דרשה שניה בענין, "ויאמר אברם, הרימותי ידי אל ה' ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם", לפי ההלכה, לפי נוהג העולם מגיע רכוש סדום לאברהם, כי הלא נפל לשלל בידי המלכים ה מנצחים, והם זכו בו מדין כיבוש מלחמה. ולאחר שאברהם ניצח את המלכים האלה והציל את הרכוש הזה מידם, הרי עבר לרשותו של אברהם בקנין גמור. ולא עוד אלא שמלך סדום ויתר לו מרצונו הטוב על רכושו, והציע לפניו כאמור שיקח אותו לעצמו. אולם אברהם אבינו שנכנס למלחמה הזו, וחרף את נפשו למות על מצות פדיון שבויים כדי להציל את לוט בן אחיו, בא לידי הכרה שאין לו ליהנות כלום ממצוה זאת, והחליט לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר את כל השלל למלך סדום, ולא הסתפק אברהם בהחלטה בלבד, כי חשש שמא יתקפהו היצר של חמדת ממון ולא יוכל לעמוד נגדו, מיד קפץ ונשבע למלך סדום, "הרימותי ידי אל ה' אל עליון אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" .

והנה מופלא הדבר מאד, כי הלא אברהם הגיע לידי החלטותו להשיב את הרכוש למלך סדום  מבלי כל ציווי והשפעה מכל צד, כי אם מתוך תבונת עצמו, מתוך הכרתו השכלית הגדולה ודעתו הרחבה, ובכל זאת לא סמך על הכרתו ודעתו ומצא מקום לחשוש שמא יצרו יתגבר על שכלו, עד שראה הכרח לעשות סייגים לנפשו ולגדור את עצמו בשבועה חמורה בשם ה' שלא יהנה מרכוש סדום. ולא רק לגדור את נפשו משלל של אבנים טובות ומרגליות שיש בזה משום נסיון גדול, אלא לא האמין בעצמו שעם כל הכרתו החזקה יוכל לעמוד בפני נסיון. אפילו לגבי הנאה פעוטה של חוט או שרוך נעל, שאין אדם מתאווה להם כלל, ואיש חשוב מתבייש להתכופף להרימם מן הארץ. וראה צורך להרים את ידו לה' בשבועה להסתייג אפילו מחפצים קלים כאלה.

יש לציין כאן את זהירותו ה מופלאה של אברםה אבינו בעניני גזל, בתחילת הפרשה כתוב "ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט" וחז"ל פירשו שהריב בין הרועים האלה היה בזה שבהמתו של אברהם היתה יוצאת זמומה, עם זמם על פיה,  ובהמתו של לוט לא היתה יוצאת זמומה, ואמרו להם רועי אברהם מותר הגזל? אתם נותנים לגמלים שלכם לאכול בכל מקום גזל?

אמנם רועי לוט מצאו ה יתר לזה, כי הם אמרו שכל הארץ ניתנה לאברהם ולוט יהיה היורש שלו, אז ממילא הם יכולים לאכול בלי זמם בכל מקום, אבל אברהם לא הסכים להיתר הזה, כי עדיין לא הועברה אליו הארץ ממש, רק הבטחה, ולאחר שרועי לוט לא נשמעו להם החליט אברהם להתרחק מלוט, ואמר לו הפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה ואם אימין ואשמאילה. ז"א אדם שהוא נוגע בגזל, אדם שיש לו חימוד ממון צריך להתרחק ממנו לגמרי. אברהם שקירב את כל העולם כולו, את בן אחיו שסבל אותו כל הדרך, וה' כעס עליו שנתן לו להתלוות, כי ה' מנע ממנו את הדיבור בכל אותה עת, וכל זה הוא עשה בשביל לקרב אותו, אבל ברגע שהוא ראה שהוא פרוץ בממון, בגזל, אמר עד כאן, הפרד נא מעלי. להיות במחיצתו של גזלן לא שייך.

אברהם חשש להמצא במחיצה אחת עם לוט משום שלוט דקדק בעניני גזל, ודרש שיתרחק ממנו לצד אחר של העולם עד כדי כך הגיעה זהירותו והתרחקותו של אברהם מכל חשש של גזל, ובכל זאת, עם כל זהירותו הרבה כשבא לידי נסיון של שלל מלך סדום, ואם כי לא היה בזה כל חשש של איסור גזל, ולא החמיר בכך אלא משום חשבונות של חסידות, לא האמין בעצמו שיוכל לעמוד בנסיון זה אפילו לגבי חוט ושרוך נעל, וראה צורך לסייג את עצמו בשבועה ובהרמת ידו לה' אל עליון.

אנחנו מזרעו של אברהם אבינו צריכים להזהר בזה מאד מאד. כל המבול בא על ענין גזל בסופו של דבר. כי מלאה הארץ חמס, אז ז"א זה לא דבר פשוט בכלל, ואלה אומר שיש להם כשרות מהדרין, כבר הקראנו תשובה, שאם זה לא מהדרין על המהדרין, וגם כמו שאמר הרב עובדיה יוסף שצריכים לעשות את כל ההידורים במהדרין, אפילו חסידות, כיון שכולם סומכים שזה ככה, אם לא זה גזל, אז גם מדין גזל זה אסור, בלי נבלות וטרפות. ויש אחד קוראים לו חיים רבי, הולך בכל מקום ואומר הכל מותר הכל אין שום בעיה גם הרבנות מותר. עכשיו כתב לי  מישהו שהוא עובד כל כך הרבה זמן לשכנע את האנשים והשתכנעו, והוא בא ואומר את הדברים ואת כל מה שהוא עבד הורס ברגע אחד. לא יאומן כי יסופר.

אז צריך לדעת שהם לוקחים על עצמם לא רק חיוב של אכילת נבלות וטרפות אלא גם של גזל.

ויש לציין אמרנו, את הזהירות המופלאה של אברהם אבינו בעניני גזל, ואם יש הכרח בסייגים ובגדרים כאלה כנגד היצר לגבי אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים, עם כל כוחותיו העצומים, לגבי כל אדם על אחת כמה וכמה. ואם בהחלטה הבאה מצד ההכרה השכלית בלי ציווי כלל, כך התנהג אברהם אבינו, כמה צריך אדם להגדיר את עצמו כנגד יצרו בדברים שלא הגיע אליהם מצד הכרתו, אלא מצד הציווי של המקום, אז כל דבר שיש לנו ציווי  צריך להזהר שבעתיים לאין ערוך, ולגדור את עצמנו שלא להגיע למצב שנכנס בגדר של איסור או גזל, וכבר אמרו חז"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, כי למצווה יש שכר יותר, כי עליו לדאוג ולהצטער יותר לעמוד כנגד יצרו. וכידוע מי שנתן ידו בגזל ולא השיב את הגזלות הוא פסול לעדות. מפה תבינו שכל מי שאנחנו מדברים עליהם ושלחו ידיהם לגזל ועוד לא החזירו את הגזלה, אז עדיין הם גזלנים, והם פסולים לעדות. אפילו שיעידו על דבר שהוא מציאות וברור, פסולים לעדות. אין לקבל מהם שום עדות.

אם כן כמה יש לאדם הבא מצד הציווי לטכס עצות בנפשו, ולקבל עליו סייגים וגדרים כדי שיוכל לעמוד כנגד יצרו אפילו בדברים הקלים ביותר, אז כיש ציווי חייבים לטכס עצות, לא לסמוך שאני יוכל לעמוד בזה, אלא לעשות גדרים וסייגים עוד כדי שיוכל לעמוד נגד יצרו אפילו בדברים קלים שנראה לך פשוט שאתה לא תעבור בהם.

וכן פרשו חז"ל את הפסוק "והיו הדברים האלה על לבבך", מכאן היה רבי יאשיה אומר, צריך להשביע את יצרו, שכן אתה מוצא בכל הצדיקים שהשביעו את יצרם, והוא מביא ראיה בין השאר גם באברהם, שאמר "הרימותי ידי אל ה' אל עליון אם מחוט ועד שרוך נעל אם אקח מכל אשר לך".

הבה נתבונן מה עמוק התוכן של מצוות התורה, כמה רבות הן דרגותיהן ומה גדול ההבדל בין דרגה לדרגה. הכתוב אומר על אברהם אבינו "וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי" למדים מכאן שאברהם קיים את התורה כולה, אחד תורה שבכתב ואחד תורה שבעל פה, אברהם לא הסתפק בשבע מצוות שנצטוו בני נח אלא הוסיף מדעתו מצוות אחר מצוות, בחינת תן לחכם ויחכם עוד, עד שהשיג את כל תרי"ג מצוותיה ושבע מצוות דרבנן, את הכל השיג אברהם אבינו. ולא הסתפק בשבע מצוות בני נח, זה מה שהוא היה מצווה, לא יותר מזה, אבל הוא השיג מדעתו  יותר, אז הוא הכניס את עצמו בגדר חיוב, למרות שהוא לא היה מצווה. אבל יש הבדל גדול בין מצוות שבא אליהם מתוך הכרתו לבין מצוות בני נח, כי מצוות בני נח - נח נצטווה מאת ה', אז זה יותר חיוב ממה שאברהם השיג מצד הכרתו. וגם יש הבדל בין שבע מצוות בני נח לבין תרי"ג מצוות שנצטוו בהם בהר סיני, שזה חיוב הרבה יותר גדול ממה שנצטווה נח לצוות לאחרים.

והרמב"ם פוסק בהלכות מלכים, שגר תושב צריך לקבל ולקיים את שבע מצוות של בני נח מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו עליהן, אבל אם עשאן מפני הכרע דעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם.

נחזור, גר תושב צריך לקבל ולקיים שבע מצוות של בני נח מפני שציוה בהם הקב"ה בתורה והודיע לנו אותם על ידי משה רבינו, שבני נח מקודם נצטוו עליהם, אבל אם הוא עשה אותם מפני הכרע דעת, כי אדם יכול להשיג אותם בדעתו, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם, ולא מחכמיהם. ולכאורה מה ההבדל אם מקיימים מצוות משום שנצטווה עליהן נח או נצטוו עליהן בהר סיני? הרי נצטוו עליהם לפני קבלת התורה מסיני על ידי נח, וכל בן נח נקרא לגבן מצווה ועושה, ומה יתרון בזה שיקיימו אותם כפי שדברי הרמב"ם? מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו עליהם על ידי משה רבינו. מה זה משנה אם הודיע ע"י נח או הודיע על ידי משה רבינו? ואם הוא יקיים את זה ולא על ידי הכרה והידיעה שה' ציוה את משה לצוות, אלא על פי הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ואינו מחכמיהם. מה יש פה?

אולם באמת אין כאן הבדל בציווי של המצוות, המצוות אותן מצוות, אלא בצורת המצוות, מה זה צורת המצוות? לאחר שציוה הקב"ה בתורה על שבע מצוות, אין להם עוד את הצורה והכוונה שהיו להם קודם, הערך שלהם עלה והם קיבלו מושגים חדשים ומושכלות חדשים. בשעה שמצוות אלה היו בתוקף ציוויו של נח בלבד היתה לכל מצוה משמעות פרטית, מבלי קשר עם המצוה השניה, איסור שפיכות דמים זה איסור פרטי, איסור עריות - איסור פרטי, איסור גזל - איסור פרטי, כל איסור בפני עצמו. אבל כשנצטוו עליהם בתורה ביחד, עם שאר תרי"ג מצוות, מהווה כל אחת מהן חלק מהתורה האלוקית כולה. ובכל אחת נכללו כל תרי"ג מצוות. ומשמעותה היא בעלת מושגים אחרים ומסוג אחר לגמרי.

כדי להבין את זה ביתר בהירות כדאי לתת דוגמא ממקום אחר. בפרשת הנשיאים כתוב שהקרבנות שהקריבו הנשיאים היו אחידים ללא שום הבדל בין אחד לשני, בכל זאת חוזרת התורה 12 פעמים על אותם הדברים, וכותבת את הקרבנות של כל נשיא לחוד מילה במילה אותו דבר. ועומד על הטעם הרמב"ם ואמר שלכל נשיא ונשיא יהיו בהקרבת קרבנו אותו קרבן מחשבות אחרות וכוונות אחרות, כמו שבאנו באחת מהדרשות והקראנו ממעם לועז מה התכוונו כל נשיא ונשיא. ומשום כך למרות שהקרבנות בפועל אותו דבר, נחשבים הקרבנות כשונים, משום שהמחשבות אחרות והכוונות אחרות, ואין העיקר בחומר הדברים, אלא בצורתם. כיון שהיה שינוי בצורה בקרבן של כל נשיא ביחס לכוונה ולמחשבה, נחשב כל קרבן כאילו הוא מסוג אחר. אם כי כתוב עליו בתורה באותו לשון, באותן מילים, אז כאילו זה דומה כף אחת מלאה זהב מלאה קטורת, עשרה זהב, כל מה שכתוב, אז כאילו כתוב, כאילו, כף אחת של עץ, כף אחת של עופרת, כף אחת של כסף, כף אחת של זהב, כאילו, זה תלוי לפי הכוונה. ואי אפשר בשום אופן לכלול אותם ביחד, ואם המחשבה והכוונה של אדם מהפכות את אותו המעשה לסוג אחר, על אחת כמה וכמה ששבע מצוות שחזר עליהן הקב"ה בתורה בתוך כל תרי"ג המצוות, אם כי נשנו באותן מילים, קיבלו משמעות עליונה יותר ומימדים רחבים יותר ומאז יש להם דמות אחרים לגמרי.

בזה מובנים דברי הרמב"ם שעל גר תושב לקיים את שבע מצוות בני נח מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה ולא מהכרע הדעת, כי לאחר מתן התורה יש להם כאמור משמעות אחרת, דרגה אחרת, והם כבר לא מאותו סוג מצוות, ומי שלא מקיים אותם באותה משמעות אין בו כאמור לא חסידות ולא חכמה.

ואם כה רב ההבדל בין מצוות התורה לבין מצוות בן נח שגם עליהם נצטוו מפי ה', ה' ציוה לנח וה' ציוה למשה, כמה רב המרחק אם כן בין מצוות התורה לבין מצוה שקיים אותה אברהם אבינו מדעתו. אמרנו שמה שהוא קיים מדעתו זה פחות ממה שקיים נח בציווי ה', ומה שקיים נח בציווי ה' זה פחות ממה שנצטווה על ידי משה רבינו, אז יש מרחק עצום, ואם אברהם אבינו, עם כל מדרגותיו וכוחותיו העצומים ראה צורך להגדיר את עצמו ולהשבע בה' על מצוה שאינו מצווה עליה, והוא השיג אותה רק מהכרתו, ואין לו שום חיוב בכלל כי זה שלל ששייך לו, ויש בה גם נסיון מועט, ובכל אופן הוא נשבע כדי לא לעבור אפילו על שרוך וחוט, אם כן מצוה שנאמרה מפי דעת עליון ונצטוינו בה, כמה חייבים עליה מצד הדין. ואם יש בה עוד נסיון קשה כמו נבלות וטרפות, וזמרים פסולים, על אחת כמה וכמה שיש לטכס עצות ולעשות גדרים וסייגים לכבול את המח ואת הלב שלא יכשלו בם ושיוכלו לעמוד בה כנגד היצר.

ומכאן כמה גדול החיוב של לימוד  מוסר, כדי שאדם יוכל להתקוטט עם יצרו ולנצח, לעולם ירגיז אדם יצר הטוב נגד יצר הרע. אז כששומעים רבנים שאומרים בשופי בלי בדיקה בלי כלום אפשר לאכול הכל כולל רבנות כולל הכל, אין לך מחטיאי הרבים יותר גרועים מהם. הרי יש איסור גמור לאכול נבלות וטרפות, וספק דאורייתא זה לחומרא, איך אתה יכול להתיר דבר כזה? איך אם אתה לא מופקר? ואנשים מרוצים, אם בא אחד מתיר להם, אבל תחשוב עם שכל, איך הוא יכול להתיר הכל? איך הוא יכול להגיד שכולם שוים? ז"א אתה אומר גם בעצם שכל הבד"צים, אתה אומר, לא אני אומר, אתה אומר שכל הבד"צים רמאים, הם גזלנים של כסף כי הרבנות והם זה אותו דבר, אפשר לאכול הכל. אז לפי זה הם גוזלים את האנשים ולוקחים כסף על דבר מיותר, כי הכל בסדר. אתה לא בא מצד שיש פה איזה איסורים והפוך, אתה דואג לציבור שלא יכשל, הפוך, אתה מתיר הכל וגם מלעיז על אחרים, הכל בסדר, מה שתעשה זה בסדר, העיקר הבהמה מתה, אתה יכול לאכול, לא משנה איפה היא מתה, פה שם פה שם, לא משנה, העיקר מתה - תאכל. ה' ירחם על נשמותיהם של האומללים האלה וכמה הם מאמללים מבני ישראל.

אז מה אמרו? אמרו שאי אפשר, הם אומרים בעצמם הרבנים האלה, אי אפשר, זה גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה. אי אפשר, לא יכולים. איך אמר רב אחד, שאלו אותו בטלפון שמעת מה קורה עם כל השחיטות והכל? הוא אומר תמיד היו בעיות. תמיד היו בעיות, אז אמרו לו אז מה לעשות? הוא אמר לא אכלו? אכלו גם שיש בעיות, מה לעשות יש בעיות ואוכלים עם הבעיות. פוסק. אוכלים עם הבעיות. אם אתה לועס את הבעיות טוב אז בסוף אין בעיה, כי אתה לעסת אותה עד הסוף, זה כמו בריה, אם לעסת אותה לגמרי והיא כבר אין בה צורת בריה והכל אז שלום אין בה איסור, אז תלעס את הבעיות טוב וגמרנו, הכל יהיה בסדר. ה' ירחם, איך אפשר שאנשים כאלה ידברו ככה? מה זה? מה זה הדבר הזה? להתיר הכל הכל מותרים לכם? אז הם אמרו שזה גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה, נו, והגזרה עכשיו שירדה מהשמים, שדוקרים יהודים בכל מקום, זה גזרה שכן יכולים לעמוד בה? והרוחות שבאו עכשיו והעיפו והכל ומנופים והכל, זה גזרה שיכולים לעמוד בה? אתה לא יכול לעמוד בגזרות כאלה תקבל עוד גזרות שלא תוכל לעמוד בהם. אבל פה אתה מצווה לעמוד, ואתה לא רוצה לעמוד. אז באות גזרות שלא  תוכל לעמוד בהם. וכמו שאנחנו רואים, השנה הזאת תהיה גורלית, מיום ליום המצב רק מסתבך.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.