http://live.shofar-tv.com/videos/4636

21-1-15

"נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים", איתא במדרש שמות רבה י"ד, ומדוע הביא הקב"ה חושך במצרים? כי היו מישראל שהיו להם שררות במצרים, ולא רוצים לצאת, ולכן הביא ח ושך, ואותם שלא רצו לצאת מתו בימי החושך.

אז למה היתה מכת חושך במצרים? כיון שהיו מבני ישראל שמונים אחוז שהיה להם שררה במצרים, והם לא רצו לצאת, ולכן הביא חושך ומתו במכת חושך כדי שלא יבחינו המצרים.

ויש להתבונן, והלא ראינו את גדלות כלל ישראל ואת כפיפותם לדעת גדולי הדור, שאמר הקב"ה למשה מאמינים בני מאמינים הם, הלא על הכלל כולו נאמר, גם על אלו שמתו בימי החושך, ובודאי לאחר שאמר משה את דבר ה' וראו את כל המכות שעשה ה' במצרים, בודאי נתחזקה יותר אמונתם ואף הם רצו לצאת, ומדוע נענשו בעונש חמור כל כך שמתו במצרים ולא זכו לצאת ממנה?

כאן מגלים לנו ח"ל, לפי שהקב"ה בוחן לב וחוקר כליות, הבין וראה במעמקי נפשם שחסר להם הרצון העז לצאת ממצרים, מפני השררות שהיה להם שם, ובאמת הקב"ה משבח את ישראל על זה, "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", ז"א עם ישראל היה מוכן לצאת ללא הבטחת, בלי הבטחת הכנסה, בארץ לא זרועה, בעינינו ראינו בעת המלחמה האחרונה, מלחמת העולם השניה, כשרבים מאחינו בית ישראל לא רצו לצאת ממקומם, למרות כל הגזרות הרעות, כי עצם היציאה והנדודים קשים הם לאדים. אדם לא רוצה לשנות ממקומו, חן מקום על יושביו.

ומובא בשם הגר"א ז"ל לבאר, מה שאנו אומרים בתילת שמונה עשרה, נשען ומבטח לצדיקים, כאשר ה' רוצה שהצדיקים יבטחו בו, נותן להם קודם משען, מראה שאפשר להשען עליו, ועל ידי זה נותן כח בצדיקים להגיע למידת הבטחון, וכן היתה הנהגתו במצרים, כיון שקשה לבטוח בה' יתברך, ולצאת אל ארץ לא זרועה, נתן הקב"ה שנים עשר חודש מכות במצרים, והראם את ידו הגדולה כדי שיבטחו בו, ואלו אנשים שהיו להם שררות במצרים, הוקשה להם לצאת לנוד במדבר, ומכיון שמצא הקב"ה במעמקי ליבם את החסרון של השאיפה לצאת, לכן נענשו שלא יצאו ממצרים ומתו במכת חושך.

כשאין שאיפה עזה מודדים לאדם מידה כנגד מידה, וזה דבר שחייב להיות יסוד גדול בכל מהלך חיינו בעבודתנו, שאדם רוצה ללמוד שש שעות, באמת הוא רוצה ברצון עז אפילו שקשה, הוא ילמד בקלות אחרי זה, כי ברצות האדם לזכות מאת הקב"ה חייב להיות נתון בשאיפה עמוקה ועזה בכל ליבו ונפשו. יש לי קלטת נקראת רוצה רוצה רוצה, תשמעו. ורק באופן זה יזכה מאת הקב"ה, ואילו כאשר נחסרת מאיתו השאיפה והרצון, הוא לא יזכה. לכן תנאי ראשון לצאת ממצרים, השאיפה לצאת, ומכיון שחסר אצלם שאיפה זו לא זכו לכך. אתה לא רוצה? לא צריך. רוצה רוצה רוצה, אז גם אני רוצה. אתה לא רוצה? לא צריך.

