אחד מדרכי היראה הוא לבלתי לשאת פנים. כשרואה באדם שעובר עבירה מחוייב הרואה להוכיחו ולומר לו, אחי, לא יפה אתה עושה, כי צריך לדעת שעיני ה' משוטים בכל הארץ, ומה תעשה ליום בוקר? ביום שיבקרו את הדין בחשבון שלך, אשר מחר מוכרח ליתן דין וחשבון, וזהו חיוב גדול על האיש היודע להוכיח. אז אם אדם יש לו יראת שמים, אחד מדרכי היראה – לא לשאת פנים וכשרואה עובר עבירה מחוייב להוכיחו ולומר לו מה שאמרנו.

אכן, לא יוכיחו בפרהסיא כי אם בנסתר, ועל זה כתיב "הוכח תוכיח", תחילה הוכח, זה בלשון נסתר, רוצה לומר יוכיחנו בסתר, ואם לאו אזי תוכיח בלשון נוכח, דהיינו בגלוי. אבל גם כן לא בנראה כדי לא לבייש רגליו ברבים אלא גם כן בנסתר. ז"א קודם הוא ידבר איתו ברמזים, עכשיו ידבר איתו גלוי. הפעם הראשון יוכיחנו בלשון נוכח, ולא יאמר לו, לא יפה אתה עושה, אלא בא וראה ענין חטא, שאדם חוטא עונשו גדול, דרך סיפור דברים בעלמא, והוא אומר לו, הנה שמעתי שמי שעושה כן פוגם ונפגם, ועונשו כך וכך, שעל ידי זה יחשוב שהוא חטא חטא זה ואולי יתקן העיוות. ואם רואה בו שאינו נותן אל ליבו לעזוב החטא, ועדין אינו משגיח בדבריך, אז תוכיח בלשון נוכח, ותאמר למה תעשה כזאת למרוד בה' אלהינו. זה מדובר באנשים שלא מכירים בכלל. ואדם שמכיר והוא יודע שזה לטובתו לעוזרו, אז יכול לכאורה לוותר על הקטע של לרמוז לו, כי הם כבר בקשרים כאלה שאחד עוזר לשני שלא להכשל.

ואם עדיין אינו משגיח לסור מרוע מעלליו, אם ידוע לו שעל ידי שיביישנו ברבים יהיה הבושה על פניו, ושוב לא יחטא, יכול לביישו כל כך עד שישוב ויעזוב החטא, ולא יחשוב ה' לו עוון, למוכיח, עבור שהוא מבייש את החוטא. אז ז"א אם ידוע לו שעל ידי הבושה ברבים הבושה תהיה על פניו ולא יחטא, יכול לביישו כל כך עד שישוב ויעזוב החטא ולא יחשוב לו ה' עוון למוכיח עבור שמבייש אתה חוטא.

הכלל, החכם יכלכל דרכיו וענינו במשקל ובהשכל, שלא יצא שכרו בהפסדו חס ושלום. ובאם הוא רואה שאין רוצה לקבל תוכחתו, אז טוב שלא להוכיחו. ז"א אדם שהוא לץ, אין כבר מה להוכיח אותו, ועל זה אמרו רבותינוז "ל, ביבמות ס"ה, כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, וזה אנשים לא יודעים בעצם מה נאמר פה, דוקא כשיודע בודאי שלא יקבל ממנו אז אמרינן מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, אבל אם הוא ספק ושמא יקבל ממנו מחויב למחות בידו כמבואר בפוסקים, באור החיים סימן תר"ח סעיף ב', ועיין עוד שם שזהו דוקא באיסור שאינו מפורש בתורה, ואף על פי שהוא מדאורייתא, כמו תוספת של יום הכיפורים, אבל באיסור המפורש בתורה לא שייך לומר מוטב שיהיו שוגגים, כי ודאי עובר על זה בשאט נפש, וצריך למחות בו כמה פעמים עד שיכה בו או יקללנו, וזהו דוקא ביחיד, אבל ברבים די בזה למחות פעם אחת ומכאן ואילך, אמרינן כשם שמצוה לומר דבר שנשמע וכו'. ועיין עוד בביאור הלכה שם ד"ה דמוחין בידיו בזה.

