"אבינו מלכנו כלה כל צער ומסתין מעלינו". איך אפשר להבין את הבקשה הזאת? הלא כבר ביקשנו "אבינו מלכנו בטל מחשבות שונאינו", ושבנו וביקשנו: "אבינו מלכנו הפר עצת אויבנו". אם כך, מה יש עוד לבקש? "אבינו מלכנו כלה כל צער ומסתין מעלינו", הרי בטלו המחשבות שלהם והופרע עצה שלהם. אבל נספר:

בשעתו היה רבי אהרון בקשט זצ"ל, מחשובי תלמידי הסבא מקלם, זצ"ל, רבה של טלז. בליל שבת היו עולים לביתו לשמוע מרעיונותיו השופעים על הפרשה. היה זה בעיצומו של חורף נורא, ליל שבת קודש, פרשת "בשלח". חרף הקור המקפיא והשלג הכבד, עלו התלמידים לביתו ומצאו אותו נסער. פוסע הלוך ושוב בטרקלינו ואינו מוצא מנוחה. ישבו והמתינו בתמיהה. ואז עצר ונעמד מולם וטבע לדעת: אמרו לי מי יוכל לומר, מי יכול לשער מה חשב פרעה שנכנס לתוך הים? על סמך מה הוא נכנס למלכודת? האם חשב שהים נבקע לכבודו? האם לא הבין שזו מלכודת מוות? העביר מבטו מאחד לשני וחזר על השאלה לאט ובהטעמה: מה חשב פרעה שנכנס לים? הבחורים שתקו במבוכה. אז הוא השיב בעצמו: אומר לכם. הוא לא חשב! היסוד מיסודות ריבו, הסבא מקלם זצ"ל, שברגע שאדם נחשף בשטף הרצון, דבר לא יעצרהו.

נזכיר את האמרה הנפלאה של הסטייפלר זצ"ל: "ותעל הצפרדע ותכעס את ארץ מצרים". הפסוק אומר: צפרדע אחת הייתה, והיו מכים אותה והייתה מתזת נחילים נחילים. נתאר לעצמנו את המחזה: מן היאור עולה צפרדע ענקית, עצומת ממדים, מפלצת מבעיטה. המצרים מנסים להתמודד, לגרש אותה, להחזיר אותה ליאור. לוקחים מוטות, אלות, מקלות, מניפים ומכים ובכל הכאה, נחיל של צפרדעים! שטף הרצון. הם ממשיכים להכות עד שמילאו את כל מצרים צפרדעים. שטף הרצון. שטף הרצון. כמו בכל ריב. אתה אומר מילה וסופג אשד. אז תפסיק. אבל אי אפשר! נותן לו עוד מילה ועוד משפט ועוד משפט ועוד מילה ונהיה קטטה, נהיה מריבה, נהיה הכל. וכולה מילה! סתום את הפה ודי! איך אומרים לו האנשים: תפסיק, נו! לך! לך! עזוב, לך!... לא! חייב! מרחיקים והוא מתקרב. שטף הרצון.

אומר הרב גלינסקי: שמעתי מרבי חיים שמואלביץ זצ"ל: נתאר לעצמנו שאני הולך ברחוב. נניח ברחוב רבי עקיבא במורד. לידי ,בין המכוניות, מתנהלת עגלה  רתומה לסוס. הסיבוב היומי של רוכל הגרוטאות. ברמזור, בפנית רחוב רש"י, אני עוצר. מבקש לחצות את הכביש לאיצקוביץ. גם העגלה עוצרת. רמזור אדום. לפתע מסיב הסוס צווארו הארוך לימין, חושף את שיניו הקדמיות ואומר לי: "בוקר טוב, רבי ענקל, מה נשמע?". "ברוך ה'", אני עונה לסוס. "ומה אצלך?". לא! ודאי שלא! כך עונים לחבר שעוצר ושואל מהרכב או מהעגלה, אבל לא עונים לסוס. ממתי הוא מדבר? מה קורה כאן? הייתי מתעלף אם הסוס היה מחייך אליי ושואל אותי שאלה. אז איך בלעם לא התעלף? איך ניהל עם האתון דו שיח רגוע? רגיל, כאילו הוא מדבר איתה כל יום? לא היה לו פנאי להתפעל! כי כל כולו נתון בשטף הרצון לקלל את ישראל ולקחת את הג'ובס. אז הוא לא נותן דעתו אפילו שהוא מדבר עם אתון. אף כאן.

נחזור לקושיה ששאלנו: ייתכן ויתבטלו מחשבות שונאנו? "אבינו מלכנו בטל מחשבות שונאנו", ייתכן שהם יתבטלו. "אבינו מלכנו הפר עצת אויבנו", וגם זה יופר. אבל הם בשלהם עד כלותם. כי מצויים הם בסערת מהווים, בשטף רצונם.

עכשיו, בעיקר מכוונים הדברים כלפי עצמנו שאנחנו נכיר בתופעה הזו ונקדם פנייה שלא ניתן לשטף הרצון לשלוט בנו. ונדע כיצד לבלום אותו, כי זה גם פועל עלינו שטף הרצון. והתפקיד של חודש אלול ועשרת ימי תשובה, המטרה שלו לבלום את שטף הרצון. להתבונן ולשנות דרך. "סתום  פיות מסתיננו ומקטרגינו". מי הם? גילו לנו זאת בגמרא: הוא שטן, הוא יצר הרע, והוא מלאך המוות. יורד ומטעה ואז הוא יצר הרע. עולה ומרגיז ואז הוא השטן. נוטל רשות מהקב"ה ונוטל נשמה. ואז הוא מלאך המוות. הו יצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות. כמה מרגיז! כמה מקוממם! שהוא יורד ומטעה, הוא מתחזה כחבר הטוב ביותר. מפתה בחלקת לשונו, מסית, מדיח, מבטיח הרים וגבעות. איזה שכר עבירה צפוי לנו! רק תעשה עבירה.. כמה הנאה! כמה מתיקות! ואז חטאנו והתאכזבנו. איזה מפח נפש. כל ההבטחות שלו היו הבטחות סרק. רמאי, שקרן נוכל! הכל דמיונות וטו לא. והותיר אותנו עם אשמות, נקיפות מצפון ונעלם! איפה הוא? עלה למרום. לקטרג עלינו. איזה חוצפה! הוא שהחטיא אותנו! הוא שהסית, הוא שהדיח עומד משטין ומקטרג ותובע עונש ולא פחות, מוות! חורץ לשונו נגדנו ומצביע על סעיף מפורש בשולחן ערוך. חושן משפט קפ"ב. בכל דבר שלחו של אדם כמותו חוץ מלדבר עבירה. דייקמא לן "אין שליח לדבר עברה". וכתב הסמ"א שדברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים? דברי הרב. דברי הקב"ה ודברי השטן, דברי מי שומעים? דברי הקב"ה. כמו שאמרו בגמרא שכך יכול היה נחש הקדמוני לטעון ולהיפטר מעונש ויכול המשלח לומר "סברתי שלא ישמע לי לעשותו". אתם שומעים? היצר הרע יטען חמדתי לצון ותו לא. לא העליתי בדעתי שהוא טמבל כזה שהוא ישמע לי ויעבור עבירה. כאלה טיפשים כל כך! הוא עצמו מופתע ששמענו לו. ועל זה הוא מתקומם ועולה להשטין והולך להלשין. נו אז אחד כזה אנחנו נשמע לו עוד פעם?! הלא מכל המדרגות צריך לזרוק אותו! וככה הוא בבוקר בא, 'תישן עוד קצת, עוד חמש דקות...' וואי! איזה אלוף זה!

"אבינו מלכנו, כלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית". בראש ובראשונה, מכריזים אנו שהדבר והחרב והרעב והשבי והמשחית, אינם באים מעליהם. זה לא במקרה. זה לא באקראי. הם משוגרים ישר ממרום. ומבקשים לכלותם ולמנועם. אנחנו מבקשים, לכן פונים לה': "אבינו מלכנו...", רק אתה, "כלה...", "כלה..", אתה כלה, "דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית". זה רק אתה! זה הכל בא ממרום.

נזכיר סיפור: מלאך המוות בא בטירוניה לפני הבורא יתברך. הרי הוא מלאך במרום כמו שאר המלאכים. כמו רעיו. אז מה הטרוניה שלו לפני הקב"ה? מדוע זכו ילדי ישראל שיקראו בשמותם של המלאכים: מיכאל, רפאל, גבריאל, אוריאל, ואף אחד מימות עולם לא זיכה להיקרא בשמו. אף אחד לא קרא "ויקרא שמו בישראל מלאך המוות", "ויקרא שמו בישראל השטן". למה יגרע? ולא עוד, אלה ששמות כל המאכים נכבדים ונערצים ואותו מזכירים בסלידה וברתיעה. אמר לו הקב"ה: בזאת העתר לך. שלא יזכירו עוד את שמך, לא לטוב ולא למוטב. ומני אז, הפלא ופלא, ממה נפטר פלוני? מסרטן. ואלמוני מדום לב. ופלמוני אירע לו תאונה. וחנג'ורי מזקנה. במקום לומר שכולם מתו מפגיעתו של מלאך המוות בבואו עיתם, כמו שכתוב באגדה: "ואתה מלאך המוות ושחט לשוחט". אבל זה היה פעם, בהתחלת האגדה. מאז שהוא ביקש את הבקשה, אז כבר לא מזכירים אותו. אז תולים את זה במחלות, במקרים, אבל לא בשמו. ומלאך המוות אך שליח הוא.  צדיקים מתים במיתת נשיקה, אבל הכל מהבורא יתברך ורק לבורא יתברך יש לפנות. "אבינו מלכנו כלה דבר, וחרב ורעב ושבי ומשחית", כי גם מלאך המוות הוא רק שליח בלבד.

"אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפנייך", זהו רגע לפני יום הכיפורים. רבותינו אמרו בזוהר הקדוש שבכל יום ויום בת קול יוצאת ומכרת: "שובו בנים ששובבים". בכל יום ויום! לא רק בעשרת ימי תשובה. שובו בנים שובבים. ותמהו. מי שומע? שמעת היום את בת קול? מה שמעת אותי או לא? ברם, מצאתי אומר הרב גלינסקי, מצאתי לתפארת ישראל על אבות פרק ה', משנה י"ח שפירש דברי הגמרא בסנהדרין ק"ב על הפסוק: "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה". זה פסוק במלאכים א', י"ג. אחר שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך. מה זה הקב"ה דיבר איתו? אומר הפשט: דרשו החכמים "אחר הדבר הזה", הכוונה "דבר" מלשון דיבור. אז כתב שאין הכוונה שהקב"ה דיבר עימו ממש. הקב"ה לא דיבר ממש, אומר "התפארת ישראל", עם ירבעם בן נבט. שאין.. איך ינבא מי שאין לו חלק לעולם הבא?! אלא שמסופר שם שהקב"ה שלח את עידו הנביא. שמצא את ירבעם עומד ומקטיר לעבודה זרה. והתנבא שיושיעהו המלך יזבח על המזבח את כוהני העבודה הזרה. וכאות סימן מן השמים שמה שאומר נכון, "הנה המזבח נקרע והדשן ישפך", וכך היה! שלח המלך ידו לומר: "תפשהו ותיבש ידו". התייבש. היד שלו התייבשה. וביקש מהנביא עידו שיתפלל עליו. כתוב: "ותשוב יד המלך אליו ותהיה כבראשונה". מה בראשונה עומד ומקריב לעבודה זרה אף אחר כך עומד ומקריב לעבודה זרה. וכתב "התפארת ישראל" שעל ידי אותו הפלא שראה, נחשב כאילו תפסו הקב"ה לשוב. מה יש לך יותר ברור מעומת זה? שאתה רצית למנוע את דברי הנביא שבא בשליחות ה' ואומר לך מה יקרה שיושיעהו יעלה ואת אומר תפסהו וה' מתייבש לך את היד ואת הלא יכול להשיבה. ומה עושה? אתה מבקש ממנו שיחזיר לך את היד למצבו הראשון, וכשהוא מחזיר לך, אחרי שהוא מראה לך שהמזבח נקרע והדשן נשפך שזה עוד מופת, מה את העושה? חוזר עוד פעם "ותהיה כבראשונה". אותם ידיים שהקריבו לעבודה זרה, חוזרות ומקריבות לעבודה זרה. זה נחשב כאילו תפסו הקב"ה לשוב.

נאמר גם שזה העניין של בת קול שיוצאת ומכרזת: "שובו בנים שובבים". מישהו שמע אותה? לא צריך. כמה פלאים אנחנו רואים כל יום. כמה איתותים אנחנו רואים. בין אם זה עלינו, בין אם זה סביבנו, בין אם זה בעולם כולו. כמה אנחנו רואים! אז רואים את יד ה' נוחתת ומנחיתה ועושה ומצילה ומושיעה וכל האיתותים האלה זה נקרא שה' מדבר אלייך! "שובו שנים שובבים". זה כאילו תפס אותך ביד ואומר לך "בוא תרד". וכמה עיכובים קורים לאדם לפעמים והוא לא מבין שהקב"ה מונע ממנו כמו שידו יבשה, הוא לא יכול לפעול, אותו הדבר גם אתה! לפעמים יש לך תקיעות פה, תקיעות שם, לא הולך ככה, לא מסתדר ככה, פה נהיה לך בעיה, שמה נהיה לך... כל זה איתותים! זה "שובו בנים שובבים". אבל מה קרוה? ידו שבה כבראשונה. אחרי שעוברים הא ברוך ה' זה הסתדר. נו מה קרה עם זה? הסתדר, הסתדר, ברוך ה' הכל הסתדר. מה הסתדר? לא הבנת את ה"שובו בנים שובבים"? ידו שבה כבראשונה. ממשיכים הלאה באותו מסלול חיים וכו'. די! רבותינו אנחנו לפני כיפור, די! מספיק! לא להחזיר את היד לאותו מקום, להתחיל קדימה, קדימה, להשתמש ביד, לדפדף בספר. כל פעם להעביר ימינה, ימינה, ימינה, ימינה, ימינה... עוד דף ועוד דף, ועוד דף, ועוד דף, ונקנה הרבה זכויות. עוד אפשר להספיק עד כיפור, ואחרי כיפור יש לנו שנה שלה לדפדף ימינה, ימינה, ימינה. לשמוע את הקול הקורא "שובו בנים שובבים", מכל איתות, מכל עיכוב , מכל דבר ולא להיות חלילה כירבעם בן נבט.