי

כשהגיעה הבשורה המעציבה לישיבה

ספדוהו ובכו עליו

כי עתיד היה להיות אחד ממאורי הדור

נהוג היה בישיבת וולוז'ין

כי כל 24 שעות היממה

לא פסק כל התורה בהיכל הישיבה

והיו משמרות מתחלפות במשך כל היממה

נוהג זה נקבע בהתאם לדברי ראש הישיבה רבי חיים

הקובע על יסוד הפסוק אם לא וריתי יומם ולילה

חוקות שמיים וארץ לא שמתי

אם היה עולם פנוי לגמרי

אפילו לרגע אחד מעסק בהתבוננות בתורה

תכף היו כל העולמות נחרבים

ומתבטלים לגמרי חס ושלום

וגם איש אחד מישראל

רב כוחו

כי בידו לקיים את כל העולמות

על ידי עסקו והתבוננותו בתורתנו הקדושה לשמה

ואיך לא יתלהב לב האדם בזה העניין הנורא

כמו שכתוב בנפש החיים ד' כ' ועוד מקומות שם

באחד הימים כשרבי חיים מולוז'ין הסתובב

במסדרוני הישיבה לאחר חצות הלילה

כשהוא משקיף

משגיח

ומעודד את שקידת התורה בהיכל הישיבה

והנה

רואה ולתדהמתו עין בעין

את הבחור הנפטר

צועד לקראתו

רבי חיים לא נבהל הרבה

ניגש לבחור הנפטר והושיט לו יד שולומליכם

מה נשמע בדינך למעלה

שאל אותו רבי חיים

כאן גילה לו הנפטר

כי בהגיעו לפני בית דין של מעלה

החלו לערוך זכויותיו מול חובותיו

התברר כי אינו זך ונקי מכל חטא ועוון

הבחור הזה היה אחד המצוינים בתורה וביראה

ומעט עוונות

של אין צדיק בארץ אשר יחטא אשר יעשה טוב ולא יחטא

מרק אותם כבר במחלה שלו

ובתשובה שהוא עשה

ונפסק דינו להיכנס ישר לגן עדן

בהגיעו לשערי גן עדן

התייצב השטן

חסם את הכניסה בפניו

וזעק כי לא ייתן לו להיכנס

היות ועוון גזל בידו

לתדהמת כל בני הפמליה

גילה השטן כי אותו בחור עזב את העולם הזה

והשאיר חוב של שבע פרוטות לבעל האכסניה

ואף כי אינו אשם בעוולה זו

מכיוון שמסר לחברו הפרוטות

ועשהו שליח לפרוע חוב

אין זה מעניין אותו אם הוא אשם או לא אשם

העיקר הוא יודע דבר אחד

בעל האכסניה נשאר חסר

שבע פרוטות

והוא גם לא ויתר עליהם בעל האכסניה

אלא האמין שיפרעו לו בהזדמנות

במצב בש זה שהעסיק את בית דין של מעלה

החליטו היותו מצד אחד

אין הבחור אשם כלל וכלל

כי כל מה שבאפשרותו עשה

אך מאידך גיסא נשאר בעל האכסניה עשוק

שבע פרוטות

לכן באופן יוצא מן הכלל

ניתנת רשות לבחור הנפטר

להתלבש ולהיראות כאדם חי

להיפגש עם ריבו רבי חיים מוולוז'ין

לבקש אותו לסדר את תשלום החוב

כל אלה היו דברי הבחור הנפטר שסיפר באוזני רבי חיים

רבי חיים הבטיחו שיסדר העניין

ולפתע נעלם הבחור

חלף ואיננו

רבי חיים קרא את החבר

בעלה אישר כי אכן קיבל שבע פרוטות לפורעם

והצטער מאוד ששכח עד עכשיו מתשלום פעוט זה

נסע

לבעל האכסניה ופרע לו את החוב

ומאז לא נראה יותר נפטר

כי הגיע למנוחתו בגנזי מרומם

את הסיפור הזה סיפר

הרב שבתאי יהודלביץ זכר צדיק ברכה מפי רבי אליהו

ויש לציין

כשסיפרו את העובדה הזאת המעשה הזה

לרבי יצחק זאב סולובייצ'יק

עם מסורת המקורות שהזכרנו בתחילת הסיפור

כשהגיעו לרבי ישראל סלנטר

הפסיקה בהתרגשות והכריז

מספיק לי

אין בודקין מן המזבח ולמעלה

אם רבי ישראל סיפר את זה לא צריך לשמוע שהוא שמע את זה מפי

ריבור רבי זונדל מסלנט

ולא צריך לשמוע את זה שהוא שמע את זה מבעלה מייסא הרב חיים מוולוז'ין בעצמו

אין בודקין מן המזבח ולמעלה

מאמין באמונה שלמה בכל המעשה הזה

אתם שומעים?

אז החפץ חיים לא הסכים לשלוח את העגלון

למה? בדברים של דאורייסא וכסא ודברים כאלה אל תסמוך על אף אחד אתה

עצמך תעשה

היזהרו בממון חבריכם שלא תחזרו בגלגול

המשך יבוא