גודל התשוקה הנצרכת כדי לזכות, כמה הגודל של התשובה? כמה צריך להשתוקק בשביל לזכות? יש לראות מחובת אכילת קרבן פסח במצרים, מתניכם חגורים, נעליכם ברגלכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחפזון, כן צריכה להיות התאוה והחפץ, האדם חייב להכין את עצמו לגאולה עד שלא יחסר לו במאומה, עומד וממתין ומצפה לרגע האות, וכשתגיע שעה זו לא יעוכב אפילו לרגע נוסף, וכל שחסר לו במידת ההכנה הזאת לא יזכה, כי דרכי שמים הם מידה כנגד מידה עד דקדוק כחוט השערה ממש, וכל שחסר לו השאיפה והרצון לזכות לעולם הבא, לא יזכה לזה כלל. איך אתה יודע אם אתה באמת שואף בתשוקה רבה לזכות לחיי העולם הבא?

תשמעו דבר מדהים מהמם, מבהיל על הרעיון, במדרש בשמות רבה ט"ז כתוב פלס מאזני משפט לה', בוא וראה מה בין משה לשמואל, שניהם נביאים, מה בין משה לשמואל? מי יותר גדול? משה, רבן של כל הנביאים, מה כתוב במדרש? משה היה נכנס אצל הקב"ה לשמוע הדיבור, משה היה נכנס אצל הקב"ה לשמוע הדיבור מאצל שמואל היה הקב"ה בא אצלו, למה כן? אמר הקב,ה בדין ובצדקה אני בא עם האדם, אני מדקדק עם כל אדם בדין ובצדקה, בצדק, משה היה יושב, ומי שיש לו דין היה בא ונידון, אבל שמואל היה טורח בכל המדינה לשפוט, סובב והולך ממקום למקום, אמר הקב"ה משה שהיה יושב יבוא אצלי לשמוע הדיבור, אבל שמואל שהיה הולך אצל ישראל מכתת את רגליו, אני בא אצלו, לקיים מה שנאמר "מאזני משפט לה'".

וכך אומר אור החיים הקדוש, ארבע מעלות בצדיקים, הדרגה הגבוהה ביותר זה שמואל הנביא, שהיה הולך ומחזר בכל ערי ישראל ללמד אותם דרך ארץ. דרגה שניה של צדיקים זה סנהדרין, אפילו שהם פוסקי הלכות ומורי הדורות, הם דרגה פחותה משל שמואל שהיה הולך ומזכה את הרבים בעצמו ממקום למקום. לא כמו שהיום אומרים אבל הוא לא פוסק, אבל הוא לא פוסק, כאילו המעלה האחרונה במעלות התורה זה פוסק, אז להוי ידוע שמעלת המחזיר בתשובה גדולה לאין ערוך מזה, מה עוד שפוסקים יש הרבה ומחזירים בתשובה מעט מאד בכל הדורות. אז אם כן, מי שלמד קצת וראה מה זה מעלת מזכה הרבים שאין קץ לשכרו, היה מבין, אבל אנשים שטחיים, הם מתפעלים רק ממה שהם שומעים ולא ממה שלומדים.

מכל מקום, רואים פה ששמואל שהיה פחות בנבואה ממשה רבינו, אבל עצם זה שהוא היה הולך ומכתת רגליו ממקום למקום ללמד דרך ארץ, מעלתו גדולה ממשה בזה, ועל כן הקב"ה בא אצלו בעוד שמשה היה יושב אז ה' אמר לו תקום תבוא אצלי. וזה נורא למעיין, דבודאי לא נמצא עוון בזה שמשה רבינו ע"ה יושב והעם בא אצלו, פשוט המציאות היתה כזו, מצב ישראל במדבר היה ואין מקום בכלל לסובב בעיירות לדון את ישראל, כי כולם סמוכים ועומדים לאהל מועד. אך כיון שבמציאות חסר ההליכה לשפוט את העם, לכן לא זכה שהדיבור יבוא אליו, כך היא מידתו של הקב"ה מידה כנגד מידה ללא ויתור כלל, ומעתה פשוט, מדוע לא זכו חלק מבני ישראל לצאת ממצרים? דכיון שחסרה להם התשוקה לצאת לא יתכן שיצאו ללא שאיפה זו. יש שאיפה - תצא, אין שאיפה - לא יוצא.