אז אם כן, זה הכלל, שמדרכי היראה שלא ישא פנים לאיש ויוכיח את מי שהוא רואה שעובר עבירה בדרכים שאמרנו כרגע. הרמב"ן מבאר גם כן בהרחבה והבאנו אותו מספר פעמים, ויש עוד שמדברים בנושא הזה של תוכחת, יש ספרים שלמים על הנושא.

והכלל: הרואה בחברו איזה דבר שאינו מתוקן, ונשתרש בחטא, אם אפשר לעשות פעולה להסירו מחטאו אולי חפץ ה' יעלה בידו להצליח, אז הוא בכלל כל המזכה את הרבים, או המזכה את חברו לדבר מצוה אזי שכרו כפול ומכופל, ז"א זוכה האדם הזה להיות בכלל מזכה את הרבים. או המזכה חברו לדבר מצוה ששכרו כפול ומכופל.

וראיה מהזוהר בפרשת תזריע, אני אומר את לשון התרגום של הזוהר, רבי חייא ברבי יוסי היו הולכים בדרך, פגעו בבן אדם אחד ופניו היו מלאים בנגעים, אמר לו רבי חייא, מי אתה? אמר לו  יהודי אני. הסתכלו בו  וראו פניו אדומים מאותם הנגעים, אמר רבי יוסי, בודאי חוטא הוא, שאם לא כן לא היו פניו נרשמים באלו הנגעים הרעים, ויסורים כאלו אינם נקראים יסורים של אהבה, אמר רבי חייא, כך הוא ודאי, שאינם נקראים יסורים של אהבה, אלא כשהם מכוסים מראיית שאר בני אדם, ומנין שצריך להיות תוכחת האדם כך? הכוונה שצריך להוכיחו דוקא בסתר? נלמד מתוכחות של הקב"ה. שמי שמוכיח לחברו באהבה צריך להוכיח אותו בסתר, כדי שלא יבייש אותו בפרהסיא, הרי תוכחה זו בפרהסיה אינו של אהבה.

אז מהתוכחות של הקב"ה אנחנו למדים, אם ההוכחה שאתה מוכיח את חברך מאהבה אז זה יהיה בסתר, לא כמו ש"ס הרשעים, שעל שום דבר יצאו בשצף קצף, בקללות ובדברים בטלים, זה לא מאהבה, למרות שאמר הכהן שהוא חייב לאהוב את ישראל כי הוא מברך מאהבה, אבל מקלל בלי אהבה. איך הוא אמר, שילך לעזאזל הוא והתורה שלו. ולשני הוא אומר, תוריד את הפאות שלך. כאילו מי  צריך את התורה בכלל של מי שלא הולך בדרכו או שומע לו.

לכן לומדים מהתוכחות של הקב"ה שמי שמוכיח לחברו באהבה צריך להוכיח אותו בסתר, כדי שלא יבייש אותו בפרהסיא.

הרי תוכחה זו בפרהסיא אינו של אהבה. כך הקב"ה מוכיחו לאדם קודם ברחמים ומכה אותו בסתר, ז"א אנשים לא מרגישים שיש לו הכאה, היא לא גלויה לעיני כל. אם חזר בו מוטב, ואם לאו מכה אותו בגלוי בפניו בכדי שיסתכלו בו וידעו שהוא חוטא, ואינו אהובו של אדונו. אז בהתחלה מוכיח ה' בסתר נותן מכות כאלה ואחרות, ואח"כ בגלוי. או כמו שראינו בקערות שקערורות ירקרקות שמגיע נגעי בתים אח"כ בבגדים ואח"כ בגוף.

אני במשך כל מה שיצאו כנגדי באותה תקופה, לא עניתי להם כפי הראוי להם, רק הסברתי איפה הם משקרים איפה הם מטעים וכו', התאפקתי שנתיים. עכשיו שאני מוציא זה אחרי שהם ממשיכים במשך השנתיים עדיין להעליל עלי עלילות ולגרום לביטול הרצאות ולקריעת מודעות והמשך ביזוי וכו' וכו' בכל מקום ואתר, אז בלית ברירה אני מוציא את קלונם מקולם ומגרונם, דברים שידעתי מאז, ויכולתי לקעקע את ביצתן אז, אבל לא רציתי לפגוע בכבודו של הרב עובדיה יוסף והמתנתי, חשבתי שהם יפסיקו, אבל רשעים הם רשעים והם ממשיכים, על כן בלית ברירה צריך להוכיחם על פניהם ושידעו הציבור מי הם.

והאדם ההוא, שהלכו רבי חייא ורבי יוסי וראו אותו בדרך עם נ געים על פניו, היה שומע את כל הדיבורים האלה שהם מדברים ומפרשנים, איך ה' מוכיח את התוכחות, בהתחלה בסתר ואח"כ בגלוי, וודאי שהוא חוטא וכו', ואמר להם האדם, בקשר של עצה אחת אתם אומרים עלי דברים האלה? מה זה, קשרתם עלי קשר לדבר עלי את הדברים האלה? קרב אליהם ואמר, ודאי אתם מאלו שדירתם הוא בבית רבי שמעון בן יוחאי, שאינם יראים מכל, רבי שמעון בר יוחאי לא היה פוחד להגיד את האמת בפנים של אף אחד וגם בפני המלכות הוא לא פחד להגיד את מה שאמר לכן היה צריך לברוח למערה 13 שנה שהה שם, ורבי יוחנן הוא שאמר מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, אז הוא אמר ודאי אתם מאלו שדירתם בבית רבי שמעון בר יוחאי שאינם יראים מכל, אם אתם אומרים דברים אחרי אלו הדברים יקטרגו עליכם, איך דבריכם כך בגלוי? ז"א אתם מביישים אותי בגלוי אף שאני חוטא גדול, ואם כן איך דבריכם כך בגלוי? אמרו ל והתורה כתבה כך, שכתוב בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר, אם בדברי תורה אנו יראים מפניך הרי אנו נמצאים בבזיון לפני הקב"ה. ז"א, הם הסבירו לו שבהתחלה מייסר הקב"ה את האדם בגופו בכאבים נסתרים, ואם הוא לא חוזר בו מייסר אותו במכות ונגעים שנראים בעור בשרו, אלא שהם במקומות המכוסים תחת לבושו, ואם עדיין לא חזר בו אז הוא מכה אותו בפניו במקום הגלוי לפני כל כדי שידעו שהוא חוטא ויפרשו ממנו. אז הם אמרו לו, אתה אומר שאנחנו עלולים להיענש בגלל זה שאנחנו אומרים את הדברים בגלוי? אז תדע לך שהתורה כתבה כך, בראש הומיות תקרא, בראש מקום שנשמע שם המית רעש בני אדם, תקרא, בפתחי שערים בעיר, מקום שנכנסים ויוצאים, בשער העיר, אמריה תאמר, והיינו שדברי התורה צריכים לאומרם בגלוי בפני אדם, אם כבר התורה, הקב"ה פרסמה את עוונך על פניך, אז אפשר להגיד את הדברים בגלוי, ז"א אם ה' פרסם את קלונו של האדם והראה בפועל שהוא חוטא, אז כבר אפשר לומר בראש הומיות תקרא ובפתחי שערים בעיר אמריה תאמר, ז"א, במקום שנשמע בני אדם בפתח ובשער העיר, דברי תורה צריכים לאומרם בגלוי בפנים של הבן אדם.

פתח האיש ואמר, מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע, והרים את קולו ובכה. הצדיק עליו את הדין, ולכן ביקש הקב"ה יכפר עוונו בתוך כך הגיעו בניו, ואמר בנו הקטן: ראה שאבא שלו בוכה, והבין שהחכמים יסרו אותו עבור הנגעים שבפניו, אז אמר בנו הקטן, סיעתא דשמיא הכא, עזרת השמים כאן היתה לאבי, פתח ואמר, יש צדיק עובד בצדקו, וזה צריך ביאור, איך יאבד הצדיק בצדקו?

אלא הענין כך: שרבים החוטאים ומרבים חטאים ושפעים, וצדיק אחד נמצא ביניהם ואינו מוכיח לרשעים, הצדיק נענש על ידיהם אף שהוא צדיק גמור ואינו חוטא כלל. וכן אבי שנתפס בעוונותיהם של בני העיר, שהיו כולם עזי פנים לנגדו, והוא לא היה מוכיח אותם ולא גער בהם בנזיפה לביישם, לכן נענש הוא ביסורים האלה.

אז מדובר פה בצדיק שנענש בעונש קשה מאד, עד שנגעים היו בפניו לעיני כל, שואל הבן, איך כתוב יש צדיק עובד בצדקו, ז"א למרות שהוא צדיק אובד, למה? שלא הוכיח את בני העיר, אפילו שכולם נגדו והוא יחיד כנגד כולם, היה צריך להוכיח אותם ולא גער בהם בנזיפה לבייש אותם, לכן הוא נענש ביסורים אלה. לכן הוא גם ידע הצדיק הזה, שהם מבית תלמודו של רבי שמעון בר יוחאי שלא יראים מכל. אמר האיש שהיה אביו של הילד הקטן, ודאי הקב"ה העניש אותי בזה, כי היה בידי היכולת להוכיחם ולא עשיתי ולא ביזיתי אותם, לא בסתר ולא בגלוי, אז הוא הודה על מה הוא נענש. פתח בנו האחר ואמר: נאלמתי דומיה, החשיתי מטוב וכאבי נעכר. הפירוש, ראיתי את העם שהולכים בדרכים לא טובים, נאלמתי דומיה, לא אמרתי להם כלום, ולא ייסרתי אותם על פניהם, והחשיתי מטוב, מדברים טובים שמסירים את האדם מדרכי הרעים לדרכי הטובים והישרים, הייתי צריך להגיד להם דברים טובים שיסירו אותם מדרכים הרעים לדרכים הטובות, אז החשיתי  מטוב, על כן "וכאבי נעכר" באו היסורים המכוערים בגלוי. ואז באו רבי חייא ורבי יוסי ונשקוהו, למה? שהוא קיבל עליו את הדין וחזר בתשובה.

רואים שאפילו אם בן אדם נמצא יחיד מול כולם, לא יחוש.

מה למדנו מכאן, אומר בעל קב הישר בפרק ס"ב, כל המתיירא להוכיח מפני בני האדם, אז הוא יהיה בבושה לפני הקב"ה, ואפילו שהוא צדיק הוא יענש על בני אדם שלא הוכיחם.

ומקור החיים הוא לבלתי להחניף לאדם רשע למי שסיפוק בידו לעמוד לנגד הרשע להתיש כוחם של הרשעים, ובאם שיבחול מיניהם, שיירא מהם, אז יהיה בטוח שיבואו עליו יסורים וישיגו לו חרפות ובושות בבית הדין הגדול לפני הקב"ה. ז"א אדם צריך לדעת שאינו  יכול להחניף לרשעים, ואפילו לאנשים אלמים וחזקים, וצריך להפיק את זממם ולעמוד כנגדם כחומה, וכעמוד של ברזל, להתיש את כולם ולשבר זרועם, חשוב שלא ירא מהם, ויהיה מוכן לסבול חרפה וכלימה, בעולם הזה ולא בעולם הבא לפני איום ונורא, וישים בליבו שאחרית האדם רימה ותולעה, ומה אנוש אנוש זה כי תחשבהו ותתן לו יד וכח לפעול פעולות הרע, אלא מה, "שאו למרום עיניכם ובטחו אל ה' כי הוא משבר זרוע רשע ומהרס מצב רשעים". הקב"ה שובר זרועם של הרשעים ויהרוס את מעמדם של הרשעים, חזק ואמץ לנגד הרשע, ובודאי שכל פמליא של מעלה יהיו בעזרך, ותראה להתאמץ בכל איבריך ושס"ה גידיך, להתחמם כנגדו, כנגד הרשע, לבלתי יוציא מחשבתו הרעה אל הפועל, ואם תעשה כן אז נחשב בהדלקות גופך לנגד הרשע, כאילו איברי עולם מונחים על גבי המזבח. יחשב כאילוה קרבת את עצמך קרבן עולה לפני ה'.

ואף אם תראה רשע שבגמרא דילי תוכל לבוא להיזק ממון, אתה חושש שהרשע הזה יזיק לך בממון, כמו שכולם פוחדים מש"ס שיפגעו להם במוסדות, בממון, בהבטחות, בכל מיני דברים כאלה, ואף תראה רשע שבגרמא דילי תוכל לבוא להיזק ממון, חס ושלום מכל מקום תראה לעשות פעולתך, כי הרבה שלוחים למקום ברוך הוא, ואם החרש תחריש לו בשביל היזק בממונך, מכל מקום לא תנצל מההיזק ותפסיד בכפליים. כי סוף החונף לרשע סופו ליפול בידו.

בזמנו עוד לפני שעשו את הלינצ' לרב עמאר אמרתי את הדברים, כל המחניף לרשעים סופו נופל בידם.

ואם תראה בדעתך שלא תוכל לבוא בריב ומצה עם הרשע שאתה מוכיח אותו, בעבור שהשעה משחקת לו, מכל מקום אסור ליתן להרשע כח ואומץ וסיוע וחיזוק לדבר עבירה חלילה וחס, ובפרט שעבריין  מורשע עומד בראשם, אסור ליתן לרשע כח ואומץ וחיזוק לסייעו לדבר עבירה חלילה וחס, ואפילו במקום חשש נזק הגוף, חס ושלום. נראה שאסור ליתן חיזוק ואימוץ לרשעים, אם לא במקום שיש סכנת נפשות. אלא יסתלק עצמו ואשמתא שריא, ישמיט עצמו מזה, ודאי שלא יתמוך אבל ישמיט, אבל סיוע אסור לסייע לעוברי עבירה. מה זה אז מה אם הוא גנב ורשע, העיקר הוא בונה בית כנסת, שיראו לי בית כנסת אחד שהוא בנה.

והמצוה של הוכח תוכיח הוא מוטל על הרבנים גאוני ארץ, ועל דייני עיר ועיר, והם ייתפסו על זה, שהם לא מוכיחים, ובמקום שאין שם רב ומורה צדק ודיינים קבועים אזי המצוה  מוטל על כל ישראל להוכיח איש אחיו, ואז יהיה אהוב למעלה ואהוב למטה, מה שכתוב פה שהוכח תוכיח מוטל על הגאונים גאוני ארץ ועל דייני עיר ועיר, זה בדברים מפורסמים כלליים שהציבור עובר, אבל בשרואה אנשים פרטיים שזה לא מודע לרבנים של העיר וכל דבר, חובה על כל אחד ואחד להוכיח איש את אחיו, ואז יהיה אהוב למעלה ואהוב למטה, ויקויים בו "הוכח לחכם ויאהבך", ויזכה לשער האהבה אמן.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות...