http://live.shofar-tv.com/videos/5723  23-12-15

החפץ חיים בספרו אהבת חסד מביא בפרק שביעי את הביאור ל'אשרי משכיל אל דל', הכתוב אומר "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו השם". מי שמשכיל אל דל שנבין תיכף איך וכיצד, ומה זה דל, אז יש הבטחה בפסוק בתהילים מ"א פסוק ב' שביום רעה ימלט אותו השם.

הנה ההשכלה אל הדל יש בכמה פנים, דהנה שם דל הוא שייך בכמה דברים, אחד מן הדברים שאדם נחשב דל זה בממון, ועל ידי זה שהוא דל בממון מצוי שחסר לו מכל הדברים העיקריים ששייך לאדם והם אכילה בגד בית, ועל זה צריך להשכיל ולהתבונן אודותיו בכל השלושה. היינו, שלא יחסר לו אכילתו, אז צריכים המשכילים להתבונן שלא יחסר אכילה לדל שחסר לו ממון. והוא מה שכתוב בישעיה נ"ח "ותפק לרעב נפשך", וגם לכסות הערום, וזה מה שכתוב שם, "כי תראה ערום וכיסיתו", "וגם לשכור לו בית דירה, כמו שנפסק ביורה דעה בהלכות צדקה סימן רנ"א, ואם הוא אורח ליתן לו מלון ללינת לילה, מלון זה לאו דוקא מלון, מקום ללון, וכענין מה שכתוב באיוב ל"א ל"ב "בחוץ לא ילין גר".

ואמרו בגמרא בבא בתרא ט', לן נותנין לו פרנסת לינה, דהיינו פוריא וביה סדיא, דהיינו מיטה ומצעות גם נותנים לו. זהו השלשה שרשים שצריך להתבונן אודות עני הדל בממון, שוב פעם, אכילה בגד ובית.

כל דבר ודבר מאלו השלשה יש בו השכלה רבה, איך להגיע אותו לו, איך להביא לו את הדברים באופן שיקבל הדל מזה רק תועלת, הרבה תועלת ובטרחה מעוטה, שלא יצטרכו להטריח את העני. היינו, אם הוא מלווה לו מעות או שנותנם לו במתנה, הוא מתבונן שיהיה בזה רוב תועלת לדל, שנותן לו אותם בשעה שהפירות בזול, זאת אומרת הוא נותן לו את הפירות בזול בשביל שהדל ירגיש שלא הוציאו עליו הרבה הוצאות, וגם אם זה בדרך הלוואה שיהיה לו קל להחזיר, וגם שלא יתבייש הרבה ועוד, או כשנותן לו איזה דבר מתנה אז הוא מצמצם שיהיה מקרבא הנייתיה, זאת אומרת צריך הנותן המשכיל לדל שההנאה תהיה קרובה, כלומר שיתן לו דבר שיוכל ליהנות בו מיד, לא שיצטרך ללכת לקנות וכיוצא, כגון שנותן לו איזה בגד ללבוש אז הוא נותן לו כבר, לא שלח אותו קח כרטיס ולך תקנה, או שיתן לו פת אפויה, לא יתן לו קמח, את הפת אפויה כבר, וגם טורח בעצמו להוליך לביתו. זה נקרא משכיל אל דל. לקרב לו את ההנאה.

עכשיו לענן כיסוי הערום, זה ענין גדול מאד וממידותיו של הקב"ה, בזמנו היינו מחלקים 500 חולצות בימים טובים לאנשים עניים משפחות שנזקקות וכו', היו תורמים, היום כבר לא תורמים לצערנו כל כך הרבה, אבל היינו מביאים אותם בזיל הזול פעם, 12 חולצה, אולי אפשר להביא אפילו יותר זול מחו"ל, אבל מכל מקום זה מחשבה שמי שרוצה יכול לעשות דברים גדולים, לשמח אנשים בימים טובים זה מצוה גדולה, או לשבתות, חוץ מכבודכם הנעלה וכו'.

מכל מקום ממידותיו של הקב"ה וענין גדול הוא מה שאמרו חז"ל בסוטה י"ד על הפסוק בדברים י"ג ה', "אחרי השם אלהיכם תלכו", כך אומר הפסוק, ונשאלת השאלה וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה? אלא הכוונה אחר מידותיו, ללכת אחר מידותיו, מה הוא מלביש ערומים ככתוב "ויעש השם אלהים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם", אף אתה הוי מלביש ערומים. מה הוא מבקר חולים אף אתה מבקר חולים. לכאורה למה צריך להסמיך הלבשת ערומים על הפסוק הזה? של "אחרי השם אלהיכם תלכו", הלא הוא בכלל מצות עשה של "פתוח תפתח את ידך", וצריך לתת לו די מחסורו, אז למה צריך להסמיך את זה לפסוק הקודם?

נראה שכוונת הגמרא אפילו הוא עשיר ויש לו מעות, אך הוא בדרך ואינו יודע באיזה מקום לקנות, ואין לו משרת שישרתהו בזה וכיוצא בזה, ובא הכתוב להורות דהטרחה בענין זה הוא בכלל המצוה ונוהג אף לעשירים. אם היינו לומדים את זה מהפסוק "פתוח תפתח את ידך לענייך", ו"די מחסורו אשר יחסר לו" אז מדובר בעני, לא היית יכול ללמוד לענין עשירים, אבל אם "אחרי השם אלקיכם תלכו", דהיינו אחר מידותיו, אז זה גם לעשירים. אז מפה לומדים שיש ענין גם לעשירים. וזה דומה גם למה שכתוב שהוא מבקר חולים אף אתה הוי מבקר חולים ומצות ביקור חולים נוהג אף בעשירים, אז אותו דבר מלביש ערומים ומבקר חולים זה גם בעשירים.

והראיה מאדם הראשון, שהיה אז עדיין יחיד בעולמו, והכל היה שלו, יש לך יותר עשיר מאדם הראשון? אך לא עשה לעצמו איזה בגד מפני איזה טעם? אומר החפץ חיים אולי מפני שהיה ירא שיהיה זה נגד רצון השם יתברך מפני שהוא גרם לעצמו שיכנס בו יצר הרע ואז הוא יצטרך ללבוש כידוע. אז הטריח הקב"ה בכבודו לעשות לו בגד. אז השם מלביש ערומים, את מי? את העשיר הכי גדול בעולם את אדם הראשון. ומה שאמר "וילבישם" לכאורה זה מיותר, זה יתר, ואפשר שהכוונה לפי מה שאמרו חז"ל בחגיגה י"ב, דאדם הראשון אחר החטא נתמעט קומתו הרבה, ולזה בא הכתוב לומר דעתה אחר החטא נעשה לו כותנות עור לפי מידתו עתה, כדי שיהיה ראוי ללבישה.

היוצא מזה שלעניים המצוה היא בכפליים, מצות צדקה וגם הלבשת ערומים, לפעמים נוגע הדבר גם לפיקוח נפש, בימות החורף כשהקור חזק, יש כאלה אין להם סוודר, אין להם מעיל בכלל, אין להם מגפיים במקומות הקרים שהולכים וצריך בשלגים וכו', ובאיזה עיירות נהגו להתחזק במצוה זו מאד להכין מעות בכל חורף מנדיבי העיר לזה, ואשרי חלקם.

ומובא במסכת דרך ארץ פרק ב', הרחמנים וכו', ומלבישי ערומים עליהם הכתוב אומר בישעיה ג' י', "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", היינו אף בעולם הזה יעזרם השם יתברך, "כי פרי מעלליהם יאכלו" בעולם הזה, שלא יחסר להם מלבוש כל ימי חייהם. ובעולם הבא ילבישם השם יתברך מלבושי הוד והדר, ככתוב בזכריה ג' ד', "ראה העברתי מעליך עוונך והלבש אותך מחלצות". אז רואים שמצוה זו גדולה מאד הלבשת ערומים, עד כדי אכילת פירות בעולם הזה והתדמות למידותיו של הקב"ה בעולם הבא ילבישו אותו מחלצות.

עכשיו בענין גדרי ההשכלה אל הדל, יש כמה וכמה דברים שצריך לזה, רק שיתן דעתו ושכלו לטובת העני וייטיב לו בזה הרבה, וגם לעצמו לא יחסר לו מאומה, זאת אומרת אתה יכול גם לתת לעני ואתה לא תחסר מאומה, ויקבל על זה רוב ברכות מאת השם, זאת אומרת לא חייבים להוציא כסף באופן כזה שאתה נפסד כאילו, נחסר, יכול להיות שיישאר אצלך הכסף גם כן ואתה תקבל רוב ברכות מהשם.

ואזכיר פרט אחד, אומר החפץ חיים, ממנו נוכל להכיש לכמה דברים כיוצא בזה. והוא דהנה ידוע בעת החורף כשמתגבר הקור והדרך מתקלקל, אז אין מצוי על השוק עצים לקנות, בזמנם היה נתקע סופות שלגים וכל מיני דברים לא היו יכולים להביא עצים, ואין להם עצים לחמם, וגם כשמביא אחד אז לפעמים הם לחים וביוקר גדול, אז זה גם לא מחמם כמו שצריך, ואין בכח הבעלי בתים היורדים וכל שכן הדלים לקנות אז, וממש הם וגם בניהם הקטנים בחשש סכנת נפשות על ידי הקור החזק. מה שאין כן העשירים, כי העשירים מכינים לעצמם עצים בעת הקיץ וקונים אותם כשהם יבשים ובזול, מי צריך בקיץ עצים? אז קונים את זה בזול, ואז הם מכינים להם סטוק, ועל כן אם היה עשיר משכיל אל אלו האנשים הנעלבים להתבונן בטובתם, היה קונה בקיץ בעת שהמקח בזול, מאה עגלות עצים או יותר, כל אחד לפי ערכו, ומחזיקם בחצרו עבור הנדכאים הללו, כמו שהוא מכין עבור עצמו, וכשיגיע ימות החורף בעת שהדרך מקולקל, יפתח את אוצרו וימכור לדלים, וכן לבעלי הבתים היורדים על מחיר הקרן. אז הוא לא מפסיד אבל הוא מזכה את כולם במחיר המינימלי, ובשעה שלא ניתן להשיג. וזה ענין נכבד מאד וזכותו הרבה יותר ממידת הצדקה, למה? שבזה הוא מטיב לכל אחד מאד בלי שום בושה, כי אדם שילם מעות, הוא לא קיבל צדקה. וכל זה כתבנו הטובה אודות הדל איזה דל? שיכול ליתן דמי הקרן של העצים, אז כל זה מדובר באמת שאתה נותן לכאלה שהם מעוטי יכולת אבל יש להם אפשרות לשלם את הקרן.

ועתה נדבר אודות מי שהוא דל גמור, שאין לו במה לקנות עצים, וכשנתחזק הקור הרי הוא נוגע לו לסכנת נפשות ממש, אם חלילה נתעלם עין ממנו. על כן מצוה רבה לכל מי שנגע יראת השם בליבו, זה רק יראי השם יכולים, להתבונן בתקנת הדלים האלו ולעשות חסד בגופו עמהם, מה זה לעשות חסד בגופו? דהיינו לעורר את אנשי העיר אודות זה, ולקבץ נדבות מאנשי העיר על קניית עצים עבורם כדי להחיות נפשם.

והחפץ חיים מפרסם עושי מצוה, יש מצוה לפרסם עושי מצוה, אז הוא אומר ככה: וברוכים להשם אנשי העיר שקלוב שבכל שנה בימות החורף יושבים בכל בית המדרש ממונים העוסקים בענין חלוקת עצים לעניים, כן שמעתי מפי נאמן, ובודאי יש בענין הזה כמה עיירות כמותם.

והנה ידוע מתענית פרק ד' משנה ה', שבזמן הבית השני היו הכהנים והעם מתנדבים בתשעה זמנים להביא עצים למערכה, והיו מקריבים קרבן באותו יום, וסיפרה לנו הגמרא שאפילו בעת הגזרה החזיקו במצוה זו ולא ביטלוה, כמובא בתענית דף כ"ח, תנו רבנן מהם בני סלמאי הנתופתי? אמרו פעם אחת גזרה המלכות גזרה על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה, והשיבו פרוזדאות על הדרכים, דהיינו שומרים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל. מה עשו יראי חטא וכשרים שבאותו הדור? הביאו גזירי עצים ועשו כמו סולמות, והניחו על כתפם והלכו להם, וכיון שהגיעו אצלם

אמרו להם: "להיכן אתם הולכים?"

אמרו: "להביא שתי גוזלות משובך שלפנינו בסולם שעל כתפנו", כיון שעברו מהם פרקום והביאום לירושלים, וככה הבריחו את העצים ועצי המערכה.

עליהם ועל כיוצא בהם נאמר במשלי י"ז, "זכר צדיק לברכה", צריך להזכיר את הצדיקים לברכה. ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר "ושם רשעים ירקב", עד כאן הגמרא.

אומר החפץ חיים, יתבונן האדם, אילו היה בזמננו מקדש בודאי היה כל אחד מישראל מתנדב עצים על המזבח שהוא מקום כפרת עוונותינו, וגם טורח בעצמו להביאם לבית המקדש ברוב שמחה, כמו שעשו אז, בלי ספק שהאיש המתחסד עם הדלים והאביונים ועושה ככה לענין עצים או כל דוגמא אחרת, כמו שכתבנו בתחילת דברינו, וכן ההולך ומכתת רגליו לקבץ נדבות בענין זה, זכותו כל כך גדול ומועילה לכפר עוונותיו, כמו המביא עצים לבית המקדש. ומי לא ירצה להביא עצים לבית המקדש?

ולא תאמר שמפליג אני לך חלילה, שאני מגזים, כי כן מצינו באבות דרבי נתן פרק ד' ה', שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לרבי יהושע בן חנניה שהיה דואג ואומר: "אוי לנו שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל".

אמר לו: "בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה זה? גמילות חסדים, שנאמר "כי חסד חפצתי ולא זבח".

אז בוכה רבי יהושע בן חנניה, על זה שבית המקדש חרב, מקום שמכפרים עוונות ישראל על ידי הקרבנות, אז מרגיע אותו רבן יוחנן בן זכאי ואומר, יש לנו משהו שהוא כפרה כמותה, זה גמילות חסדים. והפסוק בהושע ו' ו' אומר, "כי חסד חפצתי ולא זבח".

וזה העושה כן לענין עצים חסד ממש הוא, שמתחסד את בעלי בתים היורדים והדלים למכור להם על הקרן, ואינו מוותר משלו, רק מה שמעותיו עומדים בלי רווח עד זמן המכירה, זה הכל, וזה חסד גדול שהקב"ה ישלם לו רוב ברכות. ולדלים הגמורים מתחסד בגופו לקבץ נדבות עבורם. בינתיים שמענו אפילו בלי להוציא אגורה, או למכור בקרן או לקבץ עבורם נדבות, שמעתם?

והנה כל דברינו נובעים ממאמר הגמרא בסוכה מ"ט, אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר בהושע י' י"ב, "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד", ופירש רש"י וזה לשונו: לפי גמילות חסדים חסד שבה, הנתינה זה הצדקה, והטורח הוא החסד. שנותן דעתו וליבו לטובתו של עני שלא ילכו המעות לאיבוד, כגון שנותן לו בעת שהתבואה מצויה, וטורח עצמו להוליך לביתו, וליתן לו פת אפויה ובגד ללבוש, עד כאן לשון רש"י, זאת אומרת אתה נותן לו במיעוט טרחה, ואתה נותן לו אם כן במחירים הכי מינימליים, ואם יכול להשכיל ליתן לו באופן שלא ידע גם מי הנותן לו, כמו שמצינו במר עוקבא, שהיה מסתתר מפני העני, אשרי חלקו, ועל כל פנים אם הוא לא יכול לתת לו באופן שהוא לא ידע ממי, אז יזהר ליתן לו בצנעה שלא יראו אחרים שהוא נותן לו, כדי שלא יביישנו. אז הצדקה משתלמת לפי החסד שאתה עושה בשעה שאתה נותן את הצדקה. אז אם אתה ממעט בבושתו של העני או שאתה נותן לו את זה בלי טרחה, כל חסד שאתה עושה עם הצדקה הזאת, ככה זה משתלם לך השכר.

ויש בעניני השכלה אודותיו אופן היותר גדול מכל, והוא שמתבונן באיזה אופן להיטיבו להקים אותו בזה מדלותו, אם אתה יכול בכלל להוציא אותו מהמעגל של העניות, זה דבר גדול ביותר, כגון שנותן לו מתנה, נותן לו סכום נכבד מתנה, מוציא אותו ממצב של עוני, או הלוואה, כדי שיוכל איתה לעשות משהו ולהקים את עצמו, או ממציא לו איזה מלאכה להשתכר, או משדך אותו למישהו בעבודה, וכהאי גוונא באיזה ענין שתומך ידו ומחזקו, ומקיים בזה את המצוה "ומטה ידו עמך והחזקת בו", זאת אומרת להחזיק בו שלא יתמוטט לגמרי. וכזה כתוב גם כן בספר חסידים בסימן תתרל"ה, יש צדקה שאינה נראית כצדקה והיא נראית לפני השם יתברך צדקה מעולה, כגון עני שיש לו חפץ למכור, או ספר שאין רוצים לקנותו, ואדם קונה אותם מידו. אז הוא מעדיף לקנות מן העני כדי שיהיה לו מעות. אז זה נראה שזה לא צדקה, בעינינו, מה הוא קנה בשווי, איזה צדקה הוא עשה? אבל בשמים אומר הספר חסידים שזה צדקה מעולה, כי אין בזה שום בושה.

יש סיפור מבהיל על הרב מלעלוב, רבי משה מרדכי מנוחתו עדן זכר צדיק לברכה, שהוא היה עני מרוד בירושלים, ויום אחד הוא ירד לכותל המערבי עם גמרא למכור ספר גמרא, באותו זמן בכותל המערבי היה נמצא הבבא סאלי זכר צדיק לברכה, אבל הוא לא פנה עדיין לאיש, הרבי מלעלוב עם הגמרא שהיתה בידו, הרבה חכמים הולכים עם גמרא ביד מהבית מדרש הביתה וכו', והוא ניגש אליו הבבא סאלי זכר צדיק לברכה ואמר לו: "אפשר לקנות את הגמרא?" ואז הוא מכר לו אבל הוא הבין שהוא אדם קדוש, למה? שודאי לא היה מעלה על הדעת אדם לגשת אליו להגיד לו תמכור גמרא, כולם הולכים עם ספרים בידיים, מה פתאום שיגיד לו, ואז הוא ידע, בירר עליו ואחרי שנים הוא הלך אליו הביתה, לנתיבות, והציץ מהחלון, ביקש שירימו אותו שיציץ מהחלון לראות את דמות דיוקנו, הבבא סאלי שלא ראה שמסתכלים עליו מהחלון אמר לשמש שלו, תגיד לרבי שיכנס, והכניסו את הרבי, הוא לא רצה להכנס אבל הוא הפציר בו והוא נכנס, ואז הם נתוודעו אחד לשני, ואז הבבא סאלי הבטיח לו שהוא יחזיר לו על הדבר הזה ביקור.

שנה לפני שנפטר הבבא סאלי, שנה לפני, הוא החזיר לו, הרבי מלעלוב היה עושה כל פעם פרשת בהעלותך במירון, בשבת, היה נמצא שמה כמה ימים לפני, ויום אחד אמר לו, נדמה לי זה היה ביום שישי או מוצאי שבת, אמר לשמש שלו שיקח אותו למירון, אז מספרים החסידים שהם ישבו עשרים דקות עד חצי שעה, לא דיברו מילה רק דיברו בעיניים, ואחרי זה הוא חזר למקומו וככה הוא החזיר לו את ההתחייבות של הביקור, שנה לאחר מכן הוא נפטר.

אז ראינו שפה עני שיש לו חפץ למכור או ספר, שאין רוצים לקנותו, ואדם קונה אותם מידו, זה ענין גדול מאד.

וכן עני שחפץ לעשות איזה פעולה ואינם רוצים לשוכרו, והוא שוכרו, אין צדקה למעלה ממנו. זאת אומרת אדם רואה עני שמחפש לעשות איזו פעולה או להשכיר את עצמו לאיזו מלאכה, אפילו שהוא לא זקוק בדיוק כרגע או משהו, אז הוא אומר לו כן י שלי סדר לי אותה בבית ככה או תעשה ככה או תעשה ככה בשביל לתת לו מעות, וזה הדרך שאדם לא מתבייש, כי הוא פעל פעולה וקיבל שכרה.

ומכלל זה ידעתי עשירים נכבדים שלוקחים במכוון עסקים תחת רשותם, כדי להמציא מלאכה לעניי ישראל, שישתכרו להחיות נפשם, וכל זה וכיוצא בזה הוא בכלל צדקה ומעלה גדולה ואשרי חלקם. זאת אומרת, יש כאלה שפותחים עסקים לא בשביל שהם צריכים את העסק כל כך כמו שיהיה פועלים עניים שיוכלו להשתכר מן הדבר, וזה מחזיק את עצמו, אבל ככה הם מפרנסים אותם.

ועוד מצינו שם של דל על מי? על מי שהוא דל בכוחו, חלוש כח, כמו חולה, וכמו שכתוב "מדוע אתה ככה דל בן המלך", וההשכלה אודותיו הוא מה שפרשו חז"ל בנדרים מ', לבקר אותו, להתבונן אולי יוכל להועיל לו באיזה דבר להקימו מדלותו זה, וכבר ביארנו כל הצורך בעזרת השם לעיל בפרקים ג' וד' עיין שם.

ומכלל זה מי שהוא מיצר מצרת המציקים אותו, גם כן להשכיל להתבונן בעניו ולהציל אוו באיזה עצה מצרותיו, עצה טובה קא משמע לן, כמו שאומרת הגמרא, גם עצה להציל אדם מצרת המציקים לו גם זה בכלל חסד גדול וצדקה גדולה.

ויש עוד דל אחד, והוא העני בדעת, והוא דל יותר מכל, אין יותר עני מעני בדעת. וכמו שאמרו חז"ל בנדרים מ"א, אין עני אלא בדעה, וגם בזה יש כמה סוגים של דל, יש שהוא כסיל בעניני הדעות, ועל ידי כסילותו טעה מן הדרך, ונעשה רשע, בכגון זה צריך להשכיל איך להשיבו בתשובה, ולהעמידו על דרך האמת, וזכותו גדול מאד מאד עבור זה. כמבואר בזוהר הקדוש פרשת לך לך, אמר רבי אבהו שם זה ציטוט, כמה גדול שכרו של אדם העושה לאחר לחזור בתשובה, עיין שם.

אז זה נקרא דל, שהוא כסיל בעניני דעות.

יש עוד דל, בן לא חכם בעניני דרך ארץ. ועל ידי זה הוא מקלקל עסקו וגם לפעמים נתבזה בעיני הכל בשביל זה, גם בזה מצוה להשכילו וללמדו דעת, כדי שלא יקלקל עניניו, וגם כדי שלא יתבזה, למנוע ביזוי מהאדם שהוא ראוי לזה אשריו ואשרי חלקו.

ויתבונן בעצמו, אילו היה לו בן בעיר אחרת באופן זה, כזה ילד, כמה היה רוצה שיימצא שם אדם ישר וטוב שילמד לבנו דעת ותבונה איך להתנהג, כך יעשה גם הוא לחברו, וכל זה הוא בכלל מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", כמו שכתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ג', בביאור מצוה זו דהיינו שיחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו, ורוצה בכבודו כמו שהוא רוצה בכבוד עצמו, אז זה נקרא גם כן דל בן לא חכם בעניני דרך ארץ.

ויש עוד דל, זה עני בדעת כפשוטו, שהוא עני בתורה, וצריך להשכיל ולהתבונן איך להמשיך את ליבו לתורה, איך להביא אותו ללמוד תורה, וזה דבר גדול מאד, כדאמרינן בבא מציעא פ"ה, אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יהונתן, כל המלמד את בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה.

ועוד אמרו בסנהדרין צ"ט. אמר ריש לקיש, כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, ומובא באבות דרבי נתן, פרק י"ב על המשנה, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", מלמד שיהיה האדם מקפח את הבריות ומכניסן תחת כנפי השכינה כדרך שהיה אברהם אבינו מקפח את הבריות ומכניסן תחת כנפי השכינה, שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן". וצריך האדם להתעורר בנפשו על אנשים כאלו ולרחם עליהם, כמו אם היה רואה איש עני ערום שאין לו לבוש, כי במה יכסה נפשו שם בעולם העליון, אחרי שהוא ערום מתורה ומצוות, וכידוע שעל ידי קיום התורה נברא תכשיטים לנפשו, שבהם הוא זוכה לישב לפני השם בהיכל קדשו, ככתוב אצל יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, "הסירו הבגדים" הצואים והלבש אותך מחלצות, וילבישוהו בגדים". וכמו שמובא בתנא דבי אליהו רבה פרק כ"ז, "כי תראה ערום וכיסיתו כיצד? אלא אם ראית אדם שאין בו דברי תורה הכניסהו לביתך ולמדהו, קריאת שמע ותפילה, זה נקרא ערום. ולמדהו פסוק אחד בכל יום או הלכה אחת, וזרזהו במצוות, לפי שאין לך ערום בישראל אלא מי שאין בו תורה ומצוות, והוא דומה למי שהוא ערום. אז זה חסד גדול ביותר.

ועוד מקיים בזה מה שאמר הכתוב, "ואהבת את השם אלהיך" שהכוונה לאהב אותו על בריותיו, כמו שאמרו חכמים בספרי פרשת ואתחנן.

מכאן אנחנו רואים מה גודל המצוה של להיות "משכיל אל דל, וביום רעה ימלטהו השם", כל מה שלמדנו עכשיו מציל את האדם בעולם הזה מצרות רעות וגם לעולם הבא הוא מקשט אותו בתכשיטים רבים של זכויות רבות לאין שיעור. ובודאי שאם לימד יהודי הלכה אחת אפילו, אז ההלכה הזאת תניב פירות לכל ימי חייו, ואולי כל בני משפחתו. והנה מה שלמדנו עכשיו למדנו הלכות, אז עכשיו כל מי שישמע את זה ויעשה מעשים, אז הזכויות מתרבות לאין שיעור, ואם יעביר את השיעור לאחרים אז זה לאין שיעור ואין שיעור, ואם אנשים ישתתפו בהרצאות, שההרצאות מניבות פירות וחוזרים בתשובה, אז זה לאין שיעור ואין שיעור, זה לא משכיל אל דל, אל דלים. חונן דלים. וזה שכר גדול מאד.

ונזכיר שוב, מי שרוצה להשתתף בהרצאה הגדולה שתהיה בירושלים, יתרום 500 שקלים בעזהי"ת ויהיה שותף במניה, ויזכה בכל הדברים האלה ויותר ויותר מכך אמן.

"רבי חנניה בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".