וזה עלינו לדעת שכדי לזכות ליום שכולו טוב, ליום שכולו ארוך, שזה העולם הבא, האדם עומד על זה במשפט תמידי, כי אדם נידון בכל יום, ומשפטים רבים צפויים לו על כל יום, כדי לזכות תלוי רק במידת גודל שאיפת האדם לזכות לזה, כמה אתה רוצה לזכות לעולם הבא. רוב בני האדם רוצים את חיי השעה, שפה יהיו ברווח בשלוה במנוחה, זה מה הם רוצים, כמה אנשים משקיעים לעולם הבא ביממה. וכל שאינו משתוקק לכך ואינו מוכן להפקיר את תאוותיו הפרטיות כדי לזכות לא יזכה במשפטו. כמו שראינו ביציאת מצרים, שלמרות אמונתם מאמינים בני מאמינים אך כיון שחסר בעומק ליבם השאיפה לכך, לא יצאו ממצרים ומתו במכת חושך. ה' העיד עליהם שהם מאמינים בני מאמינים, והם ידעו שיש יכולת לקב"ה לפרנס אותם במדבר, והקב"ה עשה להם משען מלפני כן והכה את המצרים להראותם את כוחו, אבל היה להם שררות והם לא רצו לוותר על הג'ובים, על הכסף, על המעמד, אז ממילא כשאין שאיפה ה' אומר אתה לא רוצה, אין צורך, תשאר פה. וככה מתו שמונים אחוז, כי שתים עשרה מיליון יהודים בני ישראל מתו במצרים בגלל חוסר שאיפה.

אנו עומדים ומצפים כל יום לגאולה שעתידה לבוא בביאת המשיח, מכל מקום לא נזכה להיות בביאתו אם לא נשאף ונרצה בזה בכל כוחות נפשנו.

וכתב הסמ"ק, במצוה א', אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי מיציאת מצרים עלינו ללמוד בינה אפילו לגאולה העתידה שהיא תהיה במתכונת ובמידת יציאת מצרים, כשם שאלו שלא ציפו באמת ליציאת מצרים הם לא זכו לראותם, כך חס ושלום כל שלא יחכה באמת לימות המשיח לא יזכה לראותם. אתם שומעים מה הוא אומר? מי שלא לומד מהגאולה הראשונה אז שידע, שכך יהיה בגאולה האחרונה, "הן גאלתי אתכם אחרית כראשית", מי ששאף לגאולה ורצה לצאת - יצא, מי שלא - מת. גם בגאולה הזאת עכשיו הנוכחית, מי שישאף ממש יגאל, מי שלא - לא נאמר את ההמשך. הדרך להגברת התאוות של העולם הבא בקרבו, איך מגבירים את ה תאוה לעולם הבא? הרי הכל תלוי בזה, איך מגבירים את התאוה של העולם הבא בקרבנו? צריך לעקור את תאות העולם הזה מנפשנו, כי לא תתכן בלב האדם שתי תאוות אלו, כי הם מנוגדות, שעה שאתה מחובר לעולם הזה אתה מנותק מהעולם הבא. שעה שאתה מחובר לעולם הבא אתה מנותק מהעולם הזה. וכל אחת סותרת את חברתה, וכל שרצון ותאוות העולם הזה בו, לא נמצאת בקרבו שאיפה אמיתית ונכונה לעולם הבא, ורק לאחר עקירת רצון העולם הזה, יתכן וישריש בקרבו השאיפה לעולם הבא. בקיצור זאת העבודה, העבודה היא להתנתק כמה שיותר מהבלי העולם הזה, ולעסוק בתורה ובמצוות תדיר בלא הפוגה, עם שאיפה עצומה לעלות להתרומם להתקדש ולהשיג מעלות כל פעם יותר ויותר. אל תמדוד את עצמך כלפי אלה שמתחתיך, תמדוד את עצמך ביחס לאלה שמעליך.

איתא במדרש בויקרא רבה ל"ב ה', בזכות ארבעה דברים נגאלו אבותינו ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ובגדיהם, ואף על גב שהיו מאמינים בני מאמינים, ובזכות אמונתם לבד הוצרכו להגאל, אבל מלמדים אותנו חכמים ז"ל שבזכות מעלות אלו יצאו ממצרים. מה פירוש? עם ישראל בזכות האמונה יצאו ממצרים, שהיו מאמינים בני מאמינים, ועל זה הם היו ראויים להגאל, אבל בכל זאת מגלים לנו חכמים שבזכות המעלות האלה, ארבעה דברים שהם לא שינו הם זכו לצאת, למה?

