אמר רבי אלעזר, עמי הארץ אינם חיים, כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחיהו. גמרא בכתובות קי"א ע"ב.

מה זה אור תורה מחייהו? אור תורה היינו מי שהתורה מאירה לליבו, שמשתמש לאורה ועושה כל מעשיו על פי התורה, כי מה שהלב חומד כלי המעשה גומרין, וזוהי הבחינה של חיי עולם הבא. אז הבחינה של חיי עולם הבא זה אור התורה המאיר ללב, ומעשה כלי המעשה גומרין. זוהי בחינת חיי העולם הבא. אבל מצוות בלי תורה, הפירוש הוא שאינן באות מתוך שאיפה רוחנית, אלא מקיים אותן רק מתוך הרגל וחינוך, עדיין אין בהם גדר של חיי עולם הבא. ז"א, מי שיקיים מצוות או מקיים מצוות מתוך רגילות, לא מתוך שאיפה רוחנית, אין בזה עדיין גדר חיי עולם הבא.

יש לזה ראיה מוכרחת, וזה הפלא ופלא. מובא במשנה באבות פרק ב' "ולא עם הארץ חסיד", כתב רבינו יונה ז"ל בפירושו, עם הארץ מעורב עם הבריות במידות חשובות, יודע להשמר ושומר עצמו מן הפשעים, ויוכל להיות צדיק ולעשות ולקיים, אך אל מעלת החסידות לא יוכל להשיג כי אם גדול בתורה, שהיא מידה שהיא צריכה טהרת הלב וזכות הנפש.

נבאר שוב את דבריו, רבינו יונה מסביר מה הכוונה ולא עם הארץ חסיד, מה זה עם הארץ? עם הארץ זה אדם שמעורב עם הבריות, עם הארץ - עם כל הבריות, מעורב עם הבריות, במידות חשובות, לא מדובר על אדם פחות ונחות, יודע להשמר ושומר עצמו מן הפשעים, ועם הארץ יוכל להיות צדיק, לעשות ולקיים, אבל המשנה אומרת "ולא עם הארץ חסיד" להיות חסיד הוא לא יכול להיות, אל מעלת החסידות לא יוכל להשיג רק מי שהוא גדול בתורה, למה שהיא מידה שצריכה טהרת הלב וזכות הנפש, לחסידות צריך טהרת הלב וזכות הנפש. ולכאורה צריך עיון הרבה, האם הצדיק שעושה ומקיים מצוות לא יגיע לחיי עולם הבא? רק מי שהוא חסיד? אבל באמת הלא כבר כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בסוף מכות על הגויים, כשיקיים אדם מצוה, ככה הוא כותב, כשיקיים אדם מצוה ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שעושה אותה לשמה מאהבה, זכה בה לחיי העולם הבא.

מכלל הן אתה שומע לאו, כשיקיים אדם מצוה, באיזה אופן? שהוא עושה את המצוה ולא משתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, בשום צד, לא תשעים אחוז לשמה ועשר אחוז לא לשמה, בשום פנים, אז אומר אם מקיים אדם מצוה ולא משתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים אלא שעושה אותה לשמה, לשם המצוה ולשם המצוה מאהבה, לא אין ברירה צריך לעשות, מאהבה, ברצון גדול, זכה בה לחיי עולם הבא. אבל אם עשה מצוה וקיים אותה כמתכונתה והכל בדקדוקה והכל, אבל היה לו איזה צד של פניה כל שהיא, איזה הנאה של כבוד או איזה רווח כל שהוא וכו', זה לא זוכה בה לחיי עולם הבא. זה יקבל שכרה בעולם הזה אבל עולם הבא מזה לא יצמח לו. זה הרמב"ם.

ועיין במסילת ישרים ט"ז, שבחינת לשמה היינו טהרה, מה זה שער הטהרה? שאדם מגיע לרמה שהוא עושה הכל לשמה. הבחינה של לשמה זה טהרה. וגם אם תערובת של לא לשמה בטל במיעוטו, הוא עושה לשמה אבל קצת לא לשמה, וזה בטל, המיעוט הזה בטל ברוב, איננו טהור לגמרי, ולא יעלה לרצון על מזבחו של הקב"ה. זה לא נקרא לשמה וזה לא מקנה עולם הבא. וזה ממש ביאורו של הרמב"ם, ולא ישתף עימה כוונה מכוונות העולם בשום פנים. והרי כתב רבינו יונה דלא שייך טהרת הלב בעם הארץ, ואם כן בצירוף כל הדברים הללו ברור הוא מהו הגדר של עולם הבא, שצריך לעשות מצוות לשמה באהבה עם אור התורה עם כוונה לעשות את רצון הבורא אז בלי שום כוונה סטיה ופניה זה גדר עולם הבא. לכן עם הארץ לא יכול להיות חסיד, צדיק כן, לעשות ולקיים כן, אבל לא בלי שום פניות, אבל חסיד, חסידות זה הוא לא יכול להגיע. כי לשמה זה טהרה, וטהרה ראינו שאפילו שיש בטהרה הזאת הבחינת לשמה איזה תערובת קטנה שלא לשמה זה בטל במיעוטו, אבל זה לא טהור לגמרי ולא יעלה על רצון מזבחו של הקב"ה.

ועיין עוד שם במסילת ישרים דעל כל פנים, על כל פנים אפילו מי שלא הגיע לטהרה לא יהיה נדחה לגמרי כי הקב"ה מקפח שכר של שום בריה, אבל זה לא הבחינה שהוא יזכה בה לחיי העולם הבא. אז יש בעולם הזה שכר, יש גן עדן, יש כל מיני מצבים שאפשר לקבל שכר, אבל זה לא הבחינה שאיתה נכנסים לעולם הבא.

על כל פנים למדנו כי עם הארץ משולל הוא מגדר חיי עולם הבא. משולל, כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ז"א האפשרות להגיע לחיי עולם הבא לכל ישראל יש, כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אבל יש כאלה שאין להם. והגמרא בחלק בסנהדרין אומרת מי אלה שלא, ואנחנו שומעים פה שבשביל להגיע לגדר הזה אז רבינו  יונה, הרמב"ם והמסילת ישרים הרמח"ל אומרים אותו דבר.

על כל פנים למדנו כי עם הארץ משולל הוא מגדר חיי עולם הבא, ושם בגמרא בכתובות בקי"א מובא שרבי יוחנן הצטער על זה מאד, שרבי אלעזר אומר, עמי הארץ אינם חיים, עמי הארץ אינם חיים, ז"א לחיי העולם הבא הם אינם חיים, אבל כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו. אז זה לחיי עולם הבא, לתחית המתים, זה בחינות שצריכים לדעת. אמר רבי יוחנן בצער, שלא שביק חיי לשום בריה, מה יהיה? רוב העולם זה עמי ארצות אז מה יהיה איתם? בסוף אמר לו רבי אלעזר שמצא גם לעם הארץ תקנה מן התורה, איך לאפשר להם חיי העולם הבא. נו, אז המחבר אומר שהרגשתי חשק גדול לדעת מה, מה התקנה שמצא רבי אלעזר, הלא בעוונות הרבים גם אני מן המגושמים ביותר וגם עצל גדול שקשה לי לשבת ללמוד כראוי, וכל שכן כמה רחקה ממני המדרגה של להשתמש באורה של התורה, ואם יש עצה אחרת קלה יותר בואו נמהר נקח אותה, כך עלה ברעיוני. מי כותב את זה? המכתב מאליהו, צדיק יסוד עולם שלא פסק פומי מגרסא, הוא אומר על עצמו שהוא מהמגושמים ומהעצלנים שקשה לו לשבת ללמוד. אז הוא אומר מה העצה, אני בכלל עמי הארץ כאילו, אז מה, איך אני אזכה? אז אולי יש עצה, רבי אלעזר אמר.

והנה ראיתי להלן "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים" וכי אפשר להדבק בשכינה? והרי כתוב כי ה' אלהיך אש אכלה, אז איך אומרים להדבק, אפשר להדבק באש? אש שורף, מכלה הכל, איך אפשר להדבק באש?

ענין הדבקות מסביר הרמח"ל במסילת ישרים י"ט, הדבקות היא שיהיה ליבו של אדם מתדבק כל כך בה' יתברך עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו, לא מעניין אותו בעולם כלום חוץ מהבורא יתברך, כלום, שום דבר לא מושך אותו כלום. אמרו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל, בא נחש והכישו, אמר מתוך שהיה ליבי מכוון בתפילה לא הרגשתי. עקיצת נחש, הכשת נחש יודעים כמה זה כואב השיניים שלו, והוא לא הרגיש בכלל. זה מראה שליבו כל כך דבוק בה' שהוא לא סר לפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו בהרגש כזה כמו רבי חנינא בן דוסא שגם אם מכיש אותו נחש הוא לא מרגיש, מרוב שהוא מכוון ליבו לאביו שבשמים.

נמצא לפי הגדר הזה, שהדבקות בה' זה ביטול היש, אתה לא מרגיש, אין פה את היש שלך שאתה מרגיש, ביטול היש. וזהו פירוש דבריהם ז"ל שביטול היש לגמרי, אמרו חכמים אי אפשר בתוך הבריאה. לבטל לגמרי את היש, אתה לא תרגיש את האני שלך בכלל, רק תהיה דבוק בה' יתברך, ביטול היש הזה ביטול גמור אי אפשר בתוך הבריאה. למה? משום כי אש אוכלה הוא, ולא הוי התבטלות גמורה עד שתשרף ותבטל לגמרי כל האנוכיות שבאדם, מה זה היש? אני מרגיש את עצמי שאני אני קיים, שיש לי אגו, שיש לי משהו. וביטול גמור עד שישרף ויבטל לגמרי כל האנוכיות שבאדם, זה התבטלות גמורה שאי אפשרית בעולם הזה בתוך הבריאה, ואם כן אז יתבטל האדם ממציאותו. אז מה ישאר מעצמותו של האדם שיירש את חיי העולם הבא? משום זה הלא מוכרח שגם אם נשאר באדם מעצמותו אשר לא נתבטל,  מכל מקום שייך הוא לעולם הבא. וכשראיתי זאת התעניינתי לדעת, אומר המכתב מאליהו, אם כן מהי המידה שתוכל להשאר בנו מהקליפה, משהו של היש, ואעפ"כ נהיה שייכים לחיי עולם הבא? ואז הסתכלתי מה שמביא שמה רבי אלעזר, זה המשיא בתו לתלמיד חכם, שלש עצות הוא מצא שאם אדם רוצה אפילו שהוא עם הארץ רוצה לזכות לחיי עולם הבא, אם הוא ישיא את בתו לתלמיד חכם, ועושה פרקמטיא - סחורה לתלמיד חכם, זה העצה השניה, והמהנה תלמיד חכם מנכסיו, זה עצה שלישית. מי שעושה זאת אז יש לו חיבור לתורה, ואמרנו אור של התורה מחייהו, אז הוא צריך להיות מחובר לאור התורה, אז משיא בתו לתלמיד חכם אז הוא נותן את בתו להתחבר לתורה הקדושה, אפילו שיהיה חיים של דחקות, של עוני שזה בד"כ יצטרך לעבוד ולפרנס את התלמיד חכם וכו' וכו', לעשות פרקמטיא עם תלמיד חכם, לעזור לו בסחורה וכו', תיכף נלמד את זה בדיוק, והמהנה תלמיד חכם, מטיל מלאי לכיסם של תלמידי חכמים שיוכלו להגות בתורה ולא לקום ממנה. אלה השלשה. שלש עצות. אז בהשקפה ראשונה אומר המכתב מאליהו, רחב לבבי, כי אמרתי אם ככה הרבה בני עולם הבא יש וגם אני. וגם אני. שהרי ודאי חפצי גדול שיהיה חתני אם ירצה ה' תלמיד חכם גדול, ודאי שאני אסכים להשיא את בתי לתלמיד חכם גדול. ובודאי אילו הייתי עסוק במסחר וקנין לא הייתי רודף ללוות כסף בבנק, וכי מה אכפת לי אם אעשה שותפות עם תלמיד חכם שיש לו הכסף וסומך על ידיעתי במסחר, דהיינו עושה פרקמטיא לתלמיד חכם, לוקח ממנו כסף ועושה לו סחורה, מתעסק בשלו להרויחו בלי שהוא יעשה את זה. וגם אילו הייתי עשיר הייתי נותן נדבות בעד תלמיד חכם, הלא גם עתה שאני מתעסק קצת בעד תלמידי חכמים.

אמנם התבוננתי וראיתי שזה לא כך, ההכרח לטהרת הלב ולשמה ולדבקות של כל מה שאמרנו קודם איפה זה מתקיים בעצה של רבי אלעזר עכשיו לעמי ארצות? איפה? טהרת הלב, לשמה, דבקות, שזה הכרח בשביל עולם הבא. איך זה אחרי כל אלה שאמרת לי, כמו שאומרים, פתאום די בעבודה קלה כזו כמו משא של זבוב על החוטם, זה מסובך? זה קשה? התבוננתי יותר והרגשתי בתוכנן של הדברים, זה לא סתם ככה משיא בתו לתלמיד חכם, בטח, מי לא ירצה להשיא את בתו לתלמיד חכם? אבל משיא בתו לתלמיד חכם הוא המצטיין ביותר בדבקותו בתורה והתבטלותו אליה, הוא רוצה תורה בכל מחיר, והוא בכל נפשו שואף להתחבר אליה, לתורה, והוא יתן למען התורה ולומדיה את כל היקר בעיניו ביותר. אדם מגדל בת ושומר עליה ומחנך אותה והכל, מה הוא רוצה? שיהיה לה טוב בחיים, שיהיה לה בעל טוב והגון, שיהיה לו פרנסה קבועה, שיהיה להם בית, יהיה להם דירה, יהיה להם ישוב, שלא תחסר כל, שלא תהיה חס וחלילה סובלת מדוכאת עניה וכל מיני דברים כאלה ודאי שכל אחד רוצה בטובת ילדיו. אבל זה משיא בתו לתלמיד חכם לא לטובת עצמו, אלא למען התלמיד חכם שתהיה לו אשה שתהיה עזר כנגדו ותסייע לו בלימוד התורה שיהגה בה תמיד, שלא יקום מהספר, זה משיא בתו לתלמיד חכם, לא בשביל שיהיה לו תלמיד חכם חתן. בשביל שלתלמיד חכם יהיה את הבת שלו שהיא תעזור לו להמשיך ללמוד כל ימי חייו.

דוגמא, רבינו עקיבא איגר זצ"ל השיא בתו הצעירה לימים לרבינו משה סופר, בעל החתם סופר, שהיה זקן, בדרך כלל כתוב שלא משיאים זקן לצעירה, כי שמה זה מצד כמו ניאוף, אבל פה הוא נותן אפילו בתו הצעירה לאדם זקן, החתם סופר, גאון הדור, נותן לו, ואם הבין שזהו גם טובת עצמו טובת בתו אף שרוב תלמידי חכמים עניים וכך דרכה של תורה, מכל מקום מתוך אהבת תורה מבזה הוא את טובות העולם הזה ודבק בתורה. אתם יודעים כמה זה קשה לבת צעירה להיות עם זקן?! והוא לא מתפרנס בעצמו, לא עושה מלאכה, והיא צריכה לטרוח ולהכין לו הכל, זה מסירות נפש, משיא בתו לתלמיד חכם באופן הזה זה רואים שהמטרה שלו שהתלמיד חכם ההוא יזכה להמשיך בתורה ולא יפסוק ממנה. הלא זהו הביטול של היש שקונים בו עולם הבא.

הרי לאבא יש צער אם הוא שומע שהבת שלו מתייסרת וקשה לה ולא טוב לה וכל מיני דברים כאלה, זה לא הנאות, זה צער לכל החיים, כמו שאומרים, משיא בתו לתלמיד חכם יכול להיות שהיא תתאונן, כל הזמן אם היא בצער, אם היא לא בעלת מדרגה תתאונן וקשה לי וזה ולמה עשית לי וזה והכל וכו' וכו', זה לא פשוט.

ורואים פה שהוא שבע רצון שבתו תחיה אפילו חיי עוני ודוחק כל ימי חייה ורק תזכה להדבק בתלמיד חכם. זה מראה שהוא מצטיין ביותר בדבקות בתורה והתבטלות אליה ושואף בכל דרכי נפשו להתחבר אליה, ונותן למען התורה ולומדיה כל היקר בעיניו ויותר. זה איך יכול לזכות עם הארץ בחיי העולם הבא.

עוד עצה, עושה פרקמטיא לתלמיד חכם, פירוש, מי שיש לו כסף הרבה ומזדמן לו עסק מצויין, והוא לא צריך שום הלוואה, אך ברצון לב הוא נותן את ההזדמנות הזאת לתלמיד חכם, למען יוכל התלמיד חכם ללמוד בתורה מתוך מנוחה, אתם שומעים? יש עסקה טובה, יש לאדם כסף, הוא לא צריך לטרוח ולא להלוות, יכול לעשות את העסקה. הוא אומר, אבל יש תלמיד חכם מסכן יושב ועוסק בתורה ואין לו פרנסה, אני אציע לו שהוא יעשה את העסקה הזאת, אני מוכן לעזור לו לעשות את העסקה הזאת שהוא ירויח את הכסף. זה הטבלות של כל היש שלו לטובת התורה, לטובת התלמיד חכם. וברצון הלב הוא נותן את ההזדמנות הזאת לתלמיד חכם, כדי שיוכל ללמוד תורה מתוך מנוחה. ולא עוד, אלא הוא בעצמו עושה את כל מלאכת העסק למען התלמיד חכם, הוא לא משגר אותו תעשה ותסתלק הודעתי לך ביי, הוא בעצמו עושה את כל העסק בשבילו, למען לא ירגיש התלמיד חכם את זה כמו תורת נדבה, אז הוא עושה את זה במעותיו של התלמיד חכם, הוא יכול לעשות את זה במעותיו, אבל הוא לא רוצה שירגיש בושה שכאילו הוא נידב לו, אז הוא אומר אם יש לך כסף יש לי עסקה טובה שאני מוכן לעשות בשבילך שתרויח את הכסף. גם לא לפגוע בו, כאילו הוא נודב לו. גם מעשה כזה וכדומה אי אפשר לעשות רק למי שיש לו אהבת התורה פנימית מאד, ומתוך שאיפה רבה אליה. ז"א אני מול תלמיד חכם אז אני צריך לדאוג לתלמיד חכם כי הוא מעמיד את התורה בישראל והוא אהוב אצל הקב"ה, אני לא זכיתי לזה אז אני רוצה לדאוג שככה זה יהיה, זה חיבור אל התורה גמור כמו שאמר רבי אלעזר, וזה מועיל שאדם יזכה לחיי עולם הבא.

עצה שלישית, זה מהנה ממעותיו לתלמיד חכם, אדם נתן מעשר או חומש, ובטוב לבבו פיזר הרבה, והשאיר לעצמו פרנסת משפחתו ולצורך עסקו, וכל הנותר חוזר ונותן ומהנה לתלמיד חכם, כי הוא דבוק כל כך באהבת התורה עד שאי אפשר לו בשום פנים לעשות גבול שהוא לא יתן לתורה, להגיד מספיק נתתי זהו, זהו, יותר מזה אני לא נותן. אין לו גבול כמה לתת לתורה, הוא משאיר רק למשפחתו ולעסקו מה שהוא צריך וכל השאר הוא נותן לתלמוד תורה, בדבקות התורה כזו זוכה גם לחיי עולם הבא.

ואומר המכתב מאליהו, מצאתי מציאה גדולה ממש, כגדר הדברים האלה שאמרנו ברש"י, רש"י ז"ל במהדורה ראשונה, שפירש, זה שעושה פרקמטיא זה מוליך סחורתו של התלמיד חכם ממקום למקום ומרויחו, נגיד אדם הוא תלמי דחכם ויש לו ספרים, הוא לוקח את הספרים שלו והולך ממקום למקום למכור לו את הספרים, במקום שהוא ימכור בעצמו הוא עושה את זה בשבילו, או כל עסק אחר או כל דבר, ועושה מוליך סחורתו של התלמיד חכם ממקום למקום ומרויחו. נצייר לנו אדם, מצד צרכי עצמו ומשפחתו לא צריך לצאת לנסיעות לשום מקום, יש לו מספיק כסף הוא יכול לשבת בביתו, והוא הולך ממקום למקום מתגולל בדרכים תמיד ומוליך סחורות של אחרים ועוסק בהם למכרם, ואין לו לעצמו שום רווח והנאה מזה, אין לו שום רווח והנאה מזה, למה יטריח את עצמו כל כך לסבול עינוי הדרך הרבים? ותמיד כדי לפרנס את התלמיד חכם, אלא כל זה כדי שירויח התלמיד חכם לצורך פרנסתו ולא יטרד מלימודו כלל. זוהי העצה לעם הארץ, אשר על ידה יזכה לעולם הבא. תגדל שאיפתו הרוחנית כל כך, תהמה אהבת התורה כל כך בלבבו עד שיפנה מכל עניניו ויקבל על עצמו את הגרועה והכבדה שבמלאכות, אך למען שהתלמיד חכם יוכל ללמוד תורה ולעסוק בעבודת ה' מתוך מנוחה.

כללו של דבר, אין עולם הבא אלא בבחינת התורה, אם בבחינת יששכר, או שאתה יששכר ששוקד על התורה  תדיר ואור התורה מחייהו, או שאתה בבחינת זבולון, שאתה מחזיק תורה, ואז יש לך חיבור לתורה כמו שאמרנו. וגם המצוות אינן שייכות לעלם הבא, כמו שלמדנו בשער הבטחון ברבינו בחיי, אפילו אם יקיים אדם את כל תרי"ג מצוות ולא יעבור עבירה אחת עדיין הוא לא ראוי לעולם הבא. ואמרנו שניים ראויים, אחד זה נדבה וחסד מאת ה' יתברך ואחד זה מי שמחזיר אנשים בתשובה. אז ז"א אבל מי שיש לו שייכות לתורה באופן תדיר, אהבת התורה לשמה, דבקות כמו שאמרנו, הוא שייך לעולם הבא, אז גם מצוות הם לא שייכות לעולם הבא אלא אם כן הן נובעות ממקור התורה, משאיפה תורתית, שאיפה רוחנית ממש. כמו שראינו שהרמב"ם אומר, שיקיים אדם מצוה ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים ועושה אותה לשמה מאהבה אז זוכה לחיי עולם הבא, בלי זה לא. או המסילת ישרים שמה, שלשמה זה טהרה, ואם תהיה תערובת שלא לשמה אפילו בטל במיעוטו זה עדיין איננו טהור לגמרי ולא יעלה על רצון  מזבחו העליון של הקב"ה. לכן רואים מפה שצריך מצוות שיהיו לשמה בדבקות ובטהרה, אבל אם אדם מתחבר לתורה, כמו שאמרנו, אמר רבי אלעזר, עמי הארץ אינם חיים נקודה. כי לא עם הארץ חסיד, וצדיק לא מחייב שיגיע לעולם הבא. חסיד כן, כמו שלמדנו, אבל יש עצה, כל המשתמש באור תורה אור תורה מחיהו. ולמדנו שלש עצות איך אפשר להדבק באמת בתורה, בביטול היש של האדם וככה האדם יזכה. מי שזכה לשמוע שיעור זה אשריו ואשרי חלקו, יוכל מעכשיו לכוון מעשיו כדי לזכות לעולם הבא. אם אדם חושב מחפיף דליל של קיום התורה והמצוות, דתי, דתילוני, חרדי לייט וכל הדברים האלה שהוא יזכה לעולם הבא שישכח מזה, לפי כל ההגדרות האלה צריך לעמול טוב טוב, ללמוד תורה באמת באמת, ואם אתה לא מאלה לתמוך בתורה באופן כזה שיהיה ברור שאתה מוכן לבטל גם את היש שלך לתורה, ממילא אתה יכול לזכות, כמו משיא בתו לתלמיד חכם ועושה פרקמטריה לתלמיד חכם ומהנה תלמידי חכמים מממונו אמן ואמן.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.