"ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו: לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו".

ורש"י מעורר ששימוש זה בתיבת "לו" בהוראת "שמא ואולי", הבעת חשש, אין דומה לו עוד במקרא. כי ברגיל הלשון "לו" מתפרש בתקווה. "לו הייתי רוטשילד". זאת אומרת, "לו" זה תקווה, בקשה, הלוואי. "לו יהיה כדבריך", "לו שמעני", "לו הואלנו", "לו מתנו". הלוואי, תקווה, בקשה.

אבל רש"י מעורר ש"לו", בהוראת שמא ואולי, הבעת חשש, אין דומה לו במקרא. כי לפי מה שכתוב: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם", הם פחדו, "ויאמרו לו ישטמנו", מה יקרה עכשיו? "לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את הרעה שגמלנו אותו". אז הוא אומר לא מצאנו לזה במקרא דוגמה.

אבל המלבי"ם מפרש גם כאן מלשון "הלוואי". "לו ישטמנו", יוסף? הלוואי שהוא ישטמנו. "והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו".

מישהו משתוקק שירעו לו? כיצד ניתן להסביר כזה דבר? אך לפעמים מוטב לקבל רעה מלקבל טובה. פסוק מפורש בספר חוכמה, החוכמה, ספר משלי, כ"ה: "אם רעב שונאך האכלהו לחם, ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חוטא על ראשו וה' ישלם לך".

כלומר, אם אתה רוצה לשבוע נקם מהאויב שלך, לא מכות, לא בשפטים תרדה בו, אדרבה, תאכילהו, תשקהו, תגדיל עליו חסדך. ובכך תרוויח מכל צעד. גם תפיק נקמה שאין דומה לה, כי יחוש כאילו חתית גחלים על ראשו. שיראה כיצד אתה גומל עמו טובה תחת רעה, וגם תקבל שכר מה' על מעשי הצדקה והחסד. כי האכלת אותו והשקת אותו.

כאשר ראו אחי יוסף שמת אביהם ויוסף מכלכלם, וזכרו הרעה שעשו עמו, ראו בטובתו את שיא הנקמה. ואמרו הלוואי ויסמנו והשב ישיב לנו את הרעה ולא ינקום בנו במסווה של הטבה. אבל זה מראה בעצמו על גדלותם. כי למבין ומרגיש, אין תוכחה נוקבת יותר מההטבה. היא מעמידה אותו באור שלילי, תראה כמה היית רע כלפי מי שמטיב לך. אין תוכחה יותר נוקבת מהדבר הזה!  

 וכך מצינו, לפני מתן תורה נצטווה משה רבנו: "כה תאמר לבית יעקב" באמירה רכה לנשים, "תאמר", אמירה  זה לשון רכה. "ותגד לבני ישראל", זה קשה כמו גידים. זה לגברים. מה תגיד. מה תאמר? "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואסע אתכם על כני נשרים והייתם לסגולה מכל העמים. אלה הדברים אשר תדבר". אומר רש"י: לא פחות ולא יותר.

קשה. אם אלו הדברים, לא פחות ולא יותר, איך הם משתמעים כאמירה רכה לנשים וקשים כגידם לגברים? האמירה היא אותה אמירה. ההגדה היא אותה הגדה. איך זה מסתדר? אבל שבישר להם על ההטבה מעותדת, שמחו הנשים וקטני ההשגה בכל הטובה. אבל למבינים היודעים שהם היו שקועים במ"ט שערי טומאה ועובדי עבודה זרה, קשה הטבה זו כגידים.

הם מבינים שמגיע להם הצלפות! לא מגיע להם טובות. ואז הם קיבלו את זה קשה, כי הם הבינו. בושו ונכלמו.

אומר הרב יעקב גלינסקי, זכרונו לחיי העולם הבא: אספר לכם סיפור מזעזע: ראש הישיבה הגאון רבי אברהם יפן, זצ"ל, החתן של הסבא מנובהרדוק, זכרונו לחיי העולם הבא, השיא אחת מנכדותיו. מובן שכל גדולי הדור, גדולי התורה בארה"ב, נכחו בחופה. בראשם היה הגאון רבי אהרון קוטלר, זצ"ל, והה להפתעת כולם, כיבד ראש הישיבה בסידור הקידושין את אחד מתלמידיו לשעבר. חלק כבוד לאזוב קיר במקום לארזי הלבנון.

מובן שאיש לא ההין לשאול. רק לאחר פטירתו סיפרה הרבנית? למה הוא עשה זאת. זמן קצר לפני כן, לפני שהוא השיא את ביתו, והזמין את הבחור, הגיע אותו תלמיד להזמין את ראש הישיבה לחתונת ביתו. אותו בחור כבר התגבר והייתה לו בת. והיא הייתה אמורה להתקיים ברובע אחר של העיר ניו-יורק. מרחק רב מביתו של ראש הישיבה. ראש הישיבה בירך אותו בכל הברכות, אך הודיע שיקשה עליו לבוא. כבר לא צעיר, כחו בל עמו. אבל התלמיד לא וויתר. הפציר והפציר והודיע ששמחתו תושבת אם ראש הישיבה לא ישתתף בה. ולא בגפו, אלא עם הרבנית. לא לבוא לבד. עם הרבנית. לא עמד ראש הישבה בהפצרות ואמר שישתדל לבוא. "עם הרבנית", הדגיש התלמיד. "נראה, נשתדל. עם הרבנית". 

היום המיועד הגיע, ראש הישיבה היה בטוח שהתלמיד ידאג לרכב להביאם. ויעדכן באיזה שעה הרכב יגיע. אין קול ואין עונה. ואין רכב. אמרה הרבנית: "אם כן, איננו צריכים לטרוח". אבל ראש הישיבה הבטיח להשתדל, והפציר ברבנית כפי שהוא ביקש שתתלווה אליו. הלכו עד לרכבת התחתית, שעצרה במקום מרוחק מהאולם. הגיעו לאולם, התקבלו בשמחה ובמאור פנים, אבל הסתבר שהשמחה הייתה משולמת גם בלעדיהם. המחותן לא כיבד את ראש הישיבה בשום כיבוד מתחת לחופה. לא בסידור הקידושין ולא בברכה ואפילו לא בקריאת הכתובה. הדבר חרה לרבנית, אבל ראש הישיבה הבליג, אז גם היא הבליגה.

בנישואי נכדתו של ראש הישיבה, הגיעה כל צמרת עולם התורה, נכחו בה כל גדולי ראשי הישיבות והמשגיחים וראש הישיבה מצא מקום לגבות את חובו. כיבד את אותו תלמיד בסידור הקידושין. "נגדנה לכל עמו". 

סביבו עמדו רבי אהרון קוטלר, רבי משה פיינשטיין, רבי יעקב קמנצקי, רבי יצחק רודרמן, רבי מרדכי גיפטר, רבי יחיה מרדכי קץ. אדרי דור דעה! כולם משתאים, ואיש אינו מבין את עומד התוכחה. וייתכן שגם הוא, הטמבל הזה, לא הבין. ייתכן? ודאי שהוא לא הבין! שאם לא כן, לא היה שורד את הביזיון הנורא! קל שבקלים עומד מול גדולי עולם, והוא מסדר קידושים לראש הישיבה. שהוא לא נתן לראש הישיבה אפילו ברכה. והטריח אותו בזקנתו להגיע ונתן לו ללכת ברכבת תחתית. והשמחה תושבת, אמר לו, אם לא תבוא. אבל הוא היה מדושן עונג. "כי אין שוטה נפגע". אדם שהוא שוטה, הוא לא נפגע.

הייתם צריכים לחייך, אבל אתם כועסים אני רואה. תגידו אנחנו שונים מהטמבל הזה? אנחנו לא שונים מהטמבל הזה. הרי "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". מגיע לנו בכלל? משהו מגיע לנו מהקב"ה? והוא רק מרעיף עלינו צדקה, צדקה וחסד ורחמים והכל, וע"י הצדקה שה' נותן, צריך שיהיה לנו בושת הפנים!  

"אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". הם הרודפים שלנו. כמה מרינו ופשענו, וה' מרעיף עלינו חסד, חסד, חסד, חסד... ואנחנו לא מתביישים בכלל. עוד אומרים שלא מספיק. רוצים עוד. אז אולי נשתדל מהיום ולו במעט, להצדיק את הבורא יתברך על כל החסד שהוא עושה איתנו, למרות שאנחנו שוטים ולא נפגעים.