הן הן הדברים שלמדנו, שהזכות לצאת ממצרים ניתנה רק למי ששואף ומתאווה לצאת באמת ובתמים, וגם אלה שמתו במכת חושך היו מאמינים בני מאמינים והם לא יצאו, למה? כי לא היה להם את השאיפה אמרנו, המספקת לצאת החוצה, אז למה בזכות ארבעה דברים נגאלו אלה שנגאלו העשרים אחוז? כי הם הוכיחו שהם לא רוצים להתערב למצרים והם לא מתחברים למצרים, כי הם לא שינו את שמם ולא לשונם ולא בגדיהם, לא רצו להתערות בהם, וזוהי ההוכחה לגודל השאיפה לצאת" מה אני אחליף את השם שלי למחמוד ומוחמד אם אני מתכוון לצאת, אז למה אני אחליף את השם, למה אני אחליף את הבגדים, למה אני אחליף את הלשון, למה אני אחליף, אני כל רגע מחכה לצאת, אני לא רוצה להתקבע פה, ז"א אנחנו גרים בארץ נכריה, לא רוצים להשאר כאן, אז מי שלא עושה שום שינוי מראה שהוא נכון ודרוך בכל עת לצאת. ונכון לא חשקו להדמות למצרים, והשתדלו בכל כוחם להיות עם נבדל והמתינו לביאתו של המושיע. והוא בא, הרועה הנאמן, וגאל את ישראל.

אם נמתין ככה ולא נשנה את עצמנו לפי הרחוב, ולפי האופנה ולפי השגעון העולמי, ונדבק בתורה במצוות, כן, כן, ונתנתק מהזמרים הפסולים ומכל השקרנים והרמאים הסובבים אותנו ומכל הפוליטיקאים שמחפשים רק טובתם והנאתם ולא דואגים לצרכי עמם, אם נתנתק מכל השטויות האלה ונתמקד, יש לנו מספיק מה לעשות, יש עבודה רבה, יש תורה ומצוות וללמוד ולעשות חסדים וכו' וכו' וכו', ולגדל את הילדים ולחנך אותם ואת הנכדים וכן אוה, משימה גדולה מאד מאד מאד, ואנשים מוצאים פנאי לשטויות והבלים שומעים רדיו וטמבלויזיה וכל מיני קשקושים, זה לא התפקיד, זה לא השאיפה, זה לא הרצון, זה עקירת השאיפה לביאת גואל צדק. זה לחיות בשררות הקיימת נח לנו, מתאים לנו, לא רוצים שינויים. ככה מפסידים את הגאולה ולא זוכים לה בסוף, רק מי שישאף באמת, רק מי, כמו שאמרו חכמים, מי שמתענה יזכה לראות בנחמת ציון, מה זה מתענה? כואב לו, חסר לו, הוא רוצה שיבנה בית המקדש, לכן הוא מתענה, אבל בן אדם שלא עושה כן ז"א טוב לו במצב, עזוב אותי יבנה לא ייבנה אני אוכל שותה מבסוט יש לי עבודה וזה, מה אתה רוצה ממני. זאת הנקודה, במכת חושך מתו רק אלה שלא היה להם מספיק שאיפה, זה היה מספיק שימותו.

מכאן מוסר השכל לכל דבר שבחיינו, אם יש שאיפה חזקה ועזה לכל דבר שאתה רוצה בפרט ברוחניות, אתה תשיגהו ותקבל סיוע מאת ה' כי ה' מודד מידה כנגד מידה. ועד כמה תקבל? כמו ההפרש בין משה לשמואל, משה בלית ברירה לא הסתובב כי אין ערי ישראל במדבר, עם כל זה אמר לו ה' אתה תקום תבוא אצלי, אבל שמואל שהלך וכיתת את רגליו, הוא לא היה כמו הסנהדרין ישב בירושלים והמתין שיבואו לשאול שאלות, הוא קם ועזר לציבור להבין להשכיל בשביל לעורר אותם. אומר הקב"ה אצל אחד כזה אני בא אצלו. גברא דמרי סייעי.